הרב יצחק אמתי

"עטרת זקנים בני בנים"

• פתיחה
• הקשרים המיוחדים בין הסב לנכדיו
• חובות הסב לנכדיו
• מצוות נוספות של הסב בנכדיו
• דברי סיום

פתיחה

מצינו רבות שאבות מברכים את בניהם, אך הברכה שנקבעה בישראל לדורות היא דווקא הברכה שברך הסב את נכדיו: "ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"[1]. וברכת הסב לנכד היא מתוך ראייתו כבנו, כדברי יעקב אבינו[2] : "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"[3].

הפסוק "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם"[4] מלמדנו כי הנכדים הם העטרה והכתר והשבח של הזקנים[5]. ואכן מצינו שאברהם אבינו התעטר בנכדו יעקב וניצל בזכותו, כדרשת חז"ל[6] "הצדיקים מתעטרים בבני בניהם... אברהם נתעטר בזכות יעקב: כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן ירד הקב"ה להצילו. אמרו מלאכי השרת: רבש"ע, לזה אתה מציל, כמה רשעים עתידים לעמוד ממנו! אמר להן הקב"ה: בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו. מנין? אמר ר' ברכיה שכך כתוב[7] "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם".

הקשרים המיוחדים בין הסב לנכדיו

חז"ל[8] מלמדים אותנו כי רחמיו של אדם מגיעים עד נכדו בלבד: "עד כאן רחמי האב על הבן"[9]. ובפירוש "יפה תואר" שם כתב: "כי לא יחוש רק על בנו ובן בנו, ומשם ואילך נראה רחוק ממנו ולא ירחם עליו כבן, ולכן לא חש אבימלך לבקש רק על בנו ובן בנו שהוא נכדו". ואכן מצינו שראוי לאדם לבקש רחמים ולהתפלל לא רק על בנו אלא אף על נכדו[10]: "ר' אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מידה זו[11], שאם הוא לא בא - בא בנו, ואם בנו לא בא - בן בנו בא..."

בתהילים[12] נאמר: "הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל". ואמרו חז"ל[13]: "אמר רבי יהושע בן לוי: כיוון שבנים לבניך - שלום על ישראל. ורבי שמואל בר נחמני אמר: כיוון שבנים לבניך - שלום על דייני ישראל...". חז"ל הבינו שאין כאן שתי ברכות מנותקות "בנים לבניך" ו"שלום על ישראל", אלא שזכיית ראיית הבנים היא המשפיעה שלום על ישראל.

חז"ל מתארים את ברכת ה' על ישראל: "...שתאריכון ימים בעוה"ז, ותראו לכם בנים ובני בנים, ותזכו לחיי העוה"ב"[14]. ברכה לעוה"ז, ברכה לעולם הבא, וקשר הדורות המחבר בין העולם הזה לעולם הבא.

הנכדים נחשבים להלכה כבנים[15]. בתוספתא[16] נכתב "לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים, בני בנים הרי הן כבנים". בבת כהן האוכלת תרומה כתוב "וזרע אין לה"[17], וכותבת הגמ'[18] "זרע זרעה לא אצטריך קרא, דבני בנים הרי הן כבנים". ומתוך כך הורו האחרונים להלכה שלא יעלו לתורה בזה אחר זה סב ונכדו[19]. בפרקי דרבי אליעזר[20] לומדים זאת מהפסוק "הבנות בנותי", שגם בני בנות כבנים. בגמ'[21] לומדים זאת מהפסוק "ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד... ותלד לו את שגוב, ושגוב הוליד את יאיר... כל אלה בני מכיר אבי גלעד"[22], ומסביר המהרש"א שזה נלמד מכך שכתוב "כל אלה בני מכיר" אף שמסופר גם על נכדיו[23].

חובות הסב לנכדיו

"ת"ר: האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה" וכו'[24]. מהן חובות הסב?

"למולו" - כתב רבי עקיבא איגר[25] שכיוון שחיוב גמור על הסב ללמד נכדו תורה (כדלהלן), ממילא יש לו שייכות לברית המילה של נכדו יותר מלאדם אחר, שברית המילה היא הגורמת לבוא לשערי התורה[26]. על פי זה הורה האדר"ת זצ"ל לסב לברך ברכת "להכניסו" בברית המילה של נכדו[27].

"ולפדותו" - ה"צידה לדרך"[28] כותב שכשהאב לא נמצא יפדה הסב את נכדו. וז"ל: "ומכל שכן וק"ו שאם מת האב (ל"ע) קודם שהגיע הזמן לפדותו שיכול אבי אביו לפדותו, שהרי הוא עדיף טפי לפדותו מאדם אחר, דבני בנים הרי הן כבנים, והראיה מתלמוד תורה ככתוב "והודעת לבניך ולבני בניך"..., שוב שמעתי שהעידו אנשים רשומים חסידים ואנשי מעשה... תושבים דק"ק פראג עיר ואם בישראל, שגם שם איקלע פדיון הבן... ופדאו אבי אביו בפשיטות, בלי פוצה פה ומצפצף. על כן ליבי אומר וגומר ההלכה למעשה... וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכהאי גוונא (אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שהגיע זמנו לפדותו, ל"ע) מטעם דבני בנים כבנים"[29].

וכותב רבי בנימין הכהן[30]: "והנה דברי בעל "צידה לדרך" ברור מללו... ובדיל דלא לאפושי פלוגתא אפשר לומר דגם בעל ט"ז סובר דאבי אביו יכול לפדותו אם מת אביו, לא נחלק אלא אם הבי"ד יכולים לפדותו אם לאו... אלא ודאי דאבי אביו הוא לעולם כאביו". ובספר "פדיון נפש"[31] הוסיף שאפשר שאף כופין את הסב לפדות. וכן הורה למעשה הרב זעליג ראובן בענגיס בירושלים לסב לפדות את נכדו.

"וללמדו תורה" - חיוב לימוד תורה לנכד מתברר כששואלת הגמרא[32] "עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? " [ומסביר רש"י: "עד היכן ללמוד תורה בדורותיו..." ובלחם משנה: "דכשאמרו בגמ' עד היכן ר"ל עד כמה דורות חייב"]. וענה רב יהודה בשם שמואל: "כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו, מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות". ופסק הרמב"ם[33]: "כשם שאדם חייב ללמד את בנו - כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך"[34]. וכותב ה"כסף משנה": ואפשר דלדעת רבנו גם לבן בנו חייב להשכיר לו מלמד"[35], וכדברי ה"לחם משנה": "דלבן בנו הוא חייב ללמדו בשכר"[36]. וכן פסק בשו"ע הרב[37]: "ואם אין יד האב משגת לשכור מלמד לבנו... ויד אבי אביו משגת - כופין את אבי אביו לשכור מלמד לבן בנו, וגם כל הוצאות ת"ת של בן בנו מצוה עליו כמו על האב ממש, מפני שכשם שמצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו תורה - כך ממש מצות עשה מן התורה ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ובני בניך...".

וכתב הרב"ב לייבוביץ[38]: "החיוב הוא על כל איש ואיש מישראל לראות שבנו ובן בנו יהיו לתלמידי חכמים וגאונים בתורה, שנאמר ושננתם לבניך שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, שאם ישאלך דבר אל תגמגם אלא אמור לו מיד"[39].

בספר "קרן לדוד"[40] כתב ש"לא יצא ידי חובתו במה שמוריש התורה לבנו, אם בנו לא יעשה כמתכונתו בבנו לגדל צאצאיו על מבועי התורה ויר"ש. דמחוייב להשריש בבניו אמונת ה' ואהבת ה' ויר"ש כל כך, באופן שיהיה בטוח שגם בנו ידריך את בניו אחריו בדרכי התורה... לא יצא ידי חובתו אם לא ישתדל להשריש האמונה בבניו עד שידע שכמו שהוא מגדל בנו לתורה ויר"ש כן יעשה גם בנו בזרעו. ע"כ אמר "אלה תולדות יצחק בן אברהם", ע"י תולדות יצחק בן אברהם שהוא יעקב איש תם - ע"י זה 'אברהם הוליד את יצחק', שהשלים את חיובו בהדרכת בנו יצחק"[41].

"ולהשיאו אשה" - מהירושלמי[42] משמע שעיקר חיוב האב להשיא את בנו אישה הוא כדי שיזכה ללמוד תורה עם נכדיו. "תניא: האב חייב בבנו להשיאו אשה, דכתיב "והודעתם לבניך ולבני בניך", אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך - בשעה שאתה משיא את בניך קטנים".

מצוות נוספות של הסב בנכדיו

ברכת "הטוב והמטיב" בלידת נכד - השולחן ערוך[43] פוסק שכאשר "ילדה אשתו זכר - מברך "הטוב והמטיב", וגם היא צריכה לברך כן". ובספר חסידים כתב כי אף הסבא יברך הטוב והמטיב בעת הולדת נכדו. כך מביא הביאור הלכה: "עיין באליה רבה שהביא בשם ספר-חסידים, דהוא הדין כשנולד לבנו ולבתו בן"[44].

ברוך שפטרני - במידה והאב לא נמצא בבר המצוה של בנו אזי הסבא מברך "ברוך שפטרני" על נכדו[45] .

מצוות סיפור יציאת מצרים - מצוות סיפור יציאת מצרים מופנית בעיקר לנכד[46], כדברי הפסוק "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'"[47]. וכתב ה"בני יששכר": "חובה ומצוה עלינו לספר לבן הגדול קודם ואח"כ לבן הבן שהוא קטן"[48]. גם בשו"ת "בצל החכמה"[49] כתב שהאב יכול לקיים מצוות "והגדת לבנך" ע"י הסב[50] .

כתב ה"חתם סופר" שהאב חייב לספר לבנו, אך רק כשבנו יגדל ויספר הוא לבנו - יתקיים הנאמר " באזני בנך ובן בנך". ומדריכנו הרב פנחס הלוי איש הורוביץ[51]: "ומה שאמר תספר באזני בנך ובן בנך, היינו שמחיוב כל אחד להזהיר לבנו שהוא יספר לבנו[52] ... וכמו שכתוב בפרוש "והגדת לבנך לאמר" שהוא יאמר כך לבנו"; היינו שמחוייב האב לספר לבנו וגם לדאוג שבנו יספר לבנו, דהיינו לנכדו, על מנת שיתקיים "באזני בנך ובן בנך[53].

"והודעתם לבניך ולבני בניך" - מעמד הר סיני והמשך מסירת תורה לישראל מתבטא בעיקר בקשר לנכד, ככתוב "והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב"[54]. ובספר ה"מקנה"[55] לומד מפסוק זה שיש מצוה רבתי בלימוד הסב עם נכדו. קשר הסב והנכד בעוסקם יחדיו בתורה מעורר בנו מחדש את מעמד הר סיני, כדרשת רבי יהושע בן לוי: "כל המלמד את בן בנו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם..."[56]. הוא רבי יהושע בן לוי שזכה לשמוע פרשת השבוע מנכדו בכל ערב שבת, ולימדנו ש"כל מי ששומע פרשה מבן בנו כאילו שמעה מהר סיני, דכתיב והודעתם..."[57].

"לא ימושו... ומפי זרע זרעך" - מובטחים אנו בדבר ה' לישעיהו "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך , אמר ה', מעתה ועד עולם"[58]. ובתרגום: "מפומך ומפום בני בנך...". רבי יוחנן למד מפסוק זה[59] ש"כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם[60]... אמר הקב"ה: אני ערב לך בדבר זה... מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה"[61]. וכלשון בעל הטורים: "... הרי היא לו כנחלה שאין לו הפסק"[62]. הבטחה זו אינה פוטרת מעמל, כמסופר בגמ'[63] ש"רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא ואקריוהו "לא ימושו מפיך", יתיב ארבעין תעניתא אחריני ואקריוהו "לא ימושו מפיך ומפי זרעך", יתיב מאה [או מ'] תעניתא אחריני אתא ואקריוהו "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך". אמר: מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניא שלה". וזאת ע"פ הגמ'[64] ש"כל המלמד את בן בנו תורה[65] מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף הדורות". וכן מדגיש המהרש"א ש"האדם עצמו חייב ללמוד תורה ולתקן עצמו, והקב"ה ערב לו שישתלם לו". וכהסבר הרבי מקוצק שאין כתוב "תורה חוזרת" אלא "תורה מחזרת על אכסניה שלה", היינו שמסובבת ומחפשת דרך איך להיכנס שוב לצאצאי הדור הקודם, וכאשר היא מוצאת רק פתח פתוח שמקבלים אותה הרי היא נכנסת לשם[66].

בגמ'[67] מסופר על שלושה דורות של תלמידי חכמים: "רבי חמא בר ביסא אזיל תרי סרי שני בבי מדרשא, כי אתא... עייל יתיב במדרשא, שלח לביתיה[68] אתא ר' אושעיא בריה יתיב קמיה, הווה קא משאיל ליה שמעתא, חזא דקא מתחדדי שמעתיה, חלש דעתיה, אמר "אי הואי הכא - הוה לי זרע כי האי"[69]. על לביתיה, על בריה קם קמיה, הוא סבר למשאליה שמעתא קא בעי. אמרה ליה דביתהו, מי איכא אבא דקאים מקמי בריה'[70]. קרי עליה[71] רמי בר חמא "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" - זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר סימא"[72]. ומסופר עליהם[73] שנשאלה שאלה בעניני חזקות: "צינור המקלח מים לחצר חברו, ובא בעל הגג לסותמו, האם בעל החצר רשאי לעכב בעדו? לאחר שרבי אושעיא ורבי חמא אביו השיבו תשובה, הלכו ובררו אף את דעת הסב רבי ביסא, ואז קרא עליהם רמי בר חמא את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". ומקשה התוס' שמצינו חכמים נוספים שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם היו ת"ח ובכל זאת לא נאמר עליהם "והחוט המשולש", ומשיב "לפי ששלושתם ראו זה את זה". וכותב ה"ישמח משה"[74] שאין הכוונה סתם ברואים זה את זה אלא שלומדים הסב והבן והנכד ושומעים דברי תורה זה מזה - אז קיימת ההבטחה ששוב לא פוסקת מזרעו. ואולי ניתן ליישב קושיית התוס'[75] ע"פ הדעות שנאמרו בסוגיא, שרבי אושעיא[76] אמר שלבעל החצר זכות לעכב, ורבי חמא[77] אמר שאינו מעכב, ורבי ביסא[78] אמר שמעכב. קשר התורה בין הדורות ניכר כשהנכד מכוון לדעת סבו ולמעלה בקודש, אף שלא שמע שזו דעתם[79], ועליו נאמר "והחוט המשולש" - זה רבי אושעיא, ומפרש רש"י "שאמר כזקנו".

נוסח ברכת התורה "וצאצאי צאצאינו" - הטור[80] מלמדנו שב"ברכת התורה מאוד צריך ליזהר... וזו נוסחה... הערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך". וכותב הב"ח: "... ונראה שניתקן ע"פ דברי רבותינו ז"ל "דכל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו[81], שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'... ולפי זה צריך שיאמר וצאצאינו וצאצאי צאצאינו... וכך שמעתי שנוהגים... ונכון הוא".

ה"מגן אברהם" מסכים עם הב"ח שזהו יסוד הברכה, אך מקיים אף את נוסח הטור "וצאצאינו", כיוון דצאצאינו היינו יוצאי חלצינו, וכפי שמתורגם הפסוק באיוב כא "וצאצאינו" - "בניא ובני בניא"[82]. א"כ מלמדנו הב"ח שבברכת "והערב נא" - שאנו מברכים בכל בוקר - מתפללים אנו על לימוד תורה עד לנכד דווקא.

דברי סיום

הקשר בין הסב לנכדיו מיוחד במינו. שמחת הסב עם נכדיו מעוררת את שמחת הקב"ה עם בניו ובני בניו, כדברי האדמו"ר מצאנז שליט"א "אני אומר לעצמי, כשאני משתעשע עם הנכדים הקטנים, דהרי כתוב 'כי נער ישראל ואוהבהו', וכשם שאב משתעשע עם בנו יקירו - כך הקב"ה יאהב את בני ישראל, "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". לנכדים יש חשיבות מיוחדת... ומביא גואל לבני בניהם...". וכן כשראה סב ההולך לנכדיו אמר "שיתעורר בשמים הזכות, שאם הבנים אינם יכולים להגיע אל האב - אז 'והשיב לב אבות על בנים'"[83].

"שאל אביך ויגדך" - היינו את האב צריך לשאול אז "ויגדך", אך "זקינך ויאמרו לך" - שגם בלא שאלה והתעוררות מצד הנכדים משפיע הסב על הנכדים"[84].

בזמירות לשבת[85] מבקשים "ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", ובשעת סיום מסכת מבקשים אנו "וזכות כל התנאים והאמוראים ותלמידי החכמים יעמוד לנו ולזרענו שלא תמוש מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם". כן תהיה לנו, אמן.

---