המעין

כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק. פירש הרב רבי נתן כי 'יד' זה מוסב על עמלק. דקשיא ליה, כתיב הכא מחה אמחה את זכר עמלק, וכתיב התם בפרשת כי תצא תמחה את זכר עמלק, משמע שהציווי לישראל שהם ימחו זכרם! אלא מה שכתוב תמחה - היינו כשעמלק פושט ידו על ישראל לבד, ללחום עמהם. ומה שכתוב אמחה, דמשמע הקב"ה עצמו ימחה - היינו כשעמלק פושט ידו על המקדש. והיינו דקאמר מחה אמחה - לפי שיד עמלק על כס יה, כלומר בית המקדש. והיינו שיסד הפייט: נא 'זכור יום זבולך, שלם לו משלך, גמול רע מחילך', כלומר בשביל שפשט ידו בזבולך אתה בעצמך שלם לו גמול רע.

                                                                             פירוש ר' חיים פלטיאל לתורה שמות יז, טז

[1] וז"ל רש"י שם: 'מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה' (שמ"א טו, ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה'. וכ"כ רד"ק. ור"י אברבנאל כתב: 'השאלה השלישית... למה שמואל הנביא הוסיף בעונשו באיסור שללו במקום הזה עד שנענש שאול בעבור שחמל על מיטב הצאן, וכן תמצא בענין המן שאמר (אסתר ט, י) 'ובבזה לא שלחו את ידם', וראוי שנדע סיבתו... ובאומרו 'זכר עמלק', רמז לשלא ישאר מהם דבר, ולא ישללו שללו, באופן שלא יזכר שם עמלק עוד, כי בהשאירם צאנם ובקרם או דבר מהם ישאר זכרו. ומכאן למד שמואל באמת 'והחרמתם את כל אשר לו''. אכן יש להעיר שרש"י (שם ד"ה משור עד שה) ביאר שנצטוו על הריגת הבהמות כיון 'שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה', וכן פירש רבנו ישעיה (שם), והוא ע"פ הירושלמי ר"ה (ו, ח) שעמלק כושפן היה. ובחמדת ימים (שבזי) סוף פרשת אמור: 'למה הביא אגג חי, אלא דכשיף אגג ועבד גרמיה שור בריא, נסבה בין מיטב הצאן והבקר'. וקשה על דבריו, שהרי ממילא נאסר עליהם ליטול מהרכוש, מצד מה שהוא רכוש עמלק. וראה שכן הקשה רבי רפאל יוסף חזן בספר מערכי לב (דרוש מא דף ץ): 'וכמו כן קשה במ"ש רש"י בהנך קראי דכתיב משור ועד שה כו' שהיו בעלי כשפים, דלמה ליה האי טעמא, תיפוק ליה דזכר עמלק כתיב, כדרשת המכילתא. וצ"ע'. ועוד הקשה: 'ואת זה ק"ל לרש"י במגילת אסתר שפירש במקרא ד'בביזה לא שלחו את ידם', שלא יתן המלך עין צרה בממון, ולמה ליה האי טעמא, תיפוק ליה דנאסר מדינא, דכל ההרוגים היו מעמלק כמבואר בתרגום אסתר דבעמלק גם שלל אסור'. ובזה אפשר ליישב, שכתב כן לפי הפשט שלא היו עמלקים. אכן אין בזה בכדי ליישב את פירוש רש"י לשמ"א א, טו.

[2] אסתר ט, י: 'וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ... וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם'. שם ט, טו: 'וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם'. ושם ט, טז: 'וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם'.

[3] בתרגום ראשון (אסתר ט, ו; שם יב, טז-יח) מבואר שהנהרגים היו עמלקים. וכ"כ הרלב"ג ט, א-ה: 'והוא מבואר שאויביהם לא היו כל העמים אשר הם בהם, כי לא יתכן שיתן להם אחשורוש רשות להשחית כל עמו. ולזה הוא מבואר כי לא נתיישר (=ניתנה הרשות) זה אלא כנגד העמלקים, כי הם היו צוררי היהודים מקדם ומדור דור'. ועי' ג"כ בפירושו לפרק ח פס' ג. ובתועלות הרלב"ג התועלת החמישים: 'עם שהוא אפשר שאלו האויבים היו מעמלק, אשר ציוותה התורה במחיית זכרם בעבור מה ששיערה החכמה האלוהית היות זאת האומה לקוץ מכאיב תמיד לאומתינו...'.

[4] יש להעיר כי רבנו בחיי אינו מבאר שהאיסור הוא דין במחייה וכדי שלא יישאר זכר כלשהו מעמלק, ואכן לא מפורש בדבריו שיש חיוב למחות את רכושו, רק שנאסר בהנאה, כי מלחמה לה' בעמלק. וסיוע לכך ממה שנכתב באסתר 'ובבזה לא שלחו את ידם' - אך לא נאמר שכילו את רכושם. אמנם מהמדרשים שיובאו להלן, משמע כרש"י. וכן מפורש בשמ"א טו, ג 'והמתָ מאיש... מגמל ועד חמור' וצ"ע, ויבואר להלן. גם הרד"ק (שם ד"ה ועד חמור) כתב: 'כי אם יחיו מהם שור או חמור יאמרו זה היה משלל עמלק, והרי לא נמחה זכר עמלק, והכתוב אומר 'תמחה את זכר עמלק''. מפורש בדבריו שבכלל מחיית עמלק מחיית בהמותיו, שהרי אם לא ישמיד את בהמותיו עדיין לא נמחה זכרו של עמלק, וכפירוש רש"י. וכ"כ ר"א אבן עזרא (דברים כה, יט): '...ודברי התורה כלל, ודברי שמואל הנביא פרט'. וכן פירש הספורנו (שם).

[5] וראה מש"כ ג"כ בפירושו לפרשת שלח שער שנים וארבעים: 'ולזה היה דבר ה' אל שאול בבוא עת פקודת המלחמה הזאת... באומרו והכית את עמלק, כיון שיכוון אליו המלחמה מצד שנאתו בעצמו, לא שיעשה דבר, שיראה שהוא העיקר בפועל... וההשמד אותו במקרה, כמו שיהיה בחמדת השלל והבז... אלא שידעו הכל שהמלחמה לה' בעמלק בעצם וראשונה. ומזה היו נזהרים זקני ישראל וחכמיהם בימי מרדכי ואסתר, כי אעפ"י שנתן רשות להשמידם ושללם לבוז, הנה תמצא לשם נזכר שלוש פעמים 'ובבזה לא שלחו את ידם'. כי ראו שהיו צריכים להראות כי מלחמה לה' בעמלק ובזרעו בעצם וראשונה'. וכ"כ רבי אלישע גאליקו, אסתר ט, טו: 'והיותר קרוב אצלנו שרצו לתקן את אשר עות מלך ישראל במלחמת עמלק, שלא מיחה בעם כשהשליכו עצמם אל השלל, וכדכתיב: 'ותעט אל השלל', ונחשב להם לעון כנודע. ולפיכך הם ראו ולקחו מוסר, והחרימו את כל השלל ואת כל הביזה, ולא דבק בידם מאומה מן החרם'. אמנם לא מפורש בדבריו שכך היא גדרה של מצוות מחיית עמלק, שהרי עדיין אפשר שהיתה רק הוראת שעה. וראה ג"כ רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פורים, ב. והרב יצחק בנימין זאב מלנדסברג בספר נחלת בנימן על המצוות (אמשטרדם תפ"ב, מצוה קו ס"ק ו, דף קלה, ב) כתב: 'ומרדכי תיקן חטא שאול ובביזה לא שלחו את ידם, דכל הנהרגין, מזרעו של עמלק היו אויבי ה' ונחלתו'. וכ"כ בשם משמואל (פורים תרע"ד, עמ' קפג) יובאו דבריו להלן.

[6] כך כתוב ברמב"ם מהד' פרנקל עפ"י כתבי יד תימניים, והוכיח שם שכן ראוי לגרוס. ועי' בקרית ספר למהרי"ט שכתב ג"כ 'זרע עמלק'. ברם העירו דבשאר כת"י ובדפוסים גרסו 'זכר'. ועפ"י גירסה זו אפשר לומר דבכלל 'זכר', אף השמדת הרכוש (וכפי שביאר הרא"מ דברים כה, יט). למרות שעדיין קשה, שמ"מ היה לו לפרש בהדיא. ועוד שבסה"מ מצוה קפח כתב: 'שציונו להכרית זרע עמלק... ולמחות זרע עמלק'. וכ"כ במנין המצוות.

[7] 'מתחת השמים. ר' יהושע אומר שלא יהיה לו נין ונכד לעמלק, שלא יאמרו גמל זה של עמלק, רחל זו של עמלק, אילן זה של עמלק', וכן נכתב מאוחר יותר במדרש שוח"ט פ"ט ס"י ובמדרש הגדול שמות דף שד. וראה מ"ש הרב מנחם מנדל כשר בחומש תורה שלמה שמות יז, טז הערות קכ ו-קל. והרב יחיאל מיכל עפשטיין בחומש תורה תמימה שם הביא כן בשם הספרי ר"פ תצא: 'מתחת השמים. [מהו מתחת השמים], שלא יהיה נין ונכד של עמלק ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים, שלא יאמרו הוא של עמלק'.

[8] כמפורש באסתר ח, א: 'בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים'. ובבמדבר רבה נשא פ"י ב: 'חיבל חבל כתיב, זה היה המן שנחנק בחבל. ומניין שהיה ממונו למרדכי? שנאמר: 'ותשם אסתר את מרדכי על בית המן', מדה כנגד מדה'. וביאר מהרז"ו: 'כמו שרצה המן להשמיד וגו' ושללם לבוז, כך נשמד וממונו לשלל מרדכי'. וכ"ה במדרש תהילים כב, לב: 'יאכלו ענוים וישבעו. זה מרדכי ואסתר שזכו לשולחן מלכים. תניא, לשלושה חלקים נחלקה ממונו של המן, שליש למרדכי ואסתר, שליש לעמלי תורה, ושליש לבניין בית המקדש, [ושלושתן נאמרו בפסוק אחד: יאכלו ענוים וישבעו זה מרדכי ואסתר, יהללו את ה' דורשיו אלו עמלי תורה, יחי לבבכם לעד זה בנין בית המקדש], דכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים'.

[9] והיה המן עמלקי, כמו שביארו המפרשים: 'האגגי' – ממשפחת אגג. וכ"ה בתרגום ראשון אסתר ג, א: 'והא כען רבי מלכא אחשורוש ית המן בר המדתא דמזרעית אגג בר עמלק רשיעא'. ועי' ג"כ להלן בדברי ר' ראובן.

[10] וביחס לדברי שמואל ביאר העונג יו"ט (שם): 'והשיב שמואל ע"ז, החפץ לה' בעולות כשמוע בדבר ה'. הלא מוטב לעשות מצוה כתיקונה ולא לעשות טצדקי למיפטר נפשיה ממ"ע ע"י התחכמות שעשה שזכה בהן מקודם. ולזה אמר כי מאסת דבר ה'. היינו שלא ביטל המ"ע בידיים, רק שעשה טצדקי למיפטר נפשיה, כמו מכניס פירותיו דרך גגות... לפוטרן ממעשר. וכן היה באמת ששיסף שמואל את אגג, דמה לי הכא מה לי התם, עדיין יכולים לקיים מצות מחיה באגג, אבל הבהמות לא מצינו שהרג, יען כי פקע מצות הריגה מהם ע"י שזכו בהם כל זמן שהיה אגג עדיין קיים, שלא נצטוו להרוג הבהמות אלא אחר שימחה זכרו מן בני אדם, משא"כ מי שזכה בבהמות קודם מחיית בני אדם'. ועי' הרב דן פלאצקי, כלי חמדה, כי תצא, עמ' רנב–רנג, שלא קיבל את דבריו.

[11] יש להעיר שרבנו בחיי ושאר המפרשים שהוזכרו לעיל, ודאי לא סברו כן, שהרי פירשו בהדיא שמ"ש 'ובביזה לא שלחו את ידם' הוא מפני שהוא רכוש עמלק, וכפי שנלמד מקרא, וזאת על אף שלא הושמדו עדיין כל העמלקים.

[12] ועיי"ש שהעיר שא"א לומר שלא היו חייבים במצוות מחיית עמלק כיון שלא היו בארץ, 'שהרי כבר כתב הרמב"ן (בליקוטיו ריש פ"ק דמגילה)... דאז כבר נפקדו ישראל ועלו ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם ואנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל כבר היו בארץ'. ומזה הביא ראיה ליראים ולרמב"ן, שמצווה זו מוטלת על המלך. עיי"ש.

[13] ועי"ש מה שהקשה על כך ומ"ש והאריך עוד בעניין.

[14] ועי' מש"כ לעיל, שבמפרשים מבואר שהיה מזרע עמלק. וכבר תמה הר"ש יפה ז"ל ביפה מראה שם מהיכן ברור כ"כ שלא היה בן המדתא, ועיי"ש מה שנדחק בזה, ובמש"כ בשיירי קרבן שם. וכן משמע ממגילה יג, א. ומדרש אסתר רבה פרשה ח ד"ה 'את כל אשר קרהו', ובתרגום שני ט: 'חוס על יקרי ולא תקטלני ותחבלני כאגג סבי'. ועי' בניצוצי אור (גיטין נז, ב) להג"ר ראובן מרגליות שהוכיח כי ודאי היה המן מזרע עמלק, ושאף לא נתבלבל ע"י סנחריב כיון שהיה מזרע המלוכה. וביישוב מ"ש שמבני בניו למדו תורה בבני ברק, כתב עפ"י דברי בעל הטורים שיש לגרוס מבני בניו של נעמן. וזהו לשונו: 'מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. וכבר התחבט הג"ר חיד"א, דא"כ איך קיבלו גרים מבני בניו של המן, ואין לומר לפי שבינתיים בלבל סנחריב את העולם לא הוקבע יחס המן היותו עמלקי, אחרי שמוצאו של המן מעמלק לא נתערער כאשר העיר הגר"י מדווינסק בספר צפנת פענח לאסתר (י ע"ד) שבמגילת אסתר הוכפל כמה פעמים היות המן בן המדתא 'אגגי' וזו היא הדגשה שהוא עמלקי ודאי, כמבואר במרדכי יבמות פ"א דזרע המלוכה לא נתבלבלו, ויוסבר עפ"י דברי הרשב"ם בר"פ מקץ ש"אגג" הוא תואר מלכי עמלק כמו "פרעה" במלכי מצרים, ולכן מצינו בימי משה רבינו ע"ה וירום מאגג מלכו וכן בימי שאול אגג מלך עמלק, וכ"ה ברמב"ן בלק כב ו, ובכן כאשר הודגש בכל פעם היות המן אגגי היינו שהוא מזרע מלכי עמלק שלא נתבלבלו, א"כ הרי האיסור בתוקפו שלא לקבל מהם גרים ולא יבואו בקהל ה' עד עולם, ואיך יזכה היוצא מן הטמא ללמד תורה ברבים. אמנם המעיין בבעל הטורים שעל התורה פרשת תצוה כ"ח ז' פס' על שתי קצותיו, יווכח שהיתה לפניו הגירסא מבני בניו של נעמן. ונכון מאד בקישור הענינים שהתחילו נעמן גר תושב היה'. וכ"כ בפירושו לספר חרדים, מקור חסד,  סי' תתריט [ב]. וכ"כ בספרו מרגליות הים, סנהדרין דף צ"ו ע"ב. וכ"כ הרב מנחם כשר, חומש תורה שלמה, בשלח יז, טז [קלא] עמ' 275.

[15] בספר 'הררי קדם' לרב שורקין (עמ' שסו) וכן בספר 'סוד היחיד והיחד' לגרי"ד סולוביצ'יק (עמ' 392) הביא חידוש זה בשם אביו הגר"מ סולוביצ'יק.

[16] למעט מ"ש בשוח"ט ט, י עפ"י הנדפס מכ"י. ראה הרב מנחם מ' כשר, חומש תורה שלמה, בשלח יז, טז [קל] עמ' רעד: 'שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק', שלא יאמרו אילן זה שלעמלק, גמל זה של עמלק, רחל זו של עמלק היא, שנאמר:'אבד זכרם המה''. וצ"ל שבמדרש שהיה לפני רש"י, נדרשה דרשה זו על קרא ד'תמחה את זכר עמלק'.

[17] בזה גם ניחא מה ששמואל ציוה רק על הריגת בהמות עמלק, בעוד שבמדרש (כן משמע מדברי המכילתא דרשב"י סוף פרשת בשלח, ואיכה רבה סו"פ ג, ראה לעיל). הובא אף 'שלא יאמרו אילן זה של עמלק'.