המעין

הרב שמריה גרשוני

"ילדה חכמה וטובת שכל"...

על אסתר יעל קוק בתו של הראי"ה

"לאן? ליפו או לירושלים?"

"...רחמו נא בתיה אסתר וכתבו"

"אסתרקה תלמידה טובה"

"...ויבוא עלינו רוגז אסון מבהיל"

"...אקווה שתהיי ילדה טובה"

 

"לאן? ליפו או לירושלים?"

טרגדיה שפקדה את משפחת קוק לאחר חזרתה ארצה מאירופה בשנת תר"פ (1919) כמעט שאינה ידועה לציבור הרחב; הכוונה למותה של בתו הצעירה של הראי"ה – אסתר יעל ע"ה.

אסתר יעל נולדה באור לי"ג באדר תרס"ז ביפו, ובתענית אסתר נקראה בשמה[1]. ע"פ עדות מאוחרת, הראי"ה תלה זכות מיוחדת בלידתה בארץ ישראל[2], בניגוד לשאר ילדיו. הראי"ה עצמו תיאר אותה כ"ילדה חכמה וטובת שכל יותר מכפי ערך שנותיה"[3], ובאחד ממכתביו לרידב"ז הוא שיגר לו עקיצה תוך ציטוט דברים שאמרה עליו אסתר יעל בהיותה כבת שלוש: "אך שמעתי שכ"גמקיים את מאמרה של ילדתי הקטנה תחי', שאמרה 'דאס איז דער רבי וואס ער שרייט אויף דעם אבא' [=זהו הרב שצועק על אבא], פשוטו כמשמעו, ומזכה הוא לי בזה שלא בפני, על זה אני מתפלא על ידיד נאמן כמוהו שלבי כ"כ גלוי לפניו איך יבוא לידי מדה זו"?[4]

כשהייתה אסתר יעל כבת שבע, בחודש מנחם-אב תרע"ד, יצא הראי"ה בלוויית רעייתו לשוויץ לכנס העולמי ('הכנסייה הגדולה') של אגודת ישראל. הוא תכנן לשהות שם זמן קצר נוסף לצרכי רפואה[5], אלא שכחודש לאחר הגעתו לאירופה פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות זאת נאלצו הוא ורעייתו לשהות מספר שנים בחו"ל. בארץ נשארו שלוש בנותיו. הגדולה פרידה חנה כבר נישאה[6], ואילו שתי הבנות הצעירות בתיה ואסתר-יעל נשארו בודדות ביפו, בהשגחה חלקית של הוריו הקשישים של הראי"ה. בגלל המלחמה הקשר איתם כמעט נותק[7], ובאגרות הנשלחות מאירופה לארץ ישראל אנו נחשפים למאמציו של הראי"ה לקבלת מידע אודות משפחתו בכלל ובנותיו בפרט.

מכתבו הראשון מיד עם הגיעם לברלין בז' מנחם-אב התרע"ד ממוען ל"כל יקירינו", ובו מדווח הראי"ה שהמלצת הרופאים שפגש היא שייסע הוא לקיסינגן לטיפול ומשם ייסע לשוויץ, וביחס לאשתו: "ועל דבר הרבנית תחי' יתברר הדבר שבוע דנא". בגלל נסיעתו לקיסינגן, וחוסר הוודאות לגבי כתובתו שם או מיקומה של הרבנית, הראי"ה מבקש משני אחיו שבארץ: "כתבו נא מכל אשר עמכם לטובה לע"ע להלברשטט ע"ש צב"י שי'". רק מחתימתו ניתן להבין שאגרת ראשונית זו נועדה גם לבנותיו: "אחיהם ואביהם"[8]. הראי"ה מעדכן באגרתו הבאה שבוע מאוחר יותר ל"הורי היקרים עט"ר וכל יקירינו": "הרבנית תחי' עֹדנה בברלין לרגלי הרפואה, ואנכי עם צב"י שי' פה [=בקיסינגן]. המצב נשתנה מפני מהומת המלחמה, שהקיפה את אירופא כעת. ע"ד האסיפה מסופקני אם תצא לאור, יותר קרוב שתהי' נדחית לזמן בלתי מוגבל[9], וגם ענייני הרפואה פה יגעים הם מפני שיבושי המצב... למע"ה [=למען ה'] כתבו נא מכל אשר עמכם, מבריאותכם של כאו"א בפרט...". במכתב זה הוא שואל במפורש: "ומה שלו' הילדות שת', אם הן בירושת"ו או ביפו ת"ו"[10]? משאלה זו, החותמת את המכתב, מובן שברור לראי"ה שאע"פ שהוא הפקיד את בנותיו אצל הוריו הגרים בירושלים - ייתכן שהן נשארו בביתם ביפו בהשגחה של אחיותיו המתגוררות אף הן ביפו[11]. גם במכתבו לאשתו, השוהה כאמור בברלין, כשבועיים מאוחר יותר, הוא מדווח: "מכתבים מיפו, מלבד הראשונים, לא נתקבלו עוד. מן-הסתם הדואר הוא לא במצב הנכון[12]. רק אלטה וחנה כותבים[13]. שלחו את המכתבים אל בתי' תחי'. אבל לאן, ליפו או לירושלים, אינה כותבת באיזה מקום שהם, יעזור השי"ת, ויזכה ברב חסדיו להתראות בשמחה באה"ק. היי שקטה ומעודדת. הכל יסודר בעזרתו ב"ה. אנו חושבים שישנם מכתבים מהם בהלברשטט"[14]. במשך החודשיים הבאים יתאחדו הראי"ה ובנו עם הרבנית ויתיישבו בסט גאלן שבשוויץ, אך למעט מכתב אחד מבתו בתיה במשך תקופה זו, לא ידוע לראי"ה דבר על בנותיו[15]. דאגתו התגברה לאור הידיעות אודות המצב הכלכלי הקשה השורר בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה[16]. בכ"ו באייר תרע"ה פנה הראי"ה במכתב אישי לתלמידו הלל פרלמן ומבקש: "אבקשך אהובי כאשר היית איזה זמן בביתי, הודיעני נא משלו' כל ב"ב שי'. ביחוד אם ראית ילדותי אשר הנחנו בביתנו, את בתי' מרים ואת הקטנה אסתר יעל שתחי'. אין די באר את גודל המצוה כאשר תודיעני בפרטיות מה ידעת מהן ומה ואיך מעשיהן. אולי הי' לך לפעמים ביחוד איזו הזדמנות לדבר עם הקטנה אסתר יעל, שהיא ילדה חכמה וטובת שכל יותר מכפי ערך שנותי', תשיב בזה את רוחנו אם תוכל להודיענו דברים ברורים אודותה"[17]. בקשתו רווית הגעגועים של הראי"ה מתמלאת, והוא מקבל עדכון[18]. גם תלמידו הקרוב של הראי"ה, ד"ר ב"מ לוין מנסה להרגיע את הראי"ה במכתבו: "בתיה היא בעלת בית נכבדה ואסתרקה תלמידה טובה, ומתרחצות כפעם בפעם גם בים"[19]. עוד טרם קבלת מכתבו של לוין, קיבל הראי"ה ממשפחתו בארץ עדכונים מרגיעים, כפי שסיפר לתלמידו ר"מ זיידל במכתב מערב ראש השנה תרע"ו: "הננו תל"י מקבלים מכתבים מבני משפחתנו מיפו ומירושלים ת"ו ב"ה על שלומם, ומצבם החמרי לפי הערך של הזמן הוא ג"כ ב"ה מניח את הדעת. פליאה לי שמידידנו ד"ר לוין נ"י לא קבלתי שום מכתב. רק ע"י ב"ב שי' נמסרו לי ידיעות משלומם"[20].

 

"...רחמו נא בתיה אסתר וכתבו"

בראשית שנת תרע"ו קיבל הראי"ה הצעה לכהן כרב בלונדון, והוא נענה להצעה זו[21]. בנו, הרב צבי יהודה [להלן, הרצי"ה] לא הצטרף אליו בנסיעתו, ולפיכך רוב אגרותיו של הראי"ה מתקופת לונדון שפורסמו ממוענות לרצי"ה[22]. הקושי בתקשורת, ואפילו ביכולת לעדכן על שינוי בכתובת, גרמו לכך שחלק מהתקשורת בין משפחת הראי"ה בארץ לראי"ה עצמו עבר דרך כתובתו האחרונה בשוויץ[23], ודרך הרצי"ה עצמו שהתכתב עם אחיותיו באופן אישי[24]. משום כך ביקש הראי"ה מהרצי"ה בי"ב באייר תרע"ז שיבדוק במברק ארצה מה שלום בני המשפחה[25], וכשבוע לאחר מכן מזרזו הראי"ה לשלוח את המברק ומוסיף: "הכרח לחפש דרכים איך לשלח להם עזרה מיידית"[26]. לאחר כשבועיים שולח הראי"ה לרצי"ה הוראות למסירת הכסף שישלח: "כשתקבל הכסף תשלח ע"פ אדרעססא היותר בטוחה, אולי כדאי לשלח להרב הורוויץ, או לד"ר לוין או לד"ר אויערבאך, שהם ימסרו את הכסף לבתי' תחי', והיא תתנהג בהם כפי הדרוש. אם יזכנו השי"ת לקבל מהם קבלה, נקוה להתאמץ לשלח סכומים יותר חשובים ולפעמים יותר תדירים"[27]. מהוראות אלה מובן שהראי"ה כבר יודע שבנותיו בתיה ואסתר יעל מתגוררות בביתם ביפו, ולא בבית הוריו של הראי"ה או בביתם של דודיהן, ולכן הכסף צריך להיות מועבר ישירות לידי בתיה. למחרת שולח הראי"ה מכתב נוסף לרצי"ה ובו הכסף עם הוראה לשלוח את הכסף לירושלים: "הננו שולחים שלש מאות פרנק לתמן. תשלחם אולי ע"ש הרב הורביץ לירושת"ו, והוא ימסור להורינו שליט"א, והם בטח ימסרו גם לבתי' ואסתר כפי ההכרח. כאשר נדע שהכספים באים כהוגן נקוה לשלח עוד בקרוב. ב"ה שהממשלה הרשתה פה לשלח, ונקוה שיתקבצו סכומים הגונים"[28]. לאחר כשלושה חודשים וחצי הראי"ה הכין משלוח נוסף של כסף בעזרת בנו[29]. למרות האפשרות למשלוח כספים מלונדון לארץ, קשרי המכתבים בין הראי"ה למשפחתו עדיין מועטים, והוא פונה במכתב מרגש, הכולל בתוכו גם פניה אישית לבנותיו שתכתובנה לו:

...[הודיעונו?] לכל הפחות משלומכם הטוב, ממעמדכם בחיים ומשלו' כל יקירנו... כעת כאשר נפתח איזה פתח להיכולת להודע משלומכם ומעמדכם[30] הנה נקווה שתהי' התחלפות המכתבים בינינו יותר תכופה בעז"ה, וגם שילוח כסף לכם כמה שיהי' אפשר נקוה להשיג אי"ה בכל מה שיעזור ד'. אנא רחמו נא, חמלו נא, על נפשותינו הכמהות לדעת בפרטיות משלומכם ופרטו לנו הכל הכל. רחם נא שאול חנה[31] וכתוב. רחמו נא בתי' אסתר וכתבו בעצם ידכם מכל אשר לכן[32]

כאמור, עיקר הידע שלנו על התקשורת בין הראי"ה בלונדון למשפחתו בארץ מגיע אלינו ממכתביו של הראי"ה לרצי"ה שישב אז בשוויץ, וכתב לראי"ה על עדות חיה של סוחר אתרוגים שהגיע מהארץ המדווח על שלומם של בני משפחת קוק: "קבלתי מכתב ממך ממר שכויץ נ"י, מעיר ע"ד אתרוגי א"י, להפנות אליהם כעת את דעת הקהל. גם מודיע משלו' הורינו היקרים שי', שראה אותם בהיותו בירושת"ו שבועים לפני כתיבת מכתבו שהוא ו' כסלו. וכמ"כ מודיע משלו' הבנות שי' ומשלו' ש"ח וביתו ושמואל וביתו שי', שראה את כולם תל"י על שלומם"[33]. בחנוכה תרע"ח נכבשה ירושלים ע"י אלנבי, וקרובי הראי"ה ביפו שמחים על ערוץ התקשורת שנפתח וממהרים לבשר לראי"ה על כך במכתבים קצרים ובגלויות[34]. במכתב לרצי"ה מספר הראי"ה בשמחה כי "קבלנו מכתב גלוי עוד מבתי' תחי' מבשרת משלו' כולם. ועודנו צמאים הרבה לקבל מכתבים ברורים ומפורטים מכולם"[35]. ואכן באגרות שכתב שאול חנה, אחיו הצעיר של הראי"ה, לאחיו הבכור הוא משתדל להזכיר במיוחד את בנותיו של הראי"ה לאחר שיבת תושבי ת"א-יפו היהודים מהגירוש שנכפה עליהם על ידי התורכים לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה: "כן שבו פסח ושרה וילדיהם ובתיה ואסתר אִתם מרחובות ליפו"[36], וכן: "פסח וב"ב, יוסף וב"ב, בתיה ואסתר כבר עברו ליפו... כולם כמובן מתפרנסים בדוחק"[37]. תלאות הדרכים והדי המלחמה גרמו לכך שמכתב שכתבו בתיה ואסתר יעל בח' באדר תרע"ח הגיע רק חודש יותר מאוחר לראי"ה. הראי"ה ענה במכתב שיועד לבנותיו בלבד ובפירוט רב:

מאד מאד גדול הוא צערנו במה שנראה ממכתבך בתיה תחי' שלא קבלתן מאתנו כסף בכל הזמן זולת חמשה עשר פונט, שע"פ החשבון אז היו עולים לדבר מועט, ואנחנו שלחנו כמה פעמים סכומים שונים, ולא נוכל לדעת סבת הדבר שלא הגיעו הכספים לידכן. כמו כן שלחנו כעת איזה סכומים, והננו מקוים שסוף כל סוף תקבלו אי"ה. מה שכתבת על דבר הועד, אנכי איני דורש כלל שהועד יתן לכם כסף, וב"ה שאין אנו צריכים לזה. ודאי המצב בעיר כעת הוא בדוחק גדול, ויותר טוב שיתמוך הועד בידי הנצרכים שאין להם מי שיוכל לתמכם. ואנו זאת תקותנו בע"ה שהכסף שאנו שולחים יובא לידכן[38], ונקוה שלא יחסר לכן חלילה ממה שנצרך מאד לעניני החיים, גם עד שיזכינו השי"ת ויחדש ימינו כקדם בחסדו כשנשוב לאה"ק ברחמיו, כשישמחנו בישועתו.

הודיעי נא אותנו בתיה יקירתי, איך הוא מצב הספרים בבית, ומעט הכתבים שלי שהנחתים במקומות מפוזרים בבית, ההנם נמצאים בשלמות, וביד מי נמצאים ביחוד הכתבים, איזה כרכים מאוגדים, וכמה עלים פזורים במקומות שונים. אקוה שהשכלת לדעת לשמור אותם כדבר שיש לו איזה ערך[39].

 

"אסתרקה תלמידה טובה"

את מכתבו זה חתם הראי"ה בבקשה מבנותיו:

אבקשכן בנותי היקרות, שתלכו בדרך ישרה ביראת שמים ובמדות טובות, תשגיחו היטב על בריאותכן, ותהיו תמיד שמחות וטובות לב.

בקשתו זו אינה מן השפה ולחוץ כלל. הראי"ה דאג ביחס לחינוכן של בנותיו, ובמכתבו לאחיו שאול חנה, הוא מודה לו על ההשגחה והעזרה: "רב תודות לך אח יקר על כל מה שהודעתנו מבנותי היקרות שיחיו, ומה מאד אשתוקק שיתפתחו בדרך נאה והגון, ברוח של מוסר יפה, בטעם טוב ואצילות, בבריאות הגוף והרוח..."[40]. כחודשיים מאוחר יותר כותב הראי"ה לשאול חנה: "העירותני באחד ממכתביך היקרים ע"ד ההתפתחות הרוחנית של בתי' מרים תחי', וכמדומה שכתבתי גם לך[41] שטוב היה בעיני אם הי' אפשר להשיג עבורה מורה הגונה, בעלת יהדות נאמנה, ובעלת השכלה ונימוס, שלבד הלימוד הקצוב הי' אפשר לה להיות עמה במעמד של ריעות, כי להיות מושפעת מאנשים שאינם מובהקים לנו בין שהם מורים בין מורות, לבי הומה בקרבי ע"ז בהיותנו בענינו בריחוק מקום"[42].

ואכן, חששו הגדול של הראי"ה ביחס לחינוך, היה גדול הרבה יותר ביחס לחינוך הבנות: "ועתה בבוא עת בית ה"תחכמוני" להִבּנות, הננו מחוייבים ... לכונן מחלקות לבנות, כדי שיהיו לנו אמות לישראל בארץ ישראל, היודעות להלך עם החיים, חמושות בעז דעת אהבת תורה ואמונת אומן"[43]. חשש זה של הראי"ה גדל דווקא לנוכח התפתחות החינוך לבנים: "הגיע זמן לשים לב לחינוך הבנות. כי אם נקח בידנו רק את חינוך הבנים, והבנות תהיינה מחונכות בבתי הספר, והן הנן האמות שלעתיד, עדיין לא הועלנו בתקנתנו. ואפילו זולת הצפיה למרחוק, כיון שבבית אחד, שבו אח ואחות, כשהאחות מבקרת את בה"ס, משפעת היא ברוחה על האח, וכמובן הקלקולים מתגזלים באפס יד, לא כן התיקונים הצריכים עמל כפים והשגחה מרובה"[44]. השארת שתי בנותיו לבדן, גרמה לראי"ה לא רק דאגה לגופן, אלא גם דאגה עתידית לנשמתן. אך בעוד שבתיה מרים היתה כבר גדולה, אסתר יעל היתה, כאמור, כבת שבע. מסתבר שמחוסר ברירה אסתר יעל החלה את לימודיה בבית הספר לבנות ביפו[45]. לפיכך, ניסה הראי"ה מרחוק לעקוב אחר לימודיה של אסתר יעל בבית ספר זה, כשרוחו לא שקטה כלל. הערתו התמימה, אם כן, של ד"ר ב"מ לוין: "אסתרקה תלמידה טובה"[46], מטרידה את מנוחתו של הראי"ה לאור התכנים הנלמדים בבית הספר.

בחודשים שקדמו ליציאתו לאירופה, היה משוחח הראי"ה מדי שבוע עם תלמיד הגימנסיה 'הרצליה', על פי בקשתו של אביו, הרב משה רבלסקי. מטרת השיחה היתה בדיקה שמא לימודיו של התלמיד בגימנסיה ישפיעו על תומתו וטהרתו: "הייתי סר אליו בירחי האביב, כמעט מדי שבוע בשבוע... אך נודע לו לרב שתלמיד הגימנסיה בא אליו, היה יוצא בכבודו ובעצמו לקראני, מכניסני חדר לפנים מחדר ותוהה על למודי, ובעיקר – במקרא. שמא דבק בי, חלילה, שמץ מטומאת בקורת המקרא"[47]. לפיכך, גם בקשתו של הראי"ה מתלמידו לשוחח עם אסתר יעל, היתה ניסיון לעקוב האם התכנים הנלמדים בבית הספר שונים מהחינוך שרצה הראי"ה להציע לבתו: "אולי הי' לך לפעמים ביחוד איזו הזדמנות לדבר עם הקטנה אסתר יעל, שהיא ילדה חכמה וטובת שכל יותר מכפי ערך שנותי', תשיב בזה את רוחנו אם תוכל להודיענו דברים ברורים אודותה"[48].

גם הרצי"ה דאג לחינוכה של אחותו הצעירה, ובאותה תקופה הוא כתב לה:

"אסתר יעל, עשי חייל בבית ובבית הספר, בבריאותך ובלימודייך, במשחקייך ובכולך. בקול אחיותינו הגדולות וכל ידידינו הטובים לטובה הלא תשמעי. ברכות ותפילות מלמדים בודאי גם בבית ספר זה[49], ובודאי את שומעת וזריזה בזה. כתבי יותר מלימודייך ומעט בפרטיות מכל מה שתרצי"[50].

 

"...ויבוא עלינו רוגז אסון מבהיל"

חיים וייצמן שהה בלונדון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות הצהרת בלפור נתמנה לעמוד בראש משלחת ציונית, שתייעץ לממשל הצבאי הבריטי בארץ-ישראל, בשנת תרע"ח הגיע לארץ. שם פגש גם את בתיה ואסתר יעל, כשחזר ללונדון בתחילת שנת תרע"ט, מסר לראי"ה דרישת שלום מבנותיו, כפי שתיאר זאת הראי"ה לבנו: "ע"י ד"ר ויצמן קבלתי ד"ש משם. בתי' ואסתר, שתיהן היו באכסניתו[51] ומסרו ד"ש, תיאר לפני את חזותן לטובה ב"ה, אמר שהם ב"ה עליזים ומרוצים"[52]. בסוף שנת תרע"ח עזבו הורי הראי"ה את ירושלים ועברו ליפו להתגורר עם נכדותיהן[53], ולפיכך מכתביו עד שיבתו ארצה יועדו להוריו ולבנותיו גם יחד[54]. במכתבו להם מכ"ט בכסלו תרע"ט ייחד הראי"ה שורתיים לבנותיו: "כתבו נא בנותי היקרות מכל אשר עמכן, שקדו ועשו חיל בכל טוב, ביראת ד' ובמדות טובות, ובכל למודיכן, וד' יצליחכן לשמחת לב כולנו"[55]. למרות איחוד הנמענים הפציר הראי"ה בבנותיו שתמשכנה לכתוב לו: "בנותי היקרות, רב תודות לכן על כתיבתכן, הואילו נא וכתבו בתדירות ובפרטיות מכל אשר עמכן ועם כל יקירינו שי'"[56]. בט' באייר תרע"ט מעדכן הראי"ה את בנו כי "קבלנו מכתבים מהתם, מיקירנו [כך!] שי', וכן מכתבים ודעפעשים ע"ד [=מברקים על דבר] עניני המצב הפרטי. הם מחכים מאד להקדמת בואנו"[57].

בתחילת אלול חזר הראי"ה לארץ, וקיבל עליו את רבנות ירושלים[58]. שם התאחדה כל המשפחה. ראשית שנת תר"פ הוקדשה איפוא להתמקמות המשפחה בירושלים, להתחלת כהונתו של הראי"ה כרבה של ירושלים, ולתכנון ראשוני של הגשמת חלומו של הראי"ה – הקמת ישיבה מרכזית. ישיבת מרכז הרב במתכונתה המוכרת כישיבה טרם הוקמה, אולם תלמידי חכמים ירושלמים נאספו בבית הרב קוק[59], ששכן באותה עת בבית שכור ברחוב 'הנביאים' בירושלים (לא רחוק מ'בית דוד', הבניין בו שכנה הישיבה מרגע הקמתה). תקופה קצרה זו מתוארת ע"י הראי"ה כ'ימי שמחת לבבנו'[60].

על רקע איחוד המשפחה, והתחלות חדשות ומרנינות, בלטה ביתר שאת הטרגדיה הנוראה. כפי שתיאר זאת אחד התלמידים[61]:

אמסור לעילוי נשמת העלמה אסתר יעל, בתו של מרן הרב זי"ע, שנפלה בביתם מן הגג. כשלמדתי אצל הרב בבית מדרשו שהיה בהקומה התחתונה, ובאמצע הלימוד שמענו דפיקה חזקה, ולפי בקשת רבינו עליתי למעלה, וראיתי שאסתר יעל שוכבת על הרצפה ודם נוזל מראשה, הרב לא חיכה עלי, ולקול צעקת הרבנית עלה למעלה, ונגש אליה לראות מאיפה הדם יוצא, ואמר לי להזמין רופא בכדי להשקיט את המשפחה, הרבנית ובתם אם המנוח[62], אך לפי דעתי היא מסוכנת שניקב קרום המוח[63]. וכן אישר ד"ר א. מזיא. אין לתאר באיזה מנוחת הדעת קיבל עליו את הדין. הודיע לאביו הרה"ג הצדיק ר' שלמה זלמן הכהן זצ"ל שהוא כהן וסבא[64], צריך לעזוב את הבית, כי קיצה קרוב. והוא עודד את קרוביו ואת כל המשפחה[65].

בכתבה יומיים יותר מאוחר מתואר, כי מלבד ד"ר מזיא, "הבהילו את הרופאים וולך סגל ורופאים אחרים מהדסה. הרופאים באו תיכף והודיעו כי אין כל תקווה לחייה. המסכנה פרפרה ביסורים נוראים עד יום השלישי בבקר ומתה... לויה גדולה נערכה לה, ורבים מהקהל הירושלמי באו לחלק לה את כבודה האחרון"[66].

על התנהגותו של הראי"ה במהלך ה'שבעה' סיפר א"ב ריבלין:

אבי המנוח [=הלל ריבלין], שהיה מבאי ביתו הקרובים של הרב בשכונת אבן ישראל, ברחוב יפו הירושלמי, - בו גר הרב עד הקמת ביתו והבית של "ישיבת מרכז הרב" על ידי נדיב יהודי מארצות הברית, הרי פישל, - לקחני אתו ל"ניחום אבלים". הרב קוק ישב על שרפרף, או על כר שהונח על הרצפה, והיה משוחח בשקט עם האנשים הרבים שסובבוהו והקשיבו רב קשב לדבריו. לפתע נשמע קריאת כאב מצד הרבנית, שישבה בצד ביחד עם ביתה הבכירה. נאנח בעלה הרב ואמר בשקט, כאילו לעצמו: "והרי אמרתי לה וחזרתי ואמרתי, כי במקום להרבות בכיה על מות הבת, מוטב שנזכור מתוך הכרת תודה, שהקדוש ברוך הוא נתנה לנו משך שתים עשרה שנה לשמח לבנו. השם נתן והשם לקח". ועבר להמשיך לשוחח עם המסובים בדברי תורה[67].

קבלת הדין שנגזר על הרב קוק מלמעלה באה לידי ביטוי גם בפירושו לעקדת יצחק, שכתב כנראה באותן שנים[68]. אמנם דברים דומים במהותם כתב הראי"ה עוד בטרם עלה לארץ, בפירושו הרעיוני למסכת ברכות[69], וכפי שהעיד תלמידו כי "מרגלא בפומיה [של הרא"יה] שזה ראה אצל חותנו הראשון הגאון האדר"ת זצ"ל שנזדמן לו להיות בביתו כשמת לו ילד של כמה חודשים, ואמר את ברכת דיין האמת כמו שאמר בזמן שהכניסו בבריתו של אברהם אבינו"[70].

הרב ח"ז חרל"פ הדגיש כי "מרן הרב הצטער מאד על בתו אסתר יעל, היות שהיא נולדה בארץ ישראל והיתה חביבה עליו הרבה". ואכן ברבות מהאגרות ששלח הראי"ה בחצי שנה לאחר אסונו הוא מזכיר אותו, אם בהרחבה ואם באזכור אגבי[71]. יחד עם זאת, באגרות למשפחתו הוא מקפיד שלא להזכיר אסון זה כלל, כנראה מתוך אותו עיקרון שציין ריבלין לעיל. האגרת הראשונה ששלח הראי"ה אחרי האסון נכתבה בה' במרחשוון תר"פ, כלומר מיד לאחר קומו מה'שבעה'. הרב גוטל הראה במאמרו כיצד קימתו של הראי"ה מאבלו היתה לתוך עשייה ציבורית[72]. למרות זאת, תלמידו מעיד כי בתקופה לאחר האסון היה שרוי בצער עמוק:

"כשנפטרה על הרב בתו יעל ע"ה היה שרוי בצער ובדכאון. לאחר שתמו ימי אבלו ביקשתי להסיח דעתו מצערו, שכרתי עגלה ונסעתי יחד עמו לטייל בסביבות ירושלים"[73].

 

"...אקווה שתהיי ילדה טובה"

כתיבתו של הראי"ה לבנותיו הצעירות היתה כוללנית או טכנית, ולפיכך התרכזה בעיקר בבת הגדולה יותר – בתיה. גם כאשר הביע הראי"ה יחס חם כלפי בתו הצעירה, לא היה זה במפורש במכתב אליה, אלא במכתב אודותה[74]. התייחסות זו בולטת בהשוואה למכתבו של הרצי"ה לאסתר יעל, שפנה אליה באופן אישי, מתוך ניסיון להיכנס לתוך עולמה: "אסתר יעל, עשי חייל בבית ובבית הספר, בבריאותך ובלימודייך, במשחקייך ובכולך. בקול אחיותינו הגדולות וכל ידידינו הטובים לטובה הלא תשמעי. ברכות ותפילות מלמדים בודאי גם בבית ספר זה, ובודאי את שומעת וזריזה בזה. כתבי יותר מלימודייך ומעט בפרטיות מכל מה שתרצי"[75]. בה במידה שונה גם כתיבתם בתארם את האסון. האגרת האחרונה שבה מזכיר הרב קוק את אסונו היא למקורבו זלמן פינס:

יודע כ"ת את האסון הנורא והאיום אשר הלמנו בראשית זמן באנו אל הקודש, בהלקח מאתנו באופן מבהיל ופתאומי, בת יקרה, ילדה נחמדה וחביבה, אשר עמוק עמוק מאד נשאר הפצע הזה בנפשנו[76].

מעניין להשוות אגרת זו לאגרת שכתב הרצי"ה בתארו בהרחבה לזלמן פינס הנ"ל את רגשותיו אחר האסון:

עם זה יסלח נא כאשר באמון ידידותנו הברה והתמה[77] לא אתאפק מהביע לפניו את מרי שיחנו, ולהגיד לו כלאח נאמן, את יגון צרתנו, אשר אולי כבר שמע ממנה, כי יסרנו ד' הטוב ויביא עלינו אחרי חג זמן שמחתנו, – אחרי אשר זכנו לשוב מארץ העמים, אדמת נכר, ומבהלות המלחמה ומהמית הגויים והממלכות, לארץ חיינו ולמשפחתנו, לעבודת קדשו עמו ונחלתו, – אבל כבד ואיום, ללקחו מאתנו, במות-קדושים באופן בלתי טבעי, אחותי היקרה התמימה והטהורה ז"ל, בשנה הראשונה – שנת י"ג – להתבגרותה ביהדות, אחרי חכותה לנו כל חמשת שנות המצור והמצוק, ואחרי עלותה ירושלימה וצומה פה את יום הכפורים הראשון לה, ואחרי מהרה אל הכותל המערבי מתוך רגש של יראת שמים ויהדות חיה ותמימה, ונטמנה בהר הזיתים פה עיקו"ת. בבריאות נפשה וגופה, בנעם חִנה וטוב שכלה, בכשרונותיה וידיעותיה, מוסרה ועז רוחה, ביראת שמים ודקדוקי מצות ואש אהבה לארצנו ולשפתנו[78] ולכוננות עמנו, שהיו לה, היתה לנו כסמל ליהדות האידאלית הצועדת והקמה לתחיה בטהרת תום ועז קדש, ואבלנו עליה הוא באמת מעין האבל על ירושלים וקשור בו, ובתנחומות אֵל נצפה ונקוה שיחננו ויעודדנו... ינחמנו... והננו מתחזקים ומתאמצים...[79]

ובמכתב אחר כתב הרב צבי יהודה לרבה של קובנה – רב אברהם דובער כהנא שפירא:

"...ועוד לא נחנו, אחרי החגים, בסדור ישיבתנו בעה"ק ובהתחלת הסדור והרכוז של עבודת הסתדרות ירושלים, והנה יסרנו ד' הטוב – לפני ידידות אמת דמר שליט"א לא אוכל התאפק מהביע ממרירות פצע לבבינו הנורא – ויבוא עלינו רוגז אסון מבהיל לכל שומע, במות עלינו, בתוך ביתנו, שלא כדרך כל הארץ, אחותי היקרה והתמה והמצוינה בשנה הראשונה לכניסתה למצוות, תמים פעל צורנו אל אמונה צדיק וישר. שבר זה הממנו ודכאנו, ועיכב הרבה מעבודות הקודש הנחוצות. עתה אנחנו מתחזקים ומתאמצים..."[80].

כאמור, למרות המרחק הגאוגרפי הרב ששרר שנים רבות בין הרב קוק לבתו הצעירה, כמעט שלא מוכרים לנו מכתבים שבהם התייחס הרב אליה באופן אישי. הדבר מפתיע ביותר לאור התייחסותו לנכדתו הבכורה, ציפורה רענן[81]. תיאורי החיבה היתרים שמפגין הרב קוק לנכדתו וההתייחסויות הרבה אליה[82] הינם חסרי פרופורציה ביחס לתקופה הקצרה (עשרה אזכורים אישיים במשך כארבע שנים בלבד), לעומת חמש השנים בהן נעדר הרב קוק מהארץ שבה השאיר שתי ילדות צעירות, בנותיו. גם ביחס האישי ניתן לראות זאת: "ומה יש צפורקאלע תחי' בדבר האכילה? הלא צריכים לאכול כדי שיהי' כח להיות ילדה טובה ללכת ללמוד כל היום, וגם כדי לומר 'מודה אני' ו'שמע ישראל' וברכה, וגם לשחוק יפה בכדור הגדול, אקוה שתהיי ילדה טובה ותשמעי לדברי אבא ואמא וגם לדברי הזיידעלא והבאבעלע שליט"א כן. שלך אברהם יצחק הכהן קוק", וכן: "הקבלה צפורה רחל תחי' את הסביבון אשר שלחנו?"[83], וגם בברכות הרבות: 'שתחי'', 'לאוי"ט', 'שליט"א' וכו'. נראה שהחיבה היתרה שהראה הרב קוק לנכדתו התמיהה אפילו את אביה-חתנו, והוא סיפר ששאל את הרב קוק על כך:

בתי היתה הנכדה הראשונה של הרב והיה מראה לה אותות חיבה ואהבה לאין שיעור, אף יותר משהראיתי לה אני עצמי. פעם שאלתיו על כך. השיב לי במשל ואמר: קפיץ, ככל שהוא ארוך ורחוק יותר מן המרכז – הוא חזק יותר ובעל עוצמה רבה. כך גם אני, מאחר ואני סבה – אהבתי אליה עזה אף יותר משלך שאתה אביה[84].

אך נראה שהסיבה לאהבתו הגדולה של הרב קוק לנכדתו עמוקה יותר מהתשובה שנתן לרב רענן. האם ייתכן שהרב קוק ראה בנכדתו הבכורה בבואה של בתו הקטנה שאבדה לו?

נכדו של הראי"ה, שנקרא על שמו, טבע בים בהיותו בן עשרים, בפתח הספר לזכרו, כתב אביו, חתנו של הראי"ה, הרב שלום נתן רענן: "מרן הרב, גאון עוזנו, הוספת לנו עליו ימים עם ימי חלדו של נכדו שעשוענו"[85]. כלומר, הרב רענן ראה בבנו המשך ישיר לראי"ה[86]. ייתכן כי במידת מה ראה כך הראי"ה את נכדתו הבכורה כהמשך לבת שאיבד, ולמצער, ראה מקום לתקן את יחסו שבכתב אל צאצאיתו[87].

מגוריהם של הוריה של צפורה, הרב שלום נתן רענן ובתיה מרים בצמוד לראי"ה, אפשרו לדמיון זה להתקיים יותר. מקורבו של הראי"ה, הרב ש"ב שולמן, סיפר על "איש אחד שבא במיצר, ולאיש ילדה קטנה בת שנים מועטות, והלך והביאה לחדרו של הרב וקשרה לכסאו ונעלם... בראות הרב את הילדה הזרה קשורה אל כסאו, אמר לאנשי ביתו: "עלינו להחזיקה כצפורה'לה שלנו בלי כל הפלייה חס ושלום"[88]. ביטויו של הראי"ה 'ציפורה שלנו' מצביע בהחלט על קשר מיוחד בינו לבין נכדתו, אך לא ניתן לדעת בוודאות עד כמה גידולה הקהה את כאבו הגדול של הראי"ה על מותה של בתו ללא עת, כאב שנשא כל חייו בשתיקה מתוך קבלת הדין באהבה.

 

 

 

---