המעין

חטא המרגלים – משבר ביחסי משה רבנו ועם ישראל / הרב אריה קופרמן

הורדת קובץ PDF

טענות המרגלים

"ויהס כלב את העם אל משה"

מעשי המרגלים באותו לילה

מה עשה משה באותו לילה?

המשבר הגדול

התעלמות התורה משקפת את התעלמות העם

חטא המרגלים ופרשת קורח

טענות המרגלים

זמן קצר לאחר שובם של שנים-עשר המרגלים ממסעם לארץ כנען התכנס עם ישראל לאסיפה מיוחדת על מנת לשמוע את רשמיהם מארץ כנען, ואלו אימתו את חששותיהם הגרועים ביותר:

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח-כט).

למשמע הדברים הקשים החלה תסיסה בעם, וכלב בן יפונה עשה ניסיון להרגיע את החוששים ולחזק את ליבם: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם ל), אולם דבריו לא משכנעים את חבריו, שמצהירים במפורש: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (שם לא), ומשם הדברים מתגלגלים לאותה 'בכיה של חינם' שהובילה בסופו של דבר לגזר הדין הקשה על דור המדבר, ול'בכיה לדורות'[1].

 

"ויהס כלב את העם אל משה"

בתוך הפסוק המתאר את נסיונו האמיץ של כלב מופיעות שתי מילים שמשמעותן אינה ברורה – "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת־הָעָם אֶל־מֹשֶׁה", שהרי משמעותן הפשוטה היא שכלב השתיק את העם על מנת לשמוע את דבריו של משה, אולם דברים שכאלו אינם מוזכרים כלל, משה אינו אומר דבר, ומיד לאחר מכן מופיעים רק דבריו של כלב: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ"!

חז"ל במסכת סוטה (לה, א) כבר הרגישו בבעיה זו, ופירשו שאכן אין כוונת הכתוב שכלב השתיק את העם בכדי לשמוע את דברי משה, אלא הכוונה היא שכלב השתיק את העם באמצעות אזכור שמו של משה בצורה כזו שנראתה להם כשלילית, וכפי שמתאר רש"י על אתר:

ויהס כלב - השתיק את כולם, אל משה - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור שבא לספר בגנותו[2], מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו, אמר: והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו, עלה נעלה - אפילו בשמים והוא אומר 'עשו סולמות ועלו שם' נצליח בכל דבריו.

לעומתם, מספר פרשנים העדיפו לפרש את הפסוק על פי פשוטו, שכלב אכן השתיק את העם כדי לשמוע את דברי משה שאכן נאמרו, אכן הם לא נזכרו כאן כי אם בפרשת דברים בתוך נאומו הגדול, כאשר הוא משחזר שם את אירועי חטא המרגלים. כך מפרש הספורנו בלשון ספק: "ויהס כלב את העם" - השתיק את העם... "אל משה" - שישמעו מה ישיב משה, ואולי אז אמר משה מה שהעיד אחר כך באומרו "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם" (דברים א, כט), וכלב חיזק דבריו באמרו "עלה נעלה... וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"... עכ"ל, ומה שאצל הספורנו מוטל בספק - בעיני ר' יוסף בכור שור הוא בחזקת ודאי, וז"ל: "ויהס כלב את העם אל משה" - שישמעו מה שמשה אומר, שהיה מדבר, כדכתיב במשנה תורה: "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם" וגו'. עכ"ל. וכן פירש החזקוני.

אמנם, לפירוש זה עדיין יש לשאול מדוע באמת התורה רק רמזה כאן לדברי משה, ולא הביאה אותם במלואם אלא בפרשת דברים?

בנוסף, גם עיקר טענתם של ר"י בכור שור ור"ע ספורנו שדברי משה המוזכרים בפרשת דברים נאמרו במהלך אותה אסיפה דרמטית, איננה מתיישבת לכאורה עם סדר הדברים כפי שהוא מתואר בדברי משה עצמו שם, שהרי שם מקדים משה לדברים אלו את הדברים הבאים:

"וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם" (דברים א, כו-כח).

רק לאחר מכן ממשיך משה ואומר:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם" (שם כט-לג).

אין ספק שדברי משה "וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙" וגו' מכוונים למה שנאמר בפרשתנו (להלן יד, א) "וַתִּשָּׂא כָּל־הָ֣עֵדָה וַֽיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא", וכפי שכותב הרמב"ן כאן על אתר[3], ונמצא אם כן שמשה אמר את כל הדברים הללו אל בני ישראל רק לאחר שכבר התפזרה האסיפה שבה דיברו המרגלים וכלב בפני כל בני ישראל וכולם פנו לאהליהם!

 

מעשי המרגלים באותו לילה

נניח כעת לשאלות אלו ונפנה את מבטנו לפסוקים הבאים (במדבר יג, לב – יד, ג) המתארים את מה שהתרחש בהמשכו של אותו ערב גורלי:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:

הפסוקים מציגים תיאור של מעשים שאירעו לכאורה ברצף: המרגלים הוציאו את דיבת הארץ מיד לאחר שהכחישו את דברי כלב, ובעקבותיה בכו כל העם ובאו והתלוננו לפני משה ואהרן, אולם הרמב"ן (יד, ב) שם לבו לחסרונה של טענת "ארץ אוכלת יושביה" בתלונת העם למשה ואהרן, ולדעתו מדובר בהשמטה מכוונת, 'כי יסתירו העם הדבר הזה ממשה, מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה - כי משה ואהרן יעידו בם כי שקר דברו, והמרגלים עצמם הסתירו זה ממשה מדעתם שהוא יודע עניני הארץ ממצרים וממדין השכנים לה... על כן היו אומרים הדבה הזאת לעם באהליהם בדרך סוד'. ובדבריו לעיל (יג, לב) מבאר הרמב"ן על פי יסוד זה את סדר המאורעות:

וטעם "ויוציאו דבת הארץ וגו' אל בני ישראל" - כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים באהליהם כי היא "ארץ אוכלת יושביה". כי מתחילה כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק, וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה", היו העם פוסחים, ומהם בוטחים בכוחם וגבורתם ומהם בעזרת ה' בגבורים, אז הוציאו להם דבה בפני עצמם, דכתיב "הארץ אשר עברנו בה" וגו', עד שילינו כל העדה. וזה טעם מה שאמר "וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ" (להלן יד, לו), והיה זה כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם, הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים... ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר (שם לז) "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'"...

נמצא אם כן, שהוויכוח בין כלב והמרגלים במהלך האסיפה הסתיים ללא הכרעה, והאנשים התפזרו לאהליהם כאשר הם דנים בינם לבין עצמם למי להאמין, 'ומהם בוטחים בכוחם וגבורתם ומהם בעזרת ה' בגבורים'. כאשר ראו זאת המרגלים הם החלו ללכת ברחבי המחנה מאוהל לאוהל ולהוציא את דיבתה של ארץ ישראל 'כדי לבטל עלייתם על כל פנים', ויש להניח שהדבר נמשך זמן רב, ואולי אף מרבית הלילה כבר חלף עד שהעם כולו שוכנע על ידי המרגלים והחל לבכות על גורלו המר, ואכן בהמשך דבריו (יד, א) קובע הרמב"ן שרק 'בבוקר השכימו כלם וילינו על משה ואהרן'.

 

מה עשה משה באותו לילה?

וכאן נשאלת השאלה: מדוע משה לא עשה דבר במהלך כל אותו הלילה שבו הסתובבו המרגלים בכל מחנה ישראל והוציאו דבה על הארץ, ולא הלך בעצמו גם כן אל בני ישראל וניסה לשכנע אותם שלא לקבל את הדבה הזו? ואמנם כפי שראינו המרגלים והעם הסתירו את הדבה ממשה, אולם בהמשך (פסוק ז) עולה מדברי הרמב"ן שיהושע וכלב כן ידעו על הדבה הזו, ולכן הם אמרו לבני ישראל המתלוננים: "טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד" - בכדי 'להכחיש הדבה, לאמור שאינה אוכלת יושביה, כי האויר טוב והיא ארץ זבת חלב ודבש' כלשון הרמב"ן שם, ואם כן יש להניח שהם סיפרו על כך למשה. וגם אם נאמר שמשה לא ידע את הפרט הספציפי הזה שהמרגלים מוציאים דבה על הארץ, מכל מקום הוא בוודאי ידע על כך שהם מסתובבים בכל המחנה ומתסיסים את העם שרוגנים באהליהם כפי שהוא בעצמו מתאר בפרשת דברים, ואם כן הוא בוודאי היה יכול לשער שהם משכנעים את כולם במה שהם אמרו להם קודם לכן בזמן האסיפה שאין בכוחם לכבוש את הארץ, ומדוע אם כן הוא לא הלך וניסה לשכנע אותם שגם בזה המרגלים אינם צודקים?

ונראה שבוודאי משה עשה כן. הוא אכן הלך כל הלילה בין בני ישראל, וניסה לשכנע אותם שלא ישיתו לבם לדברי המרגלים. לזה התכוון משה בדבריו בפרשת דברים "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַֽעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם" וגו', וכפי שדייקנו קודם שמשה אמר את הדברים הללו לאחר שבני ישראל החלו לרגון באהליהם[4].

כל זה לא מונע מאתנו לקבל את דברי בכור שור והספורנו שגם קודם לכן בזמן האסיפה עצמה משה דיבר אל בני ישראל וניסה לשכנע אותם שלא לקבל את דברי המרגלים, ולזה רמז הכתוב באומרו "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל־מֹשֶׁה", אולם הדברים שאמר שם משה אינם הדברים שהוא מתאר שהוא אמר בפרשת דברים - שכן הדברים הללו הם הדברים שהוא אמר לבני ישראל לאחר מכן במהלך הלילה וכנ"ל, ומכל מקום מסתבר מאוד שגם הדברים שהוא אמר לבני ישראל בזמן האסיפה היו דומים ברוחם לדברים שהוא אמר להם לאחר מכן במהלך הלילה.

 

המשבר הגדול

והאמת ניתנת להאמר, שקשה לנו לדמיין את אותה סיטואציה שבה משה רואה כיצד המרגלים מערערים על דבריו לעיני כל העם, ולא זו בלבד אלא מיד לאחר מכן הם מתפזרים ברחבי המחנה ומשכנעים את כל העם לקבל את דבריהם ולא את דברי משה, עד שלא נותרת לו ברירה והוא נאלץ לכתת את רגליו ברחבי המחנה בעקבותיהם ולנסות לשכנע את כל מי שהוא פוגש שלא לקבל את דבריהם[5], אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה[6].

והגרוע מכל הוא, שכל מאמציו של משה לא הועילו, ובסופו של דבר העדיף העם כולו את דברי המרגלים על פני דבריו של משה, שהרי 'בבוקר השכימו וילינו כלם על משה ואהרן' כלשון הרמב"ן שהבאנו לעיל, ומה הפלא אם כן שמשה לא משיב להם מאומה אלא נופל על פניו ביאוש, וכפי שנאמר (שם ה) "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל". וכך מפרש הספורנו על אתר: "ויפול משה ואהרן על פניהם" – בראותם 'מעוות לא יוכל לתקון', כעניין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך[7].

ונראה, שהמשבר ביחסים בין משה רבנו ועם ישראל משתקף גם בתפלתו של משה על עם ישראל, וכפי שניתן ללמוד מהשוואה פשוטה בין חטא העגל שבו נפתחת תפלתו של משה על עם ישראל בהקדמה דרמטית – "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" (שמות לב, א), ובבקשה נרגשת של משה – "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה", ורק לאחר מכן הוא מוסיף ומעלה בקצרה את החשש מפני חילול השם: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הֽוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּֽהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פּנֵ֣י הָאֲדָמָה" (שם יב), וחותם בזכירת ברית אבות: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶֽת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שם יג), ואילו כאן לא מופיעה פתיחה כלשהי לתפילת משה, ואף מקומה של ברית האבות נפקד מתפילתו, והטענה היחידה שמשמיע משה היא טענת חילול השם, וכפי שנאמר להלן (יד, יג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם" וגו'.

זאת ועוד אחרת, אם בתפלתו לאחר חטא העגל מכנה משה את עם ישראל בלשון של קרבה לקב"ה: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות שם יא-יב), הרי שלאחר חטא המרגלים הם אינם אלא "העם הזה"[8]: "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּֽי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ... וְאָמְרוּ אֶל־יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּֽי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה, וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶֽת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר, מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר... סְלַֽח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה"[9].

וכשכך נראית תפילתו של הרועה הנאמן אין פלא בכך שגזירת הכליה שנגזרה על דור המדבר בעקבות חטא המרגלים לא התבטלה, בשונה מחטא העגל, שכן אם היחסים בין משה והעם הגיעו לנקודת משבר כה קשה - כבר אין תקוה שמשה יצליח גם בפעם הזאת להשיב את ישראל למוטב כפי שהצליח לאחר חטא העגל. ובאמת אנחנו רואים שגם כאשר בני ישראל שבו בתשובה על חטא המרגלים - עדיין רבים מהם העפילו "אֶל רֹאשׁ הָהָר" (להלן פסוק מד), והתעלמו שוב מדבריו של משה שהזהיר אותם: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם" (שם מב-מג), מה שמלמד על כך שהמשבר לא היה משבר לרגע אלא משבר עמוק ומהותי, ועל כן לא ביטל ה' את גזירתו, ולא הועילה תפילת משה אלא לפרוס אותה על פני ארבעים שנה, וזאת אך ורק בכדי למנוע את החשש מפני חילול השם שהוא, כאמור, היה טיעונו היחיד של משה בתפילתו, וזהו דבר ה': "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (פסוק כ), וכפי שמפרש רש"י: בשביל מה שאמרת - פן יאמרו מבלתי יכולת ה'[10].

 

התעלמות התורה משקפת את התעלמות העם

העולה מן האמור הוא, שבחטא המרגלים עברה מנהיגותו של משה רבנו משבר קשה ביותר, כאשר קבוצה של אנשים מחשובי העם מערערת על דבריו בפומבי, ולמרות כל מאמצי משה עם ישראל כולו מקבל דווקא את דבריהם ולא את דבריו, ואם לא די בכך הם אף רוצים להחליפו, וכפי שניתן ללמוד מדבריהם: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (להלן יד, ד).

הבנה זו יכולה להוביל אותנו אף לישוב התמיהה שהעלינו לעיל על בכור שור והספורנו - מדוע התורה אינה מביאה כאן את דברי משה כנגד המרגלים במהלך האסיפה, ורק רומזת אליהם באומרה "ויהס כלב את העם אל משה", וכן איננה מביאה את הדברים שמשה אמר לעם ישראל במהלך הלילה, שעליהם אנו שומעים לראשונה רק בפרשת דברים? שכן נראה לומר, שההתעלמות של התורה מדבריו של משה משקפת את ההתעלמות של עם ישראל מדברי משה, ובאה להדגיש בפנינו את עומק המשבר שעברה מנהיגותו של משה כאשר דבריו כלל אינם זוכים להתייחסות, ואפילו דבריהם של יהושע וכלב עושים רושם בלב העם יותר מאשר דבריו של משה.

 

חטא המרגלים ופרשת קורח

ונקודה אחרונה לסיום: להלן (טז, א) מתחבט הרמב"ן בשאלה מדוע התעורר קורח לחלוק על משה רק לאחר חטא המרגלים, יעוין שם בדבריו. אכן, לדברינו נראה שהתשובה היא פשוטה: במעשה המרגלים עורערה לראשונה מנהיגותו של משה, וזה מה שנתן לקורח את התעוזה ואת האומץ לנסות להדיח את משה ממנהיגותו לגמרי.