הרב יהודה זולדן

"ולקחתם לכם" – נטילה, הגבהה ונענוע

פתיחה

א. תנאים: על נטילת לולב... לולב כדי לנענע בו

ב. תלמוד בבלי: לולב כדי לנענע, והיכן היו מנענעין, מדאגביה נפק ביה

ג. הלכה למעשה: נטילה, נענועים וברכות

ד. תלמוד ירושלמי: לולב כדי לנענע, והיכן היו מנענעין, נתפלל בו

סיכום

פתיחה

המצוה בתורה בנוגע ללקיחת ארבעה מינים היא:

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג, מ)[1].

הפעולה הנדרשת היא לקיחה[2]. בלשון חז"ל פעולת הלקיחה נקראת נטילה, ונוסח הברכה הוא "על נטילת לולב", וכן מוזכר במקורות שיש לנענע את הלולב. נוסף על כך בתלמוד בבלי נזכר שגם בעת הגבהת ארבעת המינים יוצאים ידי חובת המצוה. מצות ארבעת המינים כוללת אם כן נטילה, נענוע והגבהה. מהי משמעותן של הפעולות הללו?

 

א.    תנאים: על נטילת לולב... לולב כדי לנענע בו

נוסח הברכה על מצות לולב מופיע בתוספתא במסכת ברכות, וביטויים נוספים הקשורים לנטילת הלולב מופיעים במשנה ובתוספתא במסכת סוכה:

העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כשהוא נוטלו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב (תוספתא ברכות [ליברמן] ו, י).

אתרוג...של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל כשר (משנה סוכה ג, ה)

מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו. לא נטל שחרית, יטול בין הערביים, שכל היום כשר ללולב (שם ט).

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (שם יב).

מצות לולב כיצד... התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו (שם ד, ד).

אם אין לו אתרוג לא יטול עמו לא רימון פריש ולא דבר אחר (תוספתא סוכה [ליברמן] ב, ט).

בדברי תנאים נזכר גם שיש לנענע את ארבעה המינים:

לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו, כשר (משנה סוכה ג, א).

והיכן היו מנענעין? (משנה סוכה ג, ט).

קטן היודע [נ"א: שיש בו דעת] לנענע חייב בלולב (משנה סוכה ג, טו; תוספתא חגיגה א, ב).

השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה. וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא (ברכות ל, א)[3].

גם בפסיקתא דרב כהנא (מהד' מנדלבוים נספחים ב) נזכרת פעולת הנענוע בעת הנטילה:

ועוד אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפניי, ואעפ"י שאתם עושין כן, אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי. למה? שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע מלפניכם, שנאמר: "ההרים רקדו כאלים" (תהילים קיד, ד), ואף לעתיד לבוא כן אני עושה לכם, הדא הוא דכתיב: "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה" (ישעיהו נה, יב).

מוזכרת גם פעולת 'הילול' שעושים בלולב. במדרש מוצגת התועלת שיש בעץ התמר (במדבר רבה פרשה ג, א), כאשר הלולב נועד להילול:

תמרה זו אין בה פסולת. אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן את הבית.

אצל האמוראים בתלמוד בבלי מופיעה פעולה מקדמית, שהמקיים אותה יצא ידי חובת מצות ארבעת המינים – והיא הגבהת ארבעה המינים ממקומם. במשנה (סוכה ג, יד) נאמר: "רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות". בגמרא (סוכה מא, ב – מב, א) נאמר:

אמר אביי: לא שנו אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב. הא מדאגבהיה נפק ביה? אמר אביי: כשהפכו.

לדברי אביי במשנה כשנאמר פטור הכוונה היא שאם הוציאו בשעה שעדיין לא יצא בו פטור, מפני שהיה אנוס ושכח והוציאו בשל טרדתו בדבר מצוה. אבל אם הוציאו לאחר שכבר יצא בו חייב חטאת, מפני שאינו טרוד עוד בדבר מצוה. על דברי אביי הקשתה הגמרא איך יתכן שיוציאנו לרשות הרבים ועדיין לא יצא בו ידי חובה, הרי מיד שהגביה את הלולב ממקומו הוא קיים את המצוה? תירץ אביי: כגון שהפך את ללולב בשעה שלקחו, שאז אין יוצא בו, עד שיטלנו כדרך גדילתו.

על כך שיוצאים ידי חובה בהגבהת ארבעה המינים יש ללמוד גם מהאמור במקום נוסף בגמרא (פסחים ז, ב), שם דנה הגמרא מדוע על מצוות מסויימות מברכים "וציוונו על..." ועל מצוות אחרות מברכים "וציוונו ל...". לדברי רב פפי מברכים "על..." על לשעבר, כשהמצוה כבר קוימה. בגמרא הובאה תוספתא (ברכות ו, י) שבה נאמר:

העושה לולב לעצמו אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כשהוא נוטלו אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב[4].

אם כן ברייתא זו קשה על דברי רב פפי, הסובר ש"על" משמע לשעבר! על כך השיבה הגמרא: "שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה", מהרגע שהגביה את הלולב כבר יצא ידי חובתו, והברכה על ארבעת המינים היא תמיד לאחר שהנוטל קיים כבר את המצוה, ולכן יש לברך "על...", שהוא לשון לשעבר.

בשני המקומות ה'סתמא דגמרא' היא זו שאמרה שבעת ההגבהה יוצאים ידי חובה. בגמרא בסוכה (מב, א) אביי מסכים עם הנחה זו, ומשיב שיש להגביה את ארבעת המינים לפני הברכה בצורה כזו שאין יוצאים בה ידי חובה.

אם כן, על פי התלמוד בבלי קיימות שלוש אפשרויות להסביר את הפעולה הנדרשת: "ולקחתם לכם" – נטילה, הגבהה, נענוע, ונוסח הברכה מורה על הנטילה: "על נטילת לולב". אולם על פי התלמוד הירושלמי קיימות רק שתי אפשרויות להסביר את פעולת הלקיחה: נטילה ונענוע[5]. יציאה ידי חובה באמצעות פעולת הגבהה לא נזכרת בירושלמי.

בדברים להלן נברר את המשמעות והתוכן  של כל פעולה מבין שלוש הפעולות האלו. נלבן את הדברים כפי שהם בתלמוד הבבלי, ולאחר מכן את הופעתם בתלמוד הירושלמי.[6]

 

ב.    תלמוד בבלי: לולב כדי לנענע, והיכן היו מנענעין, מדאגביה נפק ביה

המשניות בפרק השלישי במסכת סוכה עוסקות במצות נטילת ארבעת המינים. המשניות הראשונות בפרק עוסקות בכשרות כל מין בפני עצמו (משניות א-ז), ובאגד ארבעת המינים (משנה ח). כבר בתחילת הפרק, בסוף המשנה הראשונה, נזכרת פעולת הנענוע: "כל לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו כשר" (משנה א)[7]. ההלכה במשנה זו נועדה להגדיר את שיעור גובה הלולב, ואת הפעולה הנדרשת בנטילה.

האזכור של הנענוע במשנה הראשונה הוא במסגרת דיני כשרות הלולב [גזול, ציני הר הברזל, עיר הנדחת, ועוד], ובאופן ממוקד יותר בנוגע לגובה המינימלי של הלולב. השיעורים של ארבעת המינים מופיעים בתוספתא (סוכה [ליברמן] ב, ח): "שיעור הדס וערבה שלושה טפחים, ולולב ארבעה". על כך הקשתה הגמרא (סוכה לב, ב) "תנן 'לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו כשר'", ומכאן שגובהו של הלולב הוא רק שלושה טפחים! השיבה הגמרא: "אימא, וכדי לנענע בו כשר", כך יש לפרש את דברי המשנה שתהיה תואמת את הברייתא: לולב שיש בו שלושה טפחים, ובנוסף יש לו עוד טפח כדי לנענע בו, כשר. אך גם ע"פ פרשנות זו לא ניתן לדעת כעת באיזה שלב יש לנענע, האם כבר בנטילה או רק בהלל.

פעולת הנענוע נזכרת בהרחבה רק במשניות אחר כך, ואותה יש לבצע בעת אמירת ההלל (משניות ט-יא)[8]. פעולת הנענוע נזכרת גם במשנה האחרונה שבפרק (משנה טו).

בעקבות דברי המשנה "והיכן היו מנענעין" (משנה ט) שאלה הגמרא (סוכה לז, ב): "נענוע מאן דכר שמיה?" היכן נזכרה עד עתה פעולת הנענוע? ועל כך השיבה הגמרא: "התם קאי: 'כל לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו כשר', וקאמר היכן מנענעין". התשובה היא שכבר במשנה הראשונה שבפרק נזכר שמנענעין בלולב, והגמרא קישרה בין המשנה בה נזכר נענוע (משנה א), לבין המשנה בה נאמר היכן מנענעין (משנה ט). הנענוע המדובר (משניות ט-יא) הוא בעת אמירת בהלל, ומכאן שאין לנענע בעת הנטילה.

הרב ירוחם פישל פערלא (בפירושו על סה"מ לרס"ג כרך ג מילואים סי' ה דף רלה) כתב שבנוגע ליום הראשון נאמר "ולקחתם לכם", כשההדגש הוא בפעולת הנטילה, ועל כך נאמר בגמרא (פסחים ז, ב) "כיון דאגביה נפק ביה". אך במקדש נטלו שבעה ימים, ועל ימים אלו כתוב: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ) פעולת השמחה היא בנענועים, ועל כן נוסח המשנה הוא: "והיכן היו מנענעים" בבית המקדש. זו כנראה גם עדותו של ר' עקיבא בהמשך אותה משנה: "צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה'" (משנה סוכה ג, ט). ר' עקיבא מתאר מה הוא ראה במקדש[9]. לאחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה ימים זכר למקדש (משנה סוכה ג, יב)[10], ובמסגרת זו תיקן ריב"ז שיהיו מנענעים בעת אמירת ההלל, וכפי שהיה בזמן המקדש. אשר על כן כשהסתמא דגמרא שאלה: "נענוע מאן דכר שמיה"? השאלה היא מנין שמנענעים לאחר החורבן בעת אמירת ההלל, ועל כך התשובה: "התם קאי 'כל לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו כשר', וקאמר היכן מנענעין", היכן מנענעין כיום באמירת ההלל וכפי שהיה בזמן המקדש[11]. יושם לב שנוסח המשנה הוא: "והיכן היו מנענעין", ובתשובת הגמרא נשמטה המילה "היו" – "וקאמר היכן מנענעין"[12].

מאחר שברור שיש לנענע בעת אמירת ההלל גם כיום לאחר החורבן, דנים הראשונים בשאלה האם יש לנענע גם בעת הנטילה ומה המקור לכך, או שאכן אין לנענע בעת הנטילה, ומה החשיבות של הנענוע כיום לאחר החורבן בעת אמירת ההלל. נציין ארבעה כיוונים בעניין זה, כפי שעולה מדברי גאונים וראשונים בעקבות סוגיות הבבלי. 

1. עיקר המצווה לנענע היא בעת אמירת ההלל

רב עמרם גאון (סידור רב עמרם גאון, דף נ, ב [מובא באוצר הגאונים סוכה, עמ' 53-52]) כתב בשם רב פלטוי בן אביי ראש הישיבה:

מי שנוטל לולב לצאת בו חייב לברך עם נטילתו, שהלכה רווחת היא כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן... ולעניין נענוע אם שלא בשעת התפילה נוטלו מברך עליו ומנענעו. ואם רוצה לעשות כאנשי ירושלים יישר כוחו, כדתניא אמר ר' יהודה כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע לולבו בידו, קורא את ההלל לולבו בידו... (סוכה מא, ב).

המובאה מהגמ' בסוכה איננה בנוסח שמופיע בתלמוד הבבלי. שם מופיע מנהג אנשי ירושלים בשמו של ר' אלעזר בר צדוק, וכן לא נזכר שהלולב ביד בעת אמירת ההלל, ונזכר קורא קריאת שמע ומתפלל. מכל מקום יתכן שמתפלל הכוונה אכן בעת אמירת ההלל[13].

באופן דומה מופיע גם בשם רב מתתיה (אוצר הגאונים, סוכה עמ' 53):

מצוה לנענע בהלל, כתנן והיכן היו מנענעים... או בשעה שנוטלו מברך עליו ומנענעו ויצא.

מדברי הגאונים בולט שעיקר מצוות הנטילה והנענוע היא בעת אמירת ההלל. יש מצבים בהם ניתן לצאת ידי חובה כשמנענעים בעת הנטילה.

ר' יצחק אבן גיאת (אוצר הגאונים, סוכה, עמ' 54) כתב בשם רב האי גאון:

העם נהגו לברך בשעת ההלל, ולאותה מכוונים לנטילת מצוה, אבל קודם לכן לתפיסה בעלמא לחבב המצוה הן ולא נטילת מצוה. ומדאמירנן מדאגביה נפק ביה מכל מקום במתכון לצאת, אבל הגומר בליבו לנטלו לחבבו לא נפק ביה.

בדבריו לא נזכרת פעולת הנענוע. אך נראה שכוונתו היא שיש לנענע בעת אמירת ההלל, וזו עיקר מצות הנטילה של הלולב. אמנם ניתן לצאת ידי חובת המצוה של ארבעת המינים בעת הנטילה. "מדאגביה נפק ביה" זה רק אם מתכוון לצאת ידי חובה בנטילה שלא במסגרת ההלל.

מכאן יש ללמוד שיש ליטול את הלולב סמוך לאמירת ההלל (מעשה רוקח בשם הגאונים, אוצר הגאונים סוכה עמ' 54):

מאי טעמא תקנו ברכות  הלולב אחר עושה שלום? שבעושה השלום ברכת כהנים, מה ברכת כהנים מרצה בין ישראל לאביהם שבשמים, אף ארבעה מינים שבלולב מרצה בין ישראל לאביהם שבשמים[14].

2. מנענעים בעת הנטילה ובעת אמירת ההלל

בשם רב שר שלום גאון (הלכות פסוקות סי' קעט) מובא:

והנוטל לולב כיוון שמברך על נטילת לולב לאלתר, מגביהו, מוליך ומביא מעלה ומוריד, וכן בהודו לה' ובאנא ה' הושיעה נא. ובשני מקומות צריך לנענע. אחת בשעה שמברך ואחת בשעת ההלל.

לא צוין מקור ממנו לומדים שיש לנענע בעת הנטילה. התוספות (סוכה לז, ב ד"ה בהודו) הודה שלא כתוב במפורש במשנה בסוכה שיש לנענע בעת שנוטלים את הלולב ומברכים עליו, והוא לומד זאת משני מקורות אחרים: 

ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחילת נטילה, אלא מדאמרינן בפירקין (משנה סוכה ג, ט; בבלי סוכה מב, א) 'קטן היודע לנענע חייב בלולב'[15], משמע דמנענע בתחילת הברכה, אף על פי שאינו יודע לקרות הלל. ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפילת השחר (דף ל, א ושם) 'הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה', משמע דמנענע בלא הלל[16].

קשה לקבל שתכלית הפעולה של הלקיחה, שהיא הנענוע של הלולב, נזכרת בברייתא שלא מובאת כלל במסכת סוכה העוסקת בקיום מצוות למי שיוצא לדרכו לפני עלות השחר.  כך גם בנוגע להוכחה מהמשנה בעניין חובת קטן בלולב, קשה לקבל שעל חובת הנענוע בעת הנטילה אנו לומדים מהמשנה האחרונה של הפרק העוסק בענייני ארבעת המינים, ובנוגע לדינו של ילד קטן מאיזה שלב בחייו הוא חייב בלולב.

במקום אחר חידד תוספות את היחס שבין פעולת הנטילה לבין הנענוע. בגמרא נזכר הכלל "כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן" (סוכה לט, א), והתוספות (שם ד"ה עובר) התאים בין יישום הכלל בעת נטילת ארבעה מינים, לבין דברי הגמרא שאמרה "מדאגביה נפק ביה" (סוכה מב, א):

עובר לעשייתן - מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו. דאי לאחר שנטלו 'מדאגבהיה נפק ביה' כדאמרינן בסוף פירקין (דף מב, א). ומיהו לא מסתבר כלל, דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי.

תוספות מציע כמה אפשרויות כדי לפתור את הבעיה.

[א] ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך, והיינו עובר לעשייתן, שמעכבים זה את זה. 

[ב] אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן כדאמרינן בסוף פירקין (דף מב, א) כשהפכו דאין יוצא במצות אלא דרך גדילתן... ואפילו נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה.

[ג] אי נמי משום דלא גמרה מצוותו עד אחר ניענוע... ומיהו לא דמי כולי האי, דניענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב, כדאמרינן בסוף פירקין מדאגביה נפק ביה... וצריך לומר על כורחך הואיל והמצוה לא נגמרה עדיין לגמרי, דבעי ניענוע, מברך. 

ועוד כדאמרינן בסוף פירקין (דף מא, ב) "מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק"ש ולולבו בידו", אף על פי שכל אלו הדברים אין מעכבין מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן[17].

המכנה המשותף לכל ההסברים הוא שהברכה נאמרת לפני שנעשית פעולת נטילה נכונה. מדברי התוספות יש ללמוד שהנענוע הוא השלמת פעולת הנטילה, אם כי פעולת הנענוע איננה מעכבת. גם מנהגם של אנשי ירושלים ללכת עם ארבעה מינים לכל מקום היא אמנם למצוה מן המובחר, אך כל אלו מאפשרים להגדיר את הברכה בשלב הנטילה כ"עובר לעשייתן".

התוספות (פסחים ז, ב ד"ה בידנא) דן באותו עניין בעקבות דברי הגמרא: "בעידנא דאגבהה נפיק ביה":

וא"ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו? ואומר ר"י אף על גב דנפק אכתי עוסק במצוה, שצריך לנענע בקריאת הלל (סוכה לז, ב)[18].

לדברי ר"י הברכה בתחילת הנטילה מתאימה לכלל "כל הברכות מברך עובר לעשייתן", מאחר ופעולת הנטילה נמשכת עד סוף הנענועים שבהלל[19].

3.     אין מקור מפורש לכך שמנענעים בעת הנטילה

בהגהות מיימוניות (הלכות לולב, ז, אות ס) כתב בשם רבינו שמחה שאין מקור לנענוע בעת הנטילה, והוא דחה את ההוכחה מהברייתא (ברכות ל, א) העוסקת במי שהשכים לצאת לדרך:

רבינו שמחה כתב דנענוע שלאחר נטילה לא מצינו לא בגמרא דידן ולא בירושלמי[20] ולא בתוספתא רק בהלל. רק הא דמייתי בשילהי פרק תפילת השחר (ברכות ל, א) "השכים לצאת לדרך מביא שופר ותוקע לולב ומנענע", ושמא מכאן נהגו לנענע אחר נטילה. אף על גב דאיכא למדחי, דשאני התם דלית ליה לולב בשעת קריאת הלל. ופוק חזי מה עמא דבר שמנענעין בשעת נטילת לולב, וגם מנענעים בשעת קריאת הלל. אבל תימה דמתניתין דקתני היכן מנענע אמאי לא קאמר נמי אחר נטילתו. עד כאן.

רבנו שמחה טען שמאחר ומדובר במי שיוצא לדרך, כנראה זמנו קצר ולא יהיה לו לולב בהמשך בעת אמירת ההלל, על כן הוא מנענע בעת הנטילה. אכן הציבור נוהג לנענע בעת הנטילה. רבנו שמחה תמה אם יש מצוה לנענע בעת הנטילה מדוע הדבר לא נזכר במפורש במשנה.

4. עיקר הנענועים בעת הנטילה ויש לנענע גם בעת אמירת ההלל

הראבי"ה (חלק ב הלכות לולב סימן תרפג) כתב:

דעיקר הנענוע כמו שיתבאר דינו נראה בעיני שהוא בשעת הברכה. אבל נענוע דמתניתין ב"הודו" וב"אנא ה' הושיעה נא" הוא נענוע בעלמא[21].

הרב מנחם המאירי (בית הבחירה סוכה לז, ב) פירש ששאלת המשנה "והיכן היו מנענעין", ושאלת הגמרא "נענוע מאן דכר שמיה" בהקשר של הנענועים בהלל, נובעים מכך שברור ופשוט שמנענעים בעת נטילת הלולב:

היכן היו מנענעין וכו'. שאלו בגמרא "נענוע מאן דכר שמיה". כלומר שעיקר הדבר ודאי בנטילה הוא, וכמו שאמרו "מדאגבהיה נפק ביה", והיכן מצינו שיהא צריך נענוע בנטילה עד שהוא שואל היכן מנענע? והשיבו שהוא מוסב על מה שאמרו (משנה סוכה ג, א): "לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע"  ופירשנו בה "וכדי לנענע". ומתוך כך הוא שואל: "היכן היו מנענעין"? ורצונו לומר מלבד הנענוע שהוא מנענע בשעה שבא לברך עליו לצאת ידי חובת נטילה, שעל אותה נטילה אין מקום לשאול היכן, אלא שבאיזו שעה שביום שהוא רוצה מברך ונוטל ומנענע, אלא שקבלה הייתה בידם שאף בתוך ההלל היו מנענעים להתעוררות שמחה, ועל אלו הוא שואל היכן. ולא הוצרך להזכיר במשנה (סוכה ג, א) שבשעת הברכה צריך נענוע, שקל וחומר הוא, אם במקומות שבתוך ההלל צריך, כל שכן בשעת הברכה שהוא עיקר, ובהדיא אמרו (ברכות ל, א) "המשכים לצאת בדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה", וודאי על הנטילה שהוא נוטלו לצאת בו הוא אומר כן דומיא דשופר. וכן ראיה אצל קצת חכמי הדור ממה שאמרו בגמרא בסוגיא זו (סוכה לח, א) "רב אחא [בר יעקב] ממטי ליה ומייתי ליה", רצה לומר מוליך ומביא, ואמר "האי גירא בעיניה דשטנא", ואילו בנענוע של הלל האיך היה מפסיק לשיחת חינם, אלא לנענוע של ברכה הוא אומר כן ופשוטה היא. אלא שבנענוע של הלל הוא שואל היכן מנענע, ואמר בהודו לה' תחילה וסוף... ועכשיו נהגו להקל ולסמוך על נענוע שבשעת הברכה, וכל שכן במקומות שאין הלולבין ומינין שבהם מצויים בריוח, ומפני שהנענוע שבקריאת ההלל אינו אלא מנהג [22].

למאירי ברור שעיקר הנענוע הוא בנטילה, והאמור בגמ' "מדאגביה נפק ביה" מבוסס על כך שעיקר המצוה הוא בנטילה, ולכן לא על כך שאלה הגמרא "נענוע מאן דכר שמיה". לפיו, אם מנענעים בעת אמירת ההלל, קל וחומר שמנענעים בעת הנטילה. כמו התוספות הוא מוכיח מהברייתא (ברכות ל, א) שהנטילה היא הנענוע, וכן מאמירתו של רב אחא שהנענועים הם חץ בעיני השטן (סוכה לח, א). השאלה של המשנה: "היכן היו מנענעין" היא על סמך המסורת שהייתה לתנאים שמנענעים גם בעת אמירת ההלל, והשאלה היא באלו פסוקים מנענעים בעת אמירת ההלל.

כאמור לעיל, קשה לקבל שהיה ברור ומוסכם לכל שמנענעים בעת הנטילה. יתכן שבשעת הנטילה לא מנענעים כי אין ציווי על כך בתורה, ורק בהלל מנענעים מאחר שכל העניין של נטילת לולב בעת ההלל הוא תקנה של חכמים והם תקנו לנענע בהלל, ועל כן שאלה המשנה היכן מנענעים בהקשר של אמירת ההלל. הברייתא שהובאה בגמרא בברכות לא נזכרת כלל בגמרא בסוכה, וגם רב אחא בר יעקב הסביר באופן כללי מדוע מנענעים, אך לא בהכרח שהוא אמר דבריו אלו בעת שהוא נטל ונענע.  

ממכלול הפירושים עולה שאין מקור ברור לכך שיש לנענע בעת הנטילה, אך יתכן שהייתה מסורת ידועה שמנענעים אז, ועל כן לא היה צורך לכתוב זאת באופן ברור, אך גם הטוענים שאין מקור לנענוע בעת הנטילה מודים שכך נוהגים. קיימות הצעות שונות איך להגביה את הלולב באופן כזה שלא יוצאים בו ידי חובה, ואחד ההסברים הוא שגם אם יוצאים ידי חובה בהגבהת ארבעת המינים עדין לא התקיימה המצוה בשלמותה עד שמנענעים בעת הנטילה, או כשמנענעים בהלל.

 

ג.      הלכה למעשה: נטילה, נענועים וברכות

נעין בדברי הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך.

הרמב"ם הלכות ברכות יא, ח כתב: 'ואימתי מברך? בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב'[23]. והרמב"ם הלכות לולב ז, ט-י פרט עוד:

ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלושה מינין בימין, ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלוש פעמים בכל רוח ורוח. כיצד? מוליך ומנענע ראש הלולב שלוש פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלוש פעמים, וכן בעליה וירידה. והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל, בהודו לה' כי טוב תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא.

את דברי הרמב"ם ניתן לפרש בשני אופנים:

והיכן מוליך ומביא? בשעת קריאת ההלל בהודו לה' כי טוב...[24]

או:

והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל? בהודו לה' כי טוב...

לפי ההצעה הראשונה רק בעת קריאת ההלל יש לנענע, ומכאן שיש לברך על הלולב סמוך לאמירת ההלל, ולזה הוא התכוון בהלכות ברכות יא, ח[25]. לפי ההצעה השניה, הרמב"ם ביאר באלו פסוקים בעת אמירת ההלל יש לנענע, אך הוא לא שלל את האפשרות לנענע בעת הנטילה, ולזה הוא התכוון בהל' ברכות יא, ח.

קשה אם כן, להתאים באופן ברור את דברי הרמב"ם עם אחת משיטות הראשונים שצוינו לעיל.

הטור (אורח חיים סימן תרמד) כתב:

שחרית... ואחר חזרת התפילה נוטלין הלולב ומברכין עליו על נטילת לולב ושהחיינו, וגומרין ההלל.

בסימן אחר, פסק הטור (אורח חיים סי' תרנא):

וכשיטול הלולב בידו קודם שיטול האתרוג יברך על נטילת לולב ושהחיינו, כדי שיברך קודם לעשייתו, שאילו יטול ארבעתן קודם שיברך נמצא שכבר יצא קודם לעשייתו, שכיון שהגביה יצא. או יהפוך הלולב או האתרוג עד שיברך, ונמצא שלא יצא כיון שלא נטלו דרך גדילתו. אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך. והרמב"ם ז"ל כתב שיברך קודם שיטלנו בידו, ולא נראה לר"י. ויש אומרים כיון שלא נענעו ועדיין יש לו לתופסו בידו, אף על פי שאינו מעכב קרינן ביה שפיר קודם לעשייתו. וטוב לעשות באחד מן הדרכים שכתבתי... וינענע בשעה שמברך, וכן ינענע בשעת קריאת ההלל.

בנוגע למצוות הנטילה פסק הטור (אורח חיים סי' תרנב):

זריזין מקדימין למצות ונוטלין אותו בבוקר, שמצוותו מעלות השחר, ועיקר מצוותו בשעת ההלל. 

כדברי הטור פסק גם השולחן ערוך (או"ח סי' תרמד, א; סי' תרנא, ה, ח; סי' תרנב, א). 

ממכלול דברי הטור והשולחן ערוך עולה שיש לנענע בעת נטילת הלולב ובעת אמירת ההלל, אך עיקר המצוה של נטילת לולב היא בעת אמירת ההלל, וממילא גם הנענוע. לפי דבריהם יש להסביר שכבר מדברי המשנה "לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע" (סוכה ג, א) יש ללמוד שייעודו של הלולב הוא הנענוע בו ועל כן יש לנענע בעת הנטילה, ובהמשך הפרק (משנה סוכה ג, ט) נזכר באלו פסוקים בהלל יש לנענע. בשל דברי הגמרא "מדאגביה נפק ביה" (סוכה מב, א; פסחים ז, ב) יש להיזהר לא ליטול את ארבעה המינים באופן מסודר לפני הברכה, כי אז הנוטל יוצא ידי חובתו.

 

ד.     תלמוד ירושלמי: לולב כדי לנענע, והיכן היו מנענעין, נתפלל בו

בתלמוד הירושלמי לא מופיעה בעקבות דברי המשנה (סוכה ג, ט): "והיכן היו מנענעין" שאלה בסגנון "נענוע מאן דכר שמיה?" (שראינו בסוכה לז, ב). כמו כן לא מופיע "כיון דאגביה נפק ביה" (סוכה מב, א; פסחים ז, ב)[26]. ביטוי זה מופיע בסתמא דגמרא בבבלי, ולא מופיע כלל בירושלמי.

לפי הירושלמי יש שני חלקים למצוה: הנטילה והנענוע. להלן נצביע על אזכורים הקשורים לנטילה ולנענוע, ונגבש את העולה מהתלמוד הירושלמי בהשוואה לבבלי. נציין עוד שהאזכורים מהתלמוד הירושלמי הם בשמם של אמוראים שונים, ולא ברור שכל האמוראים הארצישראלים הסכימו לדברי האחרים.

במשנה (סוכה ג, א) נאמר שלולב היבש פסול. בגמרא בבבלי (סוכה כט, ב) הוסבר שהטעם הוא: "בעינן הדר וליכא". גם משמו של רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי, נזכר שלולב יבש פסול "מפני שאין הדר" (סוכה ל, א). רש"י (שם) כתב "דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב  'ואנוהו' (שמות טו, ב)".

בירושלמי סוכה ג, א מופיע נימוק אחר: "לולב יבש פסול. רבי אבין בשם רבי יודה בר פזי: היבש פסול על שם 'לא המתים יהללו יה' (תהילים קטו, יז)". הריטב"א (סוכה כט, ב) התאים בין דברי הירושלמי לבבלי:

והיבש. פירוש פסולו לפי שאינו הדר כדאיתא בהדיא בגמרא בכמה דוכתי. ומה שאמרו בירושלמי משום "לא המתים יהללו יה" לשון צחות הוא... דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינין של תורה[27].

אך מבין מפרשי הירושלמי היו שפירשו אחרת. כך כתב הרידב"ז (ירושלמי שם):

וזה דלא כש"ס דילן דהוא משום הדר, זה אינו, אלא פסולו דיבש הוא משום "לא המתים יהללו יה".

כך פירש (שם) גם הפני משה:

יבש פסול וכו' על שם "לא המתים יהללו יה". בדבר שהיא כמת, שנתייבש ונראה לבנוניתו, לא יהללו בו להקב"ה.

ע"פ מפרשים אלו ייעודו של הלולב הוא ההילול בו באמירת פסוקי ההלל. המשנה הראשונה שבפרק בה הובאו פסולי הלולב מציבה את הייעוד של מצות הלולב - ההלל לה', ולא ניתן להלל בלולב יבש[28]. בסיפא של אותה המשנה נאמר: "לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו כשר", ויתכן שכוונת המשנה להצביע על הייעוד של הלולב "לנענע בו", ובהמשך יפורט מתי מנענעין בו[29]. יתכן שמדברי המשנה ניתן ללמוד שהיו מנענעין גם בעת הנטילה.

גם במה שקשור לברכות על הלולב, בירושלמי (סוכה ג, ד), נאמר:

כשהוא נוטלו מהו אומר? ברוך אקב"ו על נטילת לולב. נתפלל בו אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו.

יש לברך בעת הנטילה ברכת "על נטילת לולב", ויש לברך בעת התפילה "שהחיינו". הרב יוסף רוזין, הרוגוצ'ובר (צפנת פענח, רמב"ם הל' סוכה ו, יב) כתב: "ועיין בירושלמי פ"ג דסוכה ה"ד דעל הלולב מברך שהחיינו בשעת תפילה, דהיינו ר"ל בשעת ההלל, ומשום הנענועים". במקום אחר הסביר (מכתבי תורה סי' קנד) ש"במקדש עיקר המצוה היא האחיזה... ורק במדינה רק הנטילה לא האחיזה... במקדש האחיזה היא המצוה – 'ושמחתם' ". ע"פ הירושלמי כיון שזו מצוה נמשכת ניתן לברך את הברכות לאורך משך קיום המצווה[30].

הרשב"ץ (שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן רד) הסביר מדוע יש לברך שהחיינו בשעת התפילה בעת קריאת ההלל: 

וראיתי בירושלמי פרק לולב הגזול (ה"ד) שאמרו כשהוא נוטל מברך על נטילת לולב. התפלל בו אומר: אשר החיינו וקיימנו. וזהו שכתבתי כי הנענועין שהוא עושה בשעת תפילה בקריאת ההלל, הם שיירי מצוה ומברך זמן עליהם.

לפיו, הנענועים בעת אמירת ההלל הם המשך המצוה של הנטילה, ולכן ניתן לברך שהחיינו בשלב זה. דבריו על הנענועים שהם שיירי מצוה מבוססים על הגמרא (סוכה לח, א) שם מובא דרך הנענוע בתנופת שתי הלחם ושני כבשי עצרת עליהם נאמר ש"שיירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שיירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים ואמר רבא וכן בלולב"[31].

לא נאמר האם יש לברך "שהחיינו" בכל יום, או שרק בפעם הראשונה כשמקיימים המצוה. יתכן שבכל יום יש חובה לברך שהחיינו ע"פ דברי הירושלמי (סוכה ה, א):

רבי יוסי בי רבי בון בשם ר' בא בר ממל: למה קורין את ההלל כל שבעת ימי החג? כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה.

כוונת הירושלמי היא שבכל יום יש מצוה חדשה ליטול לולב, ומהביטוי: "מתחדש בכל שבעה" יש ללמוד שבכל יום יש לברך שהחיינו בעת אמירת ההלל. אכן, אין מצב דומה בהלכה בו יש לברך כל יום על מצוה שיש לקיים בזמן מסוים ושעושים אותה כמה פעמים בשנה ברצף של ימים, אבל כאן נאמר הדבר במפורש. הרב יששכר תמר (עלי תמר, סוכה ה, א) קישר את דברי הירושלמי הללו עם דרשת הירושלמי (סוכה ג, יא):

כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה. וכתיב 'ושמחתם לפני ה' אלוהיכם' ותני בשמחת לולב הכתוב מדבר (ירושלמי סוכה ג, יא). וקשה, הרי הלולב מתחדש כל שבעה רק במקדש אבל לא בגבולין? אלא מתקנת ריב"ז ואילך. וצ"ל משום שמתחדש במקדש ובירושלים תקנו גם בגבולים.

בולט לעין אם כן שיש מקום משמעותי לנטילת הלולב וכנראה גם הנענוע בו בעת אמירת ההלל, והדבר בא לידי ביטוי גם בברכה. אמנם בירושלמי (ברכות ט, ג) נאמר שיש לברך על נטילת לולב ושהחיינו בעת הנטילה: "כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו", וכפי שאנו נוהגים כיום. כאמור לעיל נוסח התוספתא (ברכות ו, י) וכפי שהובא בבבלי  (סוכה מו, א; פסחים ז, ב) הוא: "העושה לולב לעצמו אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב". מכל מקום ע"פ הירושלמי (סוכה ג, ד) מצות לולב היא בנטילה ובתפילה בעת אמירת ההלל. 

ע"פ דברינו יש להסביר את הקריטריון בנוגע לחובתו של קטן באופן הבא. בירושלמי (סוכה ג, יב) נאמר במשנה: "כל קטן שיש בו דעת לנענע, חייב בלולב"[32], בנוסח המשנה שבבבלי כתוב: "קטן היודע לנענע חייב בלולב", ונוסח זה נזכר בהמשך דברי הירושלמי. המרדכי (סוכה רמז תשסג)  הסביר:

קטן היודע לנענע חייב בלולב. תני בירושלמי דפירקין יודע לנענע חייב בלולב. לא סוף דבר לנענע, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע. יודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית. לא סוף דבר להתעטף, אלא להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע[33].

המרדכי כתב שדברים אלו מופיעים בירושלמי, אך אין זה מופיע בירושלמי שלפנינו. יתכן שכוונת המרדכי לנוסח המשנה שבירושלמי: "כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב". לא סתם "קטן שיודע לנענע" – לעשות את הפעולה הטכנית של "לנענע שלוש פעמים" (ירושלמי סוכה ג, ח), אלא "קטן שיש בו דעת לנענע", קטן שגם מבין את משמעות הפעולה של הנענוע וממילא יודע גם איך לבצעה. קטן היודע את ההלכות הייחודיות של נענוע הלולב, וכמו גם את דרך ההתעטפות הייחודית בציצית, חייב במצוות אלו. יתכן שיש להוסיף שהוא כנראה גם יודע באילו פסוקים בהלל מנענעים.

החתם סופר (סוכה מב, א) כתב על דברי המשנה:

קטן היודע לנענע חיב בלולב. צ"ע אי מן התורה מדאגביה נפיק ביה בלי שום נענוע למה לא יחנך הקטן היודע ליקח לולב בידו אפילו בלי נענוע? ומשמע בוודאי מדשיעורא דלולב שיצא מהאגד כדי לנענע בו ואי לאו הכי לא יצא ידי חובה, אם כן שמע מינה הלכה למשה היא שצריך לנענע על כל פנים נענוע כל שהוא, דהרי שיעורים הלכה למשה מסיני, ואם כן מה היה  צריך לשנויי לעיל בשהפכו או שהוציאו בכלי, תיפוק ליה אף על גב דאגביה עדיין לא נענע בו. וכעת צ"ע.

אך יש להשיב לתמיהת החת"ס שהנענוע היא השלמת פעולת הנטילה, ואכן חכמים הציבו דרישה שקטן ידע לעשות את כל שלבי הפעולה – ליטול ולנענע בפסוקים הנכונים בהלל. כך הסביר הנצי"ב (מרומי שדה סוכה מב, א):

קטן היודע לנענע חייב בלולב. מוכח דאם אינו יודע לנענע פטור, דאע"ג דעפ"י דין תורה אין הנענועים מעכבין, ובהגבהה בעלמא יצא ידי חובת המצוה, מכל מקום אין מצוה לחנכו אלא באופן שיהיה עושה כשיגדל, שהרי עיקר החינוך הוא משום שיהיה יודע לעשות אחר כך[34].

התמונה המתגבשת מהתלמוד הירושלמי היא שהלולב נועד להלל בו, ואשר על כן לולב יבש פסול. מברכים שהחיינו בעת שאומרים את ההלל ומנענעים בלולב, ואולי אף בכל יום משבעת הימים יש לברך שהחיינו. קטן שיש לו דעת, ויודע איך מנענעין והיכן מנענעין בעת אמירת ההלל חייב בלולב. נראה אם כן שלפי המובא בתלמוד הירושלמי, מצות הלולב בשלמותה היא הנטילה והנענוע בעת ההלל, והברכות הם בהתאמה לפעולות אלו.

 

סיכום

מפרשי הבבלי הציגו כמה אפשרויות להסביר את פעולת המצוה של הלולב, ההגבהה והנטילה, ואחר כך הנענועים בעת אמירת ההלל. אין מקור ברור לחיוב הנענועים בעת הנטילה, ואת חובת הנטילה ניתן לסיים כבר בעת ההגבהה של ארבעת המינים. הרושם הוא שההגבהה והנטילה הם חלק אחד של המצוה, והנענועים בעת אמירת ההלל הם חלק אחר של המצוה. יש כמובן קשר בין חלקים אלו, אלו הם שני חלקים של המצוה אבל כל אחד עומד בפני עצמו.

לפי הירושלמי מטרת הנטילה היא לשם נענוע ארבעת המינים במסגרת ההלל. גם פסולו של אתרוג יבש הוא מפני שלא ניתן להלל בו לה'. יש לברך את הברכות בעת הנטילה ובעת התפילה - בעת אמירת ההלל. יש להתחדש בנטילת הלולב כל שבעת ימי החג באמירת ההלל. "קטן שיש לו דעת חייב בלולב" - הכוונה היא לקטן שיודע לבצע את פעולות הנענוע ובאלו פסוקים יש לנענע בהלל.

---