המעין

אברהם ווייס

עיתונות והלכה בכתבי הראי"ה*

פתיחה - יצירתו ההלכתית של הראי"ה

עיתונות הלכתית - ייסוד כתב העת 'עיטור סופרים'

פרסומים בכתבי עת הלכתיים

שימוש בעיתונות ככלי תקשורת והנהגה לציבור

הודעות הלכתיות לציבור

פעילות ציבורית לקידום השמירה על התורה והמצוות

הנחיות הלכתיות לעיתונות

ימי הרדיו

סיכום

פתיחה - יצירתו ההלכתית של הראי"ה

עיסוקו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בהלכה היה נרחב ביותר[1]. הרב כיהן ברבנות קרוב לחמישים שנה, בזיימל, בויסק, יפו (והמושבות), לונדון, ובירושלים כרבה של ירושלים ו'ראש הרבנים לארץ ישראל'. במהלך שנים אלו הרב ניהל תכתובת הלכתית עניפה, במסגרתה כתב אלפי תשובות ואגרות הלכתיות. אוספי תשובות פורסמו לאחר פטירתו בידי בנו, הרצי"ה, וביניהם השו"תים: משפט כהן, עזרת כהן, דעת כהן, ארח משפט. בימי חייו הוא פרסם מספר ספרי הלכה: חבש פאר, פרי עץ הדר ושבת הארץ. יצירות הלכתית נוספת שלו כוללות את באר אליהו, פירוש על חלק מביאור הגר"א לשולחן ערוך, ו'הלכה ברורה' – כתיבת ההלכה לפי סדר הש"ס. בנוסף, הרב פרסם מאמרים הלכתיים ולמדניים בעיתונות הרבנית של תקופתו. הרב כיהן גם כדיין וכאב בית דין, ובמסגרת תפקידים אלו כתב פסקי דין רבים.

הרב פעל בתחום העיתונות וכתבי העת בדרכים שונות[2].

דרך אחת היא ביוזמות עיתונאיות. בין היוזמות בהן הרב היה מעורב ניתן למנות: קבצי 'עיטור סופרים' בשנת תרמ"ח, ניסיון לייסד ביטאון 'שלום לעם'[3] בשנת תרנ"ה, ייסוד עיתון 'הניר' בשנת תרס"ט[4], ניסיונות להקמת "עתון הרבנות" בשנת תר"ע[5], הקמת כתב העת 'התרבות הישראלית' בשנת תרע"ג, וניסיונות אינטנסיביים להקמת עיתון 'דגל ירושלים' במסגרת מאמציו לייסד את 'הסתדרות ירושלים', שנועדה להוות את ההשלמה הרוחנית לתנועה הציונית[6].

דרך שניה היא בשימוש נרחב שעשה הרב בעיתונות לצורך פרסומים תורניים ומנהיגותיים. הרב פרסם מאמרים הגותיים ומאמרים הלכתיים רבים בעיתונות החרדית-דתית של התקופה, וכן הודעות לציבור בנושאים שונים גם בעיתונות החילונית. עם זאת הוא סירב לפרסם בעיתון שהיה עיתון כפירה מובהק, 'עתיד היהדות' של ש"י הורוביץ: "אי אפשר לנו כלל להשתתף עם ניפולים כאלה, שרגלם האחת עומדת כבר מחוץ לתחום"[7].

דרך פעילות שלישית הייתה בליווי, הדרכה וביקורת של עיתונים, ובמקרה הצורך אף מחאה. דוגמה לעיתון אותו הרב ליווה בעידוד ובהדרכה הוא 'העברי' של הרב מאיר ברלין (בר אילן), כפי שהוא כתב באיגרת שמג, ט"ו בכסלו תרע"א: "שמחתי בקבלת ה"עברי" הראשון. ב"ה שיצא כלול בהדרו, בחיצוניותו, ואין מה לקבול על פנימיותו, בתור התחלה הנני מעצמי נמשך בחפץ פנימי להשתתף, במה שאוכל, בעבודתך הנכבדה, יקירי"[8]. דוגמה לעיתון דתי-חרדי אליו הרב קוק כתב מספר איגרות ביקורת הוא 'מוריה' – איגרת מרכזית היא איגרת שמ"ד, בה הרב מונה מספר תופעות שליליות בעיתון, ומציג את תפיסתו במה העיתונות צריכה לעסוק ובאיזה אופן[9]. דוגמא מפורסמת למחאה חריפה של הרב הייתה בכסלו תרצ"ג בתגובה למאמר שהתפרסם בעיתון 'דאר היום'. המאמר האשים את היהדות באנטישמיות וב'מלחמות צוררינו נגדנו'. בעקבותיו – הרב פרסם כרוז חריף נגד בן אב"י, בו נכתב בין השאר: "הנני מוחה בזה... על דברי הנאצה והדופי אשר העיז איתמר בן אבי לדבר על עמנו ועל תורתנו הקדושה... והנני מכריז בזה את מחאתי הפומבית נגד פה דובר נבלה, ואומר לו דייך,סתום פיך!".

במאמר זה נסקור את נקודות ההשקה בין פעילותו ההלכתית של הראי"ה לבין פעילותו בתחום העיתונות, ונבחן כיצד השפיעו שני התחומים זה על זה.

עיתונות הלכתית - ייסוד כתב העת 'עיטור סופרים'[10]

הפעילות הראשונה של הרב קוק בתחום העיתונות הייתה ייסוד ועריכה של כתב העת 'עיטור סופרים'[11], כתב עת תורני-הלכתי, בשנת תרמ"ח בזיימל. מטרת כתב העת הייתה להוות במה מרכזית לדיונים הלכתיים ותורניים בין חכמי הדור, ולסייע בכך לאיחוד ולחיבור של העולם הרבני שסבל באותה עת מפירוד ופילוג[12]. בפתיחת החוברת הראשונה, הרב כתב הקדמה בשם 'שער הסופר'[13], בה הוא מבאר את הצורך בכתב העת. הרב מנתח בהקדמה את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה (קודם להתרת האיסור משום 'עת לעשות לד' הפרו תורתך'). הוא מבאר שאחת המטרות המרכזיות באיסור, היה קיומם של מרכזי תורה אליהם נאספו החכמים שבקשו ללמוד תורה. בעת שהאיסור בטל, מרכזי התורה הגדולים נעלמו מעם ישראל. בדורות האחרונים החוסר במרכזים אלה גורם לכך שאין אפשרות לחכמי ישראל ללבן במשותף את הסוגיות והאתגרים העומדים בפני האומה. מטרתו של 'עיטור סופרים' הוא להוות תחליף למרכזי התורה, באשר הוא יהווה במה מרכזית בה יתלבנו הסוגיות במשותף על ידי חכמי ישראל.

בהמשך ההקדמה הרב מציג את כתב העת כמענה תורני לעיתונות, שבאותה תקופה תפסה מקום מרכזי ביותר:

"מה רבה ונערצה תהיה פעולת בנין ההיכל המקודש הזה להלהיב תשוקת דורשי תורה וחוקרי תושיה בחפץ נמרץ, אחרי אשר הספרות העתיית [=העיתונות] עלתה בימינו עד מרום קיצה, ורבו כמו רבו מעריציה, ועתה יראו את רוח תורתינו הקדושה, כי בעזה"י גם היא יכולה להלוך נגד החיים, ולהתלבש מחלצות כתפארת אדם לפי הסגנון והנימוס שיערב לחיך בני הדור בערך מה שהם מחבבים".

דברים נוספים על חשיבותו של כתב העת מופיעים בהסכמות לגיליון הראשון, בהקדמה אנונימית בשם 'זוהר אור בהיר'[14], ואף במכתב למו"ל שנדפס בתחילת הגיליון השני מאת העיתונאי יצחק סובאלסקי.

בשלב הראשון, הרב תכנן להוציא לאור עשר חוברות, אך בפועל הודפסו רק שתיים, לאחר מכן עקב נסיבות אישיות[15] הרב נאלץ להפסיק את הדפסת כתב העת, למרות שהוא כבר אסף חומרים גם לחוברות הבאות[16]. במשך השנים הרב היה מעורב ביוזמות עיתונאיות אחרות, ביניהן ניתן למנות את כתבי העת 'הניר', 'התרבות הישראלית', ועוד – אך אלו היו בעיקר עיתונים וכתבי עת שעסקו בענייני מחשבה ספרות ואמונה, ולא בהלכה.

למעבר של הרב מעיתונות הלכתית לעיתונות מחשבתית–ספרותית יש משמעות רבה בהגותו של הרב. לאחר עלייתו לארץ הגיע הרב למסקנה ששורש הבעיות של הדור, ובכלל זה הכפירה, המטריאליזם, והתנועות האוניברסליות שהתרחקו מהיהדות – הוא התהליך של ההצטמצמות הרוחנית שהיהדות עברה בשנות הגלות. בעיני הרב הפתרון לבעיה היה לחולל תנועת תחייה רוחנית של היהדות שתניע את חכמי ישראל, בעיקר אלו שבארץ ישראל, לחזור אל נשמת היהדות, וכך היהדות תוכל לספק את צרכיהם הרוחניים הגדולים של בני הדור.

פרסומים בכתבי עת הלכתיים

למרות המעבר שתיארנו, מיוזמות עיתונאיות הלכתיות ליוזמות עיתונאיות רוחניות-ספרותיות, הרב המשיך בכתיבה הלכתית נרחבת שהתפרסמה בין השאר בעיתונות ההלכתית. כתב עת אחד בו הרב פרסם מאמרים הלכתיים רבים[17] הוא 'קול תורה'[18], שנערך בידי הרב שמואל אהרון וועבר-שזורי, מזכיר הרבנות הראשית. הרב גם פרסם מכתב ברכה עם התחדשות הוצאתו לאור של כתב העת[19]. המכתב פורסם בראש החוברת[20], ומיד לאחריו נדפסה התשובה הידועה של הרב לגבי שינוי המבטאים שיש בין העדות השונות. במכתב הרב מביע את שמחתו על התחדשות הוצאת כתב העת:

לכבוד ידידי הרב הגאון איש האשכולות בנש"ק מו"ר שמואל אהרן וועבר שליט"א, המזכיר הראשי להרבנות הראשית בא"י, עורך ה'קול תורה' פעיה"ק ירושת"ו. שלום וברכה! שמחתי לשמוע מכת"ר כי אחרי ההפסקה הזמנית בעריכת 'הקול תורה' במשך הזמן שהיה בחו"ל, שב הוא כעת לעבודתו להמשיך את הוצאת החוברת מעוטרת בעדיי התורה מגדולי ישראל הבאים בשמחה ליתן מהודם עליה.

כתב עת נוסף בו הרב פרסם מאמרים הלכתיים רבים הוא 'שערי ציון'[21], מאמריו של הרב פתחו את הגיליון.

לסיכום פרק זה, אנו רואים שהרב קוק פעל בעיתונות ההלכתית, הן ביוזמה של הקמת עיתון הלכתי בעל מטרות שחרגו הרבה מעבר לתחום ההלכה המצומצם, הן בפרסום בעיתונים הלכתיים, והן בתמיכה בהם[22].

שימוש בעיתונות ככלי תקשורת והנהגה לציבור

היבט נוסף לקשר בין פעילותו ההלכתית של הרב קוק לבין העיתונות הוא השימוש שהוא עשה בעיתונים ככלי תקשורת עם הציבור בנושאים הלכתיים. העתונות שימשו אותו לצורך יידוע הציבור לגבי בעיות הלכתיות שונות, ובנוסף לצורך השפעה על שמירת ההלכה ביישוב העברי המתחדש, שהלך והתרחק משמירת מצוות.

הודעות הלכתיות לציבור

בשנותיו הראשונות של הרב, בהן כיהן כרבן של יפו והמושבות, חלק משמעותי מעיסוקו ההלכתי היה בנושא המצוות התלויות בארץ, ובהתאם אנחנו מוצאים פרסומים בעיתונות בנושא. פרסום אחד בנושא הוא 'אגרת השמיטה' שהתפרסמה בעיתון 'החרות ירושלים'[23], בה הרב התייחס לשמירת הלכות שמיטה במציאות בו קיים 'היתר המכירה'. הרב מדגיש שישנם איסורים שקיימים גם בקרקעות שנמכרו לנכרים (כמו נטיעות חדשות), וכמובן שההיתר לא חל באדמות שלא נמכרו. במקרה אחר הרב הצטרף לרב אהרון הכהן אורלנסקי, רבה של פתח תקווה, לפרסום בעיתון 'החרות ירושלים'[24] בו נאסרה קניית ענבים מכרמי 'אינם בני ברית' (=גוים). הרב אורלנסקי נימק את האיסור בכך שאחוז הערלה בכרמים אלו הגיע לכדי "עשרה פרוצנט למאה" (=10%), והרב קוק הוסיף מהיכרותו את המציאות נימוק נוסף: "ואמצא נכון להוסיף מה שנתברר לי בענין חשש כלאי הכרםשהוא גדול כ"כ בזמננו בין הכורמים שאינם בני ברית עד שיש לומר שאין כאן רוב היתר בלבד".  

לקראת סוף 'תקופת יפו' הרב פרסם בעיתונות[25] הנחיות הלכתיות שנועדו למנוע רחצה מעורבת לגברים ונשים בחוף הים, האסורה לפי התורה:

אזהרה גדולה. בשם זה קבלנו מיפו הודעה גלויה בבקשה לפרסמה ב"החרות" וזהו נוסחה: "...אחינו היקרים! אנחנו הח"מ[26] ראינו את הפרצה הגדולה נגד דת תוה"ק, נגד חוקי הצניעות, ונגד כבוד האומה בכללה, הבאה לרגלי רחיצת הנשים על חוף הים, בזמנים שרבים עוברים ושבים, ופריצים שפלים נמשכים אז אל החוף בשביל נטיות רעות ובזויות. וכאשר שמנו אל לבנו איך לגדור פרצה זו מצאנו להכרח לגזור איסור חמור בכח תורתנו הקדושה ששום בת ישראל לא תרחץ בים מאחר חצות היום כי אם דוקה משעה השמינית אירופית בבקר עד חצות היום, ובזמן הנועד לרחיצת הנשים אסור לגברים לרחוץ... ובטוחים אנו בצדקת בנות ישראל וצניעותן שתזהרנה כראוי שלא לפרוץ גדר, וברכת ה' עליהן תבוא..."[27].

בכמה מקרים פורסמו בעיתונות פסקי הלכה של הרב על ידי גופים מסחריים – למשל הכשר לסבון[28] שפורסם על ידי בית החרושת קרן בן שמן, ומכתב הקורא לקנות מוצרי סת"ם בארץ ישראל[29] שפורסם על ידי אגודת סופרי הסת"ם בארץ ישראל.

פעילות ציבורית לקידום השמירה על התורה והמצוות

חלק ניכר מפעילותו ההגותית והציבורית של הרב, עם הגעתו לארץ ישראל, הייתה ניסיון לבלום את תהליך ההתרחקות משמירת תורה ומצוות בעם ישראל. רבים מחיבוריו ההגותיים עסקו בדרכים להתמודדות רוחנית עם התופעה, וכפי שכתבנו לעיל הם גם באו לידי ביטוי בפעילות בתחום העיתונות. אבל הרב לא עסק רק בהתמודדות רוחנית עם התופעה, אלא גם נאבק בצורה ישירה בתופעות הקשורות לעזיבת התורה והמצוות. המאבק נגע בעיקר בפרהסיא הציבורית ביישוב העברי המתחדש, ואנו מוצאים בעיתונות פרסומים רבים של הרב בהם הוא מזהיר ומוחה על כך.

תחום מרכזי עליו ניסה להשפיע הרב הוא שמירת השבת ביישוב העברי. בשנת תרפ"ב הרב פרסם בעיתונות החילונית מאמר בשם "לקדושת השבת", בה הוא קורא לשמור את קדושת השבת בכל המקומות ביישוב העברי המתחדש[30]:  

"מתוך העיתונות החילונית שלנו אני חפץ לדבר על-דבר קודש הקדשים שלנו, לדבר אל אחי שאהבתים כנפשי, לדבר על קדושת השבת, על החובה האידיאלית שלנו לקדש את השבת בכל מושבותינו ועל דבר הערך המיוחד של קידוש השבת מחללו פה בארץ תחייתנו...". הרב מדגיש שמכיוון שפרסום זה הוא בעיתונות החילונית, עליו להתאים את דבריו לציבור הקוראים: "ומאחר שבעיתונות החילונית אני חפץ לדבר, הדבר מובן שהנני זקוק למעך את קולי, לא לדבר בקול חוצב להבות קודש... ואולי דוקא מפני כן אני רוצה לקוות שיבינו אותי אלה השדרות של אחינו החביבים שאליהם אני מתכוין לפנות בדברי אלה".

כחלק מהמאבק על שמירת השבת, התנגד הרב בתוקף לקיום משחקי כדורגל בשבתות. בב' בניסן תרצ"א (20.3.1931) הוא פרסם באופן חריג פסק הלכה ארוך ומפורט בעיתון 'דאר היום', בו הוא מבאר את איסור משחק הכדורגל בשבתות וחגים[31]. המכתב פורסם כמענה לדבריו של 'אחד הרבנים, ל.מ.', שרצה להתיר את משחקי הכדורגל בשבת ובחגים[32]. הרב אוסר בצורה חד משמעית את משחק הכדורגל, ומבאר שהמשחק אסור גם מצד עצמו, וגם מצד חילולי השבת הנלווים לו. הדברים הברורים של הרב לא הפריעו לחברי המערכת של העיתון להציב בראשם כותרת מסולפת: "כדור הרגל מותר, אך לא המקושר בו. הרה"ג קוק עונה ל"אחד הרבנים" בקשר עם האגרת לרבני ישראל". עוד באותו יום הרב כתב מכתב הבהרה לעיתון בו הוא הדגיש כי המשחק אסור באיסור מוחלט, והדברים פורסמו בגיליון 'דאר היום' מתאריך ד' בניסן, תרצ"א: "הנני מודיע בזה לכל אחינו-בני-ישראל ששחוק כדור-הרגל הוא אסור בשבתות וימים טובים איסור מוחלט. וחלילה ליתן שום ערך לדברי הטועים שנכתבו בדאר היום, ובפרט למה שהוסיפו לפני תשובתי בגליון קל"ט שנדפסה היום, שההוספה הזאת היא ממש ההיפוך הגמור מכל דברי בתשובה הנ"ל".

בי"ג אייר תרצ"א (30.4.1931) התפרסם בעיתון 'דאר היום' מכתב של הרב לועד הקהילה בחיפה, מחאה על חילול שבת בעיר, בו הרב קורא לפרנסי העיר: "תמצאו עצה נכונה להסיר מעל עמנו וארצנו את הכתם המחפיר הזה של הריסת חיי העם בארצו באופן כל כל מדאיב".

השפעתו של הרב לא עסקה רק בתחום השבת, אלא בתחומים נוספים, למשל שמירת הפסח: כמה ימים לאחר מכן, בי"ד ניסן תרצ"א, הרב פרסם[33] מכתב להסתדרות הפועלים לא"י, בקריאה לקיים 'ביעור חמץ' ושמירה על איסור החמץ בפסח:

"הנני בזה, מכל תהומות נשמתי, קורא אל כבודכם, חוסו נא על כבודן של ישראל ושל ארץ ישראל, והעירו את לבב כל הקבוצות והסיעות אשר הן אגודות עמכם להסיר מעלינו את כלימת עולם הנוראה של אכילת חמץ בפסח הבע"ל".

הנחיות הלכתיות לעיתונות

פעילותו של הראי"ה כפוסק הלכה, בתחום העיתונות כללה גם הדרכה הלכתית לעיתונים עצמם. ההדרכה כללה הנחיות לגבי תוכן הידיעות, ואזהרה מפני איסורים שונים הקשורים להדפסת העיתונים, הפצתם והטיפול בהם לאחר הקריאה.

איסור ביזוי תלמיד חכם: בחודש שבט תרס"ז פוטר הרב אהרון מנדל הכהן מכהונתו כרב הקהילה האשכנזית בקהיר, בעקבות מתחים פנימיים בקהילה. עיתון ה'חבצלת'[34] פרסם את מכתב הפיטורים, וכן מכתב פומבי מהקהילה בקהיר אשר מלא דברי ביקורת, גנאי וזלזול ברב הכהן. הראי"ה כתב לעיתון אגרת[35] בכ"ו שבט תרס"ז (אגרות הראי"ה, אגרת סא), בה הוא מותח ביקורת קשה על דברי הביזיון שפורסמו כלפי הרב הכהן. הרב מדגיש כי זו חובה למחות בגלוי על ביזיון תלמיד חכם "כאשר החמירו חז"ל בעונש של שמיעת זילותא דצורבא מרבנן ולשתוק". הרב קובע כי חובה על מנהיגי קהילת קהיר שפרסמו את הדברים לפייס את הרב: "להשיב לרבם הרה"ג רא"מ נ"י את כבודו, ולפייסו כראוי ברבים, אם הם חפצים לצאת ידי שמים, וידעו שצורבא מרבנן קוב"ה תבע ביקריה". יש לשים לב שהרב לא מביע באגרת זו ביקורת כלפי העיתון עצמו שפרסם את הדברים, אלא רק כלפי מנהיגי קהילת קהיר.

בניגוד לכך, באגרת[36] לעיתון המוריה, בטבת תרע"א, מבקר הרב בצורה ברורה וחדה את עורך העיתון, על שכתב ופרסם דברי גנאי על עורך עיתון 'המודיע', הרב אליהו עקיבא רבינוויץ מפולטאבה[37], ובכך עבר על איסור לבזות תלמיד חכם: "עורך 'אורתודוקסי' צריך בראש כל לשמור על הדין, ועל פי דין אסור לבזות ת"ח... חטאת בזה חטא גדול לדגל האורתודוקסיה שאתה מניפו על עתונך". יש לציין שדברי בעל 'המוריה' נאמרו בתגובה למתקפה של עורך 'המודיע' בין השאר על הרב קוק עצמו. הרב מדגיש, כי גם בתחום העיתונות יש צורך לקבל הוראה הלכתית מדוייקת על ידי פוסקי הלכה: "ולמה זה תהיה חטאת הלשון, כשהיא ביחוד מתלבשת בכתב, מתפרסמת על ידי עיתון, אינה נזקקת להוראה בעומקה של הלכה כמו יתר דקדוקי תורה?".

שמירת שבת בהכנת העיתון: הרב כתב מספר מכתבים לעיתון 'דבר', עיתון מפלגת פועלי א"י, בהם הוא מתריע מפני חילול שבת בהכנת העיתון ובהפצתו. במכתב (שהתפרסם באוצרות הראי"ה ח"א עמ' 469) הרב מתריע מפני חילול שבת במערכת העיתון, ובמכתב אחר[38] שנכתב בכ"ז תשרי תרפ"ט הרב מבקש ממערכת העיתון לשלוח את העיתונים בערב שבת מבעוד יום כדי למנוע חילול שבת בטיפול ובחלוקה של העיתונים:

"...אתכבד בזה לבקש... להקדים את המשלח של גליונות עתונם הנכבד בערבי שבתות בשעה מוקדמת באופן שיוכלו... פה לסדר את עבודתם בחילוק הגליונות והעבודות הכרוכות עמו בלא חלול שבת קודש".

בכרוזי הראי"ה עמ' 44 נדפסת קריאה של הרב לציבור להימנע מלגשת לבתי הדואר כדי לקבל עיתונים ביום השבת[39].

הדפסת עיתון בחול המועד: לקראת חג הפסח, תרפ"ב שלח הרב למערכת 'הארץ' מכתב[40] עם הנחיות הלכתיות לגבי הדפסת העיתון בחול המועד. הרב אסר הדפסה מלאה של העיתון בחול המועד, והתיר הדפסה חלקית על ידי פועלים עניים (עבורם העבודה מותרת שכן היא נחשבת ל'צורך המועד' – הם זקוקים למשכורת כדי שיוכלו לקנות את צרכי המועד):

"...מוצאים אנו להזכיר לכ' את האסור שבהדפסת העתון בחוה"מ חוץ מהתלגרמות והכרוניקה המקומית, שידפסו ע"י פועלים עניים על פני צד אחד מחצי גליון...".

חיוב גניזה של דברי תורה ושמות ד' שמתפרסמים בעיתון: הרב הקפיד על הצורך ההלכתי בגניזת עיתונים בהם מופיעים דברי תורה, ובמניעת שימוש של ביזיון בהם. כשהרב שלח למערכת הארץ את המאמר 'לקדושת השבת', שהובא לעיל, הוא צירף למאמר מכתב[41] בקשה ממערכת העיתון להימנע מהדפסת שמות ד' בצורה המחייבת גניזה: "גם אבקשם, יעשו נא דבר לכבוד שמים בכתיבת השמות בעתונם לשנות קצת, כמו אֵ-ל[42]  בצורה כזאת, וא-להים ג"כ בצורה זו, או לכתוב אלקים בקוף." בקשה דומה מופיעה בפניה לעיתון 'היסוד'[43], בה מבקש הרב לשמור את הגליונות בהם מופיעים דברי תורה: "הערה לקוראים כ' הרב הראשי הגראי"ה קוק שליט"א מבקש מאתנו להעיר שמפני רעיונות הקדושים ודברי התורה המובאים בעתוננו יש לשמור על הגליונות ולא לנהוג בהם מנהג בזיון."

נראה כי לפסק ההלכה זה של הרב קוק הייתה השפעה על כלל פרסום דבריו בעיתונות. השוואה של פרסומי הרב בעיתונים החילונים ב'תקופת ירושלים', לעומת פרסומים בעיתונות הדתית בתקופה זו, מעלה כי הרב פרסם מאמרי תורה והגות רבים בעיתונות הדתית, ואילו בעיתונות החילונית התפרסמו בעיקר הודעות לציבור, קריאות פומביות, אבל כמעט אף פעם לא מאמרי תורה והגות[44]. מדוע הרב קוק, שהיה ידוע באהבתו הרבה לכלל ישראל, ובקשר החם שלו עם כל הציבורים בארץ, נמנע מלפרסם מאמרי הגות ומחשבה בעיתונות החילונית? יתכן שתשובה לשאלה ניתן למצוא בדברי הרב עצמו בסוף התשובה על איסור הכדורגל שפורסמה כזכור בעיתון 'דאר היום':

אבקש לגנוז את הגליון הזה, אחר קריאתו, ולא לזורקו, מפני קדושת דברי תורה שבו. ולולא ההכרח להסיר את המכשול לא הייתי חפץ לבא בדברי-תורה בעתון יומי. אבל מטעם הנ"ל הנני מוכרח לפרסם את דברי באותו המקום שנתפרסמו דברי השגיאה הנ"ל. והשם יתברך ישמרנו ואת כל עמו בית ישראל מכל מכשול, ויישר לפנינו את דרכו בקודש[45].

כלומר, הרב באופן רגיל נמנע מלפרסם דברי תורה בעיתון יומי מפני החשש שהעיתון ייזרק. במקרה זה לא היה מנוס מלפרסם את הדברים באותה במה בה התפרסמו דברים מוטעים, והרב מבקש באופן מיוחד לגנוז את הגליון בו מופיעה תשובתו ההלכתית.

ימי הרדיו

באחרית ימיו של הראי"ה, הופיע לצד העיתונות אמצעי תקשורת חדש, שלימים תפס מעמד ועוצמה אדירים, אך באותם ימים עשה את צעדיו הראשונים: הרדיו[46]. בשו"ת אורח משפט תשובה מח[47] הרב דן בשאלת עניית קדושה וברכו, כשאדם שומע אותם ב'טעליפאן או ראדיא'. הרב פוסק שאין בעיה עקרונית לענות על קדושה וברכו בשמיעה ברדיו ובטלפון, שכן 'אין שום מחיצה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים'. בנוסף, אין בעיה של קול הברה ולא עצם הקול, שכן דין זה נאמר דוקא בשופר. הוא כן סובר שיש בעיה בכך שעשויים להיות מקומות טינופת או ע"ז שמפסיקים בין הציבור לבין השומע, אם כי הדבר לא ברור, שכן ייתכן שבהעברת הקול בשידור זה לא נחשב כאילו הקול עובר במקום הטינופת. למעשה הוא סובר שלכתחילה לא כדאי לשמוע קדושה וברכו ברדיו או בטלפון, אבל 'אם מזדמן הדבר ששמע יכול לענות'. למרות שהלכה זו אינה נוגעת באופן ישיר להיבט העיתונאי של הרדיו, בכל זאת היא משלימה את הסקירה שפרסנו במאמר זה – פתחנו את הסקירה בכניסתו של הרב לעולם העיתונות, בעבודה על ה'עיטור סופרים' מתוך מגמה ליצור חיבור בין חכמי ישראל של הדור, והשלמנו אותה ברדיו, שהרב ראה גם בו מכשיר שיכול לחבר את ישראל הנמצאים במקומות שונים בעולם לתפילה אחת לפני אביהם שבשמים.

במאמר הראינו כיצד הרב קוק עשה שימוש נרחב בעיתונות לצורך פעילותו ההלכתית, הן כפוסק הלכה ודיין, והן כמנהיג ציבור. מעורבות הרב בעיתונות ההלכתית התחילה בהיותו צעיר לימים, כבן 23, בכתב העת 'עיטור סופרים'. ניתן לשער, שהמפגש הבלתי אמצעי של הרב עם עבודת העריכה וההוצאה לאור של עיטור סופרים, העניקה לו היכרות מכלי ראשון עם עולם העיתונות. היכרות זו אפשרה לו בהמשך דרכו לקיים קשרים ענפים עם עולם העיתונות – הן בהדרכה, ליווי ואף ביקורת של עיתונים ועיתונאים מתוך מבט 'מבפנים' על עולמם, והן בשימוש נרחב בעיתונות לצורך מילוי תפקידיו הציבוריים והרוחניים.

הרב המשיך לפרסם בעיתונות מאמרים הלכתיים, לאורך כל שנות פעילותו. הוא השתמש בה ככלי להעברת מידע הלכתי לציבור, וככלי להשפעה על שמירת ההלכה בקרב הציבור. היבט נוסף של המפגש בין העיתונות וההלכה הוא 'הלכות עיתונות' של הרב. לנושא ההלכתי של חובת גניזת עיתונים בהם נדפסו דברי תורה הייתה כנראה השפעה רבה על כלל פעילותו של הרב בעיתונות – מסתבר שזו הייתה סיבה מרכזית לכך שהרב נמנע מלפרסם דברי הגות ותורה בעיתונות החילונית, למעט במקרים חריגים. על אף ההבדל 'כרחוק שמים מארץ' בין היצירה ההלכתית של הרב קוק, לבין הפעילות העיתונאית שלו, קיימים יחסי גומלין בין שני עולמות אלו[48].