דני שורץ

בטחון והשתדלות - שיטת הרמב"ן

פתיחה

א. הנהגת ה' בניסים נסתרים

ב. אין סומכים על הנס

ג. 'התורה לא תסמוך דיניה על הנס'

ד. האם סומכים על נס נסתר?

ה. מי יכול לסמוך על נס נסתר?

ו. 'שמא יגרום החטא'

ז. 'היה לך לעוזרני'

פתיחה

המתח בין הבטחון בה' לעשייה האנושית תופס מקום מרכזי בעיצוב עולמו הרוחני של היהודי. מצד אחד עומדת תפיסה השוללת כמעט כל עשייה אנושית ודורשת בטחון גמור בה', ומנגד עומדת התפיסה השוללת לחלוטין את ההסתמכות על הנס, ותובעת עשייה ופעולה אנושית כאילו אין התערבות אלוקית בעולם, מתוך אמונה שה' עוזר רק לעוזרים לעצמם.

נראה שאלו ואלו יכולים לתלות את שיטתם ברמב"ן. מצד אחד ניתן להביא את דבריו המפורסמים של הרמב"ן בענייני רפואה[1]: "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל… אבל הדורש השם בנביא - לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם…", מהם נראית לכאורה שלילת העשייה אנושית; ומנגד פעמים רבות כותב הרמב"ן שאין לסמוך על הנס, כלומר שעל האדם לפעול, לדוגמה[2]: "…היו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה... כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף"...

במאמר זה ננסה לברר את שיטת הרמב"ן, כפי שעולה מפירושו לתורה ומשאר כתביו.

א. הנהגת ה' בניסים נסתרים

נראה שכדי להבין את שיטת הרמב"ן בנושא הבטחון וההשתדלות, יש לעמוד בקצרה על שיטתו בנושא הנהגת ה' את העולם. הרמב"ן מדגיש מספר פעמים שה' מנהיג את העולם בניסים נסתרים[3]: "...וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם ניסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמישה בעשותנו החוקים והמצוות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית. ואף על פי שהם ניסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד, לעולם, בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה' מחלה מקרבו, וימלא ימיו - יקרה גם זה בקצת רשעים; אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלוה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בעניין שאין כמוהו בכל העולם - יוודע לכל כי מאת ה' היתה זאת… והיפך זה יהיה בקללות, בעונשי הארץ שאמר ונתתי את שמיכם כברזל, ועונשי החולי כמו שאמר וחלאים רעים ונאמנים, שיקולל המאכל ויחליא, ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם…". כלומר יד ה' פועלת בעולם בכל המישורים - בכלכלה, בבטחון, ברפואה וכד', אך בפעולה זו לא ניתן להבחין במבט על מאורע בודד, אלא רק מתוך בחינה של מאורעות רבים לאורך זמן. דרך העולם היא שלעמים ולפרטים יש תקופות של הצלחה כלכלית ובטחונית ולעומתן תקופות של ירידה, אבל רק אצל עם ישראל קיימת התאמה בין מצבם הרוחני ומצבם הגשמי. לתופעה זו אין שום הסבר הגיוני, וניתן להבינה רק מתוך הבנה שיד ה' פועלת בעולם באופן סמוי - נס נסתר[4].

המצפה לניסים גלויים שיוציאו אותו מצרותיו וקשייו, הרי הוא מצפה לפעולה המנוגדת לדרך הנהגת ה' את העולם. וזהו העיקרון, המופיע מספר פעמים ברמב"ן, שאין סומכים על הנס. הנס הגלוי הוא תופעה נדירה וחד פעמית הבאה רק לצורך מיוחד, לדוגמה לצורך הוכחת השגחת ה' בעולם[5]. כך מתבאר מדברי הרמב"ן בענין חשיבות הזכרת יציאת מצרים[6]: "האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון"...

ב. אין סומכים על הנס

מספר פעמים אומר הרמב"ן שאין סומכים על הנס; משמעות הדבר היא שעל האדם לעשות את ההשתדלות המרבית מבלי לצפות לנס, ואם ה' יסייע בידו - תושלם הפעולה בידי שמים גם במה שמעבר לכוחו של האדם[7].

הרמב"ן עומד על עקרון זה לראשונה ביחס לנח. הוא מקשה[8] כיצד יכלה להכיל התיבה את כל החיות ומזונם, הרי "לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה?" והוא עונה: "אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה". מוסיף הרמב"ן ומקשה: "ואם תאמר, יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?" על כך עונה הרמב"ן שתי תשובות, שהשניה שבהם היא הנוגעת לענייננו: "…עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים…". כלומר אע"פ שהמציאות שהתיבה תכיל את כל החיות ומזונם היא מציאות ניסית בין אם התיבה קטנה ובין שהיא עצומה, לא יכול היה נח להסתפק בתיבה קטנה, אלא חובתו היתה לבנות תיבה גדולה מאוד כדי "למעט בנס"; גם כשהאדם יודע שעתיד ה' לעשות עמו נס הוא חייב לעשות כל מה שבידו, ואף כשהוא יודע (כמו נח) שיעשה לו נס - עליו לגרום להסתרתו, כביכול להשתתף עם ה' בדרך בה בחר הוא לפעול בעולם.

דברים אלו מפורשים יותר בדברי הרמב"ן בענין מלחמת מצוה[9]: "וציווה ופקדו שרי צבאות בראש העם - כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הניסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו". כך ביחס למנין שבתחילת ספר במדבר[10]: "כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל', כי המנין מפני צבא המלחמה...". כך גם ביחס לשליחת המרגלים[11]: "ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים… ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחילה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו', כלומר הערים אשר נבוא אליהן תחילה ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו… וכן ביהושע בן נון… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי שהיתה על פי השם ובמקומות רבים…".

לסיכום: לשיטת הרמב"ן התורה דורשת מהאדם עשייה מרבית, ולא רק עשייה סמלית, מפני שחפצו של ה' להנהיג את העולם בדרך של נס נסתר. לכן אין האדם יכול לסמוך על הנס, ועליו להיות כביכול שותף לה' ולפעול להסתרת הנס.

ג. 'התורה לא תסמוך דיניה על הנס'

לדעת הרמב"ן אין זו רק הדרכה עקרונית של התורה שאין סומכים על הנס, אלא שחוקי התורה עצמם, מצוות התורה והלכותיה, בנויים על יסוד זה. וכך הם דבריו בענין חובת הרפואה[12]: "…יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים, כאשר אמרה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדעתו שכן יהיה"... התורה לא תסמוך דיניה על הנס, ולכן על הפצוע להיעזר ברופא ועל המכה לשלם על כך; על פי אותו עיקרון התורה מצווה על נתינת צדקה לעניים ואין היא סומכת על הנס שלא יהיו עניים, 'מדעתו שכך יהיה'[13].

רק במקום אחד ציוותה התורה מצוה שיסודה תלוי בנס, וזוהי מצות סוטה. אומר על כך הרמב"ן[14]: "הנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם". אמנם זהו יוצא מן הכלל המלמד על הכלל, וגם מצוה זו יכולה להתקיים רק "בהיותם רובם עושים רצונו של מקום".

ד. האם סומכים על נס נסתר?

כאמור, דרך הנהגת ה' את העולם היא בניסים נסתרים, לכן אל לו לאדם לצפות לנס גלוי. האם האדם יכול לסמוך על נס נסתר? לדוגמה: האם די לפעול פעולה מועטת, ובכך לאפשר לנס 'להסתתר' שהרי ניתן יהיה לתלות את התוצאה בפעולת האדם, ולסמוך על ה' שישלים את הפעולה? האם למשל ניתן לומר לאדם עסוק מעט בפרנסה כדי שפרנסתך לא תהיה בנס גלוי, וסמוך על ה' ישלים פרנסתך ע"י נס נסתר בלא טורח[15]?

מדברי הרמב"ן בענייני רפואה ניתן לקבל תשובה חיובית. אומר הרמב"ן[16]: "…וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו - לא ידרשו ברופאים, רק בנביאים… ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך - והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו… והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו: אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות - והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו - אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר - שכבר נהגו… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים"[17].

ואם נקשה הרי אין סומכים על הנס? התשובה היא שאין זה נס גלוי אלא נס נסתר, שהרי דרך הרפואה הוא בתזונה נכונה, ועל המאמין לבטוח שה' מברך את מזונו ומימיו ובכך מצילו מחולי[18].

ה. מי יכול לסמוך על נס נסתר?

מי הוא המאמין שיכול לסמוך לכתחילה על נס נסתר? הרמב"ן עומד על ההבדל שבין הברכות שבספר שמות לברכות שבספר ויקרא: "והנה הברכות האלה [של ספר ויקרא] כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בעניין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שבירך כבר בקצרה - וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך; כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים… והטעם בזה, כי הברכות, אע"פ שהם ניסים, הם מן הניסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי, והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלוקיו - ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול, וימלא ימיו בטובה…". הברכות בספר שמות הן ברכות פרטיות "אפילו ליחיד העובד", ברכות במאכל ובמשתה ובבריאות ובאריכות ימים ובהעמדת צאצאים ל"חסיד שומר כל מצות ה' אלוקיו"; לעומתן הברכות בספר ויקרא הן ברכות כלליות "בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עניינם בטבע כלל"… וכנ"ל. משמע מדברי הרמב"ן שיחיד יכול לסמוך על נס נסתר רק בהיותו "חסיד שומר כל מצות ה' אלוקיו", והציבור בהיותם "שלמים והם רבים". המדרגה בה יש לדרוש דווקא בנביאים ולא ברופאים היא פועל יוצא ממציאות רוחנית מתוקנת, ורק כאשר נמצאים במדרגה זו זוכים למדרגת הזכאים לניסים נסתרים[19].

ו. 'שמא יגרום החטא'

האם הצדיק יכול לסמוך על צדיקותו, ולהיות בטוח שתמיד ייעשה עמו נס נסתר? כתב על כך הרמב"ן בפירושו לאיוב[20]: "לא יגרע מצדיק עיניו - זה הכתוב מפרש ענין גדול בענין ההשגחה… ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים, כי כאשר ליבם ועיניהם תמיד עמו - כן עיני ה' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה, עד כי החסיד הגמור הדבק באלוקיו תמיד, ולא יפרד הידבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההווים בטבע, וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד... וכפי קרבתו להדבק באלוקיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק מהאל במחשבתו ומעשיו, ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים… ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית, צוותה התורה להחלץ הנלחמים, וענין משוח מלחמה להשיב היראים ולא ימס לבבו את אחיו כלבבו, וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים… כי אם ראויים הם - יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק, ואילו היו חייבים - בנצוח עם לא יועיל למו, רק הענין כי ראויים להתנהג בדרך הטבע והמקרה". ובאופן מעט שונה הרמב"ן אומר זאת בפירושו לתורה[21]: "ודע כי הניסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם". הרי שהדבק בה' באופן מושלם כמעט ואינו צריך להשתדל[22] ויכול לבטוח בה' שיעשה לו נס, אומנם אם הוא חושש שיש חסרון מסויים בדבקותו בה' עליו לחשוש שה' לא יעשה עמו נס. כך פחדו של יעקב מעשו בשובו לארץ[23] למרות הבטחות הקב"ה נבע מהחשש "פן יגרום החטא... כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר, ושגיאות מי יבין"; לכן יעקב נוקט בפעולות שונות ומרבה תפילה ואינו נשען על מעשיו הטובים.

באופן מעט שונה אומר זאת הרמב"ן בחיבורו האמונה והבטחון[24]: "כל הבוטח מאמין, לפי שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלאות שאלתו; ואין כל המאמין בוטח, כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא, או שמא קיבל כבר על מעשיו הטובים בניסים שעשה לו הבורא... ועל כן ישתדל בנוהג שבעולם להנצל מצרתו או להשיג שאלתו ובקשתו. ולולא היראה שמא יגרום החטא - היה ההשתדלות להנצל אפילו על ידי נוהג העולם חסרון באמונתו… על כן לא ייתכן שיירא מי שבוטח בעצמו שלא חטא מעולם, אבל הירא מן החטא יתכן שיירא שלא תבוא עליו צרה מצד אותו החטא".

ז. 'היה לך לעוזרני'

בספרו האמונה והבטחון[25] מברר הרמב"ן שיש מדרגה נוספת[26]: "והיודע בעצמו שהוא צדיק, אבל מתכוין למה שאמרו "היה לך לעזרני"[27] - הרי ליבו לשמים, ויפה הוא עושה, ואין זה חסרון באמונה." הרי שיש מדרגה נוספת השייכת בצדיק שאין בו חטא ושהוא דבק בה', והיא מדרגת 'היה לך לעזרני'.

הרמב"ן מביא שלושה הסברים להכנות של יעקב לפגישה עם עשו. הסבר ראשון הוא שיעקב חשש שמא יגרום החטא, ולכן עסק בכל ההכנות; הסבר שני הוא שיעקב לא חשש לפגיעה בו או במשפחתו, אלא לכל המחנה והרכוש אשר עמו; וההסבר השלישי[28]: "וכן יתכן לומר שנתכוין יעקב אבינו בהקדימו אותו במנחה ובחצותו אותם לשני מחנות, כדי להמציא מקום לעזר ולהצלה הבא עליו מן השמים, שלא להטריח לפני הבורא יתברך, כפשט מאמר היה לך לעזרני. וכתיב ומכר מאחזותו ולא כל אחוזתו, למדה תורה דרך ארץ שישייר אדם שדה אחת לפניו. וכתיב ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית." הרי שעל הצדיק לעשות הכנה להצלה האלוקית, כביכול כדי שלא להטריח את ה' יותר מידי, כדי 'לעזור' לקב"ה במעשיו.

לדעת הרמב"ן קיימות אם כן שלוש מדרגות באמונה ובבטחון. המדרגה הראשונה היא של מי שאינו שלם במעשיו, שעליו להשתדל באמצעים גשמיים, כי מחמת החסרון שבו אין ה' עושה עמו נס; המדרגה השניה היא מדרגת השלם שאין בו שום חטא, שהוא יכול לא לעסוק בהשתדלות גשמית, ולבטוח בכך שה' יעשה עמו נס בכל צרכיו[29]; המדרגה השלישית היא של השלם שאין בו שום חטא, אך אע"פ כן הוא כן עוסק בהשתדלות "כדי להמציא מקום לעזר ולהצלה הבא עליו מן השמים, שלא להטריח לפני הבורא יתברך". ונראה שלדעת הרמב"ן מדרגה זו היא המדרגה הגבוהה ביותר, אליה יש לשאוף ולהתחנך.