המעין

צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה (תענית ד, א). וזהו קנאת רחל, שהיתה קנאת סופרים דתרבה חכמה (בבא בתרא כא, א) הבאה על ידי רוב כעס, ורוגזיה דיעקב דאורייתא מרתחא ליה, שהוא שורש התורה, אמת ליעקב. ומכל מקום ה' יתברך אוהב משפט, ומצד הקנאה ניתן לה בן בנטילת נפשה, כמידת החומד את שאין שלו דשלו נטלו ממנו, כמו שאמרו בסוטה (ט סוף ע"א). והיא חס ושלום לא חמדה את שאין שלה, ועל כן ניתן לה מה שחמדה וילדה בנימין, אבל מכל מקום הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים, ועל הקנאה הגיע לה העונש דנטילת נפשה.

                                                                               ר' צדוק הכהן מלובלין פוקד עקרים אות ב

[1] אני מודה מקרב לב לידידי הרב אפרים אורן על הלימוד המשותף של רבים מהמקורות שבמאמר.

[2] רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, ויקרא אמור דרוש ד.

[3] ליקוטים מכת"י על התורה, בתוך ספר זכרון לחתם סופר, עמ' פ. וכן כתב במקום אחר כי שלום שמקורו בכך שהרב איננו מוכיח את בני קהילתו "במילי דשמיא, הנה זה השלום אינו טוב וסופו רעה רבה", עי' חתם סופר על התורה, פרשת בהעלותך, עמ' מ.

[4] שו"ת משנה הלכות חלק י סימן רסח.

[5] הרב מימון אף טען כי אביי אמר מימרתו זו "לכבוד רבו, שידע את גדולתו", ראו בספרו "אביי ורבא – תולדותיהם ומסכת מאמריהם וסוגיותיהם בהלכה ובאגדה", עמ' יח הערה 29 שם. בדומה לכך טען הרב בנדיקט ש"יש להניח שאמר את הדברים הללו בקשר ליחסים שבין רבה לבין אנשי פומבדיתא", ראה בספר "מרכז התורה בפרובאנס" עמ' 259.

[6] דברי אביי על שנאת בני פומבדיתא לרבם, באים כהמשך למימרתו של רב כי "מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו", כאשר כוונתו לומר שתגובת הקהל הנאספים בשעת הלוויה מלמדת על מעלתו הרוחנית של הנפטר: "שאם כשר היה, הכל בוכין עליו ומורידין דמעות, ומספרים שבחו", כלשון רש"י שם. אביי חושש שהשנאה כלפי רבה תוביל לכך שאף אחד לא יבכה בלכתו.

[7] ראו את דברי המהרש"א בחידושי אגדות על אתר, שמוסיף ומבהיר: "ורובן וסתם בני מתא לאו חכמים הן", (מהרש"א, כתובות קה, ב ד"ה "דמרחמין ליה בני מאתיה"). ביבמות (סה, ב) למד מכאן רבי אבא שחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

[8] לדברי אביי אהבת בני העיר אינה מסנוורת את עיני הרב, ואינה מונעת ממנו לדונם דין אמת, כל שברורה בעיניו העובדה שאהבתם נובעת מכך שהוא נמנע מלהוכיחם: "ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו... אף על פי שאוהבין אותו בני עירו... אינו נמנע מלדונם, שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים, ומניח מקום לשלום", דברי המאירי על אתר (אמנם עי' בדברי המאירי בבא מציעא לא, ב שפירש את דברי אביי באופן אחר). יש להוסיף עוד, שאביי מבקש לומר שאמנם "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", אך לשם כך עליו לרכוש את אהבתם בדרך חיובית, בכך שיתנהג עם סובביו בהתאם למידותיו של הבורא, אין לראות מעלה גדולה במי שהאהבה כלפיו נובעת אך ורק מכך שהוא נמנע מלהוכיח..

[9] שהרי יש מקום לפרש ש"הבריות" המוזכרות במשנה אינן אלא תלמידי החכמים: "ומה שאמרו במשנה כל שרוח הבריות לא כוונו להמוני עם ואספסוף... כי אם לשרידי ואצילי עם זקני הדור הם הנקראים באמת בריות... וברוח אנשים כאלה דברה המשנה, ואם רוח אנשים כאלה נוח מן האיש זהו נחמד למעלה", יערות דבש, חלק שני. בדרך זו פירש האלשיך את מימרת בן זומא "איזהו המכובד – המכבד את הבריות", "שידוע שלא אמר המכבד את הבריות רק על מכבד את הצדיק, ולא את אשר לא נאה לו כבוד", תורת משה, ויקרא, כא, ט. וכך אמנם פירש רבי יעקב עמדין את כוונת המשנה בספרו מגדל עז (עליית האהבה פרק י), והוכיח כן מהעובדה שבני פומבדיתא שנאו את רבה המוכיחם. והשווה לדברי רי"ח זוננפלד בשלמת חיים (עניינים שונים, ר): "נראה הא דרוח הבריות וכו' היינו בסתם, אבל במקום שאנו יודעים סיבה לדבר לית לן בה".

[10] יש שפירשו את כוונת דברי אביי במסכת יומא כאפשרות זו, וראו לדוגמא בפירוש הרשב"ץ במגן אבות: "בא להזהיר האדם שיהיה אהוב למטה, ולא שהאהבה ההיא חשובה כל כך, אלא שמתוך שיהיה אהוב למטה יהיה אהוב למעלה, לפי שהשם הוא מתקדש על ידו. ודבר זה פירשוהו חכמים באחרון מיומא...". אולם מדברי אביי במסכת ברכות שהקדים את ה"אהוב למעלה" ל"נחמד למטה", נראה שניתן לדייק שאין חשיבות ה"נחמד למטה" תלויה במה שהוא מביא את האדם להיות "אהוב למעלה" אלא ששניהם באים במקביל. וראו בפרקי משה על אבות פרק ו בפירוש "הל"א מתוך המ"ח דברים שבהם התורה נקנית": "שיהיה אוהב את המקום ואוהב את הבריות, כי זה תלוי בזה, כמו שביארנו במאמר רבי מאיר כי מי שאוהב את המקום אוהב את הבריות שהם מעשי ידיו".

[11] תוספות יום טוב, אבות ג, י. יש שפירשו כי תפישה מעין זו היא שעומדת מאחורי טענת בן זומא (אבות ד, א) שניתן להוכיח שהמכובד הוא זה שמכבד את הבריות, מכח הפסוק "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו", וכפי שהסביר הרמב"ן בספר אמונה ובטחון: "קרא מכבדי הבריות מכבדיו, לפי שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם".

[12] סנהדרין לז, א.

[13] חגיגה כז, א.

[14] ראה בפסיקתא זוטרתא, בראשית פרק כז: "וירח את ריח בגדיו. אפילו בוגדים רשעים שבישראל צדיקים הם, שנאמר ועמך כלם צדיקים". ובתורת חיים סנהדרין לז, א ד"ה אל תיקרי בגדיו "מכפלח הרימון רקתך לא שמעינן רשעים, דרקה היינו שהוא ריק מתורה ומצות ומכל מקום אינו פושע לעבור עבירה, לכך מייתי לה מריח בוגדים דהיינו רשעים".

[15] השוו לדברי ריש לקיש (חולין צב, א) שקבע שעל תלמידי החכמים להתפלל על שלומם של עמי הארץ, שכן עם ישראל מהווה אחדות אחת על כל מחלקותיו: "אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה - אלו בעלי בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים, עלין שבה - אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה - אלו ריקנים שבישראל; והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא".

[16] הנהגתו של ר' זירא עמדה בניגוד מוחלט למסופר על ר' מאיר ועל אבא חלקיה שהתפללו אף הם על הבריונים שבשכונותם - תפילה שימותו, ראו ברכות י, א; תענית כג, ב.

[17] "למה רבה כ"כ כעס על רבי זירא בשכרותו עד ששחטו? והשיב מרן הראי"ה: אולי היו חלוקים רבי זירא ורבה בהנהגותיהם. שרבי זירא היה מקרב את הפושעים הכי גדולים, כדאיתא בסנהדרין... ורבה חלק על דרך זו ולא סבר כמותו, ע"כ ביום פורים שחטיה. והוסיף מרן הרב זצ"ל באוזני תלמידו: ואני כנראה אחוז במידת רבי זירא לקרב גם הרחוקים לתורה ומצוות, ורמז לזה: רבי זיר"א - הם אותיות דר"ת זה רבי אברהם יצחק. וכדרך שכעסו רבנן על רבי זירא , כמסופר שם בגמרא, כך כועסים עלי ג"כ ת"ח שאינם מבינים את הנהגתי". עי' 'הנשקפה כמו שחר', פרק ט. מובא בקישור: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=10892

[18] ראו את דבריו של הרב בנדיקט במאמר שהוזכר לעיל.

[19] על מורשתם והנהגתם הרוחנית השונה של שני החכמים רמזו חכמים באמרם: "רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים - חיה שיתין שנין", ראש השנה יח, א; יבמות קה, א.