המעין

* רבינו אליהו ב"ר משה לואנץ (שכ"ד-שצ"ו; 1564-1636) נודע כאחד מגדולי התורה שבדורו בנגלה ובנסתר, אך רק מעט מכתביו נדפסו ורובם נשארו בכת"י. אבי אביו היה השתדלן המפורסם ר' יוסף יוזלמן מרוסהיים. הוא למד תורה אצל חכמי עיר מולדתו פפד"מ ואצל חכמי העיר קרקא וביניהם המהר"ל, ונבחר לערוך ולסדר את ספר 'דרכי משה' של הרמ"א על הטור והב"י. נודע כמקובל ובעל מופתים, ולכן כונה כבר בחייו 'ר' אליהו בעל שם'. כיהן כרב וראש ישיבה בכמה ערים בגרמניה, ולבסוף בוורמס (ורמייזא). כאן מובא פרק מתוך ספר חדש ובו חידושיו על הרמב"ם שיצא לאור בעז"ה בקרוב מכתב ידו, עם הערות וציונים.

[1] יבמות קיב, ב.

[2] דברים כד, א.

[3] גיטין פח, ב.

[4] וכן ראיתי לראש ישיבת שעלבים הגאון רבי מיכאל ימר שליט"א בספרו "בנתיב ההלכה" (שעלבים תשע"ד) שדן בעניין הסכמי ממון קדם הנישואין, והביא דברי רב נחמן והסביר דבריו. וז"ל: אף כאשר הכפייה נעשית ע"י בית דין, הגט כשר רק כאשר הכפייה היא כדין, כלומר שמדובר במקרה שבו ההלכה אכן מחייבת את הבעל לגרש. יש שני סוגי מקרים שבהם ההלכה מחייבת בעל לגרש: א. כאשר יש לבעל מומים או מחלות בלתי נסבלים ושאר המקרים המפורטים במסכת כתובות, שבהם ההלכה קובעת שיוציא ויתן כתובה. ב. כאשר האישה אסורה על הבעל, כגון נישואין אסורים או זנות. במקרים אלו, אם הגירושין נעשו בכפיית בית דין הגט כשר. בכל מקרה אחר, גט שניתן בכפייה הוא גט מעושה שלא כדין ונחשב פסול, וכפי שנפסק בשו"ע אבן העזר סי' קלד סע' ה (ועיין עוד לקמן בהערות 11, 14).

[5] שו"ת ח"ב סי' רעו.

[6] ח"ה סי' ב אלפים צה.

[7] שו"ת הרשב"א ח"ז סי' תיד: הטוענת על בעלה שאינו יכול, והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת כך... האשה שאמרה על בעלה שאינו יכול כלל, נאמנת. ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה... ונכנסים לחדר ועושין להם סעודה שמא מתוך כך ייתנו דעתם זה על זה... ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה, אבל אין כופין אותו ליתן גט, אלא יכולין בית דין לאיים עליו בדברים, ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אות בגופו.

[8] שו"ת הריטב"א סימן צו.

[9] שו"ת הריב"ש החדשות סימן לב.

[10] שו"ת זיכרון יהודה סימן עג.

[11] וע"ז העיר הגר"מ ימר שליט"א וז"ל: יש שכתבו שמצאנו בזה מחלוקת בראשונים, אך אין דבריהם מוסכמים. בפתחי תשובה (אה"ע סי' קלב) מביא שבשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' א) הסתפק בזה, וביאר הפתחי תשובה שהספק הוא שמא יש בזה חילוק בין מכר לגט, שלגבי גט אונס ממון אינו אונס... אמנם העירו על דבריו שבהמשך דברי התשב"ץ שם מבואר שמסקנתו היא כדברי הראשונים הנ"ל, שגם לגבי גט אונס ממון נחשב אונס... אם אכן יש ראשונים הסוברים שאונס ממון אינו אונס לעניין גיטין, לדבריהם פשוט שהסכם קדם נישואין לא יפגע בכשרות הגט, שכן אף אם נחשיב גירושין כאלו הנעשים באונס, בוודאי לא גרע מאונס ממון שמאיימים ליטול את ממונו של הבעל אם לא יגרש (בנתיב ההלכה עמ' 319).

[12] שו"ת מהרי"ק שורש סג.

[13] הובאו דבריו בבית יוסף אה"ע סי' קלד ס"ק ה.

[14] הנה מצאנו מחלוקת אחרונים בהבנת שיטת מהר"ם נגאר אי סובר כשיטת הר"י קולון או כשיטת הרשב"א. וכך כתב הגר"מ ימר שליט"א: יש ספק גדול בהבנת דבריו ובשאלה כמי הוא סובר. לשונו של רבי מיימון היא: "שהוא חייב עצמו במה שהוא רוצה לעשות", "כל זמן שהוא מגרש ברצונו מגרש", "זה רצונו היה מתחילה לגרש וברצונו הוא מגרש". השאלה היא מה כוונתו ובאיזה מציאות מדובר, אם מדובר במקרה בו הבעל עדיין עומד ברצונו לגרש כבתחילה, וכל החידוש הוא שאע"פ שאין בכוחו לחזור בו מן הקנס אם היה רוצה שלא לגרש, אין זה בגדר אונס, כיוון שלמעשה באמת רוצה לגרש גם אלמלא התחייב בקנס. אך אם מדובר במקרה שבו הבעל התחרט וכעת איננו רוצה לגרש, והוא מגרש רק כדי שלא להתחייב בקנס, ורבי מיימון מחדש שאף אופן כזה נחשב כרצון כיוון שכך היה רצונו בתחילה כשהכניס את עצמו לאונס, הרי שדבריו הם כשיטת המהרי"ק... בפשטות נחלקו בזה הבית יוסף והרמ"א בדרכי משה. הבית יוסף הביא את דברי רבי מיימון הנ"ל והביא אחריהם את דברי הרשב"א שבהם מפורש שהמקבל על עצמו קנס ומגרש נחשב כאנוס, והבית יוסף לא כתב או רמז לכך שיש כאן מחלוקת... לעומת זאת בדברי הרמ"א בדרכי משה שם מבואר לכאורה אחרת...  [הוא] למד שרבי מיימון סובר כשיטת המהרי"ק, לפיה כיוון שהבעל הכניס עצמו מרצון למצב של אונס נחשב הדבר כרצון, אף שבפועל איננו רוצה לגרש ומגרש רק מחמת הקנס, ולא כשיטת הרשב"א (בנתיב ההלכה עמ' 322).

[15] תשובות הרשב"א ח"ד סי' מ.

[16] ז"ל המאירי בפירוש המשנה (גיטין פח, ב): עישוי זה שהוזכר במשנתנו, לא סוף דבר שחבטוהו והכוהו על כך, אלא כל אונס במשמע, אפילו אונס ממון, כגון שהיו כובשין את ממונו עד שיגרש או הטילו עליו קנס על ידי גויים. ואפילו קיבלו מעצמו, כל שנתחרט וכופין אותו לקיים מצד הקנס אונס גמור הוא.

[17] שו"ת אגודת אזוב אה"ע סי' יט: מוכח מדברי הרשב"א מיניה וביה דעל כורחך איירי בשהשיעבוד היה באופן המועיל עפ"י דין תורה, ואפילו הכי סבירא ליה דחשיב אונס. וז"ל הרשב"א, אם נפשך לומר כתליוה וזבין הוא זה, דכיון שקיבל על עצמו מדעתו קנס אלף דינרים ובנתינת הגט הרוויח ממון זה הוה כמקבל ממון דעלמא, לא היא, שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מן ההפסד ממון, וגרוע טובא מהפקעת שאר כסות דמפטר מינייהו ע"י הגט, דלא חשבינן להו כקבלת ממון.... ומה שכתב התשב"ץ כו' זהו דווקא בשאין הכפייה תלויה בגירושין, שהרי גם אם לא יגרש כ"ש שיחויב בפריעת הכתובה, אלא שהם רוצים לוותר לו הפירעון הכתובה בעבור שיגרש, וכיון שכבר הוא מחויב ממון זה, הו"ל כאילו נטל ממון או מחילת החוב, משא"כ כשעיקר חיוב הקנס תלוי בגירושין, שאם הוא מגרש לא חל עליו חיוב כלל, דהו"ל כהצלת הפסד דחשיב אונס כמ"ש הרשב"א.