המעין

הקדמה

א. ארץ פלשתים בימי האבות

ב. הגדרתו של חבל ארץ זה

ג. ארץ פלשתים מימי יהושע עד תקופת המלכים

ד. משמעות הלכתית לכיבוש פלשת - שיטת הכפתור ופרח

ה. מקומות שלא נכבשו בגבולות פרשת מסעי

ו. שיטת הר"ש סירלאו

ז. מחלוקת אחרונים

ח. ראיות שארץ פלשתים אינה ארץ ישראל

ט. שיטת הרמב"ם

סיכום ומסקנות

 

הקדמה

ארץ פלשתים בתקופת האבות שכנה באזור השפלה הדרומית, בנגב הדרומי מערבי (בראשית פרק כ ופרק כו). הפלשתים כוננו ממלכה שבראשה היה מלך 'אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר'. פרנסתם התבססה על חקלאות וגידול צאן. על שמם נקראה הדרך העולה ממצרים בואך הנגב המערבי בשם 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים' (שמות יג, יז). לפלשתים קדמונים אלה מתכוון הכתוב בשירת הים (שמות טו, יד) 'שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת'. בתקופת השופטים הגיע גל נוסף של פלשתים שהתיישב והשתלט על עמק החוף הדרומי במערבה של ארץ ישראל[1]. פלשתים אלו יסדו ברית של חמש ערים שבראשן עמדו סרנים, שכללה את הערים: עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון[2]. במשך השנים נטמעו בתוכם הפלשתים הקדומים.

האם עם ישראל כבש והתיישב בחבל ארץ זה בימי יהושע והשופטים ובתקופת בית ראשון? האם נוהגת מצות ישיבת ארץ ישראל בגבול ארץ חמשת סרני פלשתים?

 

א. ארץ פלשתים בימי האבות

אברהם אבינו גר תחילה באלוני ממרא שבחברון, ובהמשך עבר לגור 'בִּגְרָר' בארץ פלשתים (בראשית כ, א), "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (שם כא, לד). רש"י: עשרים ושש שנה, יותר מתקופת מגוריו באלוני ממרא. שם נולד יצחק בנו (שם כא, א-ב). כשחזר הרעב שנית בימי יצחק מסופר שיצחק הלך "אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה" (שם כו, א) במטרה לרדת דרך ארץ פלשתים למצרים כמו אברהם אביו. אך הקב"ה נגלה אליו בגרר ומצווה אותו: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה. שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם פס' ב-ג).

יצחק נולד בארץ ישראל וחי בה כל ימיו. שונה הוא מאברהם אביו שנולד באור כשדים וירד למצרים בגלל הרעב (בראשית יב, י); ומיעקב שנאלץ לברוח לחרן מפני עשו אחיו, ובסוף ימיו ירד למצרים, והקב"ה אמר לו: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (שם ו, ג), ואילו על יצחק ה' אוסר עליו לרדת למצרים. מסביר רש"י (בראשית כו, ב): "אמר לו: אל תרד מצרימה – שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך". אולם יחד עם הציווי שלא לרדת למצרים ניתנת ליצחק ההבטחה: "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (שם כו, ג). והסביר אור החיים: 'כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ' - ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא', ולזה גם כן הסכים רמב"ן.

ציווי זה נאמר ליצחק בהיותו בארץ פלשתים, לפיכך ארץ פלשתים היא חלק מארץ ישראל[3].

אור החיים מבחין בין ישיבתו של אברהם בארץ פלשתים לישיבתו של יצחק. אברהם אמנם גר שם ימים רבים, אך היאחזותו של יצחק הייתה מושרשת יותר – "חזקה מעולה", כי הוא חרש וזרע בה. כמו שנאמר: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב). זו לשונו (שם כו, ג):

כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה, לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה, והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע.

לכן נאמר ליצחק: "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל", נוסף "לְךָ" למרות שההבטחה היא לזרעו, כי לא החזיק בה אברהם, ולכן דקדק ה' בדבריו לומר 'אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל', כי כאן כלל את ארץ פלשתים עם כל ארץ כנען[4].

 

ב. הגדרתו של חבל ארץ זה

בפירוש בעלי התוספות על התורה (שמות בשלח יג, יז ד"ה כי[5]) הובאה מחלוקת ראשונים מה גידרה של ארץ פלשתים.

אמר הרב דוד זקנו של הרב משה, שארץ פלשתים מארץ ישראל הייתה, שהרי לא מצינו שיצא יצחק לחוצה לארץ, וגר בארץ פלשתים שנאמר: 'וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר' (בראשית כו, ו). והרב משה אמר: שרצועה הייתה יוצאה מארץ פלשתים ונכנסת לתוך ארץ ישראל[6], ולא שהייתה ארץ ישראל בעצמה, כי הכתוב קראה "אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (שמות יז, א).

אך רוב פרשני התורה, ראשונים ואחרונים, חולקים על  הרב משה. וסוברים שארץ פלשתים מארץ ישראל. נאמר "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב). פירש רש"י: "בָּאָרֶץ הַהִוא" – אף על פי שאיננה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גויים". הסביר את דבריו הריב"א (רבי יהודה ב"ר אליעזר) מבעלי התוספות:

כלומר, ארץ פלשתים היה מארץ ישראל, דאם לא כן לא היה יצחק גר בה, לפי שהיה עולה תמימה, אבל מכל מקום לא היתה עיקר ארץ ישראל. והיינו דקאמר רש"י 'אף על פי שאיננה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גויים'[7].

וכן כתבו רבינו אליהו מזרחי (רא"ם) והמהר"ל בגור אריה. זו לשון המהר"ל:

אף על גב דודאי ארץ ישראל היא, שהרי אסר לו הקב"ה לצאת לחוץ לארץ, אפילו הכי לא הייתה עיקר ארץ ישראל עצמה.

כלומר, ארץ פלשתים היא חלק מארץ ישראל, אך לא עיקר ארץ ישראל.

ראשונים נוספים כתבו שארץ פלשתים היא מארץ ישראל והם: רמב"ן (בראשית כג, יט; כו, ב), רד"ק (שם כו, ג), רבי אברהם בן הרמב"ם (בראשית כו, ב-ג), רשב"ם (שם כב, ב), חזקוני (שם כו, ד), ספר תורת המנחה (לר' יעקב סקאלי תלמיד הרשב"א, דרשה טז, עמ' 119). וכן כתבו אחרונים[8]. אכן, ישנם הבדלי דרגות של חשיבות וקדושה בתוך ארץ ישראל בין חלקי הארץ השונים. לדוגמא: א. ירושלים מקודשת יותר משאר חלקי ארץ ישראל. ונאמר במשנה (כתובות קי, ב) "הכל מעלין לירושלים", ולכן יכול האיש וגם האישה לכפות את בן הזוג לגור בירושלים. ב. עבר הירדן המזרחי למרות שהוא חלק מארץ ישראל - "ארץ כנען [המערבית] מקודשת מעבר הירדן, שארץ כנען כשרה לשכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה" (ספרי זוטא ה). וכן אין מביאים ביכורים מעבר הירדן המזרחי (משנה ביכורים פ"א מ"י).

כך גם ארץ פלשתים "אינה עיקר ארץ ישראל" אבל היא חלק מארץ ישראל.

אלא שצריך להבין, מה חסרונה של ארץ פלשתים שלמרות שאינה חשובה כחוץ לארץ אינה חשובה כעיקר ארץ ישראל? תשובה לכך מצאנו ברד"ק (בראשית כו, כג):

וכל הסִפורים האלה בחפירות הבארות וקריאת השמות להודיע כי בארץ ישראל המוחזקת היה [=יצחק] חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו... וכן אברהם כמו שכתבנו. וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם הא-ל לתת הארץ לזרעם, אבל [=ארץ] פלשתים אף על פי שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול, וכל זה להודיעם שלא תהיה מוחזקת בידם כולה, אף על פי שחִלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח[9].

כלומר, ארץ פלשתים אף על פי שהיא מארץ ישראל – 'לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים' (יהושע יג, ג). חסרונה "שלא הוחזקה", לא הייתה לאברהם ויצחק חזקת בעלות על מקום זה. וכן כתב גם אור החיים (בראשית כו, ג שהובא לעיל): "לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה". חסרון זה "בחזקה" (בהתישבות) על חבל ארץ זה היה בו משום "מעשה אבות סימן לבנים" והוא נמשך גם בדורות הבאים, ועד כמעט סוף ימי בית ראשון (ראה להלן), ארץ פלשתים נשארה ברשות פלשתים וישראל לא הצליחו לכבוש את עריהם ולהתיישב שם.

 

ג. ארץ פלשתים מימי יהושע עד תקופת המלכים

הקב"ה אומר ליהושע (יהושע יג, א-ג): 'אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ. זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים', ובספר שופטים (ג, א-ג): 'וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל... חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים'. משמע שארץ פלשתים לא נכבשה בידי ישראל.

אמנם מפסוקים אחרים משמע כי שלוש ערים של הפלשתים נכבשו על-ידי שבט יהודה: 'וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ' (שם א, יח), תירץ רד"ק (שם ג, ג)[10]: "אפשר כי אחר כך לקחום הפלשתים מידם". כלומר, שלוש ערים הללו נכבשו אמנם על ידי שבט יהודה אבל נלקחו (=נכבשו) בחזרה על ידי הפלשתים.

אולם לדעת מפרשים אחרים[11], ערים אלו לא נכבשו כלל על ידי ישראל. הפסוק 'וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה', כוונתו על הלכידה בלבד, בלא ירושה וישיבה. ההוכחה לכך שלא נאמרו הפעלים "וַיִרַשׁ", וַיַּךְ", "וַיַּחֲרֵם", שפירושם ישיבה במקום אלא 'וַיִּלְכֹּד' שמשמעותו ניצחון במלחמה. ממילא שבט יהודה לא הצליח להתיישב ולהיאחז בערי הפלשתים, כמבואר בכתוב 'כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם' (שם פס' יט)[12].

בתקופת שמשון הרחיבו הפלשתים את תחומי שלטונם מערי החוף לנחלת שבט יהודה, כמו שנאמר: 'וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל' (שופטים יד, ד). שליטה ושלטון זה באים לידי ביטוי בדבריהם של אנשי יהודה לשמשון 'הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים' (שם טו, יא). בתקופה זו ניתן להתייחס אל שלטונם כאל שלטון מקומי במקומות הסמוכים לעריהם, ובשבטי יהודה ודן בלבד.

לאחר תבוסת ישראל במלחמת אבן העזר הראשונה (שמ"א פרק ד) שבעקבותיה נחרבה שילה, שלטו הפלשתים גם בהר אפרים לב ארץ ישראל וגם בנחלת שבט בנימין (יג, טז ועוד). בימי שמואל ישראל השתלטו על מרחבי הפלישתים לתקופה מוגבלת  כשניצחו במלחמת אבן העזר השנייה (ז, ה-יב): "וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל... וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת, וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שם פס' יג-יד)[13]. אך בסוף ימיו של שמואל חזרו הפלשתים והשתלטו על מרחבי בנימין ואפרים, כמו שנאמר: "מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן... וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמ"א ט, טז), ונציב פלשתים יושב בגבע בנחלת בנימין (יג, ג).

מכאן והלאה מתחילה תקופת ההתמודדות ארוכה וקשה עם הפלשתים על השלטון בארץ ישראל במשך למעלה ממאה שנה. בהמשך הם שולטים גם בבית שמש (שמ"א ו, ט) בקו גבע מכמש (שמ"א יג, טז) בגלבוע (כח, לד) ובעמק רפאים (ה, כד).

למעשה רובו של ספר שמואל עומד בסימן המלחמה בפלשתים. לא פחות מעשרים מלחמות נערכות אתם[14]. עיקר תפקידו של שאול כמלך ועיקר מלחמותיו היו נגד הפלשתים. גם בתחילת מלכותו של דוד עיקר מלחמותיו היו להושיע את ישראל מהפלשתים. על שלושה קרבות מרכזיים מספר הכתוב בהרחבה (שמ"ב ה, יט-כה; ח, א) ורשימה ארוכה של קרבות משניים[15]. מכל מקום דוד הצליח להדוף את הפלשתים מהמקומות שכבשו ולהחזירם לעריהם במישור החוף, אבל לא הצליח לסלק אותם מעריהם.

גם שלמה שבימיו הגיעו גבולות ממלכת ישראל כמעט עד הפרת לא הצליח לסלק את הפלשתים מעריהם. על שלמה נאמר: 'כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה' (מלכים א ה, ד); ונאמר (שם פס' א): 'וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם'. פירוש, מִן הַנָּהָר עד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וכן הוא בדברי הימים: "וַיְהִי מוֹשֵׁל בְּכָל הַמְּלָכִים מִן הַנָּהָר וְעַד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם"(דה"י ב' ט, כו). והכוונה 'עַד' וְעַד בכלל. כמו שדוד כבשם והכניעם "וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמ"ב ח, א). הביטוי 'רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה' משמעותו מושל; אלא ששלמה (בדומה לדוד) השאיר את רוב מלכי הגויים בארצם והם העלו לו מס. כך גם הפלשתים היו משועבדים ושילמו מיסים אך נשארו בעריהם. העיר גת נכבשה עוד בימי דוד: 'וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם' (שמ"ב ח, א) ובדברי הימים נאמר: 'וַיַּךְ דָּוִיד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים' (דבהי"א יח, א). רחבעם בנה אותה והפך אותה לעיר מבצר בממלכתו (דבהי"ב יא, ח). רק בימי עוזיהו הצליח עם ישראל לכבוש ולהתיישב בחלק מערי הפלשתים. כמו שנאמר: 'וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים. וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹקִים עַל פְּלִשְׁתִּים' (דבהי"ב כו, ו-ז).

בימי אחז, כעונש על חטאיו, פשטו הפלשתים על ערי השפלה והנגב, כבשו מספר ערים והתיישבו שם. 'וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן... וַיֵּשְׁבוּ שָׁם' (דבהי"ב כח, יח). האם הצליחו הפלשתים להחזיר את עריהם שנכבשו בימי עוזיהו? הכתוב סתם ולא פירש, אך מזה שלא הוזכרו ערים אלו משמע שלא הצליחו לכבשם בחזרה.

רק בימי חזקיהו נשלם כיבוש ארץ פלשתים, כמו שנאמר (מל"ב יח, ח): 'הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר'. ופירש רלב"ג (שם) "שלא נשאר בהם מקום שלא הוכה" (וכן באברבנאל). מלבי"ם כתב: "חזקיהו כבש את כל המקומות ממגדל נוצרים [=מגדל שבו עמדו שומרי השדות] עד ערי המבצר הגדולים"[16]. לפי הסבר זה 'עַד עַזָּה', משמעותו "עד ועד בכלל". בסדר עולם רבה (פרק כ) נאמר: "מיום שנפלו פלשתים בימי חזקיהו לא זקפו ראש". ובחלק מכתבי היד הגירסה: "לא העמידו מלך עד היום".

מדוע דווקא בימי חזקיהו נסתיים הכיבוש הפלשתי וישראל הצליחו להתיישב בעריהם? נראה לומר, על פי מאמר חז"ל (סנהדרין צד, א) ש"ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו מלך המשיח". שהרי בזמן חזקיהו הייתה צריכה להופיע מלכות שמים בשלמותה. שלימות הופעה זו היא כשארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל ובשלטונו. לכן דווקא חזקיהו שהיה צריך להיות מלך המשיח הצליח לכבוש את ערי הפלשתים ולהושיב שם את ישראל.

בתחילת תקופת בית שני, בספרים עזרא ונחמיה ובספרי נביאי בית שני (חגי, זכריה ומלאכי) לא נזכרו הפלשתים ברשימת הגויים שהיו בארץ. ולא בין העמים שכתבו כתבי שטנה והפריעו לשבי הגולה[17]. המחקרים ההיסטוריים והארכאולוגיים מלמדים כי העלמות הפלשתים נגרמה כנראה כתוצאה ממאבק על אזור פלשת בין האימפריה האשורית לבין האימפריה המצרית.

לסיכום: יש אומרים שבתקופת השופטים שלושת הערים: עזה, אשקלון ועקרון נכבשו בידי שבט יהודה ונכבשו חזרה על ידי הפלשתים (רד"ק, אברבנאל). ויש חולקים שמדובר על ניצחון ישראל במלחמה ולא על כיבוש הערים (אחרונים). בימי שמואל חזרו הערים עקרון וגת לידי ישראל, ובסוף ימיו חזרו לפלשתים. שאול ודוד נלחמו בפלשתים. דוד הכניע אותם אך הם נשארו בעריהם. על העיר גת נאמר שדוד כבש אותה - "וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים'. רחבעם בנה אותה והיא הייתה עיר מבצר בממלכתו. על שלמה נאמר "וַיְהִי מוֹשֵׁל בְּכָל הַמְּלָכִים מִן הַנָּהָר וְעַד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם" (דהי"ב ט, כו). אך בדומה לדוד אביו השאיר את הגויים בעריהם והם שילמו לו מיסים. בימי עוזיהו הצליחו ישראל להתיישב בחלק מערי הפלשתים: בגת, ביבנה ובאשדוד (דבהי"ב כו, ו-ז). לקראת סוף תקופת בית ראשון, בימי חזקיהו, נשלם כיבוש ארץ פלשתים וגם עַזָּה וְגְּבוּלֶיהָ נכבשו.

 

ד. משמעות הלכתית לכיבוש פלשת - שיטת הכפתור ופרח

הכפתור ופרח[18] סובר, שכל המקומות בתוך גבולי פרשת מסעי גם אם לא נכבשו - דינם כארץ ישראל. לדעתו, "זה המקום בתורה [=גבולות מסעי] הוא עיקר תחומי הארץ". ובגבולות פרשת מסעי ישנה קדושה - "כל מה שבתוך גבולות ארץ ישראל הנזכרים באלה מסעי, הכל לכל הפחות קדוש בקדושת ארץ ישראל לכל התועלות המבוקשים ממנה"[19]. משמעות דבריו, כמו שהסביר שם, היא, שמצות ישיבת ארץ ישראל נוהגת במקומות אלה. דוגמא לכך היא ממלכת צור, הנמצאת בשטח שבין עכו לצידון, וגם היא בתחומי ארץ ישראל. זו לשונו[20]:

ואם תאמר, שחירם מלך צור מלך [שם]? בזה אינו בטל ארצו להיות ארץ ישראל, שמלכותו אינו חותך, דסדנא דארעא חד הוא, והתורה לא סלקה מגבולי ארץ ישראל שום חתיכה אלא שניתנה להם לישראל כל מה שבין מקצועות אלה מסעי. וכן העניין בארץ הָאָשֵׁרִי וזולתו שהוא בתוך הארץ שלא הורישום ישראל[21]. ואם תאמר שאלו היו למס, גם חירם היה משועבד לדוד ולשלמה וסר למשמעתם. גם נמצא שבימי המלכים היו לצידונים מלך גוי וכמו שנראה מאתנבעל חותן אחאב. ואף על פי שהוא ארץ ישראל [אין] מלכם בה מוציאה מקדושתה, כמו שהיה הענין בקִטְרוֹן וגזר בית שאן וזולתם שלא הורישום בני ישראל [כי לא יכולו] וצידון מכללם.

בהמשך דבריו כתב ש"עולי מצרים... כבשו הכל מן הקצה אל הקצה"[22]. והקשה עליו היעב"ץ[23]: אין הדבר כן, כמפורש בספר שופטים שהובאו עיירות שלא כבשום, ויש מהם שכבשום ולא נשארו בידיהם כמו חמשת סרני פלשתים! בספר תורת הארץ כתב[24] שהכפתור ופרח עצמו ביאר בהמשך דבריו שאין הכוונה דווקא בימי יהושע אלא גם בימי דוד ושלמה. וזו לשונו: ואמנם בימי יהושע לא כבשו הכל, שכן כתיב "וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (יהושע יג, א) וגומר, ואומר (שם) "זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת"[25]", אמנם בגבולי התורה שברוחב הארץ... פשיטא שלא כבשו הכל בימי דוד המלך, שהרי מפני מה שנשאר לכבוש ולא כבשו דוד אלא שקפץ אל ארם נהרים וארם צובא והניח לכבוש תשלום גבולי הארץ - הוא שירד כבושו ממעלת ארץ ישראל לגמרי"[26]. "וגבי שלמה נמצא 'כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי... וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א ט, כ)[27]. והוסיף, והכתוב מעיד שכבשו הכל בזמן המלכים, שכן כתוב: 'וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם' (מלכים א ח, סה) וכן רבותינו ז"ל הזכירו העניין כך כלומר שכבוש עולי מצרים היה מהר ההר עד נחל מצרים[28].

מסקנת הדברים: כיבוש עולי מצרים התחיל בימי יהושע ונשלם בימי שלמה המלך שנתן את כל הארץ ל"מס עובד" וזה נחשב ככיבוש.

היו שהוסיפו לדברי הכפתור ופרח[29] גם את כיבושי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנאמר עליו: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה'" (מל"ב יד, כה); ואת כיבושי החשמונאים בבית שני[30].

אך למרות ראיותיו אין דבריו מוכרחים. כי מהפסוק שהביא 'וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (מלכים א ט, כ), משמע שלא כבש שלמה את עריהם אלא ערים אלו היו "מעלי מיסים" בלבד, ולא נכבשו ונתיישבו ערי הפלשתים בימי שלמה (ראה להלן בסעיף ה).

 

ה. מקומות שלא נכבשו בגבולות פרשת מסעי

(א) 1. בימי יהושע - הישועות מלכו (שו"ת, יו"ד סי' סז ד"ה  ולענין) הקשה, פשט הפסוק "וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי" וכו' (שופטים א, לב) משמעותו שהכנעני היו "יושבי הארץ ואדוניה" ולא ישראל, ושבט אשר ישבו בתוכם? עוד קשה, על שבע הערים שבנחלת אשר לא נאמר ששילמו מס לישראל! החזון איש (שביעית סי' ד ס"ק ה) תירץ שמדברי הרשב"א [והריטב"א] (בחידושיהם לגיטין ב, א) מבואר שהדיוק הוא מהמילים "לֹא הוֹרִישׁ" - "כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ"; וזו לשון הרשב"א: "דכל היכא דכתוב "לֹא הוֹרִישׁ" משמע מארץ ישראל הוא". כלומר, משמעות הכתוב שאת תושבי ערים אלה היה צריך להוריש, בגלל שעריהם וישוביהם הם ארץ ישראל. לכן מסקנתו: "כל ארץ ישראל מקרי כבושה וקדושה לעולי מצרים, אף מקומות שנשאר הכנעני בארץ" (חזון איש שם).

2. בספר תבואות הארץ (עמ' ה-ו ובהערה 1) הקשה, יהושע לא כבש את כל חלקי הארץ בתוך גבולות פרשת מסעי, ונשארו חבלים וערים שלא נכבשו. לדוגמה, לא כבש רק עד לבא חמת וצידון רבה, ומשם עד הר ההר שהוא סוף הגבול הצפוני נשאר בלא כיבוש? ותירץ שלאחר זמן כבשו והגיעו עד הר ההר, שהרי בספר מלכים נאמר על ירבעם בן יואש מלך ישראל: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה'" (מל"ב יד, כה). בירושלמי (חלה פ"ב ה"ב) נחלקו רבותינו. רבי חנניה אמר: כל מה שכיבש יהושע כיבש זה. ורבי מנה אמר: יותר ממה שכיבש יהושע כיבש זה.

(ב). בימי דוד - הישועות מלכו הקשה[31]: 'ואף על גב דעזה ואשקלון וחברותיהם גם כן הניח אותם ה' לנסות בהם את בני ישראל (שופטים ג, ג), שאני התם דנכבשה בימי דוד (שמ"ב ח, ב)... וכיוון שחמשת ערי סרני פלשתים היו בגבולות ארץ ישראל נחשב כיבוש דוד ככיבוש מעליא'[32]. כלומר, תירץ כמו הכפתור ופרח מבלי שהביאו.

בשו"ת ארץ טובה הקשה עליו[33], שבכיבוש הפלשתים נאמר 'וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם' (שמ"ב ח, א), ובכיבוש ארם ואדום נאמר (שמ"ב ח, ב): 'וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה', 'וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה' (שם, ו), 'וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד' (שם, יד), 'וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים'. מבואר שאת הפלשתים הכניע ולא כבשם לעבדים; ולעומת זאת את מואב ארם ואדום הכניע ושם לעבדים. ברמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"ו; פ"ו ה"א) מבואר שכיבוש רבים הוא רק אם כובש מלך ישראל את הגויים ומשעבד אותם במס ונותנם לעבדים, אז יש למקום דין של כיבוש רבים, ומכיוון שאת הפלשתים לא שם לעבדים אין דינם ככיבוש רבים ואין לארצם דין ארץ ישראל.

ונראה לתרץ שהפלשתים שונים ממואב, ארם, דמשק ואדום. ארצות אלו אינם בנחלת שבעת עממים בפרשת מסעי, ולכן כדי שכיבושם יהיה כיבוש רבים צריכים את התנאים של מס ועבדות. אבל ארץ פלשתים היא בגבולות שבעת עממים ובפרשת מסעי,  לכן כשדוד כובש אותה כמו שנאמר: 'מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ. מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק...' (שם ח, יא-יב), גם זה נחשב לכיבוש מספיק ואין צורך שיהיו לו עבדים[34].

(ג). בימי בית שני - הרב יעקב עמדין, בירר מה גידרה של ארץ פלשתים. וכתב שלמרות שנכבשה בימי השופטים ולא נשארה בידם כי נכבשה שוב על ידי חמשת סרני פלשתים, וחזרו ולקחו מלכי יהודה הרבה מארצם כמו שנאמר בדוד ושלמה ועוזיהו (ראה בסעיף ב), כיבוש מלכי יהודה כיבוש רבים יחשב. והוסיף, שמצטרפים לכך גם כיבושי החשמונאים, הורדוס וינאי המלך בזמן בית שני. וזו לשונו:

רק אנכי הרואה שבבית שני נכבשה ארץ לפני החשמונאים יותר ממה שכבשו דוד ושלמה וכל מלכי בית ראשון, שהרי פלשתים וצור וצידון היו יתד תקועה לישראל כל ימי ראשון, ובזמן בית שני נשמדו ונעקרו מן העולם ולא נשאר להם שם וזכרון בארץ ששבה כולה ליד ישראל... [אך] כבשו ארצות רבות מן הערבים במזרח ארץ ישראל ודרומה וארץ אדום ומואב ועמון[35].

לדעתו כל מה שנכבש בזמן בית שני נתקדש. לכן כיבושי החשמונאים בבית שני שכבשו את ארץ פלשתים ומקומות נוספים הם בכלל כיבוש עולי בבל, ולכל הפחות בכלל כיבוש עולי מצרים. לפיכך מסקנתו: "כל המרחב הזה דין ארץ ישראל יש לו למצות ישוב דירה, ולדחות שבות דכתיבת אונו [בשבת], והדברים קל וחומר מסוריא ששבות נדחה מפניה, אין לי נדנוד ספק בזה"[36]. אך ישנם אחרונים שחלקו על כך ואכמ"ל[37].

 

ו. שיטת הר"ש סירלאו

על סברת הכפתור ופרח ש"מעלי מיסים" נחשב לכיבוש - חלק הרב שלמה סירליאו. בירושלמי שביעית (פ"ו ה"א במשנה ד"ה שהחזיקו עולי מצרים) כתב: "דוקא שהרגו היושבים בהן, וזה הקרוי כיבוש דמקדש, אבל מעלי מיסין לא, כדאיתא בגמרא, ושרי לזרוע בהן בשביעית, ופטורין מן המעשרות, דאבוהון וכולהון בית שאן". ובהמשך (בד"ה ועד אמנוס) כתב שלדעת רבי "מעלי מיסין" לא נחשב כיבוש כלל. וזו לשונו:

והכי תניא בתוספתא דאהלות (פי"ח ה"ג) דאשקלון וחברותיה פטורות ממעשר ומשביעית. ואע"ג שכתוב 'וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ' (שופטים (א, יח), 'וַיִּלְכֹּד' כתיב ולא "ויוריש", והיינו מעלין מס, ולא אהני לדידיה אלא אם כן הרגום או גרשום, דאבוהון דכולהו בית שאן כדאיתא בפרק קמא דחולין (ו, ב), ובית שאן מעלת מס הייתה ככתוב בקראי, ופטורה ממעשר ושביעית[38].

מסקנת דבריו: "מעלי מיסים" בכיבוש עולי מצרים לא נחשב ככיבוש שמקדש, אלא אם הרגום או גרשום, ולא כשהעלו מס בלבד.

 

ז. מחלוקת אחרונים

כשיטת הכפתור ופרח הבין וכתב מסברה גם בספר תבואות הארץ[39]:

ואוכיח לקמן בפירושי גבולות פרשת מסעי, שלא כבש יהושע כל חלק הארץ בתוך גבולים אלה, ונשארו חבלים וערים שלא כבש... ועם כל זה בכלל כבוש יהושע נקראת, אף שלא כבשה יהושע, מאחר שהיא בתוך הגבולים הנזכרים בגבולי התורה.

והוסיף:

לפי דעתי, תחום עולי מצרים אינו תלוי בכבוש כי אם מצות ודבר ה' בפרשת מסעי הוא מגביל, וארץ ישראל נקראת אף מקומות שלא כבשו.

אך הגרש"ז אויערבך[40] טען נגדו:

אין דבריו מובנים לי, דמכל מקום כל זמן שלא נתקדשו בכבוש רבים ודאי שאינם חשובים כלל כארץ ישראל.

 

ח. ראיות שארץ פלשתים אינה ארץ ישראל

(א) במסכת כתובות (קי, ב) נאמר:

תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה נכרים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלו-ה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלו-ה, שנאמר (ויקרא כה, לח): "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלו-ה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ - כאילו עובד עבודה זרה, וכן בדוד הוא אומר (שמ"א כו, יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' "לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" וכי מי אמר לו לדוד: "לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? אלא לומר לך, כל הדר בחוצה לארץ - כאילו עובד עבודה זרה.

הרב יעקב עמדין הקשה[41] שפסוק זה אמרו דוד כשהתגורר בעיר גת שבארץ פלישתים. מכאן נראה שכל ארץ פלישתים, למרות היותה מחלק יהודה, הייתה נחשבת חו"ל לעניין דירת ארץ ישראל גם בזמן הכיבוש הראשון. בספרו לחם שמים (פירוש על המשנה, גיטין פ"א מ"א) לשונו של היעב"ץ חריפה יותר: "הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה', ודינה כחו"ל כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים". לכן מבואר שארץ חמשת סרני פלשתים למרות היותה בגבולות פרשת מסעי, אם לא נכבשה על ידי ישראל דינה כחו"ל. ודחה זאת, אבל ראיה גמורה איננה כי אז הייתה ביד פלישתים אבל אחר כך חזרה לידי ישראלבכיבוש עולי מצרים. ועוד, יפה כוח כיבוש שני, דהא כל ארץ פלישתים חזרה ליד ישראל בבית שני.

הרב יעקב אריה סלנט תירץ[42] שהעיר גת לא נחשבה כארץ ישראל עד שכבש אותה דוד המלך מיד פלישתים (דברי הימים א, יח; שמואל ב, ח). וזאת למרות שכבשוה ישראל מקודם, כמו שנאמר: "וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת" וגו' (שמואל א ז, יד). לפי שלא היה לישראל רשות לכבוש את ארץ פלישתים בגלל השבועה של יצחק לאבימלך, ורק לדוד המלך היה רשות לכבוש את פלישתים. ראה רד"ק (שמ"ב ב, ה) בשם הפרקי דרבי אליעזר (פרק לה) שיצחק נתן לאבימלך לזכר השבועה שנשבע לו את מתג חמורו, ודוד לקח את מתג האמה מיד פלישתים[43]; לכן עד ימיו הייתה נקראת חוץ לארץ והייתה מובלעת בגבול הארץ בחלק יהודה, וכיון שכבשה דוד הרי היא ארץ ישראל גמורה לכל דיניה ופרטיה"[44].

(ב) ירושלמי שביעית (פ"ו ה"א): תחומי ארץ ישראל כל שהחזיקו עולי בבל... וגניא דאשקלון [גינות אשקלון]. ואשקלון עצמה [האם היא חוץ לארץ]? רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא מן מה דתני גנייא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ... רבי סימון ורבי אבהו הוון יתבין, אמרי: הא כתיב 'וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ; (שופטים (א, יח)? ליתי עזה. וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ' (שם)? ליתי אשקלון. מעתה ההן 'נַחַל מִצְרַיִם' (מל"א ח, סה), ליתי נחל מצרים.

בביאור דברי הירושלמי נאמרו מספר הסברים.

א. הגר"א (וכן פני משה) פירשו, שמה שאמרו "ליתי עזה... ליתי אשקלון", בניחותא, אינן אותן עזה ואשקלון שנאמרו בכתוב והידועות לנו בשמות אלה כיום, אלא ערים אחרות בשמות הללו, ד"תרי עזה [ואשקלון] הוו". ומקשה, האם נאמר שגם 'נחל מצרים' אינו נחל מצרים המקובל בידינו? ונשאר בלא תשובה.

ב. בפירוש ר' אליהו (מהר"א) פולדא הסביר, "ליתי תחום עזה, ולא עזה עצמה". כלומר, את עזה עצמה לא כבשו אפילו עולי מצרים, ורק את גבולה כבשו. וכן לגבי אשקלון. ומקשה "בתמיה, ומה תחום שייך לגבי 'נחל מצרים' הרי היא עצמה תחומה היא".

ג. הר"ש סירלאו מפרש, שהירושלמי מקשה "ליתי עזה, ליתי אשקלון, ליתי נחל מצרים". כלומר, האין אלו מקומות (עזה ואשקלון ונחל מצרים) שנכבשו על ידי עולי מצרים, ולמה לא יתחייבו בתרומות ומעשרות? לדעתו "ליתא" פירושו שתבוא בקדושת הארץ. והתירוץ הוא בהמשך דברי הירושלמי (שלפי המפרשים האחרים הם עניין חדש): "אמר רבי יהושע בן לוי, כתיב 'וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב' (שופטים יא, ג) - זו סוסיתא, ולמה נקרא שמה "טוב"? שפטור מן המעשרות". והפטור שלה משום שלא כבשום אלא לתשלום מיסים, וסובר ש"מעלי מסים" אין שמו כיבוש. כמו כן גם המקומות עזה ואשקלון ונחל מצרים לא היה בהם כיבוש שלם אלא היו "מעלי מיסים", וזו משמעות הלשון בכתוב "וַיִּלְכֹּד" האמור בעזה ואשקלון, ולא נאמר בהם "וַיִרַשׁ" או "וַיּוֹרֶשׁ"[45]. לפי זה, היו מעלי מיסים ולא נכבשו על ידי עולי מצרים.

ד. הכסף משנה (הלכות תרומות פ"א ה"ט) פירש: "משמע שהיא חוץ לכיבוש עולי בבל והיא תוך כיבוש עולי מצרים". המהרי"ט (שו"ת, ח"א סימן מז) הסביר שהמילים "ליתי עזה... ליתי אשקלון" נכללות בקושיית הירושלמי שהקשה, האם ניתן לומר שאין זו עזה ואין זו אשקלון שכבשו? והמתרץ תירץ שאין ראיה מן הכתובים, שהרי נחל מצרים הוא ודאי מתחום עולי מצרים ולא נכבש על ידי עולי בבל, כך גם נאמר לגבי עזה ואשקלון שרק עולי מצרים כבשום. ולדעתו היא חוץ לארץ כי לא נכבשה על ידי עולי בבל[46].

לסיכום: האם נכבשה אשקלון ודרומה בכיבוש עולי מצרים? לפי הכסף משנה אשקלון נכבשה על ידי עולי מצרים, ולדעת המהרי"ט עולי מצרים כבשו עד נחל מצרים. לפי מהר"א פולדא תחום עזה ואשקלון נכבשו על ידי עולי מצרים אולם הערים עזה ואשקלון לא נכבשו.  לדעת הר"ש סירלאו, הגר"א והפני משה עולי מצרים לא כבשו בדיני כיבוש אלא עד אשקלון, ולא עד בכלל, ולא מדרום לה.

 

ט. שיטת הרמב"ם

בהלכות תרומות (פ"א ה"ז) כתב הרמב"ם:

אי זו היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים?... מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון.

מדבריו אלה שמקורם במשנה בגיטין (פ"א מ"א) משמע שהרמב"ם מפרש את המשנה כמתייחסת לגבולות ארץ ישראל שנתקדשו בקדושה ראשונה. לפיכך, עזה הנמצאת דרומית לאשקלון לא נכללה בגבולות אלו, וגם עכו ואשקלון עצמן הם חוץ לארץ (שם ה"ט). אך בהמשך דבריו בהלכה זו הרמב"ם סותר את עצמו, שהרי כתב:

והנסים [=איים] שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים - ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ - חוץ לארץ.

והרי נחל מצרים נמצא דרומה הרחק מאשקלון, ואיך הגבול הוא נחל מצרים ולא אשקלון!

היו שהוסיפו[47], שבהלכות שמיטה (פ"ד הלכה כו) כתב:

כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בה אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר [=נהר מצרים] ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בה מותרים באכילה.

מבואר שגבול עולי מצרים הוא מנהר מצרים בדרום ועד אמנה בצפון, ממילא אשקלון ועזה כלולים בגבולות הללו!

בביאור דברי הרמב"ם נאמרו שני הסברים עיקריים.

א. היו שהסבירו[48], שפשט לשון הרמב"ם משמעותו שעכו ואשקלון הם חוץ לארץ. בספר תורת הארץ הוסיף, שגם מסדר דברי הרמב"ם משמע שעכו ואשקלון הן חוץ לארץ. שהרי מקודם ביאר מקום כיבוש עולי מצרים ועולי בבל וסוריא, ואחר כך כתב "אבל עכו חוץ לארץ כאשקלון"[49]. בספר מלבושי יום טוב הגיע לאותה מסקנה בדרך אחרת[50]. דעת הרמב"ם היא שעכו אשקלון ועזה הם מחוץ לגבולות עולי מצרים למרות שהם בגבולות הארץ בתורה, מפני שעולי מצרים לא כבשום. על הסבר זה כתב הרב יעקב עמדין[51]: "אמנם הרמב"ם עשה אשקלון ועכו כחוץ לארץ ממש. אך זר הוא דבר זה בעיני, ולא נכנס באוזני".

ב. היו שהסבירו[52] שכוונת הרמב"ם לסמן את התחום שבין גבולי עולי מצרים לבין גבולי עולי בבל, שהרי הגבולות המבדילים בין ארץ ישראל שכבשו עולי מצרים לבין חוץ לארץ, הלא הם מפורשים בתורה בפרשת מסעי, וחזרו ונשנו בספר יהושע בפרוטרוט, לכן לא הוצרך הרמב"ם לחזור עליהן, אלא רק על התחומין שבין שטח עולי מצרים לבין שטח עולי בבל שלא כבשו עולי בבל. וזה הפירוש ברמב"ם: "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים" – העודפים ברוחב לצד מערב על השטח והארץ שהחזיקו עולי בבל – "מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון" – כלומר, מאשקלון ואילך – בכל רוחב הארץ מן המזרח עד הים – עד עכו בצפון, היה כיבוש עולי בבל. ומעכו ומעלה עד הנהר, לא היה כיבוש עולי בבל.

הגרש"ז אויערעבך הראה שהרמב"ם עצמו בתשובותיו כתב כן[53]. בתשובה (שו"ת, מהדורת בלאו סימן קכח) כתב:

וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה ממה שלא החזיקו עולי בבל, והוא מאמנה עד נחל מצרים באורך וברוחב עד גבול אשר קידש עזרא והוא עד כזיב.

על פי זה נראה, שכל רצועת החוף של הים הגדול, מנקודה הצפונית שהוא טורי אמנום, ועד נחל מצרים שהוא הנקודה הדרומית, לא כבשו עולי בבל רק עולי מצרים, והנקודה המגבילה את רוחב הרצועה הזאת של חוף הים היא כזיב שהיא משוכה מן הים לצד מזרח[54].

לפי זה, צפונית לעכו עד אמנה (הרי הבניאס, שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו סימן קכז) ודרומית לאשקלון עד נחל/נהר מצרים (ואדי אל-עריש [רס"ג] או הדלתא הקדומה של הנילוס, הפלוסיון היבש בימינו) כבשו עולי מצרים, ונתקדשו מקומות אלו בקדושה ראשונה. לפיכך הרי הם ארץ ישראל.

לסיכום: על פי הרמב"ם בתשובותיו, כל ארץ פלשתים (כולל הערים עזה ואשקלון) נכבשו על ידי עולי מצרים. לכן הם מארץ ישראל.

 

 

 

סיכום ומסקנות

א. ארץ פלשתים בימי האבות – ישנה מחלוקת בראשונים מה גידרה של ארץ פלשתים. דעת רוב הראשונים והאחרונים שהיא מארץ ישראל. לדעת הרב משה (מבעלי התוספות) היא אינה ארץ ישראל. דעת רש"י שהיא ארץ ישראל אבל אינה עיקר ארץ ישראל. החיסרון שיש בה - שלא הוחזקה בימי האבות, חיסרון "בחזקה" בהתיישבות.

ב. מימי יהושע עד תקופת המלכים - יש אומרים שבתקופת השופטים  שלושת הערים: עזה, אשקלון ועקרון נכבשו בידי שבט יהודה ונכבשו בחזרה על ידי הפלשתים (רד"ק, אברבנאל). ויש חולקים שמדובר על ניצחון במלחמה ולא כבשו את הערים (אחרונים). בימי שמואל חזרו הערים עקרון וגת לידי ישראל ובסוף ימיו חזרו לפלשתים. שאול ודוד נלחמו בפלשתים. דוד הכניע אותם אך הם נשארו בעריהם. על העיר גת נאמר שדוד כבש אותה, רחבעם בנה אותה והיא הייתה עיר מבצר בממלכתו. על שלמה נאמר "וַיְהִי מוֹשֵׁל בְּכָל הַמְּלָכִים... וְעַד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם" (דהי"ב ט, כו). אך בדומה לדוד אביו השאיר את הגויים בעריהם והם שילמו לו מיסים. בימי עוזיהו הצליחו ישראל להתיישב בחלק מערי הפלשתים: בגת, ביבנה ובאשדוד. לקראת סוף תקופת בית ראשון, בימי חזקיהו, נשלם כיבוש ארץ פלשתים וגם עַזָּה וְגְּבוּלֶיהָ נכבשו.

ג. הכפתור ופרח סובר, שכל המקומות בתוך גבולי פרשת מסעי גם אם לא נכבשו - דינם כארץ ישראל. לדעתו, כיבוש עולי מצרים התחיל בימי יהושע ונשלם בימי שלמה שנתן את כל הארץ ל"מס עובד" וזה נחשב ככיבוש. והיו שצירפו לשיטתו גם את כיבושי ירבעם בן יואש מלך ישראל.

ד. שיטת הר"ש סירלאו - בכיבוש עולי מצרים נחשב ככיבוש שמקדש רק ש"הרגום או גרשום", ולא כשהעלו מס בלבד - "מעלי מיסים". לכן, ארץ פלשתים לא נכבשה על ידי עולי מצרים ואינה ארץ ישראל.

ה. שיטת הרמב"ם: בביאור דברי הרמב"ם נאמרו שני הסברים עיקריים. א. פשט לשון הרמב"ם משמעותו שעכו ואשקלון הם חוץ לארץ. והמלבושי יום טוב כתב שעכו, אשקלון ועזה למרות שהם בגבולות הארץ בתורה, מפני שעולי מצרים לא כבשום, אינם מארץ ישראל.
2) היו שהסבירו שכוונת הרמב"ם לסמן את התחום  שבין גבולי עולי מצרים  לבין גבולי עולי בבל. ופירוש דבריו: "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים" – העודפים ברוחב לצד מערב על השטח והארץ שהחזיקו עולי בבל – "מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון". הגרש"ז אויערבך הביא מקור מפורש לכך מתשובת הרמב"ם. לפיכך, כל ארץ פלשתים (כולל הערים עזה ואשקלון) נכבשו על ידי עולי מצרים והם ארץ ישראל.

המסקנה העולה: לדעת רוב הראשונים והאחרונים ארץ פלשתים נכבשה על ידי עולי מצרים ולכן היא חלק מארץ ישראל.

---