המעין

תהילים ושיעורי תורה לצורך רפואת חולים / הרב דוד שטרן

הורדת קובץ PDF

הרב דוד שטרן

תהילים ושיעורי תורה לצורך רפואת חולים

פתיחה

להגן – מפני העתיד

להגן – זכות האמירה

דעת הרמב"ם

להגן – דרך תפילה

במקום פיקוח נפש

סיכום

פתיחה

בנוהג שבעולם מקדישים שיעורים[1] או אומרים תהילים לרפואת החולים. האם מנהג זה נכון על פי הדין?

המשנה (סנהדרין צא, א) אומרת, שאחד מאלו שאין להם חלק לעולם הבא הוא ה'לוחש על המכה', כלומר שאומר פסוק כדי שתתרפא המכה. דעת ר' יוחנן (שם קא, א) שרק הרוקק יחד עם אמירת הפסוק אין לו חלק לעוה"ב, ולדעת הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א הי"ב, על פי הבנת הכס"מ) דעת רב ורבי חנינא בסוגיא שם שגם ללא רקיקה אין לו חלק לעוה"ב, וכן פסק להלכה. אמנם גם לדעת ר' יוחנן אפילו לחישה ללא רקיקה אסורה.

הטעם של האיסור להתרפאות מדברי תורה מבואר בדברי הרמב"ם (שם): "שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך"[2]. נראה מדבריו, שעיקרו של האיסור הוא ניצול ושימוש בדברי התורה שלא למטרה שלשמם ניתנו מאת הקב"ה, שהיא תיקון וזיכוך נפשו של האדם. ולדבריו זהו איסור חמור, שהעושים כן "הן בכלל הכופרים בתורה". לפי הסבר זה לכאורה גם אמירת תהילים לצורך פרנסה וכד' היא בכלל רפואה בדברי תורה. בנוסף לכך סבר הרמב"ם (שם), שהלוחש על המכה עובר גם משום איסור 'חובר חבר'[3]. מקור האיסור הוא בגמרא (שבועות טו, ב): "רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני. היכי עביד הכי, והאמר ר' יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה! להגן שאני". ריב"ל הקשה, כיצד אומרים 'שיר של פגעים' (מזמור 'יושב בסתר עליון') בעת שרוצים להרחיב את קדושת ירושלים (באופן המבואר בסוגיא שם), וכן כיצד אומרים פסוקים 'לשמירה' קודם השינה[4], הלא לכאורה יש בזה משום רפואה בדברי תורה! ותשובת הגמרא היא 'להגן שאני'.

 

להגן – מפני העתיד

גם הירושלמי (פ"ו ה"ב) התייחס לשאלת הגמרא הנ"ל, ותירוצו דומה לנאמר בבבלי: "אמר רבי יודן, כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע". כלומר, אסור לומר פסוקים על מכה קיימת, אך כדי למנוע שיבואו מכות בעתיד מותר. ונראה שהסבר זה ניתן להיאמר גם בפירוש דברי הבבלי, ש'להגן' פירושו לצורך העתיד. ויש להבין מה טעם הדבר, הלא גם בשימוש לצורך העתיד מדובר בשימוש 'גשמי' בדברי תורה? ונראה לבאר על פי דברי ר"י מלוניל (ברכות ג, ב מדפי הרי"ף): "דטעמא דאסור להתרפאות בדברי תורה כדי שלא יאמרו לא ניתנו דברי תורה אלא להגן על האדם בעוה"ז, ולהגן שאני - דכיון שאין לו שום חולי לא אתי למימר הכי"[5]. נראה שלדבריו אין איסור עצמי להשתמש בדברי תורה כרמב"ם, אלא זהו חשש בלבד שמא יאמרו שלשם כך ניתנו דברי התורה, ובמקום שאין לו כעת שום חולי לא יבואו לחשוב כך[6].

 

להגן – זכות האמירה

כיוון נוסף עולה מדברי ספר החינוך (מצוה תקיב):

אבל הזכירו לומר מזמורים אלו, שיש בהם דברים יעוררו הנפש היודע אותם לחסות בה' ולהשים בו כל מבטחו ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות על זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק. וזה שהשיבו בגמרא בעניין זה, דקא פריך התם והיכי עביד רבי יהושע כן והאמר רבי יהושע אסור להתרפאות בדברי תורה, ואמרו להגן שאני, כלומר לא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה כדי שיגן עליו אותו הזכות לשומרו.

לשיטתו 'להגן' פירושו שאמירת התהילים היא לשם הגנה, ולא לשם לחש. מדבריו משמע,  שהפעולה החיובית של אמירת התהילים לא מתקיימת בזכות עצם אמירת התהילים, אלא בכך שאמירת התהילים תעורר אותו "לחסות בה' ולהשים בו כל מבטחו", וזכות הביטחון בה' תגן עליו[7].

בדומה לזה בספר המכתם (לרבינו דוד ב"ר לוי מנרבונה, ברכות ה, א) כתב, ש'להגן שאני' פירושו שמותר לומר פרקי תהילים כדי שתגן עליו זכות קריאת התהילים. וכעין זה כתב גם בספר 'תורת חיים' (שבועות שם) כדי ליישב את סוגייתנו[8] עם הנאמר במסכת עירובין (נד, ב) שהחש בראשו, מעיו, גופו וכו' יעסוק בתורה, ואיך הגמרא נותנת עצה להשתמש בדברי תורה לשם רפואה? אלא "התם איירי שעוסק בתלמוד תורה לשם שמים, לקיים מצות השם שציווה ללמוד, ומתכוון שיועיל לו זכות תלמוד תורה שיתרפא מחוליו"[9],[10]. נראה שעל פי דרך זו יש להסביר גם את דברי הגמרא (עירובין כו, א) שתלמיד חכם שחלה מושיבים ישיבה על פתחו, וכתב שם רש"י (ד"ה להושיב): "שלא יהא רשות למלאך המות ליכנס שם", רוצה לומר שבזכות לימוד התורה יחיה[11].

נמצא, שבפנינו שני סוגי זכויות הנובעות מכוח אמירת תהילים, לדעת החינוך הזכות שעשויה להן עלינו היא זכות החיזוק במידת הביטחון בעקבות אמירת התהילים, ולדעת ספר המכתם והתו"ח מגינה עלינו זכות לימוד התורה. ייתכן שלדעת החינוך השימוש בזכות לימוד התורה לצורך רפואה יש בו בעיה של רפואה בדברי תורה, וצ"ע.

לפי זה לדעתם של בעל ספר המכתם ו'תורת חיים' ניתן להקדיש שיעורים ואמירת תהילים לרפואת חולים[12], ומכאן שהמנהגים של אמירת "תהילים החיד"א"[13], פסוקים מפרק קיט לפי אותיות שם החולה[14], או 'שימוש תהילים'[15], צריכים דקדוק רב שלא לאומרם בתורת 'סגולה', שאז יש בהם משום חשש רפואה בדברי תורה, אלא בכוונה הראויה - שזכות האמירה תגן על החולה וכנ"ל[16].

 

דעת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (שם): "אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים, הרי זה מותר". נראה, שגם לשיטתו 'להגן' פירושו לעתיד, אך לא מדובר כאן באמירת פסוקים בעלמא[17], אלא שאומרם כדי שזכות אמירתם תעמוד לו. מדיוק לשונו נראה שהרמב"ם חיבר כאן את שני הפירושים גם יחד, כלומר שההיתר לומר תהילים על חולה הוא דווקא לעתיד ורק במטרה שזכות אמירתם תגן ולא עצם אמירתם. כך דייקו מדבריו אחרונים רבים[18]. אמנם הטעם לא ברור עדיין, מדוע שימוש באמירת תהילים כזכות אמירה על חולי קיים אסורה, ואילו להגן מפני העתיד מותר?

נראה לומר, שבמקרה וחלילה אדם כבר חולה, למרות שלימוד התורה לצורך רפואתו מוסיף לזכויותיו, הרי זהו שימוש בדברי תורה לרפואה, כיוון שזה עיקר כוונתו. אבל אם מתכוון להוסיף לעצמו זכויות על מנת שלא יחלה בעתיד, הרי זה כמו כל אדם שעושה תשובה, או מנסה להוסיף לעצמו זכויות לפני יום הדין, כדי לשפר את מעמדו לפני הקב"ה.

ונראה, שמקור דברי הרמב"ם הוא בדברי רבי חנינא (סנהדרין קא, א) שהאיסור לומר פסוק על המכה הוא אפילו בפסוק שאינו עוסק בענייני רפואה, כגון: "ויקרא אל משה", וכפירוש רש"י (שם): ש"אין מזכירו לשם רפואה, אלא כסבור הוא להינצל בזכות דברי תורה שהוא הזכיר"[19].

נמצא שעל פי הבנת האחרונים הנ"ל בדעת הרמב"ם, קיים איסור להשתמש בדברי תורה גם בשביל הוספת זכויות לחולה, וא"כ ההנהגה המצויה היום שמקדישים שיעורים לרפואת חולים, או אומרים תהילים לרפואתם – אסורה (ועל העושים כן אף נאמר שאין להם חלק לעוה"ב!).

אמנם, בספר המכתם (שם) כתב: "והר"מ פירש שתגן עליו שכר הקריאה", ונראה שהבין שגם דעת הרמב"ם כך היא, שמותר לומר תהילים לזכות חולה, ולכאורה זה דלא כדיוק האחרונים דלעיל. וכן משמע מדברי הפרישה, שאחר שכתב את הבנתו שהיא כדברי החינוך דלעיל, כתב שכן היא דעת הרמב"ם. כך מצאתי שכתב גם בברכת אברהם (שבועות שם), והסביר שכוונת הרמב"ם היא שסתם חולה לוחש לשם רפואה, וסתם בריא עושה כך כדי להגן, אבל אה"נ שגם חולה שעושה לשם הגנה מותר, וא"כ הדיוק שדייקו האחרונים דלעיל אינו מוכרח (ומסתבר שלא ראו את דברי המכתם הנ"ל)[20].

 

להגן – דרך תפילה

כיוון נוסף שכתב בעל ספר המכתם (שם): "להגן עליו" היינו 'דרך תפילה'. כלומר, במקום שאדם יתפלל ויבקש במילותיו שלו, הוא משתמש בפסוקי ספר תהילים[21]. לדרך זו מסתבר שיש לומר דווקא פרקים מתהילים המתאימים לעניין שעליו הוא רוצה לבקש, ולשים לב לתוכן הדברים. ומסתבר, שגם המחמירים בדעת הרמב"ם יודו שאפשרות זו מותרת[22], [23]. פתרון זה לא מועיל להקדשת שיעורים או קיום מצוות אחרות (הפרשת חלה וכד') לצורך הבראת החולה.

 

במקום פיקוח נפש

תוספות (שבועות שם ד"ה אסור) כתבו ביישוב סוגיית הגמרא שאסור להתרפאות בדברי תורה, לעומת המובא בשבת (סז, א) שלחולי של 'אישתא צמירתא' עושים פעולות שונות וביניהם אמירת פסוקים כמבואר שם, שבמקום פיקוח נפש מותר. לעומת זאת הלח"מ (שם) כתב שמדברי הרמב"ם משמע שגם במקום פיקו"נ אסור[24]. בשו"ע (יו"ד סי' קעט סע' ח) פסק כדברי התוספות. נמצא, שלפי זה במקום של פיקו"נ אפילו אמירת תהילים דרך סגולה (כעניין 'תהילים החיד"א' שהזכרנו לעיל) – מותרת.

 

סיכום

העולה מן הדברים הוא שלדעת אחרונים רבים מדברי הרמב"ם נראה שישנה בעיה להקדיש שיעורים לרפואת חולים, ויש בזה בכלל המתרפא בדברי תורה. אך מדברי אחרים (ויש אומרים שאף דעת הרמב"ם כן וכנ"ל) נראה שהדבר מותר, באופן שזכות הלימוד תעמוד לאותו חולה[25]. ופוק חזי שכך נוהגים עם ישראל, ואם לא נביאים הם, בני נביאים הם[26].