המעין

מבוא

האגרת

משמעותה

מבוא

רבי שמשון מורפורגו (להלן: רש"מ) היה מגדולי חכמי איטליה הנודעים בדורו. נולד בשנת תמ"א[1], ולמד תורה מפי כמה מחכמי איטליה במקומות שונים. סמוך לשנת תנ"ח הגיע לפדובה ולמד רפואה ומדעים באוניברסיטה הנמצאת בה. בשנת ת"ס הוכתר "בכתר הרפואה והפילוסופיה" מאוניברסיטת פדובה. הוא אף חיבר ספר ברפואה וספר בפילוסופיה. נראה שהמשיך לגור בעיר, ובסוף שנת תע"א עזב את פדובה ונתמנה לרבה של העיר אנקונה, תפקיד בו שימש עד לפטירתו ביום ראשון של פסח שנת ת"ק. ספרו 'עץ הדעת' שהוא ביאור על 'בחינות עולם' נדפס בחייו (ויניציאה, תפ"ד), וכן נדפסו במקומות שונים מעט תשובות שהשיב וכמה שירים שחיבר, אך ספרו הגדול שו"ת שמש צדקה נדפס על ידי בנו רק לאחר פטירתו (ויניציאה, תק"ג). נשארו ממנו בכתב יד חיבורים שונים, וכן פנקס אישי. בפנקס זה הוא רשם את האגרות ששלח לאישים שונים, וכן העתיק בו חלק מהאגרות שקיבל. מפנקס זה כבר נתפרסמו כמה וכמה אגרות בידי ישעיהו זנה[2] ומאיר בניהו[3], ר' ישראל שטרן מלונדון פירסם ממנו המלצה של רש"מ, ובנו ר' בצלאל יוסף שטרן פירסם ממנו תשובה הלכתית[4]. פנקס זה היה מצוי בספרייתו של ר"י שטרן, ועתה מקומו אינו ידוע[5].

בפנקס זה נמצאות בין השאר כמה וכמה אגרות הקשורות לפולמוס רמח"ל. הרוב המכריע של האגרות הקשורות לפולמוס רמח"ל נתפרסם על ידי ש' גינצבורג מכתב יד שבו נאספו האגרות הקשורות לפולמוס[6], אבל אוסף זה אינו כולל את כל האגרות, ומאז פרסומו נתגלו ונתפרסמו אגרות נוספות הקשורות לפולמוס[7]. מתברר שגם בפנקס של רש"מ קיימות כמה אגרות שלא נכללו באוסף שהיה בידי גינצבורג[8], ועדיין לא פורסמו. עתה הגיעוני צילומים של האגרות הקשורות לפולמוס המצויות בכת"י זה, וכן של אגרת שכתב רש"מ לרמח"ל עוד טרם שפרץ הפולמוס. תודתי נתונה בזה למשפחת שטערן מלונדון שמסרו לי לזיכוי הרבים צילום של הפנקס, שהיה בזמנו חלק מגנזי "כנסת ישראל" של אביהם ר' ישראל שטערן ז"ל.

במאמר זה אני מפרסם את האגרת שכתב רש"מ לרמח"ל לפני פרוץ הפולמוס (היא נמצאת בפנקס בדף כא, ב; את שאר האגרות אפרסם אי"ה בבוא העת). מאגרת זו אנו יכולים ללמוד על הקשר שהיה בין רש"מ לרמח"ל עוד מלפני הפולמוס. דומה שעל פי מה שנעלה בדיון זה, נוכל להבין את עמדתו של רש"מ כלפי רמח"ל במהלך הפולמוס. כדרכם של חכמים, לשונו של רש"מ מתובלת במליצות מחלקי פסוקים וגם מדברי חז"ל. לא ציינתי למקורות המליצות הללו, אלא אם כן היה נראה לי שיש קושי בהבנת המליצה. במקור מחולקת האגרת לשני קטעים בלבד, ואני חלקתיה עוד לנוחיות המעיין, וכן הוספתי פיסוק.

רמח"ל נולד בפדובה בשנת תס"ז. בהיותו בן י"ח בסוף שנת תפ"ה הוא סיים לכתוב את ספרו הראשון 'לשון למודים' כמנחה לרבו רבי ישעיה באסאן (להלן: רי"ב). הספר נדפס במנטובה בשנת תפ"ז. רי"ב שהיה אז רבה של פדובה, היה רבו המובהק של הרמח"ל מאז ילדותו בשנת תע"ה ועד שנת תפ"ג, בה עזב רי"ב את פדובה ועבר לריגייו, שם שימש ברבנות עד לפטירתו בב' ניסן תצ"ט. בנוסף למד רמח"ל קבלה מפי ר' בנימין כהן (רב"ך) שהיה חמיו של רי"ב. רב"ך היה רבה של ריגייו משנת תמ"ב עד לפטירתו בסוף חודש שבט שנת ת"ץ. מסתבר שלימוד זה התקיים בעיקר בעזרת חליפת מכתבים, שהרי שניהם ישבו במקומות שונים. ואכן באוסף האגרות שפרסם גינצבורג מצויות כמה אגרות שנכתבו לפני שפרץ הפולמוס בתחילת שנת ת"ץ, והראשונה שבהן היא אגרת שכתב רמח"ל שישב בפדובה לרב"ך שישב בריגייו בכ"ג מרחשון שנת תפ"ז, ובה הוא מבקש שרב"ך יפרש לו עניינים שונים בקבלה. אגרת תשובתו של רב"ך נכתבה בי' בכסלו. יש להניח שהשניים החליפו ביניהם אגרות נוספות. מן הסתם החליף רמח"ל אגרות גם עם רבו רי"ב לאחר שזה עזב את פדובה בשנת תפ"ג[9] גם לפני פרוץ הפולמוס, אבל טרם מצאנו אישור לכך. רוב האגרות הנמצאות באוסף נכתבו לאחר פרוץ הפולמוס, והן קשורות לפולמוס[10], ובסופו של האוסף נמצאות כמה אגרות שנכתבו לאחר שרמח"ל היה כבר בארץ[11].

האגרת המתפרסמת כאן נכתבה לרמח"ל על ידי רש"מ בראשית שנת תפ"ה, כמענה לאגרתו של רמח"ל. כאמור, בדרך כלל רש"מ העתיק בפנקסו את האגרת שנשלחה אליו ואחריה העתיק את תשובתו, אך דומני שעשה כן רק באגרות שנשאל בהן שאלה הכוללת דיון הלכתי. מכל מקום האגרת שכתב רמח"ל שעליה השיב רש"מ אינה נמצאת בפנקס, אך מדבריו של רש"מ עולה שבאגרת ביקש רמח"ל כי רש"מ ימליץ אצל מנהיגי אנקונה על שליח צפת שעושה עתה את דרכו מפדובה. שמו של השליח לא נזכר, אבל דומה שאנו יכולים לזהותו – מדובר ככל הנראה בר' דניאל קאפסוטו[12]. קצת ראיה לכך היא העובדה שלאחר תשובת רש"מ לרמח"ל רשומה בפנקס אגרת תשובה מאת רש"מ לר' אלישע מלויקיו[13] שאינה קשורה לענייננו, ואחריה אגרת ששלח רש"מ ל"כמוהר"ר דניאל קפאסוטו שליח צפת תובב"א... לע"ע בעיר סיניגאליה"[14]. האגרת נשלחה "בשליש אחרון לחודש מרחשון שנת וס'[דר] נשיא אלקים אתה[15] בתוכנו לפ"ק", לאחר שרש"מ קיבל את בקשתו של רמח"ל. אמנם באגרת עצמה כתב רש"מ: "בבוא לידי כתב המלך ממלכי רבנן כמהח"ר שמשון כהן מודון נר"ו ממנטובה, מליץ וממליץ בלשונו הטהור לשון של זהורית בעד מעכ"ת להקל מעליו טורח הדרך והוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט... אזרתי כגבר חלצי ושנסתי מתני לעשות המוטל עלי" וכו', ואין רש"מ מזכיר בדבריו את אגרתו של רמח"ל שלדברינו אף היא נשלחה אליו באותו עניין, אלא רק את המלצתו של ר"ש מודון. אמנם הדבר מובן, שהרי ר' שמשון כהן מודון היה מרבני מנטובה הנודעים ורמח"ל היה אז בחור צעיר ולא מוכר, ואין לשים את שניהם בשורה אחת[16].

רמח"ל עמד כנראה על טיבו של השליח בשהותו בפדובה ורצה בטובתו, ולכן כתב את האגרת לרש"מ. ניתן ללמוד מכאן על מידותיו של רמח"ל, שעשה מצידו כל מאמץ כדי לעזור לשליח, כולל כתיבת מכתב בעניינו. לכאורה תמוה שרמח"ל הצעיר, שעדיין לא יצא טבעו, פונה לרב מפורסם בעיר אחרת בבקשה מסוג זה, ברם קרוב לומר שרמח"ל ידע שהוא יכול לפנות לרש"מ בבקשה זו בגלל היכרותו הקודמת עמו. רש"מ היה מיודד עם ר' יעקב אביו של רמח"ל - הוא מציין באגרתו "והנני מחלה פניך היקרי'[ם] לפרוס רוב שלומות לידידי כנפשי אהוב ונעים הגביר אביך זה ילדך יצ"ו". כאמור לעיל, רש"מ חי בפדובה בשנים תנ"ח-תע"א[17], וסביר מאוד שבמשך השנים האלו הוא קשר קשרים עם משפחת לוצאטו, שהיתה משפחה עשירה ומיוחסת. רש"מ אף חיבר שיר מיוחד לחתונת הורי רמח"ל[18], ויתכן שהייתה לו היכרות גם עם זקנו של רמח"ל, וזו כוונתו באומרו על רמח"ל בתחילת דבריו[19]: "מזרע ישישי'[ם], וחכמי חרשי'[ם]".

יתר על כן, יתכן שהיה קשר ישיר בין רש"מ לבין רמח"ל הילד: כשרש"מ עזב את פדובה בסוף שנת תע"א רמח"ל היה כבן ארבע או חמש שנים, ויתכן שכבר אז הכיר בו רש"מ שהוא נועד לגדולות[20]. אפשר אם כן שנשמר סוג מסוים של קשר ביניהם גם בשנים הבאות.

ואולי הכרותו של רש"מ עם רמח"ל לא היתה אישית, אלא שהם החליפו אגרות זה עם זה, ועל ידי כך עמד רש"מ על גדלותו. אכן באגרת שלפנינו כתב רש"מ: "הייתי מקריב קרבן תודתי על כל טוב אשר גמלתני אחר סמוך לקבלת תשובתך", לאמור, אגרתו של רמח"ל הייתה תשובה על אגרת קודמת של רש"מ, ונמצא שהם החליפו ביניהם כבר כמה אגרות.

יתר על כן. מה כוונת רש"מ בכותבו "קרבן תודתי על כל טוב אשר גמלתני"? מה נתן רמח"ל לרש"מ שבגלל זה על רש"מ להודות לו? נראה שהדבר מתברר בדברי רש"מ הללו: "הן הראתני את גדלך ואת ידך החזקה להתפלל בעדי אל מלך יושב על כסא רחמי'[ם] יעמידני על קו הבריאות והחיי'[ם]". לאמור, רש"מ מודה לרמח"ל על כך שזה התפלל עבורו לרפואה שלימה. יתכן שבאגרת שבה ביקש רמח"ל על השליח הוא הוסיף גם שהוא מתפלל עבור רש"מ, או שהוא כתב דברים אלו באגרת קודמת, וכבר כתבתי שלא כל האגרות שקבל רש"ם נרשמו בפנקס. והדבר אינו מוכרע.

האגרת

תשובה לאגרת שכתב הבחור משה חיי'[ם] לוצאטו מפדובה, היותי למליץ על אודות השליח צפת אצל מנהיגי הקק"י [=הקהילת קודש ישראל] הזה.

בחור וטוב גם עם אלקי'[ם], גם עם אנש'[ים], מזרע ישישי'[ם], וחכמי חרשי'[ם], אל ה' נגשי'[ם],[21] כמ'[ר] משה חיים וכו', חיים ושלו'[ם] יוסיפו לו מן השמי'[ם] וכו'.

עברתי על בל תאחר להשיב מפני כבוד תורה ודרך ארץ לאגרתך המסולאה, חרותה בקולמוס הלב, לב חכם, שלם במדות ובדעות, אשר ממדת קונך יש בו, אוהב שלו'[ם] ורודף שלו'[ם] ומלא ברכת ה'. הן הראתני את גדלך ואת ידך החזקה להתפלל בעדי אל מלך יושב על כסא רחמי'[ם] יעמידני על קו הבריאות והחיי'[ם], לעמוד לשרת עם ה' אלה אשר אנכי בקרבו, עם בני ובני ביתי המסתופפי'[ם] בצלי, ומרוב המבוכות והטרדות שהשתרגו עלו על צוארי והכשילו כחי בימי'[ם] שבינתי'[ם] ובחגי'[ם] ובמועדי'[ם] שעברו לא יכולתי מלט משא. אמנם לא חדלתי ולא אחדל כל ימי צבאי מלברכך ומלהזכיר שמך בברכת הטוב והמיטי'[ב], יטיב אחריתך מראש, וחפץ ה' בידך יצלח.

ועל אודות השליח הנאמן שהיה אז במחנה קדשך, הגיעו אלי אגרות מעיר מנטובה יע"א, ונתפשרתי עמו בעד הקק"י הזה, ולפי כבודו ורצונו נשלחו המעות ע"י חליפין לליוורנו ליד החכם כמוהר"ר גבריאל ריאוז[22] נר"ו. וכמו כן הגיעוני כתבי שאר השלוחי'[ם] מצפת, מירושלי'[ם], ועדיין אנכי מטופל לגמור המוטל עלי ולהוציא מחשבתי הטובה מן הכח אל הפועל, להיות להם מעיר לעזור, ולהסתפק בצערן, כדי שלא יצטרכו לכתת רגליהם ולהתעמל בדרך כל הארץ מהתם להכא, דרך הממעטת השם והממון, במקום שהיציאה יתירה על השבח וכל המוסיף גורע.

אחלי[23], אל תשים אל לבך אם אחרתי עד כה להשיב אמרים[24] אמת לאגרתך החביבה עלי ואהובה אצלי כמוצא שלל רב, כי מתלאות הזמן היתה נסיבה, ואי לאו יומא דקא גרים, יומא דעצרתא שעצרני ומנעני, הייתי מקריב קרבן תודתי על כל טוב אשר גמלתני אחר סמוך לקבלת תשובתך, כאשר ממנהגי וטבעי להשיב שלו'[ם] לכל אדם.

והנני מחלה פניך היקרי'[ם] לפרוס רוב שלומות לידידי כנפשי אהוב ונעים הגביר אביך זה ילדך[25] יצ"ו. ותפילתי בחקי תמיד לחכם הרזי'[ם] יגדיל תורתך וחכמתך למעלה למעלה, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה לשם ולתהלה.

כחפץ נפש דורש שלומך וטובתך, חותם פה אנקונה בס'[דר] והיה ברכה[26] שנת התפ"ה.

משמעותה

נניח לשאלה מה ידע רש"מ על רמח"ל טרם שקיבל אגרת זו, וננסה לבדוק מה אנו יכולים ללמוד מדברי רש"מ על יחסו לרמח"ל מרגע זה ואילך. בראשית דבריו כתב רש"מ: "עברתי על בל תאחר להשיב מפני כבוד תורה ודרך ארץ לאגרתך המסולאה". יש כאן התנצלות של רש"מ שלא השיב בזמן לאגרתו של רמח"ל, וכאילו עבר בכך על "בל תאחר"[27], על כבוד תורה וגם על דרך ארץ. "כבוד תורה" הוא כנראה כבוד תורתו של רמח"ל, או שמא נאמר שהוא כבוד תורתו של רש"מ, שהרי לא נאה לרב ידוע המייצג את התורה לנהוג כך[28].

יש לשים לב ללשונו של רש"מ ביחס לרמח"ל: "אגרתך המסולאה, חרותה בקולמוס הלב, לב חכם, שלם במדות ובדעות, אשר ממדת קונך יש בו, אוהב שלו'[ם] ורודף שלו'[ם] ומלא ברכת ה'". אלו אינן מליצות בלבד. יש כאן הערכה עמוקה לדמותו של רמח"ל. אבל אין זה הכל. לאחר כמה שורות כותב רש"מ: "אמנם לא חדלתי ולא אחדל כל ימי צבאי מלברכך ומלהזכיר שמך בברכת הטוב והמיטי'[ב], יטיב אחריתך מראש, וחפץ ה' בידך יצלח". הפלא ופלא, רש"מ מבטיח שכל ימי חייו הוא יברך את רמח"ל ויודה לו. האם זו מליצה גרידא? וכי לא די לו לרש"מ במה שכתב עד הנה? ולא די לו לרש"מ באלה, אלא שהוא חותם את אגרתו: "ותפלתי בחקי תמיד לחכם הרזי'[ם], יגדיל תורתך וחכמתך למעלה למעלה, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה לשם ולתהלה". ויש עוד לשים לב לביטוי "חכם הרזים" - על מה ולמה השתמש רש"מ דדוקא בביטוי זה? האם אין כאן רמז, והרבה יותר מרמז, שרש"מ מכיר היטב את גדולתו של רמח"ל ואת שליטתו בתורת הסוד? לאור כל האמור, נראה לי שרש"מ עמד על טיבו וגדולתו של רמח"ל לפחות באותה העת, אם לא שנים קודם לכן.

ועתה נפנה להתיחסותו ומעורבתו של רש"מ בפולמוס. ביום ה' באלול תפ"ט כתב ר' יקותיאל גורדון אגרת לר' מרדכי יפה מווינה ואגרת לר' יהושע השיל אב"ד ווינה, שבהן הוא מספר את נפלאות רמח"ל. מכאן ואילך התפתח הפולמוס, שמעוררו העיקרי הוא ר' משה חאגיז (להלן: רמ"ח). אין כאן המקום לתאר את השתלשלות העניינים במדוייק. כל שאנו צריכים לדעת הוא שרש"מ לא היה מעורב מיד בתחילת הפולמוס. רק בסוף אדר שנת ת"ץ, כאשר ראה רמ"ח כי רבני ויניציאה אינם פועלים בעניין כפי שלדעתו הם צריכים לפעול, הוא החליט לערב גם את רש"מ. בכ"ה באדר שנת ת"ץ משגר רמ"ח את אגרתו הראשונה לרש"מ[29], ורש"מ עונה לו באגרת שנשלחה בסוף ניסן[30]. באגרת תשובתו מספר רש"מ לרמ"ח כי הוא שמע על מה שמתרחש בפדובה מהשד"ר ר' ישראל רפאל קמחי:

ולחש באזני מקצתן של דברים אשר ראו עיניו בהיותו שם בחדש תשרי שעבר, בהן ולאו רפיא בידיה, ולקח איזה קונטרסי התיקונים כדי להראותם בחזרתו לשלום אל הרב החסיד מומחה ובקי בחכמת האמת מורנו הרב ר' יעקב ווילנא ר"מ נר"ו למען יצרפם וילבנם במצרף חכמתו וכור בחינתו לברור האוכל מתוך הפסולת והאמת מן השקר אם הִמצא ימצא בהם.

הוא מספר לו שגם הייתה למראה עיניו אגרתו של רי"ב לחכמי ויניציאה, והוא אינו כל כך מרוצה מדברי רי"ב. הצעתו היא שיש לשגר אגרות לכמה חכמים, ובמיוחד לר' דוד פינצי רבה של פדובה, שיבדקו את הדברים ויאמרו מה יש לעשות. לא אאריך יותר בתיאור המשך מכתבו של רש"מ, כי כבר עד הנה אנו רואים שרש"מ מתיחס אל הפרשה באופן ענייני, ולא נחלץ להגנתו של רמח"ל.

יתר על כן. בהמשך דבריו הוא כותב:

לא אכחד מאדוני חכם כמלאך אלקים שרוב הדברים שהעיד בעל הדבר על עצמו והעידו אחרים עליו תמוהים הם בעיני, וכמו זר נחשבו, וכמעט אומר שהם מכת הנמנע.

ניתן להבין הערכה זו, שהרי היא אינה סותרת את מסקנתנו לעיל. אכן רמח"ל נועד לגדולות, אבל הדברים שהעידו עליו עתה הם דברים שאינם בתחום השכל וההבנה. אלא שבהמשך דבריו כתב רש"מ דברים נוספים על רמח"ל, הנובעים לכאורה מהיכרותו עמו:

מעיד אני עלי שמים וארץ שעשתונותי יבהלוני על התפארות סדר שבחים נוראים ומבהילים המגיעים עד כסא הכבוד לרך בשנים, פלג גופא, על אדמת נכר, אשר מנעוריו ילדי נכרים הספיקוהו, ומה זה היה לבן כיס[31], נושא ונותן בפרקמטיא בשווקים וברחובות, ועודנו מובלע בין האנשים, ודעתו מעורבת בין הבריות, אם לא שאת אשר יבחר לו הבוחר בעמו הקריב אליו ברצונו הפשוט, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן.

כאן נאמרים דברים קשים על רמח"ל: "פלג גופא, על אדמת נכר, אשר מנעוריו ילדי נכרים הספיקוהו" ועוד. ראשיתו של המשפט עוד ניתן להבנה, שכוונתו שרמח"ל רווק וחי בחו"ל ולא הגיוני שיגיע להשגות כאלו. אבל ההמשך, "מנעוריו ילדי נכרים הספיקוהו" – טענה שמגיל צעיר רמח"ל למד חוכמות זרות ולכן לא יתכן שיגיע להשגות הנ"ל, יכול להיאמר רק על ידי אדם שמכיר את רמח"ל מנעוריו. וכי כך הכירו רש"מ? וכי לא ראינו באגרתו לעיל את התרשמותו הבלתי רגילה מרמח"ל? הדברים תמוהים.

ואכן ר"מ שריקי עמד על הזרות שיש במשפט זה, וכך כתב[32]:

וזה[33] שקר גמור. ראה עדותו של מהר"י באסן בהתיחסו לדבריו של הרב מורפורגו באגרת ס"ה[34]: "וכמו כן למורפורגו אשר הוסיף להוציא דבת שקר עליך להמבורגו לאמר אשר מנעוריך ילדי נכרים השפיקוך [הספיקוך]".

ר"מ שריקי שלא הכיר את אגרתו הראשונה של רש"מ, סמך את דבריו רק על עדותו של רי"ב, ואנו שראינו את דברי רש"מ עצמם, תמהים שבעתיים.

אבל נראה שפשרם של דברים כך הוא. בשנת תס"ד נדפס בויניציאה ספר 'עץ הדעת' בעילום שם המחבר, אבל ברור לכולם שהמחבר הוא ר' שמשון מורפורגו[35]. עניינו של ספר עץ הדעת מפורש בשער הספר: "והוא תוספת ביאור לבחינת עולם שחיבר ר' ידעיה הפניני" וכו'. במקום הקדמה הדפיס המחבר בראש הספר: "פתשגן כתב המחבר, אל רעהו מדבר". לאמור, המחבר חיבר את הספר כדי להדריך את ידידו בדרך הישר והמוסר, משום שהמצב המוסרי של הדור לקוי ביותר (דף ב רע"א):

ראיתי בני האדם והנם נטושים על פני הארץ לשלול שלל צבעים, כלים מכלים שונים... תענוגות בני אדם... תוף ונבל ויין משתיהם, לראות שהם בהמה המה להם, ובילדי נכרים יספיקו...

מצב גרוע זה קיים, בין השאר, כי אין מורה ומדריך, וגם אלה המורים המלמדים אין להסתמך על תורתם (שם ע"א):

ורעה עוד מזאת, מאין איש שם על לב להציל ממוקשי מות נפשות עוללים נקיים, ללמדם ספר מוסר השכל, למען ישמעו ולמען ילמדו ליראה הצנע לכת... ונגש אל השופט המלמד דעת... הנה על שקר הוא בוטח... מוסר הבלים דברי פי חכם בעיניו...

לכן קם המחבר ועשה מעשה וחיבר פירוש לספר בחינת עולם. ספר בחינת עולם הרי הוא כדברי המחבר (ב ע"ג) "מעשה ידי אדם גדול ורם", אלא שהוא קשה להבנה. לכן באמצעות הפירוש שכתב המחבר (ב ע"ד) "בו האמת יורה דרכו, להלוך נכחו, והיה לך לעינים למען תשכיל בכל אשר תעשה".

דומה שעמדנו על עניינו של הספר, אבל יש עוד דברים בגו. לאחר דבריו החריפים בראש הספר מדפיס המחבר (ג ע"א): "אזהרת ראשית אל עין הקורא". כדי שנדע על מה רואה המחבר להזהיר את הקורא, נעתיק מעט מראש דבריו:

קורא נעים, הנה באתי להשכילך בינה, כי ישרים דרכי הפילוסופיאה הטבעית, וצדיקים המפלסים מעגליהם במאזני צדק ילכו בם הלוך ואור עד נכון היום, ופושעים ההולכים אחר מחשבותיהם יכשלו בם ונוקשו ונלכדו...

בפתיחה זו אתה עומד על עיקר דבריו של המחבר. הפילוסופיה היא חרב פיפיות. היא יכולה להעלות את האדם מעלה מעלה, אבל היא יכולה גם להכשילו. המחבר מאריך בדבריו ואנו נקצר. בהמשך דבריו (ג ע"ב) אתה שומע בבירור מה כוונתו:

אם מקרה[36] הקבלה האלקית גם הפילוסופיאה יקרה (עוז[37] היא לעם בני ישראל, ואת צנועים חכמה, ובאו בה פריצים וחללוה, נתנוה שוממה למשל ולשנינה בפי עוללים ויונקים, ותמיד על[38] היום שמו ית' מנואץ, שפתי נבון למדו לקח, שפתי נעים זמירות ישראל כ"ר ממונים[39] פראנשיס, בשירו נחמד וטוב להשכיל תחלתו הקבלה תתן קולה)...

ואכן בסוף הספר הדפיס המחבר את שירו של ר' יעקב פראנשיס, שהוא שיר חריף נגד העוסקים בקבלה[40]. אמנם יש לדעת, וכן גם עולה מדברי רש"מ, ששניהם אינם מתנגדים לעיסוק בקבלה באופן מוחלט[41], אלא שלדעתם העוסקים בקבלה צריכים להיות אנשים חכמים, מיושבים בדעתם, שלא יגיעו ממנה למסקנות שאינן נכונות[42].

יש להוסיף כי רש"מ עצמו למד באוניברסיטת פדובה, וכבר כתבנו לעיל שהוא הוכתר "בכתר הרפואה והפילוסופיה". הוא הכיר היטב את הלך הרוח באוניברסיטה, את המגע של היהודים הלומדים בה עם התרבות הזרה, ואת הסכנות האורבות לפתחם. לא זו בלבד, אלא שכמרי הכנסיה ניסו בכל כוחם להעביר את היהודים על דתם, והם עשו זאת באמצעות ויכוחים, ופרסום דברי קטרוג ושנאה נגדם. חלק מהכמרים אף ניסו למצוא תימוכין בספרות הקבלה, באמצעות פרשנות מעוותת משלהם למקומות סתומים בזוהר. צא וראה שסמוך לחיבור ספרו 'עץ הדעת' כתב רש"מ בהיותו עוד בפדובה ספר ויכוח עם הכומר ביניטלי[43]. אם נצרף לכל זה גם את האירועים שאירעו באותה תקופה עם נחמיה חיון, הרי ברי שרש"מ חושש מאוד מלימוד ושימוש בקבלה. לימוד ועיסוק בחכמה זו הוא מסוכן מאוד, ויכול להוציא את האדם מדרך הישר.

אמת, הוא הכיר את רמח"ל ואת דרכו בהיותו בפדובה[44]. הוא גם מכירו מחליפת אגרות עמו. הוא גם יודע שרמח"ל עוסק בקבלה, ודוקא משום כך כתב לו: "ותפלתי בחקי תמיד לחכם הרזי'[ם], יגדיל תורתך וחכמתך למעלה למעלה". התפילה אינה רק שימשיך ללמוד, אלא התפילה היא גם, ואולי בעיקר, שלימוד הקבלה לא ישפיע עליו לרעה, ולא יגרום לו לסטות מדרך הישר. אלא שעתה, משקיבל את מכתבו של רמ"ח, סבור היה רש"מ שאכן הקבלה השפיעה עליו לרעה. יש לשים לב שדבריו על רמח"ל "אשר מנעוריו ילדי נכרים הספיקוהו", הם אותם דברים ממש שכתב בפתיחתו לעץ הדעת, וכפי שהעתקנו לעיל. לאמור, מדובר כאן בחשש של השפעה של תרבות זרה, שגרמה להשפעה רעה על לימוד חכמת הקבלה. רש"מ יודע שרמח"ל למד קבלה מנעוריו, וחושש שהיא השפיעה עליו לרעה. הרי הוא "פלג גופא", לאמור איש צעיר שעדיין אינו נשוי, "על אדמת נכר", נמצא בעיר פדובה שמרובות בה השפעות זרות, ועל כן יתכן שלימוד הקבלה השפיע עליו לרעה.

ואכן בסופו של דבר, לאחר שרמח"ל נשבע בג' באב ת"ץ לא לחבר חיבורים על פי המגיד, כותב רש"מ לרמ"ח אגרת בסוף חודש אב, ושמח לספר לו[45]:

ואחרי שהטה [רמח"ל] אזן שומעת דברי חכמים ביראת חטא וענוה ובמסוה הבושה אשר על פניו, נדון אותו לכף זכות, שאם עינו הטעתו, או פעל ועשה ע"י יחוד מן היחודים וליביה אנסיה, כוונתו רצויה לשמים, וסופו הוכיח על תחילתו שלא גבה לבו ולא רמו עיניו להשתרר ולהתפאר ללכת בגדולות ונפלאות ממנו.

כלומר, החשש של רש"מ היה שרמח"ל השתמש בקבלה באופן שאינו ראוי. אבל הוא נוכח לראות ש"סופו הוכיח על תחילתו" שלימוד הקבלה שלו היה כראוי, ולכן המעשים המיוחסים לו, שעשאם בחכמת הקבלה והם אינם ראויים, נובעים מטעות או מאונס, אבל הוא הולך בדרך הישר.

* * *

אמנם כידוע הפולמוס לא תם, האש התלקחה מחדש במלוא עוזה, וכדי להפסיק את ההתנכלויות כלפיו עבר רמח"ל בסוף שנת תצ"ד לאמסטרדם. בשנת תק"ג עלה ארצה, ובקיץ תק"ד[46] נפטרו הוא ואשתו ובנו היחיד במגפה. תנצב"ה.