המעין

מנהג סעודת הבראה כל שבעה / הרב בועז מרדכי

הורדת קובץ PDF

הרב בועז מרדכי

מנהג סעודת הבראה כל שבעה

מנהג סעודת הבראה

האם בתקופת השו"ע נהגו במנהג זה?

המנהג כיום

מנהג יהודי תימן

סיכום

מנהג סעודת הבראה

האבל אסור לאכול משלו בסעודה הראשונה לאבלותו, דין זה למדה הגמרא במסכת מו"ק (כז, ב) ממה שנאמר ליחזקאל (כד, יז) שלא ינהג מנהגי אבלות על מות אשתו[1], ובכלל הדברים נאמר לו 'ולחם אנשים לא תאכל', ומשמע שמנהג שאר אבלים הוא לאכול דווקא משל אחרים. ואף שהגמרא אמרה שאסור לאכול 'יום הראשון' משלו, נפסק להלכה כדעת הראשונים שהסבירו שכוונת הגמרא דווקא לסעודה הראשונה, ולא ליום הראשון כולו (טור, ב"י ושו"ע יו"ד סי' שעח סע' א).

כאמור, דין זה הוא רק בסעודה הראשונה, אבל אח"כ אוכל האבל משלו אפילו באותו היום. אולם רבנו ירוחם (תא"ו נכ"ח ח"ב) כתב שהיה מנהג להברות האבל כל שבעה מפני הדאגה לעניים: 'נהגו כל שבעה ימים מפני עניי ישראל שאינם יכולין לעשות מלאכה[2], ולא יתביישו שאף לעשירים עושין כן'. והעתיק דין זה מארחות חיים (לר"א הכהן מפרובנס) הל' אבל אות יג. הב"י (סי' שעח על שו"ע סע' י) העתיק ג"כ את דברי רבנו ירוחם הנ"ל[3], אך בשו"ע שם סעיף י לא הזכיר כלל מנהג זה. אולם הר"מ רבקש בבאר הגולה בסוף הסימן (אות כא) העתיק את דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיף: 'וכן ראיתי פה מנהג קהל קדוש ספרדיים יצ"ו', וכוונתו כנראה לספרדים שהכיר בשנים ששהה בהולנד, לשם ברח מליטא בעקבות פרעות תט"ו.

 

האם בתקופת השו"ע נהגו במנהג זה?

כאמור לעיל, הב"י הזכיר את המנהג בשם רבנו ירוחם, אך לא כתב שכך נהגו בזמנו, וכן בשו"ע לא העתיקו להלכה. האם באמת לא נהגו במנהג זה בתקופת השו"ע? בסעיף יא שם כתב השו"ע דין נוסף בעניין סעודת הבראה: 'היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל, וכן אם שמע שמועה בשבת, צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות', דהיינו שגם במקרים שהאבל לא מתחיל את אבלותו בסמוך לקבורה אלא אחר הרגל או השבת, צריכים השכנים והחברים לדאוג לו לסעודת הבראה אחר הרגל או השבת. והקשה הש"ך שם (ס"ק יא) מדוע כששמע שמועה בשבת לא יתנו לו סעודת הבראה באותה השבת עצמה, והרי הב"י עצמו כתב בסימן שצג (על שו"ע סע' ד) שאין כלל איסור לתת לאבל סעודת הבראה בשבת, 'שהרי עשויים בני אדם להביא מאכל למי שלא היה יכול להכין מערב שבת ואף על פי שאינו אבל, הילכך לא מינכר דדבר של אבלות הוא. ותו, דלא אסרו אלא לאבל עצמו שלא ינהוג דברים שהאבל חייב לנהוג בהם בחול, אבל לאחרים שלא יביאו אותו אין שום טעם לאסור. וכן פשט המנהג בכל העולם להברות האבל בשבת, ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף'. ע"כ דברי הב"י. הבאר היטב בסימן שעח (ס"ק ו) מתרץ את קושיית הש"ך, וזו לשונו: 'ואפשר שזהו[4] לפי יש נוהגין שמברין כל שבעה כפי מנהג הספרדיים בהרבה מקומות, לפי שאין האבל מכין לעצמו דבר מכח טרדת אבלותו, וגם כדי שלא לבייש מי שאין לו לזון עצמו שבעה ימים ימי ביטולו ממלאכתו. וכ"כ רבינו ירוחם. וע"כ גם בשבת מברין, שהאבלים סומכין על זה, ובלא זה אין לו מה יאכל בשבת. אך לפי הנוהגין שאין מברין אלא סעודה הראשונה באיזה לחם וביצים, מעולם לא שמענו שעושין זה בשבת'.

כיוצא בזה כתב בשו"ת יבי"א ח"ד חיו"ד סי' כו סוף אות ח על קושיה דומה בדברי השו"ע: 'ודע, דמ"ש מרן [סימן שעח סע' ה] שאין להברות בערב שבת סמוך לחשכה מפני כבוד השבת, אינו סותר למ"ש בב"י סוף סימן שצג שפשט המנהג בכל העולם להברות האבל בשבת ואין פוצה פה ומצפצף, דהתם מיירי בהבראות שעושים בכל יום של השבעה, וכאן בהבראה של סעודה ראשונה[5].

וכן הזכיר מנהג זה בספר ערך לחם לר"י קאסטרו (המהריק"ש), שהיה גדול רבני מצרים בדור שאחרי מרן הב"י, על שו"ע סי' שעח סעיף א: 'ויש נוהגין להברות כל שבעה ימים, מפני שאסור בעשיית מלאכה, שלא לבייש את העניים'.

יוצא מדברי האחרונים הנ"ל, שדברי הב"י בסימן שצג שנוהגים להברות את האבל בשבת מכוונים לאותם אלו שנוהגים שאחרים נותנים לאבל סעודות הבראה כל שבעה[6], ולא רק את סעודת ההבראה הראשונה. וא"כ בוודאי שנהגו בזמנו במנהג זה, שהרי כתב שפשט המנהג בכל העולם להברות האבל בשבת; אך מכיון שבשו"ע לא העתיק את דברי רבנו ירוחם כלשונם[7], וניתן ללמוד על המנהג רק בצורה עקיפה ממה שכתב בב"י סימן שצג שפשט המנהג להברות האבל בשבת, ייתכן שלא הושרש המנהג להברות אבל כל שבעה, ולכן לא העתיק מנהג זה לשו"ע.

 

המנהג כיום

לעיל ראינו שבאר הגולה ואחריו הבאר היטב הזכירו שכך היה מנהג הספרדים להברות את האבל כל שבעה. וכך הוזכר בספר שולחן עצי שיטים לר"ש חלמא בסימן א סעיף ה, זר זהב ד"ה תוך שלושה ימים[8]: 'והספרדים נוהגים להברות את האבל כל שבעה מפני עניים שלא יעשו מלאכה'[9]. וכ"כ בהגהות מהר"א אזולאי על ספר לבוש עטרת זהב יו"ד סי' שעח אות א שיש נוהגים להברות האבל כל שבעה. וכ"כ בספר דרכי חסד לר"י אושפאל מהד' תשל"ה עמ' קסט שכך מנהג הספרדים. גם בספר דברי סופרים לר"נ יברוב (ירושלים תשס"א) פרק לא סע' כז כתב שהספרדים נוהגים להברות את האבל כל שבעה. וכ"כ בשו"ת אדני פז לר"א אבידר (פ"ת תשס"ד) או"ח סי' עה שנהגו להברות האבל כל שבעה[10].

אולם ייתכן שפוסקים אלו העתיקו דבריהם בעיקר ע"פ דברי הבאר היטב ובאר הגולה, אך בפועל אין המנהג רווח כיום בקהילות הספרדים. ועל אף שהוכח לעיל שהיו מקומות שנהגו במנהג זה להברות משל אחרים כל שבעה, פוסקים רבים ואף פוסקי הספרדים לא העתיקו מנהג זה להלכה, וניתן ללמוד על המנהג רק מ'בין השיטין' שבדבריהם, וכפי שתירצו האחרונים הנ"ל את דברי השו"ע. וכ"כ בספר גשר החיים ח"א פרק כ אות יב: 'ומסתברים דברי הבאר היטב שם דהב"י[11] כתב דבריו[12] לפי מנהג הספרדים להברותו בשבעת ימי אבלותו [ו]בכללם שבת, ולא מדבר מסעודה הראשונה'. וכך ראינו לעיל בדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יבי"א. תירוצו של הבאר היטב הנ"ל מוזכר גם בספר בית מועד לר"פ קורח בפרק טז סע' כה, אך לא ציין שכך נוהגים. מהשתלשלות דברי הפוסקים הנ"ל נראה שהעתיקו דבריהם מהפוסקים הקודמים שכך מנהג הספרדים, אך למעשה לא נוהגים כך בפועל.

ולענ"ד יתכן שהאחרונים לא העתיקו מנהג זה להלכה מפני שעיקר דיני סעודת הבראה נסובים דווקא לגבי סעודה ראשונה, שהאבל אסור לאכול אותה משלו, אבל בשאר ימי השבעה אין לו איסור לאכול משלו אף לסוברים שיש מנהג להברות האבל כל שבעה[13], ולכן השאירו את הדבר נתון ל'מנהג העולם'. וכך ניתן לראות היום, שמי שגר במקום שבו השכנים או בני היישוב מסייעים למשפחת האבל בימי השבעה 'זוכה' לסעודות הבראה כל השבעה כמנהג הספרדי הקדום, ואילו הגרים במקומות עם פחות סיוע מקיימים את עיקר הדין לא לאכול משלהם רק בסעודה הראשונה.

 

מנהג יהודי תימן

לעומת הפוסקים הנ"ל מצאנו בקרב פוסקי יהדות תימן שהעתיקו מנהג זה להלכה, וכך כתב ר"ש יצחק-הלוי בשו"ת דברי חכמים חאו"ח סי' יד: 'דע, כי מנהגינו זה לנחם אבלים ולהברותם כל שבעה הובא בב"י טור יו"ד סוף סי' (שע"א) [שע"ח] (ציינתיו בשו"ת פעולת צדיק ח"ג סי' קצ"ז בהערות[14]), ומנהג יפה הוא מצד עצמו בכדי להפיג צער האבלים, הן בבילוי הזמן איתם, הן בהספקתם כל שבעה, ביחוד אם הם עניים. עיין רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"ב ועוד. וכן בסי' טו שם: 'המורם מכל זה כי מנהגנו להברות האבל ולדרוש שם כל שבעה יש לו שורש ויסוד'. וכך כתב בספר בית האבן לר"א בן דוד עמ' 57: 'יהודי תימן קיבלו על עצמם מצד המנהג להברות האבלים משל עצמם כל שבעה'. הוא הוסיף שם שאמנם נתרופף מנהג זה כשעלו יהודי תימן לא"י, אך ישנם יישובים שבהם עדיין נוהגים במנהג זה או לפחות זכר למנהג זה. וכ"כ בספר היכל עבודת ה' לר"א שאקי הטור הרביעי (עמ' רעג) שכך הוא מנהג יהודי תימן. וכן ציין למנהג זה ר"י צובירי בספר 'ויצבור יוסף בר' ח"ד עמ' נה. וכ"כ ר"ש קורח, זקן רבני תימן בדורנו ורבה של ב"ב (נפטר י"ג מרחשון תשע"ט) בספרו 'עריכת שלחן - ילקוט חיים' יו"ד סי' שעח סע' א, שהמנהג להברות האבל כל שבעת ימי האבלות. וכ"כ בספר מסורת התפילה ושורש המנהג לרבי עובדיה מלמד עמ' 383: 'ומנהג הוא בתימן שמברין את האבל כל שבעת ימי האבל, ולא רק ביום ראשון'. וכ"כ בקונטרס 'שבט כהונה' לר"א כהן עמ' לו-לז (ב"ב תשע"ב).

 

סיכום

המנהג להברות את האבל למשך כל השבעה אמנם הוזכר בב"י, וכן הוזכר בדברי האחרונים שכך מנהג הספרדים, אך נראה שלא הושרש המנהג גם לא בדורו של הב"י, וכן למעשה אינו נוהג כיום בקהילות הספרדים והאשכנזים. ויהודי תימן החזיקו במנהג זה עד ימינו אלה[15].