המעין

בפרק אין עומדין (ברכות ל, ב) אביי הוי יתיב קמיה דרבה וקא בדח טובא, אמר לא סבר מר בכל עצב יהיה מותר, א"ל תפילין מנחנא. ע"כ. ויש לתמוה, למה היה השמחה מה שהניח תפילין דוקא?

...אף על גב כי יש לאדם לנהוג הכנעה יתירה ולא יהיה לו קלות ראש, וזה מצד כי הש"י נקרא עליו ושמו יתברך עליו והוא יתברך עילתו, הנה שמחתו הוא בזה אשר הוא עילתו. ולפיכך אמר תפילין מנחנא, כי אין השמחה [אלא] רק מפני שה' יתברך אדון עלי ושמו נקרא עלי, והרי עיקר מה שצריך שיהיה האדם בהכנעה שיהיה מכיר שיש לו עילה, והרי בשמחה הזאת אני מכיר עילתי... אף על גב שמצד האדם עצמו שהוא בעל גשם אין ראוי לו השמחה מן הטעם אשר התבאר, מכל מקום הרי דבק בו קדושה אלוהית מצד כי שם ה' נקרא עליו בתפילין שהם קדושים וקשורים בו, ומצד הזה ראוי אל האדם השמחה שאינה ראויה להיות בעולם הגשמי.

                                                                                       נתיבות עולם נתיב הליצנות פרק א

[1] ד"ר משה קטן ב'אוצר לעזי רש"י' מתרגם צייל"א – זחל, שהוראתו כללית ולא ספציפית.

[2] את קושיית התוספות על פירוש רש"י, במה מיוחדת ונבדלת "תולעת הנמצאת בכרוב" מכל יתר התולעים האחרים המצויים בתוך שאר פירות וירקות, שהוצרך רב יהודה להשמיענו שאסורה – יתכן ליישב כך: שהרי מעיקר הדין, לפי דעת רש"י הסובר שאין הלכה כשמואל [חולין נח, א; סז, ב], תולעת שנוצרה בתוך הפרי ועדיין לא פרשה ויצאה לחוץ מותר לאכול את הפרי עם התולעת שבתוכו, אפילו אם התליע במחובר לקרקע (תשובת רש"י, מהדורת אלפנביין, סימן קמג), וחידושו של רב יהודה הוא, כי תולעת הנמצאת בתוך הכרוב אסורה משום "שרץ השורץ על הארץ" ואינה מותרת כיתר התולעים שנוצרים בתוך הפירות קודם פרישתם לחוץ, שהרי עלי הכרוב נפתחים בכל יום ונחשב כאילו פרשה ויצאה לחוץ, או שבזמן פתיחת העלים באה מבחוץ, אפילו שכעת היא נמצאת לפנינו כשהיא ספונה ומסוגרת בין גלדי הכרוב (הערת גיסי הרב שלום עמאר הי"ו). ויתכן ליישב עוד בדרך דומה, כי חידושו של רב יהודה הוא, שתולעת הנמצאת בתוך הכרוב אינה נחשבת כתולעת הנוצרת בתוך הפרי אלא כ"תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים" [חולין סז, ב] בעודם מחוברים לקרקע, אשר לכולי עלמא אסורה משום "שרץ השורץ על הארץ".

[3] חשוב לציין, כי המונח "בי כרבא" מוזכר שוב במימרא נוספת של רב יהודה במסכת חולין [סב, ב] העוסקת באיסור אכילת שרצים, וגם שם פירש רש"י, בניגוד לפירושו בכל יתר האזכורים של המונח בתלמוד, שהכוונה לכרוב. והרי לשון הגמרא שם: "אמר רב יהודה, הני כרזי [רש"י: חגבין] דבי חילפי [רש"י: אורטאו"ש = סרפד] שרו, ודבי כרבי [רש"י: כרוב] אסירי. אמר רבינא ומלקינן עלייהו משום שרץ העוף" [רש"י: דלאו ספק נינהו אלא ודאי טמאין]. ומעניין מאוד שהתוספות שם הקשו על פירוש רש"י בדיוק כפי שהקשו על פירושו בסוגייתנו, והציעו פירוש מחודש בדומה לפירושם כאן, והרי לשונם: "כרזי דבי חלפי. פי' בקונטרס דאיירי בחגבים – ולא משמע כן, דכולה שמעתין בעופות איירי, ועוד אי בחגבים טמאים איירי פשיטא דלקי עלייהו משום שרץ העוף, אלא בעופות קטנים מאד איירי ושורצין על הארץ, וקמשמע לן דמטעם שרץ העוף אסירי דלא מיקרו עוף, ולא משום דמחסרי סימן טהרה". ולפי פירוש התוספות שמדובר בעופות קטנים השורצים על הארץ, נראה שהבינו כי "דבי כרבא" הוא שדה חרוש. ולפי משמעות המונח "בי כרבא" יש לפרש גם את המונח המקביל "בי חלפי" [=שדה בר שגדלים בה מיני קוצים], ושלא כפירוש רש"י בכמה מקומות שהוא שם מין מסוים (סרפד או ערבה). וראה בגמרא סנהדרין מד, א (כפי הנוסח המובא ביד רמה): "אסא דקאי בי חילפי אסא שמיה". ובגמרא שבת, עז ע"ב: "מאי טעמא קרנא דקמצא [חגב] רכיכא משום דדיירי בחילפי [=בי חילפי ?] ואי קשיא נדיא ומתעוורא". ולא מצאתי מי שהעיר על כך ועל ההקבלה בין מאמר רב יהודה במסכת מכות למאמרו במסכת חולין.

[4] הריטב"א הביא את פירוש ר"ת בנוסח זה: "ביניתא דבי כרבא, הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים, אבל הוא חי וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרשה, וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה". גם הרמב"ן הביא את פירוש ר"ת, אך הבין שמדובר בדג טמא: "לפיכך פירש רבינו תם ז"ל, דג שגדל בתלם המחרישה שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה, וכיון שפעמים שהוא רומש על הארץ הוא לוקה משום רמש האדמה, ולקי נמי משום דג טמא אי אתרו ביה משום דג טמא".

[5] בנוסח השאילתות שלפנינו ליתא.

[6] מלשון "הערוך" נראה שהבין כי חידושו של רב יהודה הוא, שהאוכל מין דג זה "לא מיחייב אלא חד מלקות", ולא חמש מלקות כאוכל סתם שרץ; בניגוד למשמעות דברי רב יהודה כפי הנוסח שלפנינו: "מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ", וכן מהמשך דברי הגמרא: "ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה", שמובן מתוכם כי החידוש הוא, שבעל חיים זה בכלל אסור וחייבים מלקות על אכילתו. ויתכן ליישב דברי "הערוך" שהבין כי מדובר בדג טמא, וחידושו של רב יהודה הוא, שאפילו שסיגל לעצמו אפשרות לחיות זמן מה מחוץ למים, בכל זאת עדיין לא שינה הגדרתו מדג לשרץ ואינו חייב אלא מלקות אחת על איסור אכילת דג טמא, או על איסור אכילת שרץ המים (וכדעת הרמב"ם בספר המצות, מצוה קעט). ולפי זה צריך לומר שאינו גורס בגמרא "משום שרץ השורץ על הארץ".   

[7] ולפי דעת הרמב"ם איסור אכילת התולעים הנולדים מן העיפוש נלמד מן הכתוב [ויקרא, יא מד]: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ", בשונה מן התולעים הנולדים מזכר ונקבה שאסורים מן הכתוב [שם, יא מא]: "השרץ השורץ על הארץ", ולא הזכיר בעניין זה חילוק בין תולעי הפירות לתולעי הירקות. וזה לשונו [מאכלות אסורות, פרק ב, הלכה יג]: "אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן – הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ואע"פ שאין פרין ורבין. אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה". ומעניין שברשימת הלאוין שחייבים עליהם מלקות [הלכות סנהדרין, פרק יט, הלכה ד] מנאם בלשון זו: "פד) האוכל שרץ הארץ... פו) האוכל רמש האדמה אע"פ שאינו רבה", אף שלכאורה היה צ"ל: "האוכל רמש הארץ אע"פ שאינו פרה ורבה".

[8] קושיא זו אינה קשה לפירוש המאירי והרמ"ה, שכן לפי פירושם אכן אינו לוקה אלא אחת משום "רמש האדמה", וכן לפי דעת הערוך (ראה הערה 6).

[9] על הצעות זיהוי אלה בכלל והאחרונה בפרט, ראה בהרחבה במאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי. הצעת זיהוי ה"ביניתא דבי כרבא" עם השפמנון הועלתה כבר על ידי עמנואל לעף בספר היובל לנולדיקי עמ' 551, והובאה אצל ש' קרויס (עורך), תוספות הערוך השלם, ערך בניתא, עמ' צו: "[בניתא ד]בי כרבא, ענינו שהדג נמצא כשחורש הארץ או ברקק המים. לדג כזה יקָרא [בגרמנית]  ,Schlammbeiber [ובאיטלקית] Cobitis fossilis ; יש לו שׂערות זקן, ואולי הוא הוא מוצא שמו: ביניתא = שׂער". ובהקשר להצעת זיהוי זו ציין לפירוש הבא המובא בקטע מן הגניזה שפורסם בגנזי שכטר, ספר שני – קטעים מכתבי הגאונים, עמ' 402: "ביניתא דבי כראבא, לכשיוסיף הנהר יכנסו מים בשדות ויכנסו עמן דגין, ולכשייבשו המים נשתיירו הדגין באחו הטיט ומגדלין בו בלא מים – אמרו חכמ' אסורין אותן דגין משום שרץ המשריץ בארץ, ונקראת אותן דגין ביניתא דבי כראבא".   

[10] ולפי הסברה שמדובר במין דג טמא, יש להסביר כי החידוש הוא שאינו מתחייב משום איסור דג טמא מלקות אחת, אלא חמש מלקות "משום שרץ השורץ על הארץ", וכדברי אביי בהמשך. וראה בהערה 4.

[11] ראה להלן.

[12] במקומות אחרים מובן מתוך ההקשר שהמכוון למין דג כלשהו, אך נראה כי הכינוי "ביניתא" הושאל לאותו הדג בגלל צורת גופו הצר והמאורך, וכדלהלן. מן המקומות בהם משמש השם "ביניתא" במשמעות שׂערה יש לציין את המקורות דלהלן: "כמשחל בניתא מחלבא" המובא להלן; "וחשי מבינתא דראשי ועד טופרא דכרעי" [רש"י: הרגשתי בצינתו משׂערת ראשי עד צפרני רגלי] (שבת קמ, א); "אשתמיט ביניתא [רש"י: שיער] ממזייא ורמא קלא" (יומא סט, ב); "דקיימא בעיקבא דבניתא" [רש"י: בעיקר השיער סמוך לבשר] (נזיר לט, א); "כי הוה משתמטא ביניתא [רש"י: שׂער] מיניה הוה אתי דמא" (בבא מציעא, פד, ב). ובגמרא ברכות סא, א: "דרש ר' שמעון בן מנסיא, מאי דכתיב [בראשית ב, כב] ויבן ה' את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא [=אשה הקולעת שער] – בנייתא". ח"י קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "ביניתא") הציע להבדיל בין "בניתא" שהוא מין דג, לבין "ביניתא" שהוא תולעת, ובין "בינתא" שהיא שׂערה. אמנם בנוסחאות הגמרא שלפנינו משמשים שלושת צורות הכתיב הנ"ל יחד ככינוי לכל אחד מן השלושה הנ"ל (שׂערה, דג, תולעת); ולפיכך הצענו לראות בשם "בניתא" למין דג ותולעת מסוימים כינוי המושאל מן המשמעות המקורית של המונח שהוא שׂערה, עקב הדמיון בצורתם.

[13] ראוי לציין בהקשר לכך את תיאור השלשול בדברי הרמב"ם בחיבורו "ביאור שמות הרפואות" (תרגום): חראטין ["קרבי האדמה"], אלה הם תולעים שמוצאין בתוך האדמה הרטובה עם החפירה. שמם בספרדית "אל טרטאניה" וכך קוראים אותם גם "חוטי האדמה", גם "שומן האדמה" (כתבים רפואיים, כרך ד, ירושלים תשכ"ה, עמ' 110). הכינוי "חוטי האדמה" בערבית לשלשול דומה אפוא לכינויו הארמי "ביניתא דבי כרבא" [=שׂערת החריש].  

[14] הנוסח שהיה לפני רבותינו הערוך, רש"י, תוספות, בה"ג והעיטור, הוא: "משום שרץ השורץ על הארץ", כפי שניתן להבין מתוך פירושיהם. בנוסף, לפי דעת רש"י הכתוב בפרשת קדושים ("ובכל אשר תרמש האדמה") אינו מדבר על שרצים כלל, אלא על בהמות וחיות גדולות הרומשות על האדמה. וכדבריו בסוגייתנו, ד"ה צרעה לוקה שש: "חמש משום שרץ הארץ ואחד משום שרץ העוף דכתיב במשנה תורה [דברים יד, יט] וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו, אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפרשת קדושים תהיו – אינו מן המניין, דלאו בשרץ כתיב, ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמש האדמה, לשון בריות גדולות הוא, ושרץ לשון קטנה ונמוכה שניכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת". ברם, לפי הנוסח הקדום של מימרת רב יהודה בסוגייתנו המופיע בפירוש ר' מאיר הלוי ויתר הראשונים, עולה בבירור כי הכתוב הנ"ל בפרשת קדושים עוסק בשרצים ובא לרבות מיני היצורים הרומשים באדמה, מתחת לפני הקרקע. וכן מבואר בפירוש מסוגיית הגמרא במסכת מעילה (טז, ב) כי הכתוב הנ"ל מדבר בשרצים, ושלא כדברי רש"י הנ"ל.  

[15] כמענה לשאלתו הראשונה של הריטב"א ("דאמאי נקט בניתא דבי כרבא, דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר") ניתן ליישב, שאף כי מצויים מינים נוספים שנוצרים מהאדמה, התייחס רב יהודה דווקא למין זה שמטבע ברייתו אינו יכול להתקיים רק במעבה האדמה, ואינו נחשף לאוויר העולם רק על ידי הפיכת הקרקע באמצעות פעולת החרישה.

[16] אף שקיימים מיני זחלים נוספים המתחפרים באדמה, נקטו דווקא את מין ה"שלשול" המצוי וידוע. וראה בגמרא חולין, סז ע"ב: "הולך על גחון – זה נחש, כל – לרבות השילשול [רש"י: תולעת ארוכה כנחש והן הן הנמצאין באשפה] ואת הדומה לשילשול". ולפי דרשה זו שמקורה בתורת כהנים נראה כי השלשול נכלל באיסור "שרץ הארץ" וכמשמעות הכתוב הנ"ל [ויקרא, יא מב]: "כל הולך על גחון... עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השרץ על הארץ". ולפי הגרסה לפנינו "מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ" ניתן להסביר כי דברי רב יהודה מסכימים עם הברייתא בחולין, והחידוש הוא, שאף כי השלשול רומש באדמה נכלל באיסור הכללי של "שרץ הארץ". אך לפי הגרסה "משום רמש האדמה" צריך לומר שרב יהודה חולק על דרשת הברייתא הנ"ל, או שבא להשמיענו כי מלבד האיסור הכללי של "שרץ הארץ" לוקה גם משום "רמש האדמה", ומתאים עם דברי אביי המובאים בהמשך, ולפיהם ישנם מיני שרצים שלוקים על אכילתם משום כמה לאוים. ובכל אופן, גם מן הברייתא בחולין נראה כי השלשול ודומיו מן היצורים החיים מתחת לפני האדמה צריכים ריבוי מיוחד לאוסרם.      

[17] וכדברי הרמ"ה המובאים לעיל: "דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה".

[18] וראה ב"דקדוקי סופרים השלם" על אתר (עמ' מא) נוסח שונה לפי אותה משמעות: נימי דמיא [=שׂערות המים]. והשווה לשון הגמרא במסכת שבת (סז, א): "ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא" [רש"י: שבעה נימי מזקן כלב זקן]. ובמסכת עבודה זרה יב, ב: "ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה, סכנת עלוקה. מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא הבולע נימא של מים [רש"י: היא עלוקה] מותר להחם לו חמין בשבת". וראה הערת ח"י קאהוט, הערוך השלם, ערך בינא, כרך א, עמ' 56: "בינא. גיטין פרק הנזקין (סח:) שב ביני דמיא, פי' עלוקה. [אחי"ה: זאת דעת רש"י ז"ל, ונ"ל לגזרו מל"פ [=מלשון פרסי] אשר רשמנו (ועיי"ע בין ב') פי' שֹער, ונקרא כן שדמתה לשער מצד ארכה ודקותה, ובאמת נקראת כן גם נימא של מים (ע"ז יב, ב) פי' חוט דק של מים".

[19] ראה לדוגמא במקורות דלהלן: פסחים, עו, ב; ביצה כח, א; נדרים כ, ב; גיטין סט, א; בבא קמא יט, ב; בבא מציעא נט, ב; שם עט, ב; בבא בתרא קלג, ב.

[20] זיהוי ה"ביניתא" עם הדג הנקרא בערבית "בני" מופיע לראשונה ב"תפסיר אלפאט מי שאחזו" לרב שרירא גאון (בתוך: גנזי קדם, ה, עמ' 10) שכותב: "ביניתא, סמכה תערף באל בניה" [=דג הידוע בשם אל בניה].

[21] הפרטים על דג הבינית מקורם במאמרו המקיף של ד"ר משה רענן על זיהוי ה"ביניתא" בפורטל הדף היומי. 

[22] הפריטים הניצודים מסוג זה הם בעיקר קטנים, שצורתם הדקיקה והמאורכת עשויה להזכיר או להידמות לשׂער.