המעין

יונתן רבינוביץ

'טהרה מביאה לידי קדושה'

אכילת חולין בטהרה כדרך להשגת הקדושה

הקדמה

האתגר שבשמירה על דיני טהרה

הקלוֹת לאוכלי חוליהן בטהרה

השמירה על טהרת הגוף

השמירה על טהרת המאכלים והמשקים

הלכות סעודה לאוכלי חולין בטהרה

מהי הקדושה?

תודעת הבינוני

הטהרה וקדושת המצוות

ראש השנה ותפקיד השופר

'בחודש השביעי באחד לחודש'

גזירות הכתוב שיש בהן רמז

המכוון לבו ליטהר - טהור

מהותו של הפרוּש

 

הקדמה

שנינו במשנה (שבת א, ג):

לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה [רש"י: מפני שמתוך שמתייחדין יבוא לבעול זבה שהיא בכרת].

ובתוספתא (שבת א, ז):

אמר ר"ש בן אלעזר: בא וראה עד היכן פרצה טהרה, שלא [גזרו] הראשונים לומר 'לא יאכל טהור עם הנדה', שהראשונים לא היו אוכלין עם הנדות [רש"י שבת יג, א: שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו, ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות], אלא אמרו 'לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה'.

ובתלמוד הירושלמי (שבת א, ג) מובא:

רב חייא רובא מפקד לרב: אין את יכול מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול, ואם לאו תהא אכילת שבעה יומין מן שתא [ראבי"ה, מובא ברא"ש סוף מסכת ר"ה: קבלתי שאלו שבעה ימים בין ראש השנה ליום כיפור]. מיכן[1]היה ר' פנחס בן יאיר אומר[2]: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה, ענוה לידי יראת חט, יראת חט לידי רוח הקודש... תני בשם ר"מ: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא.

ופסק הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין טז, ח-יב):

כָּל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה מֵהִלְכוֹת הַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת - אֵינוֹ אֶלָּא לְעִנְיַן מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וּתְרוּמוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר אֶת הַטְּמֵאִין מִלְּהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ לֶאֱכֹל קֹדֶשׁ אוֹ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר בְּטֻמְאָה. אֲבָל הַחֻלִּין - אֵין בָּהֶן אִסּוּר כְּלָל, אֶלָּא מֻתָּר לֶאֱכֹל חֻלִּין טְמֵאִין וְלִשְׁתּוֹת מַשְׁקִין טְמֵאִין... "הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו" (דברים יב, כב) - מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת. אֲבָל לֹא יֹאכַל הַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ בִּקְעָרָה אַחַת כְּשֶׁהִיא נִדָּה, וְלֹא יִשְׁתֶּה עִמָּהּ, וְלֹא תִּמְזֹג לוֹ אֶת הַכּוֹס, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (הל' אישות כא, ח; הל' איסורי ביאה יא, יח-יט). לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה, שֶׁמָּא יָבוֹא לִבְעֹל. אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל אֹכָלִין טְמֵאִין וְלִשְׁתּוֹת מַשְׁקִין טְמֵאִין, חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹכְלִין חֻלֵּיהֶן בְּטַהֲרָה וְנִזְהָרִין מִן הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן כָּל יְמֵיהֶם, וְהֵם הַנִּקְרָאִים 'פְּרוּשִׁים'. וְדָבָר זֶה קְדֻשָּׁה יְתֵרָה הִיא וְדֶרֶךְ חֲסִידוּת, שֶׁיִּהְיֶה אָדָם נִבְדָּל וּפוֹרֵשׁ מִשְּׁאָר הָעָם, וְלֹא יִגַּע בָּהֶם וְלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה עִמָּהֶם; שֶׁהַפְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טַהֲרַת הַגּוּף מִמַּעֲשִׂים רָעִים, וְטַהֲרַת הַגּוּף מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ מִן הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת, וּקְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ גּוֹרֶמֶת לְהִדַּמּוֹת בַּשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד).

מהמקורות הנ"ל עולה כי: מעיקר הדין מותר לאכול חולין בטומאה (הן לאכול חולין בטומאת הגוף, הן לאכול חולין שנטמאו). ולכן "הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת". אמנם, אסור לבעל לאכול עם אשתו נדה או זבה בקערה אחת מתקנת חכמים, לא משום שהיא מטמאה את המאכלים, אלא "גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה" (הל' איסורי ביאה יא, יט). ומטעם זה גזרו אף על הזב שלא יאכל עם אשתו הזבה (אף על פי שהתשמיש קשה להם - רע"ב משנה שבת א, ג). ואולם הפרושים נהגו לאכול את חוליהן בטהרה, ובדורות התנאים הראשונים הקפידו רבים על כך לפנים משורת הדין, עד שלא הוצרכו לגזור אז על האדם הטהור לבל יאכל עם אשתו בשעה שהיא אסורה עליו, כיוון שממילא לא היו אוכלים בקערה אחת מפאת טומאתה. וחז"ל הפליגו בשבחם של אוכלי חוליהם בטהרה, עד שגם בדורות המאוחרים יותר (זמן רב לאחר חורבן הבית) הדריך רב חייא את רב להקפיד על כך לכל הפחות בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (לפי קבלת הראבי"ה[3]).

במאמר זה נדון בשאלות הבאות:

                    א.         מדוע מתייחסים חז"ל באופן חיובי לאוכלי חולין בטהרה? במה שונה האוכל חוליו בטהרה (לפנים משורת הדין) מהמקבל על עצמו שבועות ונדרים שאומרים לו "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" (ירושלמי נדרים ט, א)?

                    ב.         מדוע עודד רב חייא את רב להקפיד על אכילת חולין בטהרה לכל הפחות בעשרת ימי תשובה (לפי קבלת הראבי"ה)? מה הקשר בין ימים אלו לדיני טהרה?

                     ג.          כיצד בדיוק מביאה הטהרה לידי קדושה?

 

האתגר שבשמירה על דיני טהרה

הלכות טהרה מציבות אתגר לא פשוט בפני האדם המבקש להתקרב אל המקדש וקדשיו. למשל, אדם שרוצה להיכנס למקדש או לאכול קדשים (או כהן שרוצה לאכול תרומה) צריך לדעת בדיוק לאן נכנס, במה נגע, היכן ישב, ועל מה דרך בכל רגע ורגע מאז נטהר לאחרונה, שמא נטמא או שמא הסיח דעתו מן הטומאות, כפי שעולה מדברי הרמב"ם (הל' שאר אבות הטומאות יג, ג):

מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר לַתְּרוּמָה, וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכֹל - נִטְמָא בְּהֶסַּח הַדַּעַת, וְאָסוּר לֶאֱכֹל תְּרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל פַּעַם שְׁנִיָּה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ... אִם לַתְּרוּמָה כֵּן - קַל וָחֹמֶר לַקֹּדֶשׁ, שֶׁכָּל הַמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וְאִם לֹא שָׁמַר עַצְמוֹ מִטֻּמְאַת מֵת, וְלֹא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא נִטְמָא[4] - הֲרֵי זֶה צָרִיךְ הַזָּיָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי מִפְּנֵי הֶסַּח הַדַּעַת. יָדַע שֶׁלֹּא נִטְמָא בְּמֵת, וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁאָר הַטֻּמְאוֹת - הֲרִי זֶה צָרִיךְ טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ אַף לַתְּרוּמָה.

המשמעות המעשית של דרישה זו היא הענקת חשיבות גדולה מאוד לפעולות "פשוטות" שאדם מבצע בדרך כלל בלי משים לב. כל מגע לא זהיר, כל דריסה לא מודעת, אפילו כל הסחת דעת קטנה – עלולים לקלקל את תוכניותיו של אדם הנמצא ב"משטר" של שמירה על טהרת גופו לקראת המפגש עם המקדש וקדשיו.

 

הקלוֹת לאוכלי חוליהן בטהרה

אמנם, הדרישות מאדם האוכל חולין בטהרה (לכל הפחות לאוכל חוליו על טהרת החולין) פחות מחמירות. קודם כל, ההלכה שקובעת שהאדם נטמא בהיסח הדעת נאמרה ביחס לתרומה ולקודשים, ולא ביחס לחולין. נוסף על כך, אדם הטמא ב"טומאת ערב" אינו זקוק ל"הערב שמש" כדי להיטהר לאכילת חולין בטהרה, אלא די לו בטבילה והרי הוא טהור לחולין[5].

גם השמירה על טהרת החולין עצמן קלה יותר מאשר השמירה על תרומה או קדשים בטהרה. החולין אין בהם שלישי לטומאה (לעומת התרומה שיש בה שלישי והקדשים שיש בהם אף רביעי לטומאה), ולכן מאכלי חולין אינם נטמאים על ידי שני לטומאה. כמו כן, לפרושים האוכלים חוליהן בטהרה יש הקלה נוספת (הל' שאר אבות הטומאות טו, ב):

אוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטַהֲרָה שֶׁנּוֹלַד לָהֶן סְפֵק טֻמְאָה בְּטַהֲרוֹתֵיהֶן - הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין בְּכָל הַסְּפֵקוֹת כֻּלָּן, וְאֵין לָהֶן טֻמְאָה אֶלָּא טֻמְאָה וַדָּיִית.

וביאר בעל "משנה אחרונה" (טהרות ד, יב):

שהפרושים אין חוששין לחולין שלהם בספק ומותרים לאוכלן, אבל אם נגעו אלו החולין בתרומה פוסלין אותה, והיינו דקאמר 'זהו ספק פרישות', כלומר לפרושין מותר.

כלומר, גם חולין הנחשבים טמאים מספק כדי למנות מהם טומאה לתרומה ולקדשים - הרי הם טהורים לאוכלי חוליהן בטהרה.

 

השמירה על טהרת הגוף

אף על פי כן, השמירה על טהרת הגוף עדיין מאתגרת ביותר, גם לאוכלי חוליהן בטהרה. אבות הטומאה המטמאים את האדם בטומאת ערב מצויים מאוד בסביבה הביתית והמשפחתית (בעיקר בגלל טומאת "משכבות ומושבות"), עד שאפשר לקבוע שטומאת ערב אורבת לו לאדם כמעט מכל פינה בביתו[6]. עצה מעשית לאכילת חולין בטהרת הגוף היא לאכול בסמיכות לטבילה במקווה, כשהאדם נדרש שלא להיטמא בין הטבילה לאכילה. על מנת שעצה זו תתאים לציבור הרחב, נדרשת תשתית רחבה ביותר של פריסת מקוואות טהרה. ואכן, המחקר הארכיאולוגי העדכני מצביע על כך שבימי בית שני נמצאו מקוואות טהרה כמעט בכל בית. ואולם, עצה זו מועילה לפרושים רק בדיעבד אם נטמאו, ואילו עיקר שאיפתם היא שהם יהיו "נִזְהָרִין מִן הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן כָּל יְמֵיהֶם".

 

השמירה על טהרת המאכלים והמשקים

גם השמירה על טהרת מאכלי חולין דורשת זהירות רבה. אמנם מאכלי חולין יבשים אינם מקבלים טומאה כל עוד לא "הוכשרו" לכך על ידי הרטבתם ברצון במשקים. אך השמירה על טהרת המשקים עצמם קשה הרבה יותר, שכן הם "עלולין לקבל טומאה" אף ללא "הכשר" קודם, וטומאתם אף מדבקת משקים אחרים שבאים איתם במגע. יתר על כן, שלא כמאכלי חולין שנטמאים רק על ידי אב הטומאה או ראשון לטומאה, משקה חולין נטמא גם על ידי שני לטומאה (הל' שאר אבות הטומאות ז, ה):

אֶחָד מַשְׁקֶה שֶׁנָּגַע בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן אוֹ שֶׁנָּגַע בְּשֵׁנִי, הֲרֵי אוֹתוֹ מַשְׁקֶה תְּחִלָּה לַטֻּמְאָה, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה, שֶׁאֵין מוֹנִין בַּמַּשְׁקִין. כֵּיצַד? יַיִן שֶׁנָּגַע בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ בְּרִאשׁוֹן אוֹ בְּשֵׁנִי - הֲרֵי יַיִן זֶה כְּרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם נָגַע יַיִן זֶה בְּשֶׁמֶן, וְשֶׁמֶן בְּחָלָב, וְחָלָב בִּדְבַשׁ, וּדְבַשׁ בְּמַיִם, וְהַמַּיִם בְּיַיִן אַחֵר, וְכֵן עַד לְעוֹלָם - כֻּלָּן רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, וּכְאִלּוּ כָּל אֶחָד מֵהֶם נִטְמָא בְּאָב תְּחִלָּה

לכן, הידיים הטמאות (שהם בגדר שני לטומאה) מטמאות את המשקה, ואותו המשקה הרי הוא כראשון לטומאה[7]. למשל, אדם טהור שנגע בידיו בראשון לטומאה (כגון שנגע בידיו באדם אחר שנטמא מ"מדרס" טמא, דבר שמצוי מאוד בסביבה הביתית והמשפחתית) – הרי ידיו טמאות, ומטמאות את המשקים שיגע בהן כל עוד לא נטל ידיו. משקין טמאים חוזרים ומטמאים כל משקה אחר שיגעו בהם, ומשקים טמאים מטמאים גם את הכלים[8] מדרבנן.

 

הלכות סעודה לאוכלי חולין בטהרה

רמת הזהירות הנדרשת מאוכלי חוליהן בטהרה מומחשת במשנה (ברכות ח, ב):

אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה... ב"ש אומרים: נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס, וב"ה אומרים: מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים. ב"ש אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן, וב"ה אומרים: על הכסת.

הבנת המשנה על בוריה מצריכה ידע מעמיק בענייני טהרות, כפי שהעיר הרמב"ם (פה"מ שם):

ועיקרי כל הענינים האלו כלומר טומאת ידיים וטומאת משקין, והיאך הכלים... מטמאים את המשקין ואין מטמאים את האדם, אי אפשר לבארם לך כאן, לפי שלא יספיק לפירוטם אפילו עשרה דפים, אבל תעמוד על כל זה במקומו במסכת טהרות ופרה ומקוות וידים וטבול יום.

ונראה שהמשנה עוסקת באוכלי חולין בטהרה, כפי שעולה מדברי בעל ספר העיטור (הלכות מצה ומרור):

ובית הלל דאמרו מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים - לאוכלי טהרות^[9] קאמרו כדמפרש טעמא התם

נעיין בביאור הגמרא למחלוקת בסיפא (ברכות נב, ב):

ת"ר בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן, שאם אתה אומר על הכסת - גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים... ובית הלל אומרים: על הכסת, שאם אתה אומר על השלחן - גזרה שמא יטמאו משקים שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין. ולטמא שלחן לאוכלין שבתוכו? הכא בשלחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא ע"י משקין. במאי קמיפלגי? ב"ש סברי אסור להשתמש בשלחן שני גזרה משום אוכלי תרומה, וב"ה סברי מותר להשתמש בשלחן שני - אוכלי תרומה זריזין הם.

מה שעומד ביסוד הסוגיה הוא השכיחות הגדולה של משקים טמאים, והפצת טומאה לכלי בית שנגרמת אפילו מטיפת[10] משקה טמא שניתז עליהם, כפי שמסביר המאירי:

שמא הכסת הוא טמא טומאה שניה, שאי אפשר שלא נפלו עליה משקין שלא נזהרו בהן מטומאת ידיים[11].

מדובר בחשש שהכסת נטמאה ממשקה טמא שניתז עליה, והרי היא שני לטומאה שאינה מטמאה את האדם, אך בכוחה לחזור ולטמא משקה חולין אחר ולעשותו ראשון לטומאה. אותו חשש קיים ביחס לשולחן, אלא שבית שמאי מחמירים ואוסרים להשתמש בשולחן שני. ברור אפוא שמה שב"ש אוסרים להשתמש בשולחן שני הוא רק לאוכלי חולין בטהרה (וכפי שהסברנו לפי בעל העיטור שכל הסוגיה עוסקת באוכלי טהרות), שהרי לא יעלה על הדעת לאסור את השימוש בשולחן שני לאוכלי חולין בטומאה! ואילו בית הלל מתירים להשתמש בשולחן שני (גם לאוכלי חוליהן בטהרה). נראה שב"ה התחשבו בשכיחות הגדולה של טומאת משקים ושל טומאת כלי בית הנגרמת בגינם, ולא רצו להטריח אוכלי חולין בטהרה להטביל את שולחן הסעודה רק בגלל שניתז עליו משקה טמא, שהרי אין שולחן שני מטמא מאכלי חולין שמניחים עליו. אלא, שמשום כך אין להניח על השולחן מפה (=מגבת ידים) רטובה, שמא יטמאו המים שעל המפה מהשולחן ויהיו ראשונים לטומאה שעלולים לטמא מאכלי חולין, ונמצא הפרוש אוכל חולין טמאים.

צא ולמד איזו רמת בקיאות נדרשת מן הפרוש בהלכות טומאה וטהרה! התנהלות פשוטה ויום יומית כמו ההחלטה היכן להניח את המפה הרטובה מעורבת אצלו בשיקולים הלכתיים מורכבים!

כללו של דבר: הפרוש המקפיד על אכילת חוליו בטהרה נדרש לרמה גבוהה ומתמשכת של מודעות באשר לכלל מגעיו, דריסותיו, שהיותיו וכו'. כמו כן, פעולות יום יומיות פשוטות שאדם רגיל לבצע בלי תשומת לב מיוחדת דורשות אצלו בקיאות הלכתית נרחבת וזהירות גדולה.

 

מהי הקדושה?

ידועים דברי הרמב"ן על התורה בביאור הפסוק "קדושים תהיו" (ויקרא יט, א):

'קדושים תהיו - ...בתורת כהנים (פרשה א, ב) ראיתי סתם 'פרושים תהיו'. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג) 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים'. ולפי דעתי... הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים... לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות... וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כמו שהזכירו )חגיגה יח, ב) 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושים', וכמו שנקרא הנזיר 'קדוש' (במדבר ו, ח) בשמרו מטומאת המת גם כן... עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

לפי דברי הרמב"ן יוצא לכאורה שלא רק שהטהרה מביאה לידי קדושה, אלא הטהרה והפרישות מהוות מרכיב חשוב בקדושה עצמה!

אך לא כך סובר הרמב"ם, כפי שהסביר במורה נבוכים (ג, מז):

אבל אמרו יתעלה 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני' אינו בעניין טומאה וטהרה כלל, ולשון ספרא: 'זו קדושת מצוות'[12]. וכן אמרו 'קדושים תהיו' אמרו 'זו קדושת מצוות'. ולפיכך נקראת גם העברה על המצוות טומאה.

לדעת הרמב"ם, הקדושה מושגת על ידי קיום מצוות התורה. לכן, אין למנות את "קדושים תהיו" במניין המצוות, שכן אין מונים ציוויים הכוללים את כל המצוות כולן, כפי שהסביר בהקדמה לספר המצוות (הכלל הרביעי):

יש בתורה עשין ולאווין שאינם על דבר מסוים, אלא כוללים את המצוות כולן, כאילו יאמר ית': עשה כל מה שצוויתיך עליו והשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או: אל תמרה בשום דבר ממה שצוויתיך עליו. שכן אין מקום למנות את הציווי הזה כמצווה בפני עצמה, לפי שאינו מצווה לעשות איזה דבר מסוים - עד שיהיה מצוות עשה; וגם אינו מזהיר ממעשה מסוים - עד שיהיה מצוות לא תעשה... וכבר טעו בכלל הזה, עד שמנו "קדושים תהיו" (שם יט, ב) מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שזה שנאמר: "קדשים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדשים" (שם יא, מד) - הם ציווים לקיים כל התורה, כאילו אמר: היה קדוש בעשותך כל מה שצוויתיך עליו, ותשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא: קדשים תהיו - פרושים היו, כלומר: הבדלו מכל התועבות שהזהרתי אתכם מכולן.

אם כך, לפי הרמב"ם, מה באמת הקשר בין הטהרה לקדושה? כיצד מביאה הפרישות בענייני טהרות ל"קדושת מצוות" וקיום כל מצוות התורה?

 

תודעת הבינוני

הרמב"ם פרש לפנינו הדרכה מעשית עבור האדם המבקש להגיע לקדושת מצוות  (הל' תשובה ג, א-ד):

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיוֹת וַעֲווֹנוֹת: מִי שֶׁזְּכֻיוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲווֹנוֹתָיו - צַדִּיק; וּמִי שֶׁעֲווֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיוֹתָיו - רָשָׁע; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה: אִם הָיוּ זְכֻיוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם - הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת; וְאִם הָיוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין - הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ... אָדָם שֶׁעֲווֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיוֹתָיו - מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ.. וְכֵן מְדִינָה... וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ: אִם הָיוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין - מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין... וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיוֹת וְהָעֲווֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָּדְלָן... וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁלְּאֵל דֵּעוֹת, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיוֹת כְּנֶגֶד הָעֲווֹנוֹת... לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם - חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד - הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶן הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה) - זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ.

האדם נקרא לאמץ תודעה מתמדת של "בינוני" – חציו זכאי וחציו חייב. בכל רגע ורגע עליו להפנים שחטא אחד קטן עלול חלילה להכריע לכף חובה, ואילו מצוה אחת קטנה עשויה להכריע לכף זכות. המשמעות המעשית של אימוץ תודעה כזאת היא שאדם יתייחס בכובד ראש לכל הרהור, כל דיבור וכל מעשה שלו, שכן אלה עלולים להכריע את גורלו, את גורל מדינתו ואף את גורל העולם כולו. מי שיזכה להתמיד בתודעה זו ולפעול לפיה – יקיים את מצוות התורה וישמר מהחטאים, והרי הוא מתקדש בקדושת מצוות.

 

הטהרה וקדושת המצוות

הרי לפנינו הקשר בין טהרה לקדושת מצוות. בשני התחומים, נדרשת רמת מודעות גבוהה ומתמדת, תוך השלטת הדעת והשכל על שאר כחות הנפש. מערכת החוקים המורכבת והמסועפת של דיני טהרה מביאה לידי קדושה בכך שהיא מלמדת את האדם להתנהל בזהירות מופלגת ובמודעות מתמדת להשלכות ההלכתיות של כל מעשיו, כולל הדברים הפשוטים והיום-יומיים ביותר. והלא זאת בדיוק התכונה הנדרשת מהאדם שחי בתודעה של "חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב" על מנת להגיע לקדושת מצוות! ושמא יש לראות בכך אחד הטעמים של הלכות טהרה כולן.

ממילא, אין לראות באכילת חולין בטהרה דבר לא רצוי (כמו נדרים). אמנם לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וברור שלא כל אחד מסוגל לקיים אורח חיים של פרוש כל השנה כולה. לכן, אדם רגיל נדרש להתנהל לפי הלכות טהרה רק במפגש שלו עם המקדש וקדשיו (מעשר שני ונטע רבעי, תרומות[13], קדשים וכו'). אך מי שמסוגל לאכול גם את חוליו בטהרה – תבוא עליו הברכה.

 

ראש השנה ותפקיד השופר

במובאה הנ"ל מהלכות תשובה הושמטו כמה פסקאות בעניין ראש השנה ותקיעת השופר, ש"עוטפות" את דברי הרמב"ם בדבר הצורך של כל אדם לראות עצמו כל השנה כבינוני. והרי הדברים במלואם (שם):

כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם וּזְכֻיוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע - נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי - תּוֹלִין לוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים: אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וְאִם לָאו - נֶחְתָּם לְמִיתָה. אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם; אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם - חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב וכו'... וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יָתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם.

המתהלכים כל השנה בלי מודעות פעילה ומתמדת למשמעות כלל מעשיהם משולים לישנים. תקיעת השופר היא קריאת השכמה לאדם, להכניס את עצמו ל"משטר" של מודעות ומתן חשיבות מכרעת למעשיו. לפיכך, לאחר שיזדעזע משמיעת קול השופר צריך כל אדם שיראה עצמו חציו זכאי וחציו חייב, וישאף שתודעה זו תישמר לו במשך כל השנה כולה. אמנם, קשה ביותר לאדם להתנהל כך כל ימיו, ומן הסתם רק יחידי סגולה מצליחים בכך. אך גם מי שלא הגיע למדרגה זו נקרא לעשות מאמץ מיוחד לכל הפחות בעשרת ימי תשובה.

מכאן אפשר להבין את הדרכתו של רב חייא לרב להקפיד על אכילת חולין בטהרה לכל הפחות בעשרת ימי תשובה. הלא ההקפדה על טהרת הגוף והמאכלים מרגילה את האדם למודעות גדולה לכל מעשיו, וזו גם כן מטרת תקיעת השופר בראש השנה.

 

'בחודש השביעי באחד לחודש'

תקיעת השופר מתקיימת בראש השנה. מה מיוחד ביום זה ומדוע דווקא הוא נבחר לעורר את הלבבות בעניין הצורך במודעות מתמדת של האדם לכלל מעשיו? יש לשים לב לכך שראש השנה חל "בחודש השביעי באחד לחודש" (ורק כך מכונה יום זה בתורה) שהוא היום האמצעי של השנה המקראית. אין יום יפה מזה לחידוד התודעה של "חציו זכאי וחציו חייב"! חלפו ועברו להם שישה חודשים מהשנה, אך עדיין נותרו בה שישה חודשים שלמים שבהם עוד ניתן לתקן את המאזן. הזמן המתאים ביותר להזכיר לאדם שגורלו וגורל העולם כולו מוטלים על כף המאזניים הוא ביום האמצעי של השנה, שהוא הראשון לחודש השביעי שמזלו מאזניים, כמבואר במדרש (פסיקתא רבתי מ, א):

'בחודש השביעי': זה שאמר הכתוב 'אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד' (תהלים סב, י) – מהו 'אך הבל'? אלא כל הבלים וכל כזבים שישראל מכזבים כל ימות השנה באים בחשבון 'במאזנים לעלות' בחודש השביעי, במזל שביעי שהוא מזל מאזנים, ואיזה - זה תשרי.

 

גזירות הכתוב שיש בהן רמז

כבר הובאו לעיל דברי הרמב"ם בעניין תקיעת שופר: "אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ" וכו'. בכל משנה תורה, חזר הרמב"ם על תבנית מדויקת זו רק בעוד הלכה אחת, הלא היא ההלכה החותמת את ספר טהרה (הל' מקוות יא, יב):

דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁהַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת גְּזֵרַת הַכָּתוּב הֵן, וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁלָּאָדָם מַכְרַעַת אוֹתָן, וַהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַחֻקִּים. וְכֵן הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הִיא, שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה טִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בַּמַּיִם, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא, וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: טָבַל וְלֹא הֻחְזַק - כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. וְאַף עַל פִּי כֵן, רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר: כְּשֵׁם שֶׁהַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לִטַּהֵר, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר - כָּךְ הַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאַת הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרֹשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת, וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדֵּעוֹת, טָהַר; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כה).

לכאורה קשה ליישב הלכה זו עם דברי הרמב"ם בהל' אבות הטומאות (יג, ב):

וְכֵן עָשׂוּ חֲכָמִים מַעֲלוֹת בַּטְּבִילָה. כֵּיצַד? מִי שֶׁטָּבַל בְּלֹא כַּוָּנָה - הֲרֵי זֶה טָהוֹר לַחֻלִּין וְאָסוּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִטְבֹּל לַמַּעֲשֵׂר. טָבַל לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי - הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טַהֲרָה לַמַּעֲשֵׂר וְאָסוּר בַּתְּרוּמָה. טָבַל לַתְּרוּמָה - הֻחְזַק לַתְּרוּמָה וְאָסוּר בַּקֹּדֶשׁ. טָבַל לַקֹּדֶשׁ - הֻחְזַק לַקֹּדֶשׁ וְאָסוּר לַחַטָּאת. טָבַל לַחַטָּאת - הֻחְזַק לַכֹּל, שֶׁהַטּוֹבֵל לֶחָמוּר הֻחְזַק לַקַּל. טָבַל סְתָם וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ - הֲרֵי זֶה טָהוֹר לַחֻלִּין בִּלְבַד, וְטָמֵא כְּשֶׁהָיָה אֲפִלּוּ לַמַּעֲשֵׂר...וְכָל הַמַּעֲלוֹת הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל דִּין תּוֹרָה - הוֹאִיל וְטָבַל מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי הוּא טָהוֹר לַכֹּל.

ובהל' מקוות (ט, יז) פסק:

גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ מִן הַיָּם, וְנָפַל עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים - אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין לַחֻלִּין, שֶׁאֵין הַטּוֹבֵל לַחֻלִּין צָרִיךְ כַּוָּנָה.

הרי מפורש שמי שטבל בלא כוונה טהור לחולין ומדין תורה טהור אף לכל, ואם כן כיצד כתב הרמב"ם בסוף הל' מקוות "טָבַל וְלֹא הֻחְזַק - כְּאִלּוּ לֹא טָבַל"?

ואולם נראה שאין כל סתירה בין הדברים. שהרי הטומאה אינה לכלוך שמתנקה במים, והרוצה להיטהר צריך להבין שהשמירה על טהרת גופו תדרוש ממנו מודעות גדולה ומתמדת לכל מגעיו, דריסותיו, שהיותיו וכו'. התורה אמנם קבעה שהטבילה במים מטהרת, אך אם טבל אדם בלי כוונה ברור שלא התכונן כראוי לכניסה למשטר של שמירה על טהרת גופו. "וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: טָבַל וְלֹא הֻחְזַק - כְּאִלּוּ לֹא טָבַל". חכמים קבעו לטובל למעשר שני ולמעלה ממנו שהטבילה לבדה לא תספיק עד שיתכוון האדם לטבילה לשם היטהרות לדבר שהוא נטהר בשבילו. כוונה זו מסמנת את כניסת האדם בצורה מודעת למשטר של שמירה על טהרת גופו ברמה הנדרשת. גם הטובל לחולין מכניס את עצמו למשטר של שמירה על טהרת גופו (ברמה הנדרשת לחולין), ולכן גם הוא צריך להתכוון לטבילה לכתחילה, אלא שלעניין חולין לא החמירו חכמים, ולכן גם אם טבל בלא כוונה הרי הוא טהור לחולין בדיעבד כדין תורה. והוא אשר פסק הרמב"ם (הל' מקוות א, ח):

כָּל הַטּוֹבֵל - צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לַטְּבִילָה; וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן - עָלְתָה לוֹ טְבִילָה לְחֻלִּין. אֲפִלּוּ נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ יָרְדָה לְהָקֵר - הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אֲבָל לִתְרוּמָה וְקָדָשִׁים - אֵינָהּ טְהוֹרָה, עַד שֶׁתִּטְבֹּל בְּכַוָּנָה.

וכשם שהכוונה והמודעות מטהרות את הטובל מטומאתו, "כָּךְ הַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאַת הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת... טָהַר". הביטוי "טומאת הנפשות" ומשמעות ההיטהרות ממנה מתבארים מתוך השוואה עם דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לג):

ולשון ספרא: 'והתקדשתם והייתם קדושים' – זו קדושת מצוות. וכמו שקראה התורה קיום המצוות הללו קדושה וטהרה, כך קראה את העברה על המצוות הללו ועשיית הרעות טומאה כמו שאבאר. אשר לנקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסלוק הלכלוכים – גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמדות המטמאות.

טיהור הנפש "מטומאת הנפשות" הוא הוא "טיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמדות המטמאות". שני הביטויים מכוונים לשלב הכרתי ותודעתי שעל האדם לעבור על מנת להתחיל את הטיפוס לקראת המדרגה הנעלה של קדושת מצוות. והלא בדיוק על עניין זה רומזת תקיעת השופר, הבאה להעיר את האדם משנתו ולדרבן אותו לאמץ תודעה פעילה ומתמדת של מודעות למשמעות כל מעשיו.

נמצא שאותו הרמז נרמז בטבילה ובתקיעת שופר, שתי גזירות הכתוב שיש בהן רמז.

 

המכוון לבו ליטהר - טהור

ההתנהלות לפי חוקיה ודקדוקיה של הלכות טהרה קשה ביותר, עד שיש בתורה מערכת שלמה של קרבנות שמטרתם לכפר על טומאת מקדש וקדשיו (ובתוכם קרבנות ציבור שבאים בזמנים קבועים), כיוון שטומאה זו בלתי נמנעת במציאות^[14].

אפשר שאדם שטבל ונטהר יטמא שוב תוך זמן קצר, אך עדיין "כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהַר". כמו כן, כמה אנשים באמת מסוגלים לראות את עצמם כל השנה כולה כ"בינוני", ולתת חשיבות מכרעת לכל דיבור, כל מחשבה וכל מעשה, ולו הפעוטים ביותר? ברור שרק יחידי סגולה. ואף על פי כן "הַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאַת הַנְּפָשׁוֹת... כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרֹשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת, וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדֵּעוֹת, טָהַר". אפשר שאדם יצליח להגיע למדרגה זו רק לזמן קצר ביותר, אולי רק במשוך היובל, וכבר כמה שניות לאחר מכן ישקע שוב בתרדמה. אף על פי כן טהר, לפחות במשך הזמן שהצליח לאמץ תודעה פעילה של מודעות למשמעות כל מעשיו ומתן חשיבות מכרעת להן.

 

מהותו של הפרוּש

במאמר זה ניסינו לפתוח צוהר לעולמם הנשכח של הפרושים, האוכלים חוליהן בטהרה. כבר הובאו לעיל דברי הרמב"ם בסוף הל' טומאת אוכלין (טז, יב):

וְדָבָר זֶה קְדֻשָּׁה יְתֵרָה הִיא, וְדֶרֶךְ חֲסִידוּת, שֶׁיִּהְיֶה אָדָם נִבְדָּל וּפוֹרֵשׁ מִשְּׁאָר הָעָם, וְלֹא יִגַּע בָּהֶם, וְלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה עִמָּהֶם.

ומבואר עוד בפירושו למשנה בטהרות (ב, ב):

שהחסידים היראים כאשר רצו להביא עצמם לידי פרישה מהמון עמי הארץ עד שלא יאכלו ולא ישתו עמהם בגלל מה שיש בכך מן הטוב... מטילים על עצמם לאכול חוליהם בטהרה.

דברים אלה עלולים לצרום לאוזני מי שגדל על ערך "אהבת ישראל", ובצדק. ואכן תופעת הפרישות לוּותה במחירים חברתיים לא פשוטים ביחסים בין הפרושים לבין עמי הארצות, כפי שעולה מהמסופר על ר' עקיבא (פסחים מט, ב):

תניא, אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי - מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

וביארו התוס' (כתובות סב, ב ד"ה דהוה צניע ומעלי):

לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן... וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם, כדאמרינן (חגיגה יח, ב) 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושים'.

יש בהלכות טהרות עוד דינים והנהגות שלא היו מתקבלות על הדעת בימינו, כמו מדרכות נפרדות לפרושים לחוד ולעמי הארץ לחוד (הל' שאר אבות הטומאות יג, ח).

אולם נראה שהבדלנות החברתית של הפרושים הייתה פועל יוצא של שאיפתם להגיע לקדושה. כל צעד ושעל שלהם לוּוה בשיקולים הלכתיים, לעתים מורכבים ביותר ("שלא יספיק לפירוטם אפילו עשרה דפים"). זהירות מופלגת ומתמדת זו אינה אפשרית, למרבה הצער, מתוך התקרבות לעמי הארץ שאינם בקיאים בהלכות טהרה[15]. כאשר נחזור לנהוג הלכות טהרה יצטרכו חכמי הדור להכריע ולאזן בין השאיפה לקדושה לבין הצורך להרבות באהבת ישראל.

ונחתום בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירושו לסדר טהרות:

'תורה' בסתם הוא הדיון בטומאה וטהרה וידיעת משפטיהן, וכך אמרו עוד בטומאות ובטהרות 'הן הן גופי תורה', ומדוע לא - והן הסולם לרוח הקודש, כמו שאמרו 'טהרה מביאה לידי קדושה'.

 

---