המעין

'מש"ה מוציא וכל"ב מכניס' - על כללים, על יוצאים מן הכלל, ועל מקרים שמחוץ לכלל[1]

הקדמה

יישום הכלל בשמות ה'

על אלו שמות חל כלל זה?

קיום הכלל עם ה' הידיעה

הבחנה בין שמות קודש לשמות חול

היוצאים מן הכלל

מקרים שמחוץ לכלל

סיכום

הקדמה

פתגם עממי אומר ש"לכל כלל יש יוצא מן הכלל"[2]. אחד הכללים במסורה דן בניקוד האות א' בתחילת שמות הקודש לאחר אותיות השימוש בוכ"ל. אנסה לחדד כלל זה והגדרותיו המדויקות, ולדון בחריגים שבו ובספירת המקרים החריגים במסורה[3].

"מש"ה וכל"ב" הן שבע אותיות השימוש בעברית. כללי הניקוד מחלקים אותן לשתי קבוצות:

·       מש"ה – מ' השימוש, ש' הזיקה, ה' הידיעה[4]

·       וכל"ב – ו' החיבור, ואותיות היחס כ', ל', ב'[5]

אותיות מש"ה מנוקדות בדרך כלל בתנועה קטנה ודגש חזק באות שלאחריהן, ואילו אותיות וכל"ב מנוקדות בדרך כלל בשווא. כמובן, יש יוצאים מן הכלל לשתי הקבוצות.

במקרה של מילה מיודעת (ה' הידיעה) שלפניה אות שימוש כל"ב, ה' הידיעה נשמטת, ותנועתה עוברת לאות השימוש, כגון: בְּ + הַסֵּפֶר > בַּסֵּפֶר[6].

יישום הכלל בשמות ה'

אנו נתמקד בניקוד אותיות השימוש לפני אחד משמותיו של ה' המתחילים באות א', שעליו חל הכלל: "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס"[7], כלומר לאחר האותיות מש"ה משמיעים (מוציאים מהפה) את האות א' שבתחילת שם ה', ואילו לאחר האותיות וכל"ב מכניסים (כלומר אין הוגים) את האות א' שבתחילת שם ה', דהיינו: האות א' היא נחה (נאלמת)[8]. בתורה קיימים מאות אזכורים של השמות הקדושים העונים לכלל זה. תפילת העמידה מתחילה במילים: בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, והמילה "ואלוהי" מופיעה פעמיים כשהאות א' שבה אינה מנוקדת לאחר ו' החיבור, דהיינו שהיא נאלמת. כך גם בתחילת תפילת "אין כאלוקינו": אֵין כֵּאלֹהֵינוּ. אֵין כַּאדוֹנֵינוּ. אֵין כְּמַלְכֵּנוּ. אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ: מִי כֵאלֹהֵינוּ. מִי כַאדוֹנֵינוּ. מִי כְמַלְכֵּנוּ. מִי כְמוֹשִׁיעֵנוּ: נוֹדֶה לֵאלֹהֵינוּ. נוֹדֶה לַאדוֹנֵינוּ. נוֹדֶה לְמַלְכֵּנוּ. נוֹדֶה לְמוֹשִׁיעֵנוּ: האות א' במילים אלוקינו ו-אדונינו אינה מנוקדת לאחר אותיות השימוש כ' ו ל'.

על אלו שמות חל כלל זה?

בהלכה מקובל למנות שבעה שמות קדושים[9]. שם הוי"ה מבוטא מאז ימי בית שני בדרך כלל כשם אדנות, ככתוב: "משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם"[10], ולעיתים כשם אלוקים. הכלל חל על שם אדנות ועל השם אלוקים, אבל הוא אינו חל על המילה א-ל, שכן הוא חל רק במילים בנות שתי הברות ומעלה, כאשר האותיות המנוקדות בחטפים אינן נחשבות להברות נפרדות (כך עולה מבדיקת כל המופעים בתנ"ך), והוא אינו חל על מילה בת הברה אחת גם כשמצטרפת אליה אות שימוש והן יוצרות יחד שתי הברות. כלומר, מבחינה מעשית הכלל חל רק על השמות אדנ-י וא-לוהים מבין שבעת שמות הקודש, אך הוא יחול עליהן גם כשהן בהטיה, כגון: לאלהיו (ויקרא כה, יג), לאלהיהם (שמות כג, כד).

קיימות עוד מילים שמשמשות ככינויים לה' והכלל חל גם עליהן, אף על פי שאינן חלק מרשימת שבעת השמות הקדושים. כך המילה הארמית אֱלָהּ פירושה 'א-ל'. מילה זו מופיעה 25 פעמים בתנ"ך, בעיקר בספרים דניאל ועזרא. הכלל אינו חל על מילה זו כל עוד היא בת פחות משתי הברות, וכך מופיע בדניאל ב, יט: "דָּנִיֵּאל, בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא". יש לשים לב שהאות א' במילה אלה מנוקדת, מכיוון שלפני תוספת ל' השימוש, במילה יש רק הברה אחת[11].

הכלל מש"ה מוציא וכל"ב מכניס חל על הטיה של המילה הארמית 'אלה', שיוצרת מילה בת שתי הברות ומעלה. כך למשל בדניאל ה, ד: "שַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא", האות א' אינה מנוקדת, מכיוון שהמילה אֱלָהֵי היא בעלת שתי הברות.

היידוע בארמית מתבטא בתוספת תנועת a בסוף המילה בקמץ. ארץ בארמית היא ארע, והמילה המיודעת – הארץ, היא ארעָא, כמו בביטוי "סדנא דארעא חד הוא"[12].

כך, המילה המיודעת הא-ל בארמית היא אלהא. מילה זו מופיעה עשרות פעמים בתנ"ך, ומאחר שהיא בת שתי הברות הכלל חל עליה. לדוגמה בספר עזרא ו, יב מופיע: "וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה", האות א' אינה מנוקדת.

שם הקודש אדנ-י הנו הטיה של המילה אדון. הכלל חל על המילה אדון, כאשר אדנ-י הינו מקרה פרטי של הטיות המילה אדון. הכלל חל על המילה אדון גם כאשר אינה מתייחסת לא-ל. כך אומרת שרה לעצמה בספר בראשית (פרק יח, יב): "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן". המילה וַאדֹנִי מתייחסת לאברהם אבינו, והכלל מש"ה וכל"ב חל עליה, ולכן האות א' אינה מנוקדת. כל החריגים שבהם האות א' מנוקדת הם במילה אדון והטיותיה כפי שנראה בהמשך.

גם לגבי המילה אֱלוֹהַּ הכלל חל. ברוב במקרים אין השפעה מעשית, מכיוון שהמילה היא בת הברה אחת[13] ולכן האות א' מנוקדת, כגון באיוב כד, יב: "וֶאֱלוֹהַּ לֹא-יָשִׂים תִּפְלָה".

גם כאשר מופיעה הטיה של המילה אלוה הכלל מופעל. כך בספר חבקוק א, יא: "זוּ כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ". מדובר במילה בת שתי הברות ולכן האות א' אינה מנוקדת.  

קיום הכלל עם ה' הידיעה

כאשר מילה המתחילה באות א' מיודעת ונוספת לה אחת מאותיות וכל"ב, ה' הידיעה נבלעת, וניקוד האות וכל"ב הוא בקמץ. בְּהָאָרֶץ > בָּאָרֶץ

במקרה זה הכלל חל כאילו ה' הידיעה קיימת, והאות א' נשמעת. חלק גדול מהמקרים הנחשבים ליוצאים מן הכלל, אינם חריגים - האות א' מנוקדת בגלל ה' הידיעה שנבלעה. כך בפסוק בשירת הים (שמות טו, יא): "מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'", מניקוד אות השימוש ב' רואים שהייתה שם ה' הידיעה שנבלעה, ולכן האות א' מנוקדת אף על פי שמדובר במילה בת שתי הברות.

הבחנה בין שמות קודש לשמות חול

בחלק מהמקרים המילים המשמשות גם כשמותיו של ה' מציינות שמות חול, שמות אלילים או כינויים לשלטון. בחלק מהמקורות מופיעה השערה שהכלל חל רק על שמות הקודש, ואינו חל על שמות החול. לאחר בדיקה של מאות מקרים בתנ"ך שבהן הכלל מופיע ברור שהשערה זו אינה נכונה. בתנ"ך מופיעים מעל עשרים מקרים של הביטוי "לאלהים אחרים", וכל ההופעות האלו אינן של שם קודש - ועדיין האות א' אינה נשמעת. המילה אלוה מתייחסת כמעט תמיד בתנ"ך לשם חול - והכלל חל עליה. כמו כן הכלל מוחל במילים "לבני האלהים". הכלל חל גם במקרים שלא מדובר בשם קודש או בשם אלילות, כמו למשל במילה אדון[14].

סיכום: הכלל חל -

·       על השמות אדון, אלוה, א-לוהים, אלהא והטיותיהן.

·       רק במקרים שבהם המילה היא בת שתי הברות ומעלה (לפני תוספת אותיות השימוש).

·       אם נבלעה ה' הידיעה לפני אות שימוש מופעל הכלל כאילו ה' הידיעה נמצאת והאות א' נשמעת.

·       אין הבדל במשמעות השם – שם קודש או שם חול[15].

היוצאים מן הכלל

לגבי החלק הראשון של הכלל "משה מוציא" יש חריג אחד בספר ירמיהו ח, יט: "הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַי-ק-וָ-ק אֵין בְּצִיּוֹן", לא שומעים את האות א' בקריאת התיבה 'הא-דני', למרות שהיא באה לאחר האות ה'. וכך כתוב בספר "מנחת שי": "הי-ק-ו-ק – הא"לף נחה, וכן במסורת כל לשון אדנות עם מש"ה מפיק, בר מן חד - הה' אין בציון. מכלול דף ן'"[16]. בפסוק זה שבו מצורפת ה"א השאלה לשם - השם ובו האות א' נחה, לא משום שכך הנוהג בכל המופעים בה"א השאלה - אלא זהו מקרה יחיד וחריג. במופעים אחרים במקרא ה' השאלה כן מנוקדת, למשל: "וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת"[17]; "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי"[18].

לגבי החלק השני של הכלל "וכל"ב מכניס", במסורה יש שתי גרסאות שונות לגבי מספר היוצאים מן הכלל. בחלק מהמקורות ישנה התייחסות לשבעה יוצאים מן הכלל, ובחלק מהמקורות מצאנו התייחסות לתשעה יוצאים מן הכלל.

למרות המסורות השונות לגבי מספר החריגים איננו מוצאים שוני בניקוד בפועל של הופעת המילים הנכללות בכלל, והשינוי נובע מהכללת או אי הכללת מילים ברשימת החריגים, לא בניקודן בפועל. בספר "מבין חידות" לספר דברים על המסורה הגדולה, לגבי המילה וַאֲדֹנֵי, נאמר: "וַאֲדֹנֵי, ז' מפקין אלף בלישנא. כוונתם האלף נקוד בחטף פתח. אבל מלות ואדני אין האלף מורגשת במבטא, וז' בלישנא מנויים במס"ג בראשית מ, א"[19]. בספר מבין חידות לספר בראשית נמנים כל שבעת היוצאים מן הכלל: "לַאֲדֹנֵיהֶם ז' מפקין א' בלישנא. וסימן: מלכא רבונא דדוד אמר לכולא אודו לקודשא. נתנו סימן כמנהגם הסמוכה לאותה מלה אשר נמסר עליו. והמה מנויים במס"ג. ועיין לקמן דברים י' י"ז מה שכתבתי שם"[20]. המשפט המשמש לזכירת שבעת המקרים החריגים הינו משפט בעל משמעות בארמית שמורכב מהמילים המופיעות לפני או אחרי המילה יוצאת הדופן על פי סדר הופעת המילים האלו בתנ"ך[21].

מקור נוסף המתייחס לשבעה חריגים הוא "מנחת שי": "לאדניהם – כל לשון אדנות עם בוכ"ל לא מפיק אל"ף בר מן שבעה וזה אחד מהם, ועיין מ"ש בתילים סימן קל"ה"[22]. ובתהילים קלה, ה מסביר "מנחת שי": "ואדנינו – כל לשון אדון ואלוה שרכב עליו בו"כל הוא רפי הא"לף ולא מפיק כגון באדני, באלהים, ואדני, ואלהים, ואלהי, כאדני, כאלהים, לאדני, לאלהים. בר מן ז' מפקין אל"ף, וסימנהון בתילים קל"ו במ"ג וזה אחד מהם"[23].

לעומת זאת מצאנו גם מסורות המונות תשעה חריגים. במסורה הגדולה (מס"ג) של כתר ארם צובה מופיעה ההערה[24] "ט' מפק' אלף בלשנ'", כלומר בתשעה מקרים שומעים את האות א'[25]. במדור "עין המסורה" שבמהדורת מקראות גדולות 'הכתר'[26] מפורטים תשעה מקרים, וכולם בהטיות של המילה אדון, וכך נכתב שם (תהילים קלה, ה): "ואדנינו – ט' מפקין אל"ף בלישנא (האל"ף נהגית): בר' מ, א; דב' י, יז (פעמיים);מ"א א, יא; עמ' ד, א; תה' קלה, ה; קלו, ג (פעמיים); נחמ' ח, י".

להלן פירוט המקרים המופיעים בתנ"ך הכתר, וניתוחם:

1.     בראשית מ, א: וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה--לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. האות א' במילה לאדניהם מנוקדת.

2.     דברים י, יז – פעמיים. כִּי, אדנ-י אֱ-לֹהֵיכֶם--הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

3.     מל"א א, יא: וַיֹּאמֶר נָתָן, אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית; וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד, לֹא יָדָע. החריגה היא במילה "ואדנינו".

4.     עמוס ד, א: שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה. המילה החורגת – "לאדניהם".

5.     תהילים קלה, ז: כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל אדנ-י; וַאֲדֹנֵינוּ, מִכָּל-אֱלֹהִים. המילה החורגת – "ואדנינו".

6.     תהילים קלו, ג: – פעמיים. הוֹדוּ, לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

7.     נחמיה ח, י: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ--כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת אדנ-י הִיא מָעֻזְּכֶם. המילה החורגת – "לאדנינו".

רשימת תשעת המקרים החריגים כוללת שני צמדים של הופעת המילה אדון בשתי מילים עוקבות: וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים ו לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. כל צמד כזה נמנה כשני מקרים חריגים למרות שעל פי הכלל לאחר ה' הידיעה האות א' אמורה להישמע, ולכן אין זו חריגה ואמורה להיות רק חריגה אחת מן הכלל בכל פסוק, כפי שמופיע במסורת המונה שבעה מקרים חריגים. פירוט של שתי המסורות השונות מופיע בספר ליקוט המסורות של גינצבורג[27].

כדי לשער מה מקור הפער בין המסורות השונות, נתבונן בשני מקרים נוספים שבהם האות א' נשמעת לאחר אותיות וכל"ב. שני המקרים הם במילה ואדון ביחיד, בשני פסוקים עוקבים בספר בראשית.

בראשית מה, ח–ט: וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד.

לצערנו הרב לא שרד החלק של כתר ארם צובא שבו פסוקים אלה בספר בראשית[28]. אולם השוואה למקורות דומים[29] מראה שאכן האות א' מנוקדת במקרים האלה. בספר מיכה מופיע הפסוק: "לַאֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ"[30]. ניקוד האות א' במילה לאדון אינו חריג, היות ומדובר בסמיכות, ולכן האות א' מנוקדת בחטף-פתח, וממילא המילה אדון היא רק בת הברה אחת, והכלל הרי לא מוחל על מילים של פחות משתי הברות. האות א' מנוקדת במילה ולאדון ובמילה לאדון. אני משער שמקרים אלו לא נכנסו לרשימת תשע המילים החריגות מכיוון שבהם המילה אדון היא ביחיד ללא הטיות, ולכן האות א' אינה בתנועה חטופה אלא בקמץ. בניגוד ליתר שבע הדוגמאות שבהן היא בתנועה חטופה.

כפי שנאמר קודם, המחלוקת בין גרסאות המסורה השונות אינה על הניקוד בפועל של המילים העונות לכלל מש"ה מוציא וכל"ב מכניס, אלא על הגדרת הכלל. המקורות הגורסים שיש שבעה מקרים של חריגים לכלל, מוסיפים עוד הסתייגות לכלל האומרת:

·       הכלל חל רק כאשר האות א' מנוקדת בתנועה חטופה.

עם תוספת זו לכלל שתי ההופעות של המילה לאדון, לא אמורות להיות מוחלות בכלל מכיוון שהאות א' מנוקדת בהן בקמץ, לכן יש רק שבעה חריגים לכלל. אם אין מוסיפים את ההסתייגות לכלל נקבל תשעה חריגים.

לדעתי מקור אי ההתאמות בספירה הוא בטעות של תוספת הכלל המחריג תנועה שאינה חטופה ללא הקטנת מספר היוצאים מן הכלל. בכללים המקוריים לא היה כלל שהחריג את ההופעות של האות א' בתנועה לא חטופה, מכיוון שמדובר בשתי הופעות בלבד ולא סביר להוסיף כלל הנוגע לשתי הופעות בלבד. בשלב כלשהו נוספה לרשימת הכללים ההחרגה שהכלל תקף רק בא' המנוקדת בתנועה חטופה, וזאת מבלי ששינו את הספירה הכוללת שהיא תשעה חריגים[31]. נוצרה בעיה של שבעה פסוקים חורגים עם מסורה על תשעה חריגים, לכן הוסיפו את ההופעות השניות של וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים ולַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים למרות שהופעות אלו אינן חריגות.

לאור הסבר זה מוצע לתקן בהוצאת הכתר את הרשימה שתכלול את שתי הופעות לְאָדוֹן במקום ההופעות השניות של וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים ו לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים.

מקרים שמחוץ לכלל

הכלל מחלק את אותיות השימוש לשתי קבוצות מש"ה מצד אחד וכל"ב מצד שני. ניתחנו את הכלל והזכרנו את היוצאים מן הכלל. אולם קיימים גם מקרים שמחוץ לכלל. האם יש אותיות נוספות שמופיעות לפני שמות האל מלבד מש"ה וכל"ב, ואם כן – לאיזו מהקבוצות הן שייכות? את הדוגמאות יש לחפש באופן טבעי בכתבי הקודש: בתנ"ך, במפרשיו ובתפילות.

והתשובה: בארמית האות ד' היא אות השימוש המקבילה לאות ש' בעברית. כאשר היא מופיעה לפני אחד משמות הקודש שהכלל חל עליהם, אין שומעים את האות א'. כלומר ניתן להרחיב את הכלל בתפילה למש"ה מוציא וכלב"ד מכניס. כך למשל בתפילת "ובא לציון" מובאים פסוקים ותרגומם בארמית מתוך תרגום יונתן. הפסוק "ברוך כבוד ה' ממקומו" מתורגם ל"בריך יקרא דאדנ-י מאתר בית שכינתה", כשהאות א' במילה דאדנ-י אינה מנוקדת. מקרה נוסף מופיע בתפילת "כגוונא דאינון" - נאמר שם "והא אוקימנא רזא דאדנ-י אחד ושמו אחד", וגם במקרה זה האות א' של המילה דאדנ-י אינה נהגת.

סיכום

ראינו את פירוט המקרים של הכלל "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס". הבהרנו שבניגוד לדעה הרווחת, אין הבדל ביישום הכלל בין שמות קודש לשמות חול[32]. הצגנו את המסורות השונות לספירת היוצאים מן הכלל, והעלינו השערה לגבי מקור שתי המסורות השונות והטעות שאולי עומדת במקור אחת מהן, ופירטנו את המקרים שמחוץ לכלל[33].