המעין

[1] באחת ההתכתבויות מבטל המאירי את דעתו מפני דעת הר"א מן ההר, ומסיים את דבריו בלשון זו: 'שהכל תלוי בדעתך ובסברתך הנקיה והזכה... כי מה האדם שיבא אחרי המלך'. ראה פנחס רוט, חכמי פרובנס המאוחרים, עמ' 140.

[2] ראה תשובות חכמי פרובינציה, אבן העזר, סימן כח, עמ' 116 (שם כתב תלמידו של רבינו אברהם מן ההר, בונפוש דויויירש, דיין בקרפנטרץ, עפ"י בקשת ר' יצחק בן מרדכי קמחי, את הצעת פירושו של רבינו אברהם מן ההר רבו לסוגיא בכתובות כג, א); שם סימן נב, עמ' 175 ('וכן כת' הה"ר אברהם דמונטפשלר ז"ל' וכו'). וראה עוד שם: סי' לג, לו, נ-נא, עו.

[3] [=יכוננה עליון.]

[4] ע"ש ישעיהו מד, כה.

[5] ע"ש איוב יח, ד.

[6] הכותב אינו מדבר על עסקנותו של רבינו, אלא על פעילותו המתמדת בבית הדין, שם הוצרך לשפוט בשאלות הלכתיות ומשפטיות.

[7] יוסף שצמילר, 'מגלת ההתנצלות הקטן' לרבי קלונימוס בן קלונימוס, ספונות י (תשכ"ו), עמ' לח. על פעילותו של רבינו בהנהגה הציבורית, ועל כוחו הגדול לשכך מחלוקות, יעידו תעודות אחרות המאפשרות לנו לעמוד על הפן המיוחד הזה באישיותו. על האיגרת ומחברה עיין שם בהקדמה, וראה שם על רבינו אברהם מן ההר בעמ' יז, סעיף 4.

[8] נדפס מחדש בסדר הקבלה לרבינו מנחם המאירי, הוצ' מכון אופק (מהדיר: הרב שלמה זלמן הבלין).

[9] במבוא שבע"ה אנו עתידים להקדים לפירוש רבינו על מסכת חולין, אנו מציינים לחיבוריו של רבינו שהוזכרו בכתב יד זה, ואלו הם: יח, א ד"ה דתלו ביה טפלי, מזכיר פירושו לפרק נערה, נדרים עז, ב; מא, א סוד"ה התיר עצמו, מזכיר פירושו להאשה רבה, יבמות; סג, ב ד"ה של עוף פלוני, ד"ה והרי"ף והר"ם, מזכיר פירושו לפרק אין מעמידין, ע"ז; סד, א סוף ד"ה כת' רב' יעקב (ב), מזכיר פירושו לע"ז; עז סע"ב, מזכיר פירושו לפרק במה אשה, שבת; עח, ב ד"ה והעיקר דאהני סימנין, מזכיר פירושו לב"ק; צב, ב ד"ה בשר המת, מזכיר פירושו לפרק אע"פ, כתובות ס, א; צג, ב סוד"ה שולח אדם ירך, מזכיר פירושו לפרק כל שעה, פסחים, ופרק בני העיר, עירובין; צה, א ד"ה ומשני נמצא ביד גוי, מזכיר פירושו לפרק בתרא דיומא פד, ב.

[10] בכת"י בית הדין ובית המדרש בלונדון, 2, דף 82ב: 'כך פי' הר' אברהם ז"ל במס' נדה בפ' תינוקת'.

[11] למסכת נזיר נתפרסמה על ידי מכון אופק מהדורה חדשה שהוהדרה על ידי הרב אביגדור אריאלי ובהשתתפות תלמידי חכמים מעירים, והיא כלולה בחבילה הדיגיטלית של ספרי מכון אופק המשווקת על ידי 'אוצר החכמה'.

[12] החומר הכלול בכרך זה נתפרסם ע"י הרב בלוי על פי קטעי גניזה מספריית קיימברידג', וקיימים קטעים נוספים שלא נתפרסמו עדיין.

[13] 'והנה ידעתי יש בשאלוני' שטת אחרון שמו ה"ר אברהם דמונפשלר, יראנה כ"ת בנדון זה, ואם היה באפשרות שיצוה כ"ת לאחד מהסופרים שיעתיק לי כל השטה היה לי לחן ולחסד'.

[14] ספרייתו של אלמנצי נמכרה לספריה הבריטית בשנת 1865. ראה Benjamin Richler, Guide to Hebrew Manuscript Collections, Jerusalem, 1994, p 4 .

[15] ראה G. Margoliouth, Catalogue of the Hebrew and Samaritan Manuscripts, London 1905, II. p. 67 .

[16] ראה פנחס רוט, חכמי פרובנס המאוחרים, עמ' 133 והערה 410 שם.

[17] לדוגמה ישמש הגיליון השייך לספרנו חולין פט, ב המתחיל בציון 'לשון התוס''. תוכנו של הגיליון הזה מקביל באופן חלקי למ"ש התוס' ותוס' הרא"ש בסוגיא שם, אבל התירוץ הסופי המובא בגיליון אין לו מקבילה בתוס' שלנו ובתוס' הרא"ש, וכותב הגיליון מביאו בשם 'ר"מ מאייברא'.

[18] בשני מקומות הגיליונות מכילים השגות על דבריו של המחבר רבינו אברהם.

[19] כוונתו להקשות על מה שפירש רבינו אברהם מן ההר שחלב בחלב אסור בהנאה ואעפ"כ לא חל עליו איסור אכילה, שכן איסור הנאה של בשר וחלב אינו נקרא איסור. וע"ז הקשה בעל הגיליון מבהמה טמאה בחלב שמותרת בהנאה. בהערותינו לספר השבנו על דבריו, וגם המעיר כנראה חזר בו, אלא שהלשון קטועה וקשה לעמוד על כוונת הדברים.

[20] חולין קיג, א.

[21] ר' מנחם די לונזאנו שהחזיק בעותק של פירוש רבינו אברהם למסכת חולין, מצטט ממנו בספרו 'אור תורה', ונציה שע"ה, פרשת לך לך, דף ה ע"א. הערה בנידון זה בלי הזכרת שם כותבה מופיעה בגליון כתב היד שלנו לדף סה, א, וראה מ"ש שם בהערות. אבל לא מצאנו בכל הספר שנזכר שמו של ר' מנחם באחד הגליונות.

[22]ראהCatalogue of Hebrew Manuscripts in the Collection of Elkan Nathan Adler, Cambridge 1921, p. 22, no. 4166 .

[23]מגנזיה הוא איזור במרכז יוון.

[24] לתולדות חייו וחיבוריו של רבינו עיין פנחס רוט, חכמי פרובנס המאוחרים – הלכה ופוסקי הלכה בדרום צרפת 1215-1348, ירושלים תשע"ב, עמ' 132-133. בכתיבת רשימה זו נעזרנו בדבריו.

[25] משנה להלן לב, א. בכי"י וברי"ף (ז, א) שתי משניות אלו, משנת 'נפלה סכין ושחטה' ומשנת 'נפלה סכין והגביהה', מצורפות למשנה אחת.

[26] רש"י להלן שם פירש: 'כליו, בגדיו'.

[27] הדף קרוע, וכך נראה להשלים, ועיין בהערה הבאה.

[28] רש"י להלן שם ד"ה ועף מחבר 'ועף' עם 'השחיז', ומפרש שנתעייף באמצע השחיטה מחמת שנתייגע בהשחזת הסכין לפני שהתחיל לשחוט. ואילו רבינו מפרשם בשתי בבות: השחיז הסכין באמצע השחיטה, או שעף באמצע השחיטה. והפירושים תלויים בנוסחאות המשנה. שרש"י גורס: 'השחיז את הסכין ועף', וכ"ה בכל דפוסי הש"ס וכ"י מינכן, ואילו בכ"י קויפמן של המשנה ובכ"י פרמה הגירסא: 'השחיז את הסכין, עף'. ומפרש רבינו 'עף' במובן 'או שעף' [ובהתאם לכך השלמנו קודם: 'או שהתחיל לשחוט והשחיז את הסכין', והיינו שהשחיז את הסכין באמצע השחיטה]. וכן פירשו שאר ראשונים: רבינו יהונתן ואחריו ר"מ המאירי, והר"ן על הרי"ף (ז, א). ועיין במלאכת שלמה למשנתנו שהביא בשם ה"ר יהוסף שהתקשה בפירוש רש"י (והרע"ב), וז"ל: 'אין פירוש זה נראה כלל, דמה הוצרך לומר מאיזה טעם נעשה עיף, על כן נראה דגרסינן עף ולא גרס ועף, וה"פ, השחיז את הסכין באמצע השחיטה או שנעשה עיף באמצע השחיטה', כפירוש רבינו ושאר הראשונים הנ"ל.

[29]רש"י כתב בזה שני פירושים: 'זעירא דמן חבריא, צעיר הישיבה. ולי נראה דאושעיא זעירא היה נקרא, דמן חבריא שמבני הישיבה'. ורבינו נקט הפירוש השני. ואפשר שבקטע המחוק הביא פירושו הראשון של רש"י.

[30] לפנינו: 'הוא'.

[31] ברש"י ד"ה הוא: 'שונה המשנה מרבו'.

[32] לפנינו בגמרא: 'הלכה'. (שמא אין זה ציטוט דברי הגמ' אלא פסק רבינו.)

[33] לפנינו: 'והוא אמר לה, הלכה כר' נתן'.

[34] בעמוד ב.

[35]רש"י ד"ה שנאנסה.

[36]כתה"י מחוק כאן בשיעור מילה אחת או שתים.

[37]רש"י ד"ה לביתה.

[38]ויקרא כ, יח.

[39]כמבואר בסנהדרין פג, א.

[40]שם פסוק כא.

[41]כך פירש רש"י בד"ה טמא שאכל תרומה. וכך היא דעת רש"י בכמה מקומות: שבת כה, א ד"ה וכרת, שם כה, ב ד"ה כרת, חולין לא, א ד"ה טמא, כריתות ז, א ד"ה כרת, ובפירושו עה"ת בראשית יז, יד, ויקרא יז, ט. ועיין ב'תוספות ר"י הזקן ותלמידו' שבת כה, ב ד"ה שכן ענוש כרת, ובנסמן שם ב'הערות וביאורים' הערה 37. ושם כתבנו שכן היא דעת הראב"ד בפירושו לתו"כ ויקרא דיבורא דחובה פרשה יא ה"ח (מהד' תשנ"ח עמ' קכ; מהדו"ב עמ' שלח ואילך), שהכרת בניו נענשין על ידו, אבל במיתה בידי שמים אין בניו נענשין על ידו. וכ"כ בחידושי רבינו דוד פסחים לב, ב ד"ה האי תנא, בשם המפרשים, ועוד. אבל התוס' בשבת כה, א ד"ה כרת וביבמות ב, א ד"ה אשת אחיו כתבו בשם ריב"א שאין זרעו נכרת אלא בהנהו דכתיב בהו ערירי, עיי"ש בדבריהם. ועי"ע מ"ש בזה ב'תוספות ר"י הזקן ותלמידו' על מסכת שבת שם, ומקור הדיבור בריב"א ושמו חתום עליו, עיי"ש. ועיין מ"ש שם באורך ב'הערות וביאורים'. וראה כעת דיבור ארוך בנושא זה ב'חידושין על התורה לרבינו תם' לויקרא שם, מהדורתנו, עמ' רט-ריד, ועיין שם ב'הערות וביאורים אהלי תם' המלווים את הדיבור.

[42]רש"י ד"ה שנתלש.

[43]כפירוש רש"י ד"ה חרדלית. וכן כתב רבינו המחבר בפירושו לחגיגה יט, א ד"ה הר דלית. ועיין כאן בתוס' ד"ה גזירה שפירשו משום שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין. ועיין ברש"י חגיגה שם ד"ה חרדלית שהביא את שני הטעמים. ועי"ע בתוס' הרא"ש חגיגה שם, מהדורתנו עמ' קסה, ובמ"ש שם ב'עטרת ראש' הערה 5.

[44]מובא ברש"י שם.

[45]כך פירש רש"י בד"ה חרדלית, והביא דברי רב האי גאון. וכן עיין ברש"י ובפירוש ר"א מן ההר לחגיגה שם שהביאו את שני הפירושים. ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם  מקואות פ"ה מ"ו וברע"ב שם שכתבו שאף נוסח 'חרדלית' מתפרש במובן 'הרדלית', 'והומר בו החי"ת במקום ה"א'. ועי"ע בתוס' הרא"ש חגיגה שם ד"ה נגזור, מהדורתנן עמ' קסד, וב'עטרת ראש' שם.

[46]רש"י ד"ה נגזור ראשין.

[47] קרי: 'בְכִפּוּי'. ושמא כתוב 'בכפי', כברש"י.

[48]השווה רש"י: 'ואין מטבילין בכיפין, שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעיתו [ראמ"ה הוסיף הפירוש: 'כשהוא דולג למרחוק'] שהוא עשוי ככיפה, וטעמא כדמפרש מפני שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר'.

[49]וכן פירש רבינו בחגיגה יח, ב ד"ה הוחזק: 'לשון כונה, שהתכוין לטבול כדי לאכול חולין'. וכך פירש רש"י כאן ד"ה הוחזק ובחגיגה שם טבל לחולין.

[50] בעמוד א.

[51]רש"י ד"ה רבי יוחנן.

[52] היינו: חולין.

[53]ויקרא, יג, נד.

[54] שם.

[55] כך פירש רש"י. ורגמ"ה פירש תכבוסת ראשונה לדעת שכתוב בה 'אשר תכבס' (שם פסוק נח) משמע אשר תכבס לדעת.

[56]כפירוש רש"י מד"ה מה ת"ל עד ד"ה אף שניה. כאן נמשך רבינו אחר לשון רש"י, אבל להלן ק"ה לרבנן, מפרש רבינו לדרכו שר' יוחנן ס"ל דבעינן בתכבוסת שניה כוונה לשם טבילה, ועיין מ"ש שם בהערה 62.

[57] כגון שחיטה או טבילה.

[58]רש"י ד"ה מי.

[59]עיין רש"י ד"ה ורבנן.

[60] לעיל ב, א.

[61] כדאיתא לעיל בעמוד א.

[62] עיין בתוס' לעיל ע"א ד"ה ואי שכתבו דלא אתיא כרבנן, דלרבנן 'נהי דלא בעי כוונה לזביחה לחתיכה מיהא בעיא היינו לחתיכת סימנים'. אך עיין בחידושי הרמב"ן לעיל יב, ב ד"ה מאן תנא שכתב: 'חרש שוטה וקטן אין להם כונה כלל ואפילו לחתיכה שאין כונתם כלום, שאילו היתה כונתם לחתיכה כלום אפילו רבנן מודו דלא בעינן כונת זביחה'. ומדברי רבינו משמע שנקט כפירוש הרמב"ן דלא חשיבא כוונתם כוונת חתיכה, וזה שהוסיף ש'אינן בני דיעה לשווייה חתיכה כשרה', היינו לומר שמאחר שאין כוונתם לחתיכה כלום אינם יכולים לשווייה חתיכה כשרה אפילו לרבנן.

[63] לשון רש"י ד"ה זכנהו. עיין ביד מלאכי בכללי התלמוד, כללי הבית, אות קיט, שכתב שמדברי רש"י אלו מבואר שלא כדברי המגיד משנה בפ"ג מהל' גניבה הי"ד, עיי"ש שכתב: 'ואף על גב דאמר רבא (בקידושין יח, א) בהא זכינהו ר"א לרבנן לא אמר שיהיה הלכה כן'. ואילו רש"י כאן מפרש 'זכנהו' במובן נראין דבריו מדבריהן.

[64]רש"י ד"ה מתקינות.

[65]כפירוש רש"י ד"ה לרבי נתן.

[66] רבינו מפרש שירדה והכניסה את כל גופה לתוך המים בכוונה, אלא שלא התכוונה לטבילת מצוה רק להקר את עצמה. וכן פירש הראב"ד לפי המובא על שמו בשיטה מקובצת כאן ד"ה לרבנן שירדה להקר, שנתכוונה לשם רחיצה בעולם, 'דלגבי שחיטה מכשרי, לגבי טבילה פליגי בכי האי גוונא רב ור' יוחנן, דרב מדמי ליה לשחיטה, ור' יוחנן אמר לך שחיטה הוא דלא בעינן כונה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים שפסול, אבל בטבילה בעינן כונה מעליתא'. והיינו שלגבי שחיטה מכשרי בכוונה לחתוך הסימנים, ואפילו שלא התכוון להכשר שחיטה, ובטבילה נחלקו רב ור' יוחנן, רב מדמה טבילה לשחיטה, ומטהרה לביתה כל שהתכוונה לרחוץ כל גופה במים ואפילו שלא התכוונה לטבילת מצוה. ודכוותה דשחיטה דבעינן כוונה לחתוך שני הסימנים ולא סימן אחד, אף בטבילה מיירי שהתכוונה לשם רחיצת כל גופה במים. ור' יוחנן מחלק בין שחיטה לטבילה, ומצריך כוונה לטבילת מצוה. ורש"י פירש: 'כשירדה להקר. ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים'. ונראה מדבריו שלא נתכוונה להקר אלא מקצת גופה במים [ובפרט לפי מה שהוסיף בלשונו בהגהות שיטה מקובצת אות ד: 'שנתכוונה לרחיצה', וסתם רחיצה אינה רחיצת כל הגוף]. ולפי"ז רב מתירה לביתה אפילו בכה"ג שלא ירדה להקר כל גופה, ובזה חולק עליו ר' יוחנן, אבל אם ירדה לטבול כולה להקר ולא לבעלה טבילה מעליתא היא להתירה לבעלה. ועיין ברוקח סוף סי' שעט שכתב: 'אפילו ירדה להקר לא עלתה טבילה לרבי יוחנן עד שיכוין לשם טבילת טהרה'. ונראה שפוסק כר' יוחנן ומפרש בדעתו כפי שפירשו הראב"ד ורבינו שבטבילה בעינן כוונה לשם טבילת טהרה. [ועיין גם בתרומת הדשן סי' רנז שכתב דבעינן כוונה לטהר. אבל שמא לכתחילה פסק כן לחומרא. ועיין בהגהת רמ"א לשו"ע יו"ד סי' קצח סמ"ח.] ועיין כאן בשיטמ"ק ק"ה ורש"י ז"ל פירש, שכתב בטעם שלא פירש רש"י כגון שטבלה כל גופה ולא לשם טבילה בעולם אלא לשם רחיצה מבלי שום נפילה כלל, כפי שפירש הראב"ד, משום דאי הכי מאי נאנסה וטבלה דקאמר, הא לא היה כאן שום אונס כלל, להכי פירש שנתכוונה לרחוץ קצת מגופה ושוב נפלה כולה למים. והיא קושיא חזקה על פירוש רבינו והראב"ד. ומאידך גיסא עיין בחידושי הרש"ש שתמה על רש"י במה שפירש שלא נתכוונה אלא להקר מקצת גופה, והלא בשחיטה משמע דבעינן לרבנן שיכוון לחתוך כל הסימנים. ונשאר בצ"ע. ונראה שלפיכך מעדיפים הראב"ד ורבינו לקבל דוחק לשון 'נאנסה וטבלה' מפני קושי הענין לדרכו של רש"י, שאף אם אנו מדמים טבילה לשחיטה, סבירא להו שכך הוא הדין בשחיטה לרבנן דבעינן שיכוון לחתוך כל הסימנים, ואם יתכוון לחתוך בבהמה רק סימן אחד וחתך שנים כמתעסק לא תעלה לו שחיטה, ואם כן גם בטבילה צריך שתרד לתוך המים בכוונה להקר כל גופה. ולפיכך לדעתם נקטינן לשון 'שנאנסה' האמור אליבא דרב כפשוטו, שלרב לא בעינן שום כוונה ואפילו נפלה וטבלה כשרה, אבל אליבא דר' יוחנן 'נאנסה' לאו דוקא, אלא היינו שלא התכוונה לטבילת מצוה, אבל בודאי שהתכוונה לטבול כל גופה במים. ואף לרש"י שפירש להקר מקצת גופה, יש לומר שלא פירש כן אלא אליבא דרב, ור' יוחנן חולק עליו אפילו בנתכוונה להקר כל גופה. ובעיקר הקושיא שהקשה הרש"ש על פירוש רש"י, נראה לדרך זו הסברא היא שדי בכוונה לחתוך סימן אחד בבהמה, שגם בכה"ג מתכוון לחתוך מיקרי ושחיטתו כשרה. ועיין מ"ש בזה בתפארת יעקב ד"ה שם ולרבנן.

[67] הדף קרוע והכתב מחוק והשלמנו לפי העניין.

[68] רבי יונתן דורש הכתוב בויקרא יג, נח, המדבר בכיבוס שני לאחר הסגר שבעה ימים ותכבוסת ראשונה: 'והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תְּכַבֵּס וסר מהם הנגע וְכֻבַּס שנית וטהר', בהיקש, מקיש תכבוסת שניה שהיא טבילת הבגד לתכבוסת ראשונה שהיא כיבוסו, מה תכבוסה ראשונה לדעת אדם, אף תכבוסת שניה לדעת, ומפרש רבינו אליבא דר' יוחנן 'לדעת' היינו לשום טבילת טהרה, שיתכוון לטהר הבגד מן הנגע שהיה בו. וילפינן מטבילה זו לטבילת נדה לבעלה דבעינן בה כוונה לשם טבילת טהרה. ולדרך זו זהו הפירוש בכל שנאמר בו 'לדעת'; בתכבוסת ראשונה היינו שמכבס הבגד בכוונה לטהרו, וכן בתכבוסת שניה 'לדעת' היינו בכוונה לטהרו. ופירש כן בהתאם למה שפירש לרבנן שירדה להקר היינו שירדה לתוך המים מדעתה להקר כל גופה אבל לא התכוונה לטבילת טהרה, לפי"ז כך יש לפרש 'וכבס שנית וטהר' לענין שאם לא נתכוון לשום טבילת טהרה לא עלתה טבילה לבגד. אבל רש"י לפי דרכו שפירש שירדה להקר היינו מקצת גופה, מפרש כאן (בד"ה אף שניה לדעת) מדרש 'וכבס שנית' שבא למעט אם נפל הבגד לתוך המים מאליו לא עלתה לו טבילה, אבל כל שהטבילו בפועל ולא כמתעסק עלתה לו טבילה, ואפילו שלא טבל בכוונה לטהרו מנגעו. ואע"פ שלעיל פירש ר"א מן ההר: 'אף שניה לדעת. ולא שיפול במים מאליו', כרש"י, הדין דין אמת, אלא שלמסקנא מפרש רבינו לר' יוחנן שלא די בכוונת המעשה אלא בעינן גם כוונה לשם טבילת טהרה. ועיקר מה שמביא רבינו (והראב"ד) שלא לפרש כפירוש רש"י היא הסברא החיצונית, שלדעתם כל שלא נתכוון לרחוץ כל גופו אין כאן כוונת רחיצה כלל, ולכן הם מכוונים כל נידון הסוגיא לר' יוחנן להצריך כוונה לטבול לשם טהרה. וזהו המכריע לפרש 'לדעת' האמור גבי תכבוסת שניה לענין הכוונה. ועוד יתכן שראמ"ה מפרש 'וכבס שנית וטהר' במובן שיטבלנו בתכבוסת שניה לשם טהרה. ועיין ברמב"ם הל' טומאת צרעת פי"ב ה"א: 'ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו וטהר'. ועיין שם בכס"מ, ומשמע שנקט שהרמב"ם מפרש 'וכובס' היינו כיבוס הבגד כולו 'וטהר' היינו הטבילה, שלא כפירוש רש"י לויקרא יג, נח שנסתייע מדברי התרגום לפרש 'וכובס' היינו טבילה.

[69] 'אף כאן בעינן דעת כהן, תלמוד לומר וטהר, מכל מקום'.

[70] כלומר, וכוונת כהן כדהתם בתכבוסת ראשונה הנעשית על דעת הכהן, כדכתיב (שם פסוק נד): 'וצוה הכהן וכבסו', לא בעינן, שלזה הועיל מדרש 'וטהר, מכל מקום' להוציא מן ההיקש דעת כהן בכיבוס שני.

[71] אם הכוונה לתכבוסת ראשונה הרי אין בה טבילה כלל אלא כיבוס ממש, כפי שפירש רש"י בויקרא שם שכל כיבוסין שבפרשה זו לשון לבון ויתחוור הן. ויש לפרש הלשון כך: הא כוונה לשם טבילת טהרה בכיבוס שני ילפינן מכיבוס ראשון שמכבס בכוונה לטהר, וכן בכיבוס שני טובל בכוונה לטהר.

[72] ביצה ד, ב.

[73]וכן פסק בעל ההשלמה מטעם זה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכ"כ כאן בפסקי מהרי"ח סי' תתקיא, ועיין מ"ש שם בהערה 30.

[74]סוף התיבה מחוק, ושמא כתוב: למילף.

[75] היא הברייתא ששנתה טבל ולא הוחזק מותר לחולין.

[76] נראה שנקט שאף הברייתות שנשנו בסתם אליבא דרבים נשנו. ואף שמצינו במקומות שמעמידים ברייתא שנשנית בסתם בחד תנא, מכל מקום מי ששנה הברייתא בסתם ביקש לקובעה להלכה ולפיכך שנאה בסתם, כמו שאומרים כן ביחס למשניות. [יש מן הראשונים שאומרים דסתם מתניתא ר' יהודה היא, עיין בשיטמ"ק ב"ק נז, ב ד"ה סברוה שכתב כן בשם הרא"ה, וכ"כ הריטב"א בחידושיו לב"מ צה, ב ד"ה סברוה, ור"מ המאירי בחידושיו לעירובין מו, ב, ועוד. וכ"כ ב'תוספות ר"י הזקן ותלמידו', ח"א, שבת מג, ב ד"ה והא דסתם תוספתא אליבא דר' יהודה, ושם ברייתא היא ולא תוספתא, עיי"ש ב'הערות וביאורים' הערה 40.]

[77] צ"ל: 'דר' יונתן'. כלומר, ההיא ברייתא דר' יונתן בן יוסף, שאמרו דאתיא כר' יוחנן.

[78] היינו: דחולין.

[79] וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' מקואות ה"ח, ומביאו רבינו להלן בסמוך. ועיין בר"ן על הרי"ף (ז, א) ד"ה הא הפילה, שכתב דמסתברא כמו שפסק הרמב"ם מכמה טעמים, עי"ב. וע"ע במ"ש הרמב"ן והר"ן בחידושיהם. ועיין בב"י לטור יו"ד סוס"י קצח שהביא כמה פוסקים העומדים בשיטה זו, וכתב שיש חולקים לפסוק כרבי יוחנן. ועיין גם בחידושי הרמב"ן והרשב"א ובפסקי הרי"ד שכתבו דלחומרא נקטינן. ועיין בשו"ע מחבר ורמ"א יו"ד שם סעיף מח.

[80] אפשר שצ"ל: 'ח'', ור"ל הלכה ח.

[81] עיין בישועות יעקב יו"ד סי' קצח ס"ק ח, בשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' צ ד"ה והנראה, בחידושי חת"ס כאן, ועוד, שדנו בדין זה דלכתחילה בעינן כוונה לטבילה, האם הוא מדיני וסדר הטהרה, שיש להחמיר לכוון בטבילה לחולין לכתחילה אטו טבילה לקודש, או שכל ענין הכוונה כאן הוא בכדי לשים על לב ליזהר ולטבול כראוי.

[82] במדבר יט, ג. דרשה זו הובאה בגמרא להלן לב רע"א.

[83]עיין פירוש רש"י להלן שם ד"ה לרבי נתן וד"ה לרבנן.

[84]רש"י ד"ה כמכא.

[85] לשון רש"י: 'לכי תיכול. כשתמדוד לי עליה כור של מלח בשכרי אומר לך טעמו של דבר'. ופירוש מחודש מפרש רבינו פרחיה מאמר זה בהיקרותו בשבת ד, א (עמ' 2), וז"ל: 'אמ' ליה לכי תיכול עלה כורא דמלחא. כלומר כדי שתשב במדרש ותלמוד בזמן שתאכל בו לחם שצריך לכורא דמילחא ללפת בו כדרך כל הלומדים בתורה, כדתנן (אבות פ"ו מ"ד) זו היא דרכה של תורה פת במלח תאכל'.

[86]בד"ה האי. בדברי רבינו נוסף טעם ההבדל ביניהם שהכותח יבש והחומץ לח.

[87]הלכות מאכלות אסורות פ"ט הכ"ה.

[88]בהשגות הראב"ד שם השיג על דברי הרמב"ם, וכתב: 'גירסא אחרת יש אצלינו'. ופירש הכ"מ שלשון הרמב"ם: 'שהחומץ אינו שואב מן הכמך', אינה מתאימה לדברי הגמרא שלפנינו: 'האי איתיה לאיסוריה בעיניה'. וכן העיר הריטב"א כאן, ועוד ממפרשי הרמב"ם שם. אבל לפי פירושו המחודש של רבינו הפירוש מיושב לפי גירסת הגמ' שלפנינו. ועיין בתוס' ד"ה מהו שפירשו בדרך אחרת שבבשר בחלב נזהרים יותר משא"כ בחומץ ומלח ולפיכך גזרו, ועי' בריטב"א ובמאירי שדחו פירוש הרמב"ם ופירשו כעין פירוש התוס'.

[89]לפנינו, המתיר היה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא. אלא שמן ההמשך עולה, שרבא הסכים ואף שיבח פסק הלכה זה.

[90]הכתב מחוק כחצי שורה.

[91] הכתב מחוק, וכך נראה להשלים.

[92] הכתב מחוק, וכך נראה להשלים.

[93]וכן פירשו הרמב"ן, הריטב"א והמאירי בפירושם הראשון, והר"ן על הרי"ף (מא, ב) ד"ה וחי. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ד ש"א (ג, ב) בשם הראב"ד. וכן מסיק רבינו להלן בד"ה מתבל בתבלין, עיי"ש.

[94]רוצה לומר, שיש מפרשים שחי היינו שאינו מבושל, וצלי היינו מבושל אע"פ שהוא קר, והיינו משום שדבר הנצלה בלע טפי אע"פ שהוא צונן ובעי קליפה. וכן הביא ר"מ המאירי בשם גדולי המפרשים וגדולי פרווינצה (עיין ספר העיטור שער הל' הכשר הבשר (ו ע"ד)), וההשלמה והמאורות בשם רבינו משולם והראב"ד. וכ"כ ר"מ המאירי בבית הבחירה לפסחים עו, א ק"ה המליח בשם גדולי עולם וגדולי המפרשים [אלא שכתב שלא נראו דבריהם], וההשלמה בפסחים שם. וכן כתב בפסקי הרא"ש כאן סי' לג. וכ"כ בספר הבתים, שער בשר בחלב, שער ג אות ג, בשם הראב"ד. [וכן משמע מתשובת הראב"ד שבתשובות ופסקים סי' עה, והביאו דבריו מאיסור והיתר שלו בארחות חיים הל' איסורי מאכלות סי' מז, ובכל בו הל' בשר בחלב סוף ק"ה מליח.] ופירשו הטעם משום שע"י צלי הוא רך ונוח לבלוע. וכ"ה דעת התוס' לעיל צו, ב בד"ה עד, ובפסחים עה, ב ד"ה ואם. ועי"ע מ"ש בזה בטור וב"י ושו"ע ונו"כ יו"ד סי' צא ס"ז.

[95]רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ט הי"ט.

[96]מדייק רבינו מלשונו שהכוונה לצלי דוקא ואפילו צונן, שאם הכוונה לרותח היה לו לפרש. וכן מדייק מדבריו בספר הבתים שם, וסיים שפירוש זה עיקר. וכן דייק ר"מ המאירי, אלא שמחלק בין צלי לבישול, וכתב שבודאי במבושל צונן מודה שבהדחה סגי. ועיין בב"י יו"ד שם שכתב שדברי הרמב"ם בזה סתומים כדברי הגמרא ואין בהם הכרע.

[97]רש"י בד"ה ואי מתבל כתב רק שמרככין אותו, ובלשון רבינו נוסף שמחממין אותו, וכן להלן. ומשמע שאפילו בלא נתבשלו או נצלו עמו, התבלין עצמם מחממין הבשר, ועיין בהערה הבאה.

[98]משמע שאפילו בצונן התבלין אוסרין. ועיין בש"ך יו"ד סי' צא ס"ק כא שכתב שיש ג' דעות בראשונים בזה, דעת ספר התרומה סי' סג, פסקי הרא"ש שם, הטור יו"ד שם, ועוד, שצלי אפילו צונן שנפל לחלב צריך קליפה, ואי אית ביה פילי או מתובל בתבלין כולו אסור אפילו אם הוא חי. ודעת הרשב"א בתוה"ב שם והר"ן שם – וכתב הרשב"א שם שכ"ה דעת רש"י כאן – שאם הצלי צונן אין צריך אלא הדחה וברותח צריך קליפה, ובצלי רותח שיש בו בקעים או מתובל בתבלין כולו אסור. והאו"ז, והגהת מרדכי בשם מהר"ף וסמ"ק, ותשובת מהר"ם מרוטנברג, ועוד, סוברים דצלי צונן צריך קליפה, וצלי צונן שהוא מתובל בתבלין או שיש בו בקעים כולו אסור, אבל חי לא. עיין בש"ך יו"ד שם. ומדברי רבינו כאן משמע שהתבלין גורמים לאסור בצונן כיון שמחממין אותו, אך לא הזכיר אם מדובר בצלי דוקא או אפילו בחי.

[99]לעיל בד"ה וה"מ חי הביא רבינו שתי דעות בזה, אם צלי היינו אפילו כשהוא צונן, או אין הכוונה אלא שיהא חם, וכאן מצדד שאינו אוסר אלא כשהוא חם, ומוכיח כן מהגמרא בפסחים.

[100]פסחים עו, א.

[101]נראה הכוונה שהעלהו מן הצלי באמצע צלייתו, ראה להלן ד"ה חמר בשר ובהערות, אבל אם נצלה לגמרי ונגמרה צלייתו פשוט שהמוהל האדום היוצא ממנו איננו דם ומותר.

[102]כן פסקו הרי"ף בסי' תתנט (מא, ב) והרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"ו הט"ז, והרבה מהראשונים.

[103]וכן כתב הרמב"ן. והרשב"א בחידושיו כתב שיהא נצלה 'עד כדי שיהא ראוי לאכילה', ובתוה"ב ב"ג ש"ג (פ, ב) כתב: 'שהגיע לכלל צלייה כמו שדרכו של אדם לאכלו'. וכעי"ז היא לשון רבינו בהמשך, שנצלה כל צרכו הוא שנאכל מחמת צלייתו. והיינו שלא נצלה צלייה גמורה, אבל עכ"פ אנשים אוכלים אותו כך. אך עיין בר"ן על הרי"ף (ד"ה ככר) שכתב שרבא מתיר לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. ומדברי המגיד משנה לרמב"ם שם נראה שהבין שהר"ן חולק בזה על הרשב"א, עיין שם שהביא דבריהם כשתי דעות חולקות, וכמאכל בן דרוסאי הוא פחות מצלייה הראויה לאכילה. ובשו"ע יו"ד סי' עו ס"ה פסק שצריך כדי שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם, וכתב שם הרמ"א בהגהה דהיינו חצי צלייתו.

[104]קיא ריש ע"ב.

[105]רש"י ד"ה משתעלה, בלישנא אחרינא.

[106]כמבואר בדיבור הבא מהלכות גדולות.

[107]כך כתוב בכתה"י, ושמא צ"ל: משיך, או: משיב.

[108]כרש"י בע"ב ד"ה ומשפייה.

[109]הל' דם (סי' סה, קלג ריש ע"ג), והובא ברש"י ד"ה ומשפייה, בתוס' בע"א ד"ה תרי גללי, וברוב ראשונים ופוסקים.

[110]עיין בש"ך הארוך על הטור יו"ד סי' עו שהבין ברש"י שנותן המלח או על הבשר או לתוך הכלי, אבל לא צריך שניהם. אבל הרי"ף (סי' תתנט מא, ב) גרס: 'עד דמייתי תרי תלת גללי דמילחא ושדי ליה בבי דוגי', משמע שהכל נותן לתוך הכלי ולא על הבשר. וכן העתיק בספר המאורות. וכן משמע בעוד ראשונים שלא הזכירו שנותנם על הבשר אלא לתוך הכלי. וכ"כ הטור יו"ד סי' עו (ס"ו). ובכנה"ג הגהות הב"י יו"ד שם כתב על לשון רש"י: 'ולא ראיתי לשאר מפרשים פירשו כן'.

[111]כלומר, מזה שהוצרך רש"י כאן לומר שישים מלח אף על הבשר, ואינו שם אלא מלח מועט, נראה שלצלי לא צריך מלח כלל, ורק מפני שרוצה לשים כלי תחתיו ולשפוך ממנו השומן צריך לשים מלח מועט על הבשר. ולפי"ז צ"ע ממ"ש רש"י בפסחים עד, א ד"ה שריא, שמדבריו שם משמע שלכל צלי צריך מליחה מועטת. ועיי"ש בתוס' ד"ה האי מולייתא שחולקים על רש"י. וכן דעת רוב הראשונים שאינו צריך מליחה כלל לצלי. ועיין בדברי רבינו להלן דף קיג, ובטור וב"י יו"ד סי' עו (ס"א).

[112] דף קיג, א ד"ה אין הבשר יוצא מידי דמו.

[113]הלשון חסרה, ונראה שחסר כאן דיבור המתחיל: 'והאמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה'.

[114]מלה זו מחוקה בכתה"י, וכך נראה להשלים. ור"ל שאם ע"י דוחק הסכין הוא מוציא הדם הנבלע עדיין בבשר, א"כ אמאי רבא לעיל בע"א אכיל ליה ולא חשש לכך.

[115]כעי"ז כתב הרמב"ן לעיל בע"א, וכן משמע במאירי. והרשב"א והריטב"א לעיל פירשו שכל איסור דם זה הוא משום מראית העין, וכ"כ הר"ן (מא, ב בדפי הרי"ף). ועיין ברשב"א שכתב בשם הראב"ד שלא התירו אלא על ככר, שהמוחל נבלע בתוך הככר ולית ביה משום מראית העין. אבל הרשב"א סובר שאפילו בכלי מותר, שאין המוחל הנצלה נראה עוד כדם, ולפיכך קוראים לו חמר בשר, שכבר אין לו מראה דם ואין לטעות בו. וכן פסק הרמ"א בהגהת שו"ע יו"ד סי' עו ס"ה שהמוהל בלא ככר נמי שרי, ובביאור הגר"א שם אות יז כתב מקורו הוא מהגמרא דקרי ליה חמר בשר.

[116]כרבא. וכן הביא רבינו לעיל ד"ה חמר בשר שהלכה כרבא, עיי"ש ובהערות.

[117]כך כתב רש"י בד"ה אסורין שהדגים לבדן אסורים אבל העופות מותרים. ועיין בתוס' ד"ה דגים. אבל הראשונים הביאו דעה הסוברת שאפילו העופות אסורין, עיין ברמב"ן בשם יש מי שאומר, וברשב"א בחידושיו כאן ובתוה"ב ב"ג ש"ג (עה, א), בר"מ המאירי, ועוד, עי"ב.

[118]דף כ, ב; כא, א.

[119]כא, ב.

[120]הכתב לא ברור, וכך נראה לקרוא.

[121]וכעי"ז כתב בפירוש ר"י מלנויל בקיצור שאין הדגים צריכים מליחה שדמן מותר, שכל זמן שטרידין לפלוט דבר מותר או אסור אינן בולעין.

[122]הכתב לא ברור, ונראה שכך כתוב.

[123]כך כתב רש"י בד"ה דגים ועופות, וכ"כ שאר ראשונים.

[124]נוסף בגליון כתה"י.

[125]וכ"כ בתשובות ופסקים להראב"ד סי' רז, באיסור והיתר לרבינו משולם מלוניל בשם רב אחא גאון ז"ל, ופסקי הרא"ש סי' מט בשם רב אחא משבחא, והובא בטוש"ע יו"ד סי' סט סט"ז.

[126]וכ"כ הב"י בשם הגהות מיימוני (הל' מאכלות אסורות פ"ו אות י), סמ"ג (ל"ת קלז), או"ז (ח"א סי' תעד) ומרדכי (סי' תשכד), עי"ב. וכ"כ בספר העיטור שער הכשר הבשר (ח"ב ו ע"ב), ובספר הבתים שערי חלב ודם ש"ד אות ה, ועוד. ועי"ע בב"י שם שהביא מתרומת הדשן (סימן קעג) שדן בדברי האו"ז שכתב שאם הדף אינו מונח במדרון אסור, אם זה דוקא בדף שלא הוחלק ברהיטני ואינו חלק ואין המים זבים ממנו. ברם כמה מהראשונים (או"ז, ספר העיטור, ארחות חיים (צויין בהערה הבאה) וספר הבתים) כתבו בסתם שהדף מונח במדרון. ועיין ברמ"א שם. ורבינו לא הזכיר מדרון דוקא אלא כתב שדף וטבלא 'בכי האי גוונא' מותר, והכוונה היא שהוא באופן שהמים נגרים ממנו, כמו שהזכיר.

[127]הלכות גדולות הלכות דם סימן סה: 'ושרי למימלח עילוי בודיא ועילוי ארבלא ועילוי גילא, כללא דמילתא כל מילי דכי שדית מיא עלייהו דייב שרי למימלח עילויה'. וכ"כ בארחות חיים הל' איסורי מאכלות (עמ' 357) בשם רב האי גאון. ובדבריהם לא הוזכר דף פשוט אלא בודיא וארבלא וגילא (יש שפירשו מחצלת, כברה וקש), אבל לפי הכלל שכתבו שצריך שהמים זבים ממנו אפילו על דף שרי. ובארחות חיים שם לפני שהביא דברי רב האי גאון כתב שמותר למלוח במקום מדרון כגון על גבי דף פשוט.

[128]רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ו הי"א, שאין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב, והיא לשון הגמרא להלן קיג, א.

[129]כלומר, שאין אחד ממהר לפלוט מעצמו יותר ממה שהשני פולט מעצמו.

[130]בגמרא ובפירוש רש"י לא נזכר רק שהקרום שלהם רך, ורבינו הוסיף שאף הבשר רך.

[131]וכן יוצא מדברי התוס' ד"ה דגים ועופות וד"ה ודגים רפו, דדם משרק שריק במליחה ואינו אוסר שאר החתיכות שנמלחו עמו. ועי"ע בתוס', רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, פסקי הרא"ש סימנים לו, לז, ר"ן להרי"ף (מא, ב – מב, א), ועוד.

[132]וכיון שמליח כרותח הרי חום התחתון דהיינו העופות המלוחים יחמם העליון דהיינו הדגים. אך צ"ב שהרי שניהם מלוחים, וא"כ הוי כחם וחם שמפליטים ומבליעים מזה לזה, ואמאי נקט משום תתאה גבר, שלא אמרו תתאה גבר אלא כשאחד חם ואחד צונן, שהתחתון גובר ומיקר או מיחם לעליון. ונראה שהכוונה היא שכיון שמיהרו הדגים לגמור פליטתן קודם העופות הרי כבר פסק כח מליחתן ונעשו כתפל, והעופות עדיין מפליטין דמן ונמשך כח מליחתן, והוי כמליח למטה דהיינו העופות, ותפל למעלה דהיינו הדגים. ועל כן הקשה רבינו שכיון שמליח כרותח נימא תתאה גבר שהעופות יחממו הדגים, והדגים שכבר נאסרו יפליטו שוב מצירן לעופות ויאסרו העופות. שכן הדין באיסור צונן למעלה והיתר חם למטה דאמרינן תתאה גבר שההיתר מחמם האיסור ושוב חוזר ואוסר ההיתר, כמבואר בפסחים עו, א ובטור ושו"ע יו"ד סי' קה ס"ג, ועוד. וכעי"ז העיר רבינו להלן קיג, א ד"ה לא גבי דג טמא ודג טהור, עיי"ש.

[133]שם. שם ביאר רבינו שני טעמים בזה, עי"ב ובהערות. ועיין בתוס' ד"ה דגים ועופות שפירשו טעם אחר שלא נאסרו העופות מהדגים (לא העירו משום תתאה גבר), שדם במליחה משרק שריק ואינו מבליע בעופות, אבל בדגים דרפו קרמייהו מבליע ולא שריק דם עופות מינייהו. ועי"ע מ"ש הראשונים הנ"ל.

[134]צ"ע, שכבר ביאר כשיטת רש"י שהעופות מותרין ואין אסורין אלא הדגים בלבד. ונראה שהמלה 'ועופות' היא ט"ס ויש למוחקה, ומדייק מדקאמר 'אסורין', דהיינו הדגים, משמע שהוא איסור עולם.

[135] הכתב מחוק ברווח ב' או ג' תיבות.

[136]הכתב מחוק ברווח ג' תיבות. ונראה להשלים הלשון כך: ולהך פירושא אם {בלעו} דגים אפי' {קודם מליחה} מדם העופות וכו'. ור"ל שאפילו אם בלעו דם מהעופות קודם מליחת הדגים, אין דם העופות יוצא מהן כשמולח הדגים כיון שאין זה ממין דמן. ואומר כן לעומת הפירוש השני שמחלק אם כבר נמלח חתיכה זו וכבר יצא דמה אין הדם הנבלע בה ממקום אחר יוצא שוב במליחה נוספת, ומפרש בהמשך שלפי הפירוש השני אם נבלע בו דם מחתיכות אחרות קודם שגמר פליטת עצמו, שוב יוצא דם האחרים במליחת עצמו, ואף שאינו מין דמו.

[137]הכתב מחוק בשיעור של חמש תיבות.

[138]הכתב מטושטש בשיעור שתי תיבות, ונראה שכתוב: וגמר פליטת {דמו אין} אותו דם וכו'.

[139]בדין זה נחלקו ראשונים. הרשב"א בתורת הבית, בית שלישי שער שלישי דף עד, הביא דעת רבינו יונה הסובר כי מה שנאמר כאן שהדגים אסורין אין פירושו שהם אסורים לעולם, כי באמת יש להם תקנה לחזור ולמולחם. אבל הרשב"א חולק עליו, ולדעתו דווקא כאשר בשר או דג הפולט את הדם שלו, הרי הוא פולט אגב כך גם דם שנבלע בו ממקום אחר, אבל לאחר שגמר פליטת דמו שוב אין למלח כח להוציא דם שנבלע בו ממקום אחר. ועיין בנידון זה בארוכה בשו"ע יו"ד סי' ע ס"ו ובפוסקים. וראה עוד לעיל בדברי רבינו בתחילת דף קיא, ב מ"ש בזה.

[140]סי' סח. והם דברי הר"י מאורליינ"ש המובא בתוס' שלנו ד"ה דגים רפו, ובפסקי הרא"ש סי' לז, ועוד. ועיין בב"י יו"ד ריש סי' ע.

[141]שמא יש להשלים המחק במלת 'לגמרי' או במלת 'קודם'. ובספר התרומה שם סיים: 'וגבי דגים דאסירי כי מלחן עם עופות היינו משום דנחו דגים מלפלוט קודם שהתחילו עופות לפלוט ונסתמו דגים מפליטה'.

[142]הכתב מחוק בשיעור שתי תיבות, ויש להשלים: בהדי הדדי, או: בכלי אחד.

[143]מהמשך דברי הגמרא ומתירוצו של רבא משמע שהנידון היה על הציר בלבד, וברש"י ד"ה אימלח לא מפורט מה בולעים. אבל הריטב"א פירש דמספקא ליה כל כמה דטריד למפלט דם אי בלע שמנונית או לא, וכן פירש מה דאותבינהו מדג טהור שמלחו עם דג טמא להלן בע"א, לענין אי בלע שמנונית או לא, עי"ב.

[144]מפרש רבינו ששתי שאלות שאל לו, אם בולעת החתיכה ציר בעוד שהיא טרודה להפליט דמה, ואת"ל בולעת, האם ציר נבילה אסור. ועיין ברש"י ד"ה אימלח ליה שפירש דמיבעיא ליה אי אמרינן כל זמן דטרודים לפלוט אינם בולעים גבי ציר כמו דאמרינן גבי דם. ועיין בחידושי הרשב"א שהעיר שרמי בר רחל נמי פשיטא ליה דצירן אסור ומאי פשיט ליה רבא. וכן נראה מהריטב"א שעמד על זה. ועיין באחרונים (ראש יוסף, תפארת יעקב, ועוד) שהקשו כן להדיא על פירוש רש"י שלא ענה לו רבא על שאלתו, שלא שאל לו אם ציר אסור, אלא שאל אם יכול לבלוע ציר בעוד שטרוד להפליט דם. [ועוד העירו שמשנה מפורשת היא בתרומות פ"י מ"ח שדג טמא צירן אסור.] ורבינו אכן פירש ששאל לו שתי שאלות, אם הוא בולע בעוד שפולט דם, ואת"ל בולע האם ציר נבילה אוסר. ומתשובת רבא נלמד שתיהם, עיין בדיבור הבא. ברם צ"ב איך מוכח ממה שאמר רבא שצירן אסור שמבליע במליחה. ועיין ברשב"א (לפי פירושו בדרך אחרת) ובריטב"א שפירשו דקים ליה לרבא שלא נצרכה דרשה דהטמאים לאסור צירן אלא באופן שמלחן זה עם זה, שבכה"ג יוצא הציר ונאסר, עי"ב. והיינו שמזה שהוצרכה דרשה לאסור צירן, ע"כ באה לאופן זה שנמלחו יחד, וממילא מבואר שאוסר הציר במליחה. ונראה שזוהי ג"כ כוונת רבינו בדיבור הבא שלפיכך נאסרה מחמת הדרשה דהטמאים לאסור צירן ובלעה השחוטה מציר הנבילה אע"ג דטרודה לפלוט, שלכך באה הדרשה לאסור ציר היוצא בשעת מליחה. וכעי"ז פירש בעמוד הבא ד"ה כרותח, דלימא ליה מדשמואל שאמר מליח הרי הוא כרותח, שלאיזה ענין אמר הוי כרותח אם לא לדין זה שנמלחו יחד ונאסרים משום הציר.

[145]ו, ב.

[146]כעי"ז פירש רש"י בד"ה לאסור צירן שהציר נוח לבלוע מן הדם. ועיין בריטב"א שלפי פירושו דמיבעיא ליה אם נאסר מחמת שמנונית חתיכת האיסור, הביא מאחרים שפירשו 'דפשיטא ליה דאע"ג דטריד מלפלוט דם שפיר בלע שמנונית שהוא דבר רך, אלא דמספקא ליה אם יש כח במלח להפליט שמנונית כמו דם או לא', עי"ב.