המעין

הרב יוסף מרדכי הלוי זצ"ל

הספד על הראי"ה קוק זצ"ל ביום השנה הראשון לפטירתו*

ב"ה, ירושלים, יום ג' לחודש אלול שנת תרצ"ו, יום פקידת השנה לפטירת הגאון קוק זצ"ל

רבותי! הגיע עת פקידת השנה למות רבה של כנסת ישראל בארץ ישראל, הרב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, נשיא ואב בישראל. העמוד החזק לבית יעקב – התמוטט, הפטיש הימיני לבית יהודה – נשבר, ונר ישראל והודו והדרו – דעך, זה שנה תמימה. כי נר לישראל היה רבנו הגדול במשך כל ימי נשיאותו וכהונתו האלאלית[1] והנאדרה בקודש, פטיש ימיני היה רבנו הגדול להלמות כל צוררי ישראל הקרובים והרחוקים, ועמוד חזק היה רבנו הגדול לכל עם ישראל בארץ ובגולה, שעליו יכול בעזרת ההשגחה העליונה להישען ולהיסמך בכל התלאות המוצאות אותו, וביחוד לעמנו היושב בציון המתאבק בצרותיו, ובימי הגאולה וחבלי משיח אלו – יום יום.

עוד זכורים לנו היטב אותם הימים האפלים, ימי הפרעות והזוועה בישוב הארצישראלי בשנת תרפ"ט, שבהם עמד בכל הודו והדרו כציר אלוקים לפני ועדת שאו[2]. זכורות לנו היטב אמרותיו השנונות, הגנתו הנמרצה על עם ישראל וכל קדושיו, שהנחילונו כבוד ויקר גם בעיני רבי ומנהיגי כל אומות העולם.

ועוד לא רחוקים לגמרי אותם הימים שבהם הופיע רבנו בכל זיוו ויקרו לפני הממשלה המקומית להציל לקוחים למות ומָשִׁים להֶרֶג, בכל התלהבות נפשו, על אנשים שחובתם למיתה לא הוכחה כל הצורך[3]. והיתה זו הגנה אמיצה ונמרצה, למרות זה שעלול היה הוא הגאון המנוח להיתקף באופן אישי באותם הימים מכמה צדדים על התלהבותו זאת. אבל לא איש כמוהו ירתע. התלהבותו נבעה מתוך הכרה נפשית פנימית, והא התכונן לקראת הכל. וסוף הנצחון היה לצדו, ואף סוף הכבוד היה לצדו, כי אף אלה שהתנגדו לו באותם הימים הכירו וידעו כי רק מתוך לב טהור והרגשה יהודית טהורה נבעה כל ההתלהבות הקדושה, ורבנו הגדול היה מאז נערץ ונעלה מאוד, ועוד יותר מאשר לפנים, על כל סביביו.

כזה היה רבנו הגאון המנוח קוק ז"ל, וכזה היה כל הלך מחשבתו בעבודתו הציבורית הענפה, ובהופעתו הנאצלה בתור אחד מנשיאי הרבנות לכל ארץ ישראל כולה.

עתה ביום הזה, ביום פקידת השנה, יום בו הלך רבנו בדרך כל הארץ, הננו עומדים דלים וריקים, ותוהים על שוממות הארץ, והעיר אשר נקרא שם ה' צבאות עליה. רבנו הגדול עמד להגן בכל התלהבות הנפש לבל ישפך דם נקי חלילה בעיר הקודש - ועתה הביטו וראו מה עוללו לנו צוררינו בארץ הצבי ובירושלים עיר מחמד עינינו[4], וכמה דם נקי נשפך כמים על לא חמס בכפנו, כמה אבות ובנים נרצחו ביום אחד, כמה אבות ואמהות נשארו שכול ואלמון, כמה וכמה בני אדם נשארו אומללים ועזובים ובעלי מום לכל ימי חייהם? ואיזה מיתות משונות? רציחות באבנים, בכלי ברזל חדים וקהים, בפצצות, ביריות מן המארב, בהתנפלות פתאומית על אנשים ישרים השוכבים על מיטותיהם בבתיהם, באחיות רחמניות, בתינוקות יונקי שדיים שלא טעמו טעם חטא, בחולים השוכבים על ערש דוי בבית החולים וכו' וכו'. ונוסף על כל אלה הביטו וראו, גם על צמח האדמה ועץ השדה לא חסה עינם, אלפי עצים גדעו, אלפי כרמים ופרדסים הושחתו, עמל של כמה וכמה אנשים עמלים וישרים במשך עשרות שנים הלך ונחרב, בלי כל זיק של מצפון ולב בשר. ועוד אין אנו יודעים אנה אנו באים, ועוד אין אנו יודעים איזו צורה יקבלו עוד פני הדברים בארצנו הקדושה במצב האיום והנורא שבו אנו נתונים זה ארבעה חודשים שלמים, ואין תומך ואין גואל ואין מרחם. ומי יעמוד לנו בפרץ בשעות קשות אלה להרעים ולזעזע את המצפון האנושי של העולם כולו לקראת העוול הכי גדול בתולדות ישראל שנעשה לעמנו בארצו, לאחר שהוכרה זכותו ההיסטורית של עמנו ע"י כל המעצמות הגדולות[5]? מי יעמוד לנו בפרץ בשעות נוראות אלה להרעיש תבל ומלואה על שפך דם הנקי הרב בארצנו הקדושה על לא חמס בכפנו?

ועתה, במצב הטרור האיום שבו אנו נמצאים ביום הזה, יאה לנו לילל ברוב מנין - יתומים היינו ואין אב, אמותינו כאלמנות, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו. חסרנו כל, חסרנו איש מורם מעם, איש דגול מרבבה, איש האשכולות, איש העומד בפרץ.

רבותי! 'נשכחתי כמת מלב' (תהלים לא, יג) - כך גזרה חוכמתו יתברך שהמת ישתכח מן הלב, ואלמלא כן לא אשתבקו חיי. שכחה זו היא כללית, בין לאדם רגיל ובין לאדם גדול. ראוי היה שבפקידות השנה למות רבנו הגדול שיעשה ההספד מתוך יותר ישוב הדעת, ומתוך הבלגה והתאפקות יותר, באשר כן גזרה חוכמתו יתברך. אבל מה אנו רואים לדאבוננו הגדול! הכאב הוא כה שורף – כיום שמת בו רבנו, ההספד הוא כה שנון[6] – כאילו היה עוד המת הגדול מוטל לפנינו. וחורבן בית המקדש יוכיח, שאע"פ שהאבלות ישנה ועתיקת יומין - בכל זאת אינה נשכחת מלבנו, באשר חסרונו מורגש, ויום יום אנו זוכרים את חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, וביחוד ביום תשעה באב שבו נקבע בכיה ויללה לדורות. כמו כן במקרה דנן, ביחוד בזמנים קשים אלה חסרונו של רבנו הגדול קוק מורגש על כל צעד ושעל, כי מי יעמוד לנו בפרץ בשעות קשות כאלו להגן על עמנו הנרדף עד צואר, באשר כן היה רגיל להגן בכל המקרים! ולכן לן יאות למבכי, ולן יאות למספד ביום הזה, ביום שמת בו רבנו, ביום שבו נלקח ארון האלוקים.

רבותי! התאספנו ביום הזה ליום פקידת השנה של רבנו הגאון קוק ז"ל, ובהיות ועוד היום כאילו עוד החלל מוטל לפנינו אין בפינו במה להתנחם. ורק נחמה אחת בפי, במה שראיתי להמפרשים טעם להמנהג הזה להתאסף ולעשות אזכרה ביום פקידת השנה, לפי שבי"ב החודשים הראשונים הנשמה טרודה בעליה וירידה ואינה יכולה להגן כבעודו בחיים, הגם שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ולסימן זה עושים פקידת השנה, לסימן שמעתה יכול להגן. ותתפרש בזה כוונת הכתוב במל"ב (פרק יג פס' כ) 'וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַֽיִּקְבְּרֻהוּ, וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה', שכל זמן שהיה אלישע חי זכותו הגן שלא לתת לגדודי מואב לבוא בארץ, ורק אחרי מות אלישע וסר המגן - גדודי מואב באו בארץ; ואם תשאל הרי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם? – 'בא שנה', היה זה בתוך שנה ראשונה, שהנשמה טרודה בעליה וירידה, ולא היה יכול להגן. כאשר כן קרה לנו - וימת רבנו הגאון קוק ויקברוהו, והטרוריסטים הרוצחים הזדונים והמשחיתים באו בארץ בתוך השנה הראשונה שנשמתו הטהורה היתה טרודה בעליה וירידה. ואנו מקווים שעתה שכבר עברה השנה תעמוד נשמתו הטהורה, ותעלה לשמי מרומים לפני אבינו שבשמים, ותתבע את עלבון עמו וארצו כבעודו בחיים. והארץ תשקוט, וידבר שלום אל עמו וארצו, ויבוא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולם. אמן.