המעין

הרב בן ציון אוריאל

הקלף מסיני

בירור זהות הקלף העדיף לסת"ם בימינו

פתיחה

מנהג הֶכשר הקלף לסת"ם בימינו ויסודותיו

זיהוי הקלף והדוכסוסטוס המקוריים

הקשיים ביסודות הכשרת הקלף הרווח

דיון בהכרעת ההלכה במציאות הקיימת היום

חתימה

פתיחה

המנהג הרווח כיום הוא לכתוב את כל הסת"ם על הקלף בצד הבשר שלו (ולא בצד השיער), לפי הדין הנמסר לנו הלכה למשה מסיני "תפילין על הקלף... במקום בשר" (שבת עט, ב). אולם, לדברי הכל, "קלף" זה בו אנו משתמשים כיום אינו הקלף המקורי עליו דיברה אותה ההלכה! במאמר זה ננסה לבאר בקצרה מהו מנהגנו כיום ומהם יסודותיו, לאחר מכן נלמד על זהותו המדויקת של הקלף המקורי ועל האפשרות המעשית להשתמש בו כיום, ומתוך כך נצביע על העדיפות ההלכתית שיש בשימוש בקלף זה לפי המציאות כיום ולפי דברי חז"ל והפוסקים.

מנהג הֶכשר הקלף לסת"ם בימינו ויסודותיו

קלף הסת"ם נדרש ע"פ ההלכה להיות מעובד לשמה, וכלשון השו"ע (או"ח לב, ח) ש"צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד, וצריך שיהיה מעובד לשמו''.

עיבוד הקלף לסת"ם הרווח בימינו הוא "עיבוד הסיד", ובאופן כללי נעשה הוא כדלהלן:

העור מגיע למפעלי הקלף כשהוא משומר ע"י הקפאה או ע"י מליחה, ולא בעודו טרי כפי שהיה בעת הפשטתו מן הבהמה. לכן השלב הראשון בטיפול בקלף הוא השריית העור במים על מנת להסיר ממנו את המלח או ע"מ להפשירו.

השלב השני, הוא הכנסתו לבריכה עם חומר פעיל מאוד בשם נתרן גופרתי (מכונה "צ'רצ'יק") ועם סיד[1], שני חומרים שעיקר פעולתם הוא החלשת העור, כדי להקל על השלב הבא - הסרת השיער. בעבר השיער הוסר ע"י גירוד קל של העור אחר שנשרה בסיד, וכיום בגלל עוצמת החומר "צ'רצ'יק" השיער כולו נושר מהעור עוד בבריכת ההשריה שמערבל מהפך את העורות בתוכה. שלב זה הוא הנחשב כעיקר העיבוד לפי המנהג הרווח כיום, ובו בלבד מקפידים למעשה שייעשה 'לשמה' וע"י ישראל דווקא.

השלב השלישי הוא גירוד שאריות הבשר והשומן מצידו הפנימי של העור ע"י מכונות (הנקראות "שר")[2].

השלב הרביעי הוא שטיפתו של העור מכל הסיד שבו בעזרת מים וחומצת אמוניה וחומרים דומים[3] ותלייתו לייבוש. לאחר ייבושו צבעו של העור הוא חום בהיר ומעט שקוף, והוא מתקשה ומתכווץ.

השלב החמישי הוא הרטבה חוזרת של העור במים ומתיחתו בתוך מסגרת עץ. מתיחת העור מקנה לעור את צבעו הלבן[4] ומשפרת את מרקמו כך שיותאם לכתיבה, פעולה שתושלם בשלב הבא.

השלב האחרון בהכשרת העור הוא שיופו וליטושו והחלקתו ע"י מכונות מיוחדות לשם דיקוקו ולשם השוויית עוביו כדי שהוא יהיה נוח יותר לכתיבה. נוהגים להשתמש במכונה בשם "שלייף" שמלטשת את העור מצד הבשר בצורה עדינה מאוד לשם החלקתו בלא להוריד מעוביו, ומכונה אחרת הנקראת "פאלץ" שבמידת הצורך (כגון בעורות עבים יחסית) משתמשים בה לגירוד העור מצד השיער שלו. מפעלי הקלף מעדיפים להשוות את עובי הקלף ע"י גירוד מצד השיער שעליו ממילא לא כותבים, מאחר שהגירוד הגס של מכונה זו משאיר את העור מחוספס ולא נוח לכתיבה. גירוד צד הבשר עלול גם לחשוף את שורשי השיער החודרים לעובי העור, וצבעם הכהה עלול לגרום להופעת נקודות חומות או שחורות בקלף שיפגעו בלבנוניותו[5].

כך נעשה עיבוד העורות לקלף לצורך סת"ם בימינו. אמנם בזמן התלמוד עיבוד העור לסת"ם היה "עיבוד העפצים", שאף הוא נזכר בדברי השו"ע הנ"ל. ההבדל בין תהליך העיבוד הרווח כיום בסיד לבין תהליך עיבוד העפצים מתחיל בשלב הרביעי הנ"ל, בו שוטפים את העור משאריות הסיד ששימש להסרת השיער. בזמן התלמוד היו שוטפים ושורים בשלב זה את העור במי מלח ולא היו מייבשים אותו. שלב זה היה נחשב בזמן התלמוד לשלב הראשון בעיבוד העור ושמו "מליח", ובעקבותיו שונה שם העור בלשון חז"ל מ"מצה" ל"חיפה"[6]. "עור מצה" שימש בעבר "כדי לצור בו משקולת", וה"חיפה" שימש כחיפוי "כדי לעשות קמיע" (שבת עט, א).

השלב השני בעיבוד העור שנהג בזמן התלמוד היה ה"קמיח". בשלב זה השרו את העור במי קמח שעורים על מנת שהעור יחמיץ ויתפח, ועל ידי כך חומר העיבוד העפצי (עליו נלמד בשלב הבא) יוכל לחדור היטב לתוך העור. העור שעבר גם הכשרה זו נקרא בתלמוד "דיפתרא", ובזה הוא נעשה כבר ראוי "לכתוב עליו את הגט" (שם).

השלב השלישי והעיקרי (ה"עפיץ") שנהג אז היה השרייה (או טיחה) במי עפצים, שתכונתם הכימית גורמת להדביק בחוזק את סיבי העור זה לזה ולהרחיב את נפחו, תוך שינוי מוחלט של מבנהו הכימי[7]. בתעשיית עיבוד העור העולמית (לצורכי חולין) תהליך זה מכונה "בירסוק", והוא השלב העיקרי של עיבוד העור, ועל שמו מעבד העורות נקרא "בורסקאי" מזמן המשנה ועד היום. לאחר עיבוד העור בעפצים וייבושו במתיחה העור מקבל את השם "גוויל", והוא נעשה ראוי לכתיבת סת"ם. ה"קלף" וה"דוכסוסטוס" הם שני חלקיו של הגוויל, וכדלהלן[8].

העיבוד בסיד הנהוג כיום אינו חדש - הוא מתועד כמנהג ידוע כבר מתקופת הגאונים, ומחלוקות גדולות נפלו בעניינו מאז. מחד - רבים ראו בו אז מנהג חדש שהונהג ע"י אנשים שאינם תלמידי חכמים, שלא כדין הנהיגוהו[9]. לעומתם, רבים מרבותינו סברו שמנהג ותיקין הוא זה, ומכיוון שאף ע"י הכשרה זו העור נמצא מתוקן היטב לכתיבה - אף עור המעובד בסיד כשר לסת"ם[10]. אף שהיה מקום להדר אחר העיבוד המקורי של חז"ל על מנת לצאת מן המחלוקת והספק, בטור ובשו"ע ובשאר הפוסקים הכריעו שאף עיבוד הסיד חסר העיפוץ כשר הוא לכתחילה, ועל זה סומכים העולם. אמנם, נוסף לשאלה בדבר כשרותו לסת"ם של עור שעובד בסיד, בה הפוסקים הכריעו לקולא, מנהג העיבוד בסיד העלה בעיה נוספת בכשרות הקלף, והיא - איזה חלק בעור המעובד ראוי לשם 'קלף' לפי ההלכה. בשאלה זו נתמקד במאמר זה בע"ה.

בתלמוד מוזכרים שלושה סוגי עורות שעליהם נכתבים הסת"ם, ולהם דינים שונים שיסודם כולם הלכה למשה מסיני. שלושת העורות הללו הם הגויל, הקלף והדוכסוסטוס. הגוויל הוא העור השלם, והקלף והדוכסוסטוס הם שני חלקיו אם נחלק את כל עוביו לשנים. הגאונים, בעלי התוספות וכל הפוסקים בטור ובשו"ע ונושאי כליהם הסכימו שהקלף הוא החלק החיצון הסמוך לשיער, והדוכסוסטוס הוא החלק הפנימי הסמוך לבשר[11]. כמו כן, הוגדר בכל אחד מחלקי העור הללו איזהו הצד שעליו יש לכתוב, שאין לשנות ממנו, ושהמשנה ממנו פסל: בגוויל ובדוכסוסטוס - הכתיבה בצד החיצון שכלפי השיער, ובקלף - הכתיבה חייבת להיות בצידו הפנימי הפונה כלפי הבשר. ועוד מפורש בתלמוד ובפוסקים, כי בשונה מספר תורה ומזוזה, התפילין נכתבות על הקלף בלבד ולא על הגוויל ולא על הדוכסוסטוס, והמשנה וכתב תפילין עליהם - פסל.

והנה, כל זמן שהיו מעבדים את העורות לסת"ם בעפצים, ניתן היה לחלק את העורות והגווילים באופן ידני ל"קלף" מזה ול"דוכסוסטוס" מזה[12], ואז ניתן היה להבחין ביניהם בקלות, ולכתוב על כל אחד מהם במקום שהגדירה ההלכה עבורו. לעומת זאת, ייבוש העור לאחר השרייתו במי הסיד בשלב הרביעי הנ"ל גורם להצטמקותו ולדיבוק חזק של סיבי העור ושל שני חלקיו זה לזה, באופן שכבר אינו מאפשר כלל את הפרדתם זה מזה בלי לקרוע ולפורר את החלק הדק של העור שבצד השיער. ולא זו בלבד שחלוקת העור לשתי שכבות אינה אפשרית בעקבות תהליך עיבוד זה, אלא שגם השימוש בחלק החיצון של העור בפני עצמו ע"י גירוד והסרת החלק הפנימי אינה אפשרית בעיבוד מסוג זה[13]. ועוד יותר מזה, כיום אנו רואים שחלקו העליון של העור הינו כה דק וחלש בעודו מעובד בסיד בלבד, שאף במידה ונצליח להפרידו[14] אין הוא ראוי לכתיבה כלל בלא שיעבדוהו אף בעיבוד עפצי[15].

והנה, דרך המעבדים כיום בשיטה הרווחת הוא לגרד את העור בשלב האחרון של הכנתו לשימוש לצורך כתיבה עליו, כדי לדקקו ולהשוות את עוביו. הגירוד נעשה בעיקר בצד השיער שלו, וכנ"ל. נמצא שפעמים רבות בעקבות הגירוד המאסיבי חלק העור שבו משתמשים כקלף הוא למעשה החלק הפנימי של העור בלבד, ופעמים משתמשים לצורך הכתיבה בעור כולו בשלמותו על שני חלקיו. וכיון שהמנהג הוא להחשיב את העור המוכשר בתהליך זה כ"קלף", ולכתוב עליו בצד הבשר שלו, ולהשתמש בו גם לתפילין כדין קלף – באנו לקושי גדול, כיצד ניתן לומר שקלף הוא בעוד שאינו אלא או גוויל (העור בשלמותו על שני חלקיו) או דוכסוסטוס (החלק הפנימי של העור, הקרוב לבשר), והכותב סת"ם בצד הבשר של שניהם פסל!

בעיה זו עוררה ויכוח גדול בבית מדרשם של רבינו תם ותלמידיו, מעבר לוויכוח הנ"ל על הכשרת העיבוד בסיד שאינו עפיץ. כמה מבעלי התוספות[16] טענו שאכן קלפי הסיד הרווחים שחלקם החיצון גורד מהם אינם אלא דוכסוסטוסים מאחר והם חלקו הפנימי של העור, ולפיכך הם הורו שלא להשתמש בהם עבור תפילין[17], וכן שאת ספרי התורה והמזוזות אין לכתוב עליהם אלא בצד השיער שלהם כדין הדוכסוסטוס. לעומתם, קם רבינו תם[18] והכשיר את קלפי הסיד לתפילין, והורה לכתוב עליהם על צד הבשר שלהם כדין קלף אף על פי שמדובר בעורות שלמים או בחלקם הפנימי. ר"ת חידש שאף שה"קלף" המקורי הוא החלק החיצון של העור (צד השיער) – אין הוא חייב להיות החלק החיצון הזה. לדעתו קיים גדר כללי אחר כדי להבחין בין הקלף לגוויל והדוכסוסטוס. ר"ת לימד כי תכונתו הייחודית של הקלף המקורי כשהיו מעבדים בעפצים הייתה שהוא חלק העור היחיד שהיה נוח לכתוב עליו בצד הבשר שלו, לעומת הגוויל והדוכסוסטוס שצד הבשר שלהם אינו נוח לכתיבה כלל מחמת שיירי השומן והגידים הנשארים דבוקים בעור בעקבות הפשטתו מהבהמה. לדבריו, כמו שגדרם של הגוויל והדוכסוסטוס שלא ניתן לכתוב עליהם בצד הבשר אלא בצידם החיצון בלבד, כן גם גדרו העיקרי של הקלף הוא עור שהוכשר לכתיבה לצד הבשר שלו. ממילא לימד ר"ת שאפילו עור שלם או חלקו הפנימי יכולים להיחשב "קלף" כאשר צד הבשר שלהם יוכשר לכתיבה, ודינם יהיה כקלף לכל דבר. ולפי סברא זו דן ר"ת את כל העורות שעובדו בעיבוד הסיד הרווח כדין קלף (הכשר אף לתפילין ונכתב בצד הבשר), בין כאשר הם נשארו בשלמותם ובין כאשר גורדה מהם קליפתם החיצונה (שהיא-היא ה'קלף' בעיבוד המקורי בעפצים, וכדלהלן). כשנשאל ר"ת מדוע הסרת הקליפה החיצונה של העור אינה גורמת להגדרת שאר העור (הפנימי ביחס אליה) כדוכסוסטוס, הוא השיב ש"אין זה אלא תיקון בעלמא, ואינה עבה כ"כ שיהא שם קלף עליה".

גם לאחר שהתפרסם חידושו של ר"ת, חלק מתלמידיו עדיין התקשו כיצד ניתן להחשיב את חלק העור הפנימי כקלף, בעוד שאף ר"ת מודה שזהו החלק ששימש כדוכסוסטוס כשהיו מעבדים בעפצים וחולקים את העור. בעקבות תלונות אלו מצינו את הראשונים פונים לכמה דרכים.

ר' אליעזר ממיץ בעל היראים[19] שהיה תלמיד ר"י הזקן, אחיינו ותלמידו הגדול של ר"ת, העדיף למצוא היתר למנהג השימוש בקלפי הסיד הרווחים אף לתפילין ולכתיבה עליהם בצד הבשר, אף לפי ההנחה שהם אכן דוכסוסטוסים. הוא עשה כן ע"י הכרעתו כדעות התנאים שהובאו בסוגיה בשבת עט, ב שסברו שאם שינה וכתב את כל אחד מהסת"ם על הדוכסוסטוס שלא כדינו בצד הבשר לא פסל, וכן אם שינה וכתב תפילין על הדוכסוסטוס לא פסל, והעדיף לסמוך ולהכשיר את המנהג בדיעבד בלבד (!) לפי דעות אלו, מאשר לסמוך על סברתו המחודשת של ר"ת. וכמותו פסק גם המרדכי[20], שתפילין כשרות בדיעבד אף על הדוכסוסטוס, וכתיבה עליו כשירה בדיעבד אף בצד הבשר[21].

לעומת היראים, רבינו ברוך בעל ספר התרומה[22] שלמד אף הוא אצל ר"י הזקן פירש והעמיד את היתרו של ר"ת דווקא כאשר "גוררים את הקלפים לצד הבשר", שעל ידי כך נמצא ש"נשארה הקליפה של צד השיער". היינו שלפי בעל התרומה ר"ת לא בא להחשיב כקלף את החלק הפנימי ממש של העור, אלא שהוא לימד שדי בגירוד מסוים של העור מצד הבשר שלו בכדי להחשיב את החלק הנשאר כחלק החיצון של העור. והיות שאף במנהגם הרווח נטלו בפועל את החלק החיצון יחסית (ביחס לכלל העור) לפיכך לימד כי דין קלף ממש יש לו.

חשוב לבאר כי סברתם של ר"ת ובעל התרומה מובנת וברורה מאוד בהתאם להבנתם במהות הקלף והדוכסוסטוס ובאופן חלוקתם מן העור. כשבעל התרומה תיאר את חלוקת העור שנהגה בזמן התלמוד, הוא קבע בתור עובדה שאפילו אלו שהתאמצו לבצע את החלוקה הזו של העור בימיו לא היו בקיאים בה, ולא הצליחו ליישמה כראוי. לדבריו, החלוקה מתבצעת ע"י חיתוך עוביו של העור: "קלף ודוכסוסטוס הוי שחותכים העור לשנים" כך "שיהו שני קליפות עבות וראויין לכתוב בהן, זו בדין קלף וזו בדין דוכסוסטוס". מדבריו עולה כי לא נמסר גדר מדויק למיקום החתך בתוך עובי העור ולעוביים הנדרש של שני חלקי העור הללו, ומשמע שאין קפידא בדבר זולת העובדה שאותו החלק מן העור יהיה עב כדי שיהיה ראוי לכתוב עליו (וכן עולה גם מדברי ר"ת עצמו, ואף דברי התרומה אינם אלא הבנה בדבריו). על יסודה של הבנה זו, שאין קפידא במקום החתך בעובי העור, סברתו של ר"ת מתקבלת על הדעת, שהקפדת ההלל"מ אינה על מיקום הקלף בעור - אלא על תכונותיו בלבד[23]. כמו כן, לאחר טענתו של ר"ת הנ"ל שהקליפה החיצונה שעל העור אינה מעיקר העור והקלף, ושהסרתה דינה כהסרת השיער הנדרשת לשם תיקון העור[24] – מובנת היטב סברתו של בעל התרומה שלאחר גירוד מסוים מצד הבשר העור הוא קלף ממש, מאחר שהחלק שנותר בידינו מן העור הוא צידו החיצון באופן יחסי, וכמו כן עוביו מספיק לכתיבה ראויה.

דברי ספר התרומה הללו הובאו להלכה גם בסמ"ג (עשין כה), כך פסקו בהגהות מיימוניות (הל' תפילין א, ב), ברא"ש (הלכות קטנות, הלכות ס"ת סי' ה), בב"י (או"ח לב, יו"ד רעא[25]) ובשו"ע (באו"ח לב, ז), וכולם לימדו שאף שאין אנו מחלקים את העור כפי שנהגו בזמן שהיו מעבדים בעפצים - הרי שהקלף שלנו כקלף ממש הוא, כיון שלאחר גירודו מצד הבשר הרי הוא חיצון ביחס לעור כולו וביחס לחלק הפנימי המועט שגורד ממנו[26]. ונמצא שזו היא הסברא שהכשירה את מנהג העיבוד בסיד הלכה למעשה, מימות בעלי התוספות ועד ימינו.

אמנם, יש לחזור להדגיש, שבשונה מפשטות דברי הפוסקים המנהג הרווח כיום הוא לכתוב סת"ם על העורות המעובדים בסיד בלא לגרדם כלל מצד הבשר שלהם, למעט שיוף דק מאוד לשם החלקת העור והכשרתו לכתיבה[27]. כמו כן, המנהג הוא שלא להשגיח כלל אם הקלפים גורדו הרבה מצד השיער עד שהוסרה כל קליפתן החיצונה כפי שמצוי לעיתים או שזו החיצונה נשארה בשלמותה או קרוב לזה כפי שמצוי במקרים רבים אחרים[28]. ולאור המציאות הזו הרווחת נמצא שאין מנוס מלבאר שיסוד הצדקת המנהג לפי הפוסקים הוא מתוך היסמכות על טעמו המקורי של ר"ת הנ"ל, שאפילו חלקו הפנימי של העור, או העור כולו, נידון כקלף כאשר מתקנים אותו לכתיבה לצד הבשר[29] (ולא כהבנת בעל התרומה והפוסקים שרק גירוד העור מצד הבשר הופך את כולו לקלף).

זיהוי הקלף והדוכסוסטוס המקוריים

סוגיה זו של חלוקת העור וזיהוי הקלף והדוכסוסטוס, שהייתה אצל הפוסקים סוגיה תיאורטית בלבד במשך דורות, מחמת היעדר עיבוד העפצים וחוסר היכולת לחלק את העורות המעובדים בסיד, הפכה בדורנו למציאות פשוטה וברורה לכל דורש. קיבוץ הגלויות הגדול לו אנו זוכים בדורנו בחסדי ה' הפגיש מחדש את כלל ישראל עם בני תימן ועם שאר אחינו מארצות המזרח וצפון אפריקה שנהגו בעיבוד העפצים עד הדור האחרון ממש, וממילא התאפשר שוב לכולנו לחזות בעינינו בגווילים המעופצים ובאפשרות חלוקתם הפשוטה לקלף ודוכסוסטוס, בדיוק כפי שהיה נהוג בזמן התלמוד.

בימינו אנו רואים כי חלוקת העור לקלף ודוכסוסטוס אפשרית ע"י קילוף ידני של קליפת 'עילית העור' (אפידרמיס, ליצה בלעז), והסרתה מעל שאר עיקר עובי העור, המכונה 'העור' בסתם (דרמיס בלעז). קילוף זה, שבעיבוד הסיד אינו מעשי גם בימינו, מתאפשר באופן ידני בתהליך עיבוד העפצים[30]. אף שקליפת 'עילית העור' הנקלפת מצידו החיצון של העור הינה דקיקה ביותר (עוביה הוא בסדר גודל של מאיות מילימטר בודדות), עיבודה בעפצים מעבה ומחזק אותה והופך אותה לראויה לכתיבה ולשימוש נוח בה כקלף לתפילין[31].

עיון מחודש בדברי חז"ל, בדברי הגאונים והרמב"ם ובדברי כל מי שנהג בעיבוד העפצים ובחלוקת העור המקורית, מלמדנו בלא ספק על זהותם המקורית של הקלף והדוכסוסטוס, שהם הם שני חלקי העור המוכרים לנו והנקלפים לנגד עינינו – 'עילית העור' ו'העור', ה'אפידרמיס' ו'הדרמיס'. המציאות היא שאין שום אפשרות לחלק את העור לשני חלקים ראויים לכתיבה, מלבד החלוקה הטבעית והפשוטה הזו[32], וזה מאשש את דבריהם כעובדה מציאותית ברורה ומוגמרת.

בשני מקומות מצינו שחז"ל תיארו את חלוקת העור, ובשניהם הם השתמשו בלשון "קילוף". המקור העיקרי הוא הירושלמי בשבת (ח, ג) שלימד כי קלף התפילין הוא ש"קולף פני העור", וה"דוכסוסטוס" הראוי למזוזה הוא שאר העור הנשאר לאחר הקילוף. והמקור השני הוא דברי אגדה בבבלי בעירובין (כא, א) שגם בהם תיארו חכמינו בלשון קילוף ("כי קלפת לה") את חלוקת מגילת הגוויל שראה יחזקאל שהייתה "כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר" (יחזקאל ב, י-ט).

מסתבר שה"קלף" נקרא כן מפני שקולפים אותו, ומשמעות השם 'דוכסוסטוס' בלשון מדי היא 'החלק הנמצא בסמוך לבשר'[33], וכן כתבו כמה ראשונים[34].

השימוש בלשון "קילוף" (או "חלוקה"), שבמקורות הללו, ושבה השתמשו הרמב"ם והגאונים[35], מתאים לקילוף הידני העדין של שני חלקי העור הניתנים להפרדה במציאות המוכרת לנו בעקבות עיבוד העפצים. כמו כן, תיאור הקלף שבירושלמי כ"פניו של העור", תואם להפליא עם תכונותיה של השכבה העליונה החיצונית של העור ('עילית העור', אפידרמיס) המוכרת לנו כיום. לאחר הסרת השיער שכבה זו, הסמוכה לשיער, היא צידו החלק והיפה של העור, והיא הראויה לשם 'פני העור' או 'פני המגילה', הן לפי האינטואיציה הפשוטה, והן לפי ההלכה שכותבין על הגוויל בצד השיער (ירושלמי מגילה א, ט), המגדירה ממילא שצד זה הוא 'פני העור' כאשר מדובר על עור שלם לפני שנקלף, וממילא מתברר לנו היטב מהם 'פני העור' הנקלפים - שהם הקלף לפי הירושלמי[36].

עדות יפה להמשכה של מסורת זו של חכמינו, שעוד נהגה למעשה בבבל לאורך כל תקופת הגאונים, אנו מוצאים בפירושו של אחרון הגאונים, רב האיי, לסוגיה בשבת עט, שם הוא נזקק לפרש את זהותם של הקלף והדוכסוסטוס שהינם שני חלקיו של הגוויל, ואת הקלף הוא מכנה שם כמה פעמים בכינוי "אפה דמגילתה", דהיינו שהוא חלק הפָּנִים של מגילת הגוויל ופניו של העור. ונראה באופן מובהק ובלא ספק ששימושו של רב האיי בכינוי זה עבור הקלף הוא בהמשך לשני המקורות הנ"ל ולמשמעותם.

חלוקת העור הזו מתוארת באותו פירוש להדיא כמציאות ההלכה הפשוטה הנהוגה בזמנם. "מנהגא: מייתי מגלתא דמעבדא... וקליף ליה עד דהאוי תרין פיסקי, ויזהר שלא ינקב, וקאי 'קלף' לחודיה... שהוא אפה דמגילתא... וכאתיב פרשיות על מקום בשר. וההוא גיסא אחרינא... הנקרא 'דוכסוסטוס' כורך בו את הפרשיות... מנהגא הכי הוא... וכן הלכה וכן מנהג[37]". וכך לימד גם רב שרירא[38] כי "מגלה שלגוויל קולפין אותה והווה שתים, אחת נקראת קלף ואחת נקראת דכסוסטוס". משמעות דברי רב האיי מלמדת גם על דקותו של הקלף לעומת עוביו העב של הדוכסוסטוס. אזהרתו למקלף הקלף ש"יזהר שלא ינקב" ברורה לכל מי שראה את הקילוף בעיניו ונתנסה בו, מפני שהמציאות היא שמקלף הקלף לא יצליח כלל במלאכתו בלא ש"יזהר שלא ינקב", בשל דקותו וחולשתו של הקלף בשעת הקילוף.

פער העובי הזה הקיים בין שתי שכבותיו של העור נכתב בפירוש גם ע"י הרמב"ם במשנה תורה ובתשובותיו, בבואו לתאר את תכונותיהם של הקלף והדוכסוסטוס[39]. בתארו את שלושת סוגי העורות בהלכות תפילין מזוזה וס"ת (א, ו) כותב הרמב"ם כי ניתן לחלק את ה"גוויל", שהוא העור השלם שעובד בעפצים, לקלף ולדוכסוסטוס, שהם "שְׁנֵי עוֹרוֹת: אֶחָד דַּק וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר, וְאֶחָד עָבֶה וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר"[40]. ובתשובתו לחכמי צור, מלבד תיאורו של החלק החיצון של העור כחלק הדק לעומת הפנימי העבה, הוסיף הרמב"ם ותיארו עבורנו בערבית "אלקנט" שזהו שמו הידוע של חלק חיצון זה, וז"ל[41]: "העור יתחלק לשני חלקים, אחד מהם דק... והוא אשר נקרא כאן במצרים 'אלקנט', והאחר העבה... והוא ממול בשר... ואותו הדק... הוא אשר היה השיער צומח בו".

לדעת רב עמרם גאון, דקותו של הקלף, שהוא החלק הנדרש לתפילין לפי ההלל"מ, מסבירה את ההלכה הידועה שתפילין אינן צריכות שרטוט (מנחות לב, ב), שזהו מחמת "שאי אפשר לה לקבל שרטוט". והיינו מפני שייתכן ש"אי משרטיט ליה מר - הוא מתקריע", כלשונו של בעל חיבור "הלכות ס"ת גנזי מצרים"[42], שהביא את דברי רב עמרם הללו (בעמ' 14-15), ומובן שמשמעות דבריהם היא שהקלף הוא קליפת 'עילית העור' הדקיקה בדווקא, מאחר שרק לגביה דברים אלו נכונים הם[43].

את חשיפת זהותו המדויקת של הקלף המקורי בו השתמשו בזמן חז"ל, שהוא קליפת 'עילית העור' המוכרת לנו על כל תכונותיה, נסיים בראייה נוספת שיש להביא מדבריהם במסכת חולין (קיט, ב – קכ, א). בתוך עיסוק הסוגיה שם בדיני טומאה וטהרה היא מציינת את העובדה כי השיער "חלחולי מחלחל", דהיינו שהוא חודר לתוך העור. על עובדה זו מובאים הדברים הבאים: "מתקיף לה רב אחא בר יעקב: אלא מעתה תפילין היכי כתבינן? הא בעינן כתיבה תמה, וליכא (כיון שהשערות מותירות נקבים בקלף, ושוב אין הכתיבה 'תמה')! אשתמיטתיה הא דאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עובר עליו - אינו נקב". כל מי שיעיין במבנהו של העור - תימצא לפניו העובדה הברורה שהחלק היחיד בעור שהכתיבה עליו יכולה להיות מופרעת מחמת חדירת השיער לעור הוא עילית העור, שרק אותה השיער חודר מצד לצד ומנקבה בנקבים קטנים לרוב[44]. לא לחינם תמה רב אחא על אפשרות כתיבת התפילין בלבד, לעומת ספרי התורה והמזוזות - מפני שדווקא בתפילין מכריחה אותנו ההלכה לכותבם על הקלף שהוא חלקו החיצון של העור, ובחלק זה דווקא הכתיבה נפגעת מחמת ריבוי הנקבים שבו. בהמשך לכך, גם תשובת התלמוד מתבארת יפה לכל המביט בנקבים הקטנטנים שעוביים הוא 'כעובי חוט השערה' בלבד, שלפי ההלכה ששנו במערבא שנקב שהדיו עוברת עליו אינו חשוב נקב רוב ככל נקבי השיער הקטנטנים אינם נחשבים לנקב. מקור זה הינו מקור ברור ביותר המלמד היטב על זהותו של הקלף המקורי, בו השתמשו חכמינו ז"ל לפי מסורתם הלכה למשה מסיני[45].

הקשיים ביסודות הכשרת הקלף הרווח לאור תכונותיהם של הקלפים המקוריים

חזרתו של עיבוד העפצים לתעשיית הסת"ם בימינו, וזיהוים של הקלף והדוכסוסטוס המקוריים, מעוררים קושי גדול ביסודותיו של מנהג העיבוד בימינו. שכן, כפי שביארנו, הבנת גדר הקלף הנפוץ כקלף ממש לפי סברתו של בעל התרומה, שהועתקה להלכה בכל הפוסקים, בנויה על ההבנה שחלוקת העור היסודית הינה חיתוך שרירותי בעובי העור, בלא הגדרת מקום מסוים, ורק בשל כך יכולה להתקבל המסקנה כי גירוד קל של העור מצד הבשר יגדיר את שאריתו כחלק החיצון הנדרש. ולכאורה לא ניתן לסמוך על אותה סברא לפי ההבנה שהקלף המקורי הוא עילית העור, שהרי עילית העור הינו חלק מסוים בעל תכונות ייחודיות במקום ידוע בעור, ולפי ההבנה שחלק זה הוא שהוגדר קלף מן ההלל"מ - נראה שאין מנוס אלא להבין שלא יחשב כקלף אלא אותו חלק בדווקא. וכמו כן, לכאורה מתחייב שהקפדת ההלל"מ על צידי הכתיבה השונים בחלקי העור השונים נאמרה לגבי כל חלק מחלקי העור הידועים בדווקא. ומאיזה טעם אם כן נוכל להמשיך את המנהג לכתוב בצד הבשר של העור בקלפים הרווחים היום בעוד שהם עשויים מהחלק הפנימי הראוי לדוכסוסטוס, או מעורות שלמים הראויים לגוויל, שדינם הוא להיכתב בצד השיער בלבד?!

היה אפשר לחשוב שלפי היסוד שהבאנו לעיל בשם ר"ת, בו הסביר את מהויותיהם וגדריהם היסודיים של שלושת העורות ולפיו הכשיר את הקלפים הרווחים, אנו ניצלים מכל קושי. אולם במציאות שלפנינו לא כך הדבר. סברתו של ר"ת שגדרו היסודי של הקלף הוא הכשרתו הנוחה לכתיבה בצידו שכלפי הבשר, בלא להשגיח על המיקום בעור ממנו הוא נלקח - ברורה היא רק לפי סברתו בתכונותיהם של שלושת העורות בהם השתמשו חז"ל בעיבוד העפצי, שעליהם בודאי דיברה ההלל"מ המקורית, וכפי שכתב שהגוויל והדוכסוסטוס הם העור השלם וחלקו הפנימי שלא ניתן לכתוב עליהם בצד הבשר בשל שאריות השומן הנותרות שם לאחר הפשטת העור מן הבהמה, לעומת הקלף שנוח לכתיבה בצידו שכלפי הבשר מחמת שהוא במקום החתך המיושר והמתוקן שבמרכז העור. אולם, לפי תיאורם של העורות המעופצים הנמצאים לפנינו, שתכונותיהם שונות בתכלית מן התכונות שתיאר ר"ת, נראה שקשה לסמוך על סברתו, שהרי על הגווילים ועל הדוכסוסטוסים המעופצים שלפנינו ניתן לכתוב בצד הבשר שלהם אפילו במידה ושאריות הבשר והשומן לא הוסרו, שכן העיבוד העפצי משנה אף את תכונתו של הבשר השומני הזה, ומביא לידי כך שניתן לכתוב אפילו עליהם כתיבה נאה. ולא זו בלבד שהכתיבה עליהם אפשרית היא, אלא שהרבה יותר נוח לכתוב על צד הבשר שלהם (בין כשהוסר השומן לחלוטין ובין שלא) מאשר לכתוב במקום החלוקה[46], שבה קיים קושי לכתוב בין בצד הבשר של הקלף ובין בצד השיער של הדוכסוסטוס, ורק ע"י מיומנות ואימון מצליחים להתגבר עליו. נמצא איפוא, שלפי המציאות שלפנינו אין כל יסוד לטענה שתכונתו העיקרית של הקלף שעליה הקפידה ההלל"מ היא נוחות הכתיבה בצד הבשר שלו, שהרי הקלף הוא חלק העור שהכתיבה בצד הבשר שלו היא הפחות נוחה מבין שלושת סוגי העור!

כמו כן, יש לבאר, כי הבנתו של ר"ת שבגוויל ובדוכסוסטוס המקוריים הייתה קפידא ששאריות הבשר לא יוסרו, ושדבר זה הוא חלק מהגדרתם, שהיא יסודו של היתרו – אינה מוכרחת כלל. שכן, את עצם השם 'גוויל' שהינו כינוי לדבר שלא נתקן כל צורכו (שזהו היסוד להבנת ר"ת הזו בגדר ה'גוויל' וה'דוכסוסטוס') - ניתן להבין בצורה נוחה אף לגבי הגווילים המתוקנים שהביאו עימם בני עדות המזרח ותימן, שבהם הסירו את שאריות הבשר כולו (וברבים מהם אף גרדו חלק מצד הבשר שלהם בכדי למעט את עוביים ומשקלם), שעצם העובדה שלא הפרידו אותם לשני החלקים מקנה להם את השם 'גוויל', ולאו דווקא מחמת הישארות שיורי הבשר עליו[47].

ושוב נדגיש ונבהיר, שבעוד שלפי ההבנה של ר"ת ותלמידיו שחלוקת העור המקורית הינה חלוקה שרירותית הניתנת להתבצע בכל נקודה רצויה בתוך עוביו של עיקר העור – אכן סברתו של ר"ת מסתברת היא מאוד, והיא שיש להסיק שלא הקפידה ההלכה אלא על תכונותיו של הקלף ולא על מיקומו המדויק בעור – הרי שלפי ההבנה שהקלף הינו חלק מסוים בעל תכונות מסוימות ובמקום מסוים בעור קשה מאוד להסיק את המסקנה שאותו חלק לא נאמר בדווקא, ושניתן להחליפו בחלק אחר, בעוד שלאותו חלק אחר כבר נשנו לנו דינים אחרים בעבורו, כנ"ל.

לאור כל האמור נמצא שקשה מאוד להבין מאיזה טעם ניתן להמשיך במנהג השימוש בקלפי הסיד בימינו, העשויים מן העורות השלמים או מחלקם הפנימי, בעוד שהתברר לנו כי יסודותיו של מנהג זה, אותם הניחו ר"ת ובעל התרומה, שעליהם סמכו הפוסקים כולם אחריהם, אינם מתאימים למציאות הגלויה כיום לפני כל דורש.

דיון בהכרעת ההלכה העדיפה במצבנו אנו

כל הכרעה הלכתית בעניין הכשר קלפי הסיד שלנו מוכרחת היא לתת את דעתה לשאלה הגדולה הנ"ל, שזימנה יד ההשגחה לפנינו ע"י התבררותם המציאותית של תכונותיהם של הקלפים המקוריים. בשורות הבאות ננסה להציע בקצרה את ההכרעות האפשריות השונות שיש בהן מענה לקושי זה.

תחילה נציין כי יסוד ההיתר של בעל היראים והמרדכי הנ"ל - שהורו להמשיך לכתוב על הקלפים הרווחים אף לתפילין ולצד הבשר שלהם - עדיין שריר וקיים הוא. שכן, לדבריהם אף שדין "קלפים" אלו לפי ההלכה הוא שהם דוכסוסטוסים הנכתבים בצד הבשר – הרי הם הכריעו כאותה שיטת תנאים הסוברת שהמשנה מן ההלל"מ לא פסל, וממילא לפי הבנתם אף שנוהגים לשנות מעיקר הדין ש"תפילין על הקלף" ושהקלף בלבד הוא שנכתב בצד בשר גם בשאר הסת"ם – הרי שלהלכה שינוי זה אינו פוסל. אמנם יש בהיתר זה שני חסרונות: א. השינוי שהתיר היראים בתפילין הוא כתיבתם על הדוכסוסטוס, וייתכן מאוד שאת כתיבתם על הגוויל הוא לא התיר (שכן בסוגיה בשבת לא מצינו מי שהכשיר כן בפירוש, ובסתם הקשו שם 'תפילין אגוויל מי כתבינן?!'), ונמצא לפי זה שייתכן שהיתרו לא יספיק עבור תפילין רבות הכתובות כיום על העור השלם. ב. כל ההיתר מיסודו אינו אלא בדיעבד ולא לכתחילה, ולפיכך לא נוח כלל לסמוך עליו לכתחילה[48].

הצדקה נוספת שניתן לתת למנהג השימוש בקלף הרווח, לפחות באופן זמני, נאמרה ע"י רב שרירא גאון בתשובתו (הנ"ל בהערה 38). אף שדעתו של רב שרירא באותה תשובה היא לפסול בתוקף את הקלפים הרווחים מחמת עצם העובדה שעובדו בסיד בלבד ולא בעפצים, עם כל זאת הוא מורה לכלל הציבור שאינו יכול להשיג גווילים וקלפים עפיצים שלא ישביתו את קריאת התורה מחמת היעדר העיבוד הראוי. וז"ל: "אתם שאין במקומכם מי שעושה גווילין... אם יש במקומכם ספר תורה כהוגן - השמרו בו וקראו בו בציבור, ואם לאו - אל תשביתו קריאת התורה מפני זאת, שהרי הכתוב אומר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש מעייני בספר אגדתא בשבתא וסמכי אהאי קרא". ובסוף דבריו הוסיף שם ש"מר רב משה ראוי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק[49]. וכל שכן על דרך שאמרנו 'עת לעשות ליי' הפרו תורתך'"[50].

בשונה מן ההיתרים הללו, שלא נאמרו אלא מדוחק, קמו כמה פוסקים חשובים[51] וטענו, שאף שההכרעה היסודית בזהותו של הקלף היא שהוא חלקו החיצון של העור, עלינו לשנותה ולהכריע כדעת הרמב"ם שסבר שהחלק החיצון הוא הדוכסוסטוס ודווקא החלק הפנימי של העור הוא הקלף המקורי שעליו דיברה ההלל"מ. את השינוי המהפכני שיש בהכרעתם כנגד הפוסקים כולם הם הצדיקו ע"י הטענה שאף שהפוסקים לימדו שהקלף הוא החלק החיצון – הרי שבפועל מחמת כורח המציאות הם השתמשו עבור הסת"ם דווקא בחלק הפנימי, הראוי לשם 'קלף' לפי דעתו של הרמב"ם בלבד ולא לפי עיקר סברתם וכנ"ל, ולפיכך אין לדעתם בהוראתם החדשה שינוי הלכתי של ממש. את הכרעתם החדשה הם תמכו אף בטענה שבמציאות ימינו אין שום אפשרות לבצע כראוי את הכרעת השו"ע בשל עוצם דקותו של החלק החיצון של העור, שהוא 'עילית העור', כאשר מעבדים אותו בעיבוד הרווח כיום.

אמנם, לענ"ד גם בפיתרון זה לא נמצאת הישועה. שכן, תחילה יש להעיר שלפי דבריהם לא נמצא הֶכשר במנהג הרווח אלא לאותם קלפים שגורדה מהם הקליפה החיצונה, ולא לקלפים הרבים המצויים עם קליפתן העליונה, ולפיכך גם בדבריהם טרם נמצאה למנהג ארוכה[52]. כמו כן, כיון שהשגת קלפי 'עילית העור' נעשתה אפשרית ומעשית בתעשיית הסת"ם העפיץ שחוזרת ומתפתחת בשנים האחרונות, ולא כפי שסברו בעלי סברת ההכרעה החדשה הזו, לא ברור איזה הכרח ישנו שיכול להצדיק את השינוי מן ההכרעה המקובלת של הפוסקים כולם שהקלף הוא החלק החיצון[53].

לכן נראה שההצעה הנבחרת היא להשיג ממעבדי הסת"ם בעפצים המצויים בינינו את 'עילית העור' הנקלפת מן הגוויל לבדה, שזהו הקלף העיקרי לפי הכרעת כל הפוסקים. נטילת חלק זה היא נטילת החלק החיצוני של העור ממש, והוא החלק עצמו ששימש כקלף עד סוף תקופת הגאונים מאז נתינת ההלכה מסיני, ולפיכך בנטילתו אין צורך להיזקק להיתרים המחודשים השונים שנאמרו במצבים השונים מחמת חוסר היכולת להשתמש בקלף המקורי, שביסודם עומדים קשיים חמורים לפי המציאות הנראית בעינינו. כיום, יישומה של הצעה זו ע"י השגת הקלף המקורי (ואף מציאת סופר מומחה היודע לכתוב עליו כתיבה תמה) - מצויה היא באופן מעשי לכל דורש באמת (וברור שעם ריבוי הדרישה אף יקל הדבר), ולפיכך איני מבין מדוע לא להתאמץ בהסדרת קיום ההלכה הפשוט באופן של לכתחילה ובלא ספק ודוחק, מאחר שבדורנו הדבר נעשה אפשרי.

והנה, בספר 'גוויל וקלף' של הרב עידוא אלבה[54] מצאתי (בסוף פי"ט) שכבר מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל הורה שנטילת קלף 'עילית העור' המעופץ, שהוא הקלף המקורי, זוהי האפשרות המהודרת ביותר, וכן הסיק שם המחבר בשמו (ועי' גם בסוף הסיכום לספר שכתב בפ"כ). הכרעה זו הובאה כבר בספר התרומה עצמו ששיטתו בסוגיה היא זו שנפסקה להלכה ע"י מרן השו"ע והאחרונים כפי שנתבאר, שלאחר שהציג (בסי' קצד) את האפשרות לנהוג כדברי ר"ת סיים בלשון זו: "ויש שקולפין העור לשנים בתחלה, ובקליפה שלצד שיער כותבים התפילין לצד בשר לצד הלבן (=היותר בהיר), לאפוקי נפשייהו מפלוגתא ומספיקא[55]". זוהי דרך החסידות החדשה שאליה אנו קוראים לאור התאפשרותה בדורנו, ומתברר איפוא כי דרך זו אינה חדשה כלל, כי אם משתלשלת היא לאורך הדורות בשרשרת הפסיקה של התושבע"פ דרך ספר התרומה והכרעת הפוסקים כמותו עד לגדולי פוסקי דורנו ממש, ומאירה באור חדש את מנהג השימוש בקלף הנמסר כבר למשה מסיני.

חתימה

השאלה שהעלינו בדבר כשרותם של קלפי הסיד חמורה היא ביותר, וכבר קמו גדולים וטובים מאיתנו ועמלו ליישב מנהג זה מצדדים שונים, וכפי שנתבאר. אולם אני מניח כעת את שאלתי לפני גדולי ישראל וחכמי התורה, עד כמה מחויבים אנו ליישב את המנהג שנהג עד כה ולהמשיך לנהוג בו תוך היסמכות על היתרים שניתנו בדיעבד, אף בשעה שהגווילים והקלפים המעופצים המקוריים מונחים לפנינו בהישג ידינו?