המעין

האם בעל הכלב ששיחק במצית וגרם לשריפה חייב לשלם על הנזקים? / הרב דוד בריזל

הורדת קובץ PDF

מעשה שהיה

חיוב בעל הכלב

חיוב בעל האש

פשע ולא שמר על המצית או הגפרורים

האם אפשר לסמוך על צילומי מצלמת האבטחה כדי לקבוע מיהו המזיק?

מסקנות

 

 

מעשה שהיה

באחת הלילות בתחילת חודש אד"ר השנה פרצה שריפה גדולה בבנין מגורים רב דירות בקרית גת. הכבאים ושירותי ההצלה עמלו קשות לפנות את הדיירים מהבנין, ביניהם שני נפגעים משאיפת עשן. נגרם נזק כבד לדירות המגורים בבנין ולתכולתם. לאחר שהסתיימו פעולות הכיבוי החלו פעולות חקירה על ידי חוקרי השריפות כדי למצוא מה גרם לדליקה או מי הצית את האש, ולאחר צפייה בסרטון מצלמת אבטחה התגלתה זהות המצית - כלב השייך לדיירי דירת הקרקע! בתיעוד ניתן היה להבחין היטב כי הכלב ששהה בתוך החצר הסגורה בדירת הקרקע הביא בפיו סמוך לשעת האירוע חפץ שהתברר שהוא מצית גז ביתי, התיישב על ספה שנמצאת בדרך קבע בחצר ושיחק במצית עד שפרצה ממנו להבה. תוך זמן קצר האש אחזה בספה והחלה להתפשט לשאר קומות בנין המגורים, כשכל זה מתועד בבירור בסרטון הנ"ל[1].

אחד מהחוקרים אמר שבמסגרת תפקידו קרוב לשלושים שנה עוד לא נתקל במקרה שכלב גרם להתפרצות של שריפה. אמנם חכמי המשנה כבר דנו במסכת בבא קמא במקרה של כלב שהצית שריפה. להלן נביא את דברי הגמרא ושיטות הראשונים ופוסקי ההלכה בשאלה זו, ונדון אם אפשר להשליך מסוגיית הגמרא למקרה דנן, והאם אפשר לחייב את בעל הכלב על הנזקים שנגרמו.

 

חיוב בעל הכלב

מבואר במשנה במסכת בבא קמא (פ"ב מ"ג) 'הכלב שנטל חררה [מאפה שנאפה בתנור ונשארה צמודה אליו גחלת] והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש, על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק'. במסקנת הגמרא (דפים כב-כג) מבואר שכדי שנוכל לחייב את בעל הכלב על כל הגדיש צריך שייחשב שהכלב הזיק בכוחו את הגדיש, אבל אם הכלב לא הזיק בכוחו אלא רק העביר את האש לגדיש - אי אפשר לחייב את הבעלים על נזקי 'אש' של הכלב, שהכלב שייצר מזיק אינו מחייב את הבעלים, כמו שכלב שכרה בור אין בעל הכלב חייב לשלם על נזקי אותו בור. אמנם כיון שאנו נוקטים ש'אשו משום חיציו', כלומר שהמדליק אש נחשב כאילו האש היא חץ שיצא מכוחו ממש, על כן נחשב כאילו הכלב זרק חץ שגרם להיזק זה, ולפיכך אפשר לחייב את הבעלים על כל הגדיש שהוא 'חיציו דכלב' (כלשון הגמרא). והטעם שעל החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק מבואר בגמרא שהוא מפני שעל החררה נחשב כמזיק בידיים, אבל על הגדיש נחשב כמזיק ב'צרורות', שהכלל הוא ששור שמזיק ב'כוחו' ולא בגופו, כגון שהלך בדרך והתיז צרור או אבן אשר פגעו באחרים והזיקו, הלכה למשה מסיני שמשלם חצי נזק בלבד. הכלב שהדליק אש כאן, והאש התפשטה והזיקה במקום אחר, הרי זה נחשב כאילו הכלב הזיק ב'כוחו' את כל הגדיש, ועל כן משלם על כל הגדיש רק חצי נזק. [אמנם מבואר שם שעל מקום הנחת הגחלת יש לחייבו בנזק שלם, שנזק זה נעשה בידיים ולא בכוחו].

ונחלקו הראשונים באיזה אופן חייבוהו לשלם חצי נזק זה. דעת הרמב"ם (הל' נזקי ממון ב, יז) שדוקא אם הניח הכלב את החררה על הגדיש, והאש התפשטה ושרפה את כל הגדיש, נחשב הכלב כאילו הזיק בכוחו את כל הגדיש; אמנם באופן שהכלב זרק את החררה על הגדיש, ומשם התפשטה האש לכל הגדיש - חייב על המקום שנפלה שם החררה חצי נזק כנ"ל, אבל על כל שאר הגדיש פטור מלשלם. הכסף משנה על הרמב"ם (שם) וכן בספרו בית יוסף (חו"מ סי' שצב) ביאר שהרמב"ם הסיק כך על פי הגמ' בבבא קמא (דף יט) ששור שהזיק בכוח כוחו פטור מלשלם, ועל כן זריקת החררה נחשבת כוח אחד והתפשטות האש נחשבת כוח כוחו, ולפיכך פטור לשלם.

אמנם הראב"ד (בהשגות שם) חלק על הרמב"ם ומחייב על כל הגדיש חצי נזק. לשיטתו להלכה אין כל חילוק בין כוחו לבין כוח כוחו, ועל כן אין לחלק בין מקום זריקת החררה לבין כל הגדיש, ועל הכל משלם חצי נזק, וכן שיטת הטור בסי' שצב. להלכה נחלקו הפוסקים, שולחן ערוך (שם) פסק כשיטת הרמב"ם, והרמ"א הביא את שיטת הטור החולק על הרמב"ם.

 

חיוב בעל האש

עוד הקשו בגמרא (דף כג) מדוע בעל החררה שהשאיר בחצרו חררה שיש עליה גחלת אינו חייב על כך שלא שמר עליה, שהרי בכך שלא שמר על הגחלת גרם שהכלב יוכל להזיק בה! ותירצו בגמרא שמדובר שבעל החררה שמר על הגחלת שלו. והקשו על זה בגמרא שאם שמר עליה היאך הגיע אליה הכלב, ותירצו שאכן אם בעל הגחלת פשע בשמירה על הגחלת שלו יש לחייבו בתשלומין, אבל בנידון המשנה מדובר שהכלב חפר ונכנס לרשותו של בעל החררה מתחת לגדר, ובעל הגחלת לא היה צריך לחשוש שהכלב יחתור ויקחנה. אמנם בעל הכלב היה צריך לחשוש שמא הכלב יחתור ויטול את החררה, כי 'סתם דלתות חתורות הן אצל כלב', דהיינו שזהו דבר שכיח אצל כלבים שיחתרו לתוך חצרות של אחרים במטרה לחפש שם דברי מאכל, והבעלים אינו נחשב אונס גמור לפוטרו מההיזקות שנעשו על ידי כלבו[2].

ובאופן שבעל הגחלת פשע ולא שמר עליה, ובא הכלב ונטלה והזיק על ידה, שאז גם בעל הגחלת חייב להשתתף בתשלומי הנזק, נחלקו הראשונים כיצד יחלקו ביניהם את תשלומי הנזק, דעת הרמב"ם (שם) שעל מקום הנחת הגחלת שהכלב הזיק בידיים בעל הכלב בלבד חייב ובעל הגחלת פטור, אבל לגבי כל שאר הגדיש בעל הגחלת בלבד חייב ובעל הכלב פטור לגמרי. אמנם דעת הראב"ד בהשגות שם, וכן דעת התוס' (שם ד"ה וליחייב), שבעל הכלב ובעל הגחלת מתחלקים ביניהם בתשלומים, שהם נחשבים כשותפים בנזק. גם הטור (שם) חולק על הרמב"ם, ומוסיף שיתחלקו ביניהם בתשלום הנזק באופן שבעל הכלב ישלם רביע מהנזק, כי מאחר שיש לו שותף הרי הוא אחראי רק על חצי מהנזק, וכיון שזה צרורות משלם בעל הכלב על היזק זה רק רביע מהנזק, ואילו בעל הגחלת ישלם שלושת רבעי הנזק כי הדין הוא שאם שנים עשו היזק ואחד מהם אינו חייב לשלם השני משלם את כל חלקו של השני. [ובלשון הגמרא: 'כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי']. בשולחן ערוך שם העתיק את שיטת הרמב"ם, והרמ"א שם הביא את שיטת הטור החולק עליו.

 

פשע ולא שמר על המצית או הגפרורים

והנה ציור הגמרא הוא באופן שקיים מקור אש שבעליו לא שמר עליו מפני הכלב, ובזה נאמר בגמרא שיש לחייב את בעל הגחלת אע"פ שהכלב עשה את עיקר הנזק. ויש לברר באופן שלא פשע באש קיימת, אלא פשע בכך שלא שמר כראוי על אמצעים שעלולים להידלק על ידי הכלב, האם אפשר לחייב את בעל החפץ המזיק על כך שלא שמר על הממון שלו שלא יידלק על ידי הכלב?

ונראה ששאלה זו תלויה במחלוקת הפוסקים. בספרי משפט המזיק (חלק ב סי' מה) הבאתי בשאלה זו שלוש שיטות: א. דעת המהרשד"ם (חו"מ סי' רסו) והערוך השולחן (חו"מ סי' תיח סעיף ו) שהאדם חייב לשמור את הממון שלו שדולקת בו אש. ב. יש מהאחרונים [אמרי משה (סי' כט ס"ק כב); והברכת שמואל (סי' י וסי' יז) והגרנ"ט (סי' קיז) והאבן האזל (הל' נזקי ממון פ"א ה"א אות יג ופי"ג הי"ט)] שכתבו לחדש שאין חיוב באש אלא כשהוא המבעיר שהבעיר את האש בידיים, אבל אם ממונו נעשה אש שלא ע"י פעולתו - פטור, שלגבי אש כתוב בתורה 'המבעיר את הבעירה', ואינו חייב אלא אם כן הבעיר בידיים, אבל בעל האש שרק ממונו הזיק אינו חייב מדין אש כלל. ג. דעת החזו"א (ב"ק סי' ב ס"ק ד) שאין חיוב לכבות אש שבוערת בממונו, אבל לדעתו דין זה נאמר דוקא באש ממש, אבל אם כשממונו נעשה 'אש', כגון אבנו סכינו ומשאו שהזיקו ברוח מצויה שחייב בעליהם מדין אש, חייב אף שלא עשה בהם מעשה[3].

והנה האחרונים מצאו מקור להכריע בשאלה זו מדברי הגמרא (דף כב), שעל דין גמל שהיה עליו פשתן והלך בסמוך לחנות שהיה דלוק בה נר ונדלק הפשתן והזיק שבעל הגמל חייב בנזקים, הגמרא קבעה שאם אשו לא נחשב כחיציו של הגמל לא שייך לחייבו, יעו"ש בגמרא. והקשו האחרונים שאע"פ שאין לחייבו על מה שהגמל שלו הדליק את האש אם אין אישו משום חיציו - אבל הרי הפשתן שלו דולק, ופשע במה שנדלק האש בפשתנו! ומכח קושיא זו כתבו להוכיח שאם בשעה שפשע בממונו עדיין לא הייתה שם אש, ולאחר מכן נאחזה האש בממונו, אע"פ שהוא פשע בכך אין לחייבו לשלם.

איך המהרשד"ם והערוך השולחן יתרצו קושיא זו? אפשר שהם סוברים כדעת החזו"א (סי' יא ס"ק יד) שהתורה הפקיעה את חיובי המזיק מדין 'רגל' שלא יהיה בו דין 'אש', ולכן הגמל שהזיק ע"י הפשתן שעליו יש לחייבו מדין 'רגל', כמו נזק שגרם שליף שעל הבהמה שמבואר בגמרא (יז, ב) שנחשב כחלק מגוף הבהמה ומתחייב עליה מדין רגל, וכיון שחייב עליו מדין רגל לא יתחייבו בעליו מדין אש, עיי"ש[4].

עוד יש ליישב את שיטת המהרשד"ם והערוך השולחן על פי שיטת הגאון ר' שמעון שקאפ (ב"ק סי' כא ס"ק ב, כפי שנתבאר בספרי משפט המזיק שם) שלא שייך להחשיב את הלהבה הבוערת כממון שלו ולחייבו על שמירתה, כי אין בעלות על שלהבת שהיא כדבר שאין בו ממש; דוקא בגחלת בוערת נחשב שהאש שבה 'שייכת' לו, אבל פשתן בוער אין בו גחלת שמחזיקה את האש, ולכן אין לחייבו על מה שפשתנו דולק כי אינו נחשב ממונו הדולק.

 

האם אפשר לסמוך על צילומי מצלמת האבטחה כדי לקבוע מיהו המזיק?

עוד יש לברר האם אפשר לקבוע מיהו המזיק על ידי הצפייה במצלמות האבטחה, והאם אפשר לחייב או לפטור את בעל הכלב על פי סרט כזה.

הנה באופן שכל בעלי הדין מודים שהם סומכים על צילומי מצלמות האבטחה, והם אינם חוששים שהסרטון עבר עריכה וכד', ודאי שאפשר לחייב או לפטור על פיה צילומים אלו. אמנם אם חלק מבעלי הדין טוענים שהם חוששים לזיוף ואינם סומכים על הצילומים - נראה שאין אפשרות לסמוך על הצילומים אלא בצירוף ראיות נוספות, ובצילומים אפשר להשתמש רק לצורך עימות בעלי הדין עם העובדות הנצפות בהם כדי להגיע לחקר האמת.

אמנם בנידון דידן יתכן שגם אם בעל הכלב יטען שאינו מאמין לצילומים המוכיחים שהכלב שלו הצית את האש, יהיה דינו תלוי במחלוקת הפוסקים במזיק שטוען שנאנס על מי מוטל להוכיח שאירע אונס, על המזיק או על הניזק. במשפט המזיק (ח"א פרק יב סע' יב, ופרק ד סעיף יג) הבאנו דעת רבים מהאחרונים שעל המזיק להוכיח שלא הזיק, שמאחר שאנו יודעים שהוא הזיק אינו יכול להיפטר בטענת אונס אלא כשמביא הוכחה לכך שהוא נאנס, כן מבואר בשו"ת עולת שמואל (סי' עג) ובאבני נזר (אה"ע סי' לג וסי' מד וסי' רמה) ובחזו"א (סי' ז ס"ק ז וס"ק יח). אמנם נתבאר שם שיש חולקים בזה, ולדעתם על הניזק להוכיח שהמזיק לא נאנס, עיי"ש.

והיה מקום לחלק, שגם לפי שיטת המחייבים את המזיק להוכיח שהיה אנוס היינו באופן שידוע שהוא הזיק בידיים, ויש ויכוח אם הזיק באונס או לא. אבל מנין לנו שגם באופן שהאש שיצאה מרשותו הזיקה יש לחייב את המזיק להוכיח שלא פשע באש זו? אך מצאתי בחידושי רבי שלמה היימן זצ"ל (כתבים ותשובות סי' יד-טו) שהיו לו חילופי מכתבים עם החזו"א לגבי מקרה שנר של אדם אחד הזיק האם על המזיק להוכיח שלא פשע, והסכימו לדמות מקרה זה לכל מזיק באונס שעל המזיק להוכיח שנאנס. נלמד מדבריהם שגם במזיק של אש, אם ידוע לנו שהאש שלו עליו להוכיח שלא פשע באש זו כדי לפוטרו.

 

מסקנות

למדנו מסוגיית הגמרא שכלב שהבעיר את הגדיש הרי זה נחשב מעשיו של הכלב, ואע"פ שלא הייתה אש בוערת והכלב הוא שהדליק את האש - יש לחייב את בעל הכלב על מה שהזיק הכלב בכוחו, והרי נזק של אש מוגדר ככוחו, וחיוב זה הוא ככל שור המזיק ב'רגל' בדרך הילוכו והתעסקותו^[5]. אמנם אם הכלב הניח את המצית הבוער על הספה והשאירו שם הוא חייב חצי נזק בלבד כדין צרורות, ואם הכלב 'זרק' את המצית הבוער על הספה יהיה דינו תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א, שהשו"ע פוסק כדעת הרמב"ם שבאופן כזה פטור לשלם מפני שנחשב ככוח כוחו, והרמ"א פסק כראב"ד והטור שחייב לשלם על כל הנזקים חצי נזק.

אמנם למעשה נראה שבמקרה דנן אין לחייב את בעל הכלב כלל, שהרי בסוגיית הגמרא ראינו שהכלב שחתר לתוך חצר והזיק יש לחייבו רק מפני שזה לא נחשב אונס, שהיה צריך לחשוש שהכלב יעשה כן, אבל במקרה דנן ברור שאין זה שכיח כלל שכלב ידליק אש במצית, ולכאורה הדבר מוגדר כאונס גמור, שהרי לא היה צריך לשמור על כלבו מנזק מסוג זה. אמנם עדיין יש להסתפק בזה, שאולי זה לא מוגדר כאונס מפני שיתכן שכלב שישתעשע עם מצית גם יבעיר אותו, וניתן לחייב את בעל הכלב מפני שלא שמר על הכלב, וצריך עיון[6].

לגבי חיוב שמירת המצית, גם אם העובדה שהכלב מצא אותו ונטל אותו ייחשב כפשיעה של בעל המצית שלא שמר עליו, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם אפשר לחייב על אי שמירת אש כשהוא לא הדליקה כלל. וגם לדעת המחייבים הדין תלוי, שאם בעל המצית הוא בעל הכלב הוא חייב לשלם על כל הנזקים, ואם המצית הוא של אחר, הדין תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א אם רק בעל המצית יתחייב או שיתחלקו ביניהם בעל הכלב ובעל המצית[7].