המעין

כריעת המתפלל בתפילת העמידה / הרב משה צוריאל

הורדת קובץ PDF

שחיה וכריעה

מדוע הכריעה אינה בהישענות הברכיים על הקרקע?

"כריעה" סתם ו"כריעה על ברכיו"

הכריעה על פי הסוד

הכוונה בכריעה

סיכום

שחיה וכריעה

תנו רבנן[1] אלו ברכות שאדם שׁוחה בהן, באבות תחילה וסוף בהודאה תחילה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחילת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה.

כאן חז"ל השתמשו בלשון "שחיה". במקום אחר קבעו חז"ל[2]: "המתפלל כשהוא כורע כורע ב''ברוך', וכשהוא זוקף זוקף ב[אמירת ה]שם". כאן השתמשו חז"ל בלשון "כריעה". האם יש הבדל ביניהם?

לפי פשט הגמרא[3] "כריעה" מזקיקה כפיפת הברכיים:

תנו רבנן: קידה על אפים שנאמר 'ותקוד בת שבע אפים ארץ'[4], כריעה על ברכים שנאמר 'מכרוע על ברכיו'[5], השתחוואה זו פישוט ידים ורגלים שנאמר 'הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה'[6].

בהלכות תפילה[7] העתיק הרמב"ם הגדרות אלו. אמנם תואר-הפועל "כריעה" יכול להתפרש בשני אופנים, או להשעין את הברכים על הקרקע כמו שעשה שלמה[8], או לכופף הברכיים רק במקצת כשהאדם עומד. מבינים אנו שהרמב"ם התכוון לאופן השני, כריעה באויר, ולא בהשענת הברכיים על הקרקע, שהרי כתב[9]:

כריעה כיצד? המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה, בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף, וכשגומר התפילה כורע, ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע[10], וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו, ואח"כ מגביה ראשו מן הכריעה...

הרי ברור שאי אפשר לפסוע אחורנית כאשר ברכיו על הקרקע! אלא לפי רמב"ם די בכפיפת הברכיים, אפילו באוויר ובלי ליגוע בקרקע.

אבל רמב"ם לא שלל שחיה. שהרי כשהזכיר דין המלך (בסוף הלכה י) כתב "כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר תפילתו". וגם בהלכה יב כתב:

כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כוחו אינו חושש.

הרי הקיש כאן בשני הציטטות בין כריעה להשתחוויה, כלומר שהאדם חייב בשתיהן. אך מניין לו זאת? אלא שבשני מאמרי חז"ל בהם פתחנו דברו על "שחיה", ובדף לד דברו על "כריעה", משמע שצריכים לשניהם, כי שניהם כלולים יחד בשם "כריעה".

 

מדוע הכריעה אינה בהישענות הברכיים על הקרקע?

דברי הגמרא בהגדרתם מחייבים הלכה למעשה את הכריעה. מדוע אין אנו כורעים ע"י השענת הברכיים ממש על הארץ, וכמו שעשה שלמה המלך[11]? אלא יש ביטוי שלישי של הכנעה לפני הקב"ה. "הַבְרָכָה". כך הוא המקרא (תהלים צה, ו): "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ". ופירש שם רש"י: "נברכה, כמו וַיַבְרֵךְ הגמלים"[12], שזו ירידה עם הברכיים על הקרקע. כיון שאין כפילות לשון במקרא, בוודאי שיש הבדל בין "נכרעה" לבין "נברכה". לכן ב"נכרעה" די לנו בכפיפה קלה של הברכיים, ואין צורך להשעין אותם על הקרקע כמו בפעולת "נברכה"[13].

נוסף על כך רואים מהירושלמי שקיימים ארבע אופנים של כניעה לפני הקב"ה. בעת שהציבור אומר "מודים דרבנן", לפי בר קפרא היו אומרים: "לך כריעה, לך כפיפה, לך השתחויה, לך בריכה". "כפיפה" היא "שחיה" של מקצת הגוף. אבל "השתחויה" שהזכיר היא בפישוט ידים ורגלים על הקרקע, ו"בריכה" שהזכיר הוא בהשענת הברכיים על הקרקע[14].

 

"כריעה" סתם ו"כריעה על ברכיו"

מצאנו בלשון המקרא הבדל בין "כריעה" של כפיפת הברכיים באוויר, לבין "כריעה" כאשר הברכיים נשענות על הקרקע:

[א] "וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת" (שופטים ז, ה).

[ב] "וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלֹהָי" (עזרא ט, ה).

[ג] "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם"[15].

הרי שבשאר מקומות, בהם אינו מזכיר את תוספת המילים "על ברכיו", תהיה הכוונה כריעה למחצה, באוויר.

נחזור לעניננו. מילת "ברוך" בתפילה הוא לשון "ברכיים" ["בֶּרֶךְ"] – כך פירש מהרש"ל בהערותיו לספר הסמ"ג[16]. הקב"ה מתואר בלשון נפעל "בָּרוּךְ" כי כולם כופפים לפניו את ברכיהם, להראות את הכנעתם לפניו. ומפורש מבואר בילקוט שמעוני[17] "כל עצמותי תאמרנה... כריעת ברכיים בתפילה". וכן הוא על פי דברי הזוהר[18] שבעת אמירת מילת "ברוך" יש לכרוע בברכיים: "ברוך דצלותא בר נש כורע ביה בברכוי. וגחין רישא באתה". ואין התייחסות לנושא זה בשום מקום אחר בספר הזוהר.

 

הכריעה על פי הסוד

הפיסקה הנ"ל בזוהר, שיש לכרוע בברכיים במילה 'ברוך' במקומות שיש להשתחוות בתפילה, היוותה מקור לר"י הלוי הורוביץ השל"ה בספרו שני לוחות הברית[19] שכך יש לנהוג בתפילה, ובעקבותיו פסקו כן המגן אברהם[20] וכן ספר חרדים[21]. זו לשונם: "מצוה לכרוע על ברכיו קצת, ואחר כך כופף כל גופו כקשת". וכן העתיק המשנה ברורה[22], וכן ערוך השולחן[23]. וכן כתב שו"ע הרב זלמן בעל ה'תניא'[24], והוסיף את המילים "על פי סוד", וכוונתו לדברי הזוהר הנ"ל.

אמנם רוב בני עדות המזרח נוהגים לכפוף את הגוף בעת אמירת "ברוך" בברכות שבהם משתחווים בלי כיפוף הברכיים, וכופפים שוב את הראש בעת אמירת "אתה"[25]; שתי הכפיפות דומות, אלא שהראשונה היא כפיפה מועטת, ובשניה מכופפים את הגוף יותר, והכל בלי שום כפיפית ברכיים. מקורם ב"משנת חסידים"[26], המשפיעים ביותר להתנהגות זו הם מחבר "בן איש חי"[27], "כף החיים"[28] (סופר) וכן שו"ת אור לציון[29] שנטו אחר בעל 'משנת חסידים', ומקור כולם בדברי האר"י.[30] אבל באמת קשה להבין כיצד יורה האר"י לעשות אחרת מדברי הזוהר המפורשים הנ"ל שם נאמר לכרוע בברכיים בעת אמירת מלת "ברוך". וצריך לומר שכאשר כתב "תכרע עתה רק גופך" התכוון להורות כדברי הזוהר לכרוע בברכיים, למרות שלא השתמש במילת "ברכיים". את המילים שלו "יכרע גופו" אפשר להבין שהכוונה לכפיפה על ידי כפיפת הברכיים. סיוע להבנה זו יש לנו בדברי שו"ע הרב בעל ה'תניא'[31] שכתב "על פי הסוד... יכרע בברכיו", והרי לא נעלמו ממנו דברי האר"י.

לכאורה אפשר היה לומר שקיימת מחלוקת בחז"ל אם צריכים שחיה או כריעה, ולנוהגים כסוגיא ראשונה (ברכות יב, א) די בשחיה לבד, והמכופפים את ברכיהם סבורים שצריכים גם שחיה וגם כריעה. אבל הנכון הוא שרבים, בעיקר מהפוסקים כמרן המחבר, נוהגים כפשט השו"ע שלא הזכיר כפיפת ברכיים כלל. זו לשונו[32]:

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ולא יכרע באמצע מותניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון. ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסיים. ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין ראשו דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.

 

הכוונה בכריעה

אמנם ודאי שלכל הדעות העיקר צריך להיות הכוונה שבמעשה הכריעה, ולכן יש לכוון כדברי מהר"ל[33]:

קודם שמזכיר השם שאז הוא קרוב אל השם יש לו לכרוע לפניו ולמסור נפשו אל השם יתברך, כי אין נמצא עם השם יתברך שום מציאות, והכל אפס זולתו יתברך, כי זה עניין הכריעה שהוא כורע לפניו שמוסר נפשו אליו ומבטל מציאותו אליו. וכשמזכיר השם עצמו יש לו לזקוף, כי מצד השם יתברך קיום כל הנמצאים, והוא יתברך זוקף כפופים. ובכריעה זאת שהוא לפני הזכרת השם, ובזקיפה שהוא זוקף כאשר מזכיר השם, בו נרמז כי כל הנמצאים הם נמצאים מאתו וממנו קיום שלהם, ואצל השם יתברך הם אפס.

ומדוע כורעים בברכת מודים? עונה שם מהר"ל:

ושני דברים הם. כי האב הוא סיבה לבֵּן, ואין הבן בשביל זה קנוי לו כמו העבד, אבל העבד הוא קנוי לאדון שלו, והעבד בפרט כורע לפני אדוניו שהוא שלו. ואלו שני דברים הם כנגד שני דברים שאמר הכתוב 'הלא הוא אביך קָנֶךָ'[34], ועל זה הוא כל ברכת מודים, שאנו נותנים הודאה אל השם יתברך שאנו שלו, ואין אנו מצד עצמינו שום דבר רק הכל להשם יתברך. ולפיכך אומר 'על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך'.

וכמה יפה כתב ספר "תורת חיים"[35]:

ונראה לפרש, לפי שהוא ית' עושה חסד עם כל אדם בכל יום ובכל עת ובכל רגע, אלא שאין בעל הנס מכיר בְּנִיסָיו; סבור 'עולם כמנהגו הוא נוהג', ואינו מרגיש שכל פסיעה ופסיעה וכל תנועה ותנועה וכל נשימה ונשימה הוא ממנו יתברך שמו... והיה מן הראוי שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה ותנועה ונשימה, כמו שאמרו חכמים (בראשית רבה יד, ט) 'כל הנשמה תהלל יה' -, על כל נשימה ונשימה חייב אדם להלל יה. וכל מי שאינו מעלה על לבו בכל רגע שהכל מאתו יתברך, אלא עולם כמנהגו נוהג, הרי הוא ככופר בו. ולפי שהוא מן הנמנע שיעמוד אדם מן הבוקר ועד הערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה ונשימה ותנועה, וכל שכן רוב בני העולם הולכים תמיד אחרי הבלי העולם הזה באסיפת ממון וכיוצא בזה... לזאת המציאו אנשי כנסת הגדולה תקנה, ויסדו לומר בכל תפילה ערב ובוקר וצהרים ברכת הודאה ("מודים"), כדי שיכלול אדם בהודאה אחת את כל נשימות וחסדים ונפלאות שהוא יתברך עושה עמו בכל רגע, ויוצא ידי חובת כולן בבת אחת בהודאה אחת. ולזה יסדו לומר "מודים אנחנו לך וכו' על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך", דהיינו על כל נשימה ונשימה, "ועל נִסֶיךָ שבכל יום ויום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים" וכו'. ולכך תקנו לשחות בברכה זו, כמנהג בשר ודם המודה לחברו דבר הוא שוחה ומנענע לו בראשו...

 

סיכום

ראינו שהרמב"ם פסק שיש לכרוע, ולפי הגדרתו הוא על ידי כפיפת הברכיים. אמנם אין צורך להנמיך הברכיים עד לקרקע, אבל צריך להיות ניכר שכפף המתפלל את ברכיו. לעומתו השולחן ערוך לא הזכיר את המושג כפיפת הברכיים. אמנם בסוגיא המרכזית בגמרא, באותו מקום שהוזכרה כריעה, הזכירו חז"ל לכופף את הברכיים. וכן הוא מפורש גם בספר הזוהר. ובעקבותיהם פסקו של"ה, חרדים, משנה ברורה ועוד הרבה פוסקים.

אבל בדברי האר"י ואחריו בספר "משנת חסידים" ואצל פוסקים אחרים בעיקר מבני עדות המזרח, אמנם הוזכרה כריעה - אבל בלי להזכיר עניין כפיפת ברכיים, ומזה נתפשט המנהג לכופף רק את הגוף ולא את הברכיים. אבל לשון האריז"ל אינה ברורה, ואפשר שגם הוא התכוון לכופף את הברכיים, ועל ידי זה לכרוע. וגם קשה להניח שיורה שלא כדברי הזוהר, כל עוד שאין שום מקום בספר הזוהר שיאמר אחרת. ולדברינו אפשר להביא סיוע מפסקו של שו"ע הרב בעל התניא, שכתב ש"על פי הסוד" יש לכופף את הברכיים ב'ברוך' בברכות שבהן כורעים בתפילה, וכפי שכתבו רוב גדולי הפוסקים, ובוודאי שלא התכוון לחלוק על האר"י כשהוא פוסק "על פי הסוד".