המעין

הרב אליעזר בן פורת

איסור 'לפני עיוור' במידות

איסור 'לפני עיוור' בספק מכשול

טעם הדבר שבאיסור "לפני עיוור" תלינן לקולא

המעשה ברב הונא

המעשה ברבא

המעשה באמתיה דרבי

איסור "לפני עיוור" במידות - ביאור דברי הרב זצ"ל

ביאור השמועה "משמיה דגברא רבא" שאין במידות משום "לפני עיוור"

פירוש נוסף לשמועה בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל

איסור 'לפני עיוור' בספק מכשול

כתב הגאון מרן הראי"ה קוק זצ"ל [להלן הרב זצ"ל] ב"מוסר אביך"[1]:

לענ"ד נראה שיש איסור מכשול לפני עיוור גם במידות. אעפ"י ששמעתי משמיה דגברא רבא שאין במידות משום לפני עיוור, לא אדע טעמו של דבר, שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מכשול לפני עיוור[2].

הכשלה ב'לפני עיוור' במידות פירושה לגרום בדיבור או מעשה למצב שעלול לגרום לקלקול במידותיו של הזולת. ברור שלא כל מצב שעלול לגרום לזולת לגאוה או כעס וכד' אכן יגרום לו תקלה זו, כי במקרים רבים האדם מתגבר על עצמו ואינו מתגאה ואינו כועס. הדיון בדברי הרב זצ"ל מצריך אותנו לעיין בהגדרת איסור "לפני עיוור": האם נאמר איסור זה אף במקום שיש ספק אם אכן יכשל ה"עיוור" ויעבור על האיסור, או שמא לא נאמרה אזהרת "לפני עיוור" אלא כאשר ודאי, או קרוב לוודאי, שיעבור הלה על האיסור וייכשל בו.

טעם הדבר שבאיסור "לפני עיוור" תלינן לקולא

ונפתח בדברי המשנה בשביעית [פ"ה מ"ו]:

אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העול והמזרה והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר, ועגלה וכל כליה. זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעבֵרה, אסור, לאיסור ולהיתר, מותר.

כלומר, אסור למכור לחשוד על איסורי שביעית כלי המיוחד לעבודה האסורה בשביעית, אבל כלי העשוי לעבודה אסורה וגם לעבודה מותרת, מותר, שכל שאינו ודאי שיעשה בכלי עברה רשאי לתלות שכוונתו להיתר. ועוד שנינו [שם פ"ה מ"ח]: "בית שמאי אומרים: לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשוחטה". כלומר, לדעת ב"ה רשאי המוכר לתלות שכוונת הלוקח לשחיטה ולא לחרישה, שכיון שיש לתלות לאיסור ולהיתר, תולין להיתר. וכן משמע בגמ' ע"ז [ט"ו ע"ב ורש"י שם ד"ה ומנא תימרא] דהיכא דאיכא למיתלי ב"לפני עיוור", תלינן לקולא, כמבואר במשנה שביעית הנ"ל לדעת בית הלל.

ובספר "משנה ראשונה" [שם פ"ה מ"ו] העיר על עיקר דין תלייה הנאמר באיסור "לפני עיוור": "אמאי מותר, כיון דספקא דאורייתא לחומרא[3], שמא לאיסור קונה, ו"לפני עיוור" איסור דאורייתא הוא[4]"? וכתב ליישב: "דנתינת מכשול לא מקרי אלא כשהמכשול ידוע בשעה שזה נותן לו, אבל בספק אם יעשה בו מכשול, אין זה נותן מכשול, והלוקח הוא מכשיל את עצמו". כלומר, איסור "לפני עיוור" הוא דוקא כאשר נותן לפניו 'מכשול', אבל אם הדבר שנותן לפניו אינו מכשול בעצמותו, שהרי יש לו שימושים טובים ותועלויות של היתר, אינו באמת 'מכשול', ורק אם ישתמש בו הלה באופן שלילי יהפוך הוא את הדבר למכשול, דהיינו לכלי לעשיית עברה.

וכן מבואר בחידושי הריטב"א [ע"ז טו, ב]:

אין לאו דלפני עיוור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עברה ודאי, ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגליים לדבר לחוש שיעבור בו זה עברה ועשו סתמו כפירושו. וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעברה בעי ליה, אוקמיה רבנן אדינא והתירוהו.

ועוד כתב הריטב"א:

דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנים לו האיסור עצמו, והדבר ספק אם יקח איסור [ר"ל אם יקח בדינר שנתן לו דבר איסור] אם לאו, אין בו משום לפני עיוור אפילו בישראל[5].

וכך עולה גם מדבריהם של הרמב"ן, הרשב"א והר"ן גיטין [סא, א] בפירוש המשנה בשביעית [פ"ה מ"ט] שהובאה שם[6]. ועי' בשדי חמד[7] שהביא חבל אחרונים ז"ל שכתבו בדעת הראשונים ז"ל שבמקום ספק ליכא איסור "לפני עיוור".

העיקרון האמור שבאיסור "לפני עיוור" תלינן לקולא, יפה כוחו גם לעניין חשש לפני עיוור במידות. וכך הוא המשך דברי הרב זצ"ל ב"מוסר אביך" שם:

אלא שבמידות אינו מוכרע כל כך, שהרי דין לפני עיוור הוא דהיכא דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן, וחזינן שאין הספק בכלל אזהרת לפני עיוור, ואפילו במיעוט תולין, שהרי רובא לרדיא[8], ומ"מ יכול לתלות שלקחה לשחיטה. א"כ כל זמן שאין אנו יודעים שדבר זה יביא למדה זו האסורה איכא למיתלי בהיתר, ואפילו אם יתעורר לאיזו מדה שהיא רעה ברובה, מ"מ יש בכל מידה דרכים לטובה, וא"כ יש לומר שישתמש בדרכים הטובים, ובהיתרא תלינן.

כלומר, מידות הן כמו כלים, אפשר להשתמש בהן לטובה, או חלילה, לרעה. למשל: רב משבח את תלמידו על מעלתו, עמלו והשגיו. האם נאמר שדברים אלו בעצמותם נחשבים ל'מכשול', ויש באמירתם משום איסור "לפני עיוור"'? הכרת ערך מעלת עצמו הכרחית היא לעבודת ה'[9]. אדם המזלזל בעצמו משום שנעדרת בעיניו מעלתו וחשיבותו, חשוד על עדות שקר, שכן עדות היא ביטוי לכבוד העצמו של האדם שמילתו היא "מילה" של כבוד[10]. התלמיד השומע את שבחו מפי רבו יוכל ע"י כך להתעלות ולבטא את ההתנשאות שלו בתורה, להיות מוגבה בדרכי ה', כדרך שנאמר במלך יהושפט: "ויגבה לבו בדרכי ה'" [דבהי"ב יז, ו] - "גבה לבו בדבר זה שלא הלך כי אם בדרכי ה'" [רש"י שם]. ומאידך גיסא, שמיעת שבחו עלולה להביאו לידי גסות הרוח, והתורה אמרה "לבלתי רום לבבו מאחיו", שלא יתגאה הגדול על הקטן, ואפילו המלך לא ירום לבבו מאחיו, ולא ישתרר עליהם בהנהגותיו, אך יהיה שפל רוח[11], ועל המתגאה על חברו נאמר "תועבת ה' כל גבה לב"[12]. ומאחר "שבמידות אינו מוכרע כל כך" צד האיסור, כל היכא דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן, ורשאים אנו להניח שישתמש במידה הזו לטובה.

לאור עיקרון זה, הבה נעיין בכמה מעשים שהובאו בגמרא'.

המעשה ברב הונא

הגמרא [קידושין לב, א] מספרת:

רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח, אי לא רתח. ופריך: ודילמא רתח [ואמר לאבוה מידי בריתחיה] וקעבר [רב הונא] א"לפני עיוור לא תתן מכשול" [שגורם לבנו לחטוא]? ומשני: דמחיל ליה ליקריה. ופריך: והא קעבר משום "בל תשחית"? ומשני: דעבד ליה בפומבייני [במקום התפירה, שאינו נחסר מדמיו בכך, כגון בשוליו]. ופריך: ודילמא משום הכי לא רתח? ומשני: דעבד ליה בשעת ריתחיה.

ולכאורה משמע מלשון הגמ' "ודילמא רתח וקעבר רב הונא אלפני עיוור", שאפילו בספק יש איסור "לפני עיוור"? ותירץ העין יצחק [או"ח סי' י"ג] דהתם הוי קרוב לודאי דרתח, והך "ודילמא" הוא כעין המבואר בתוס' גיטין [מ, ב ד"ה חיישינן] דהאי "חיישינן" הוי ודאי. והשדי חמד[13] הביא[14] מכמה ראשונים שכתבו לפרש מה שאמרו בגמ' בלשון "דילמא" דאינו לשון ספק אלא ודאי, וא"כ לא היה צריך העין יצחק ללמוד מלשון "חיישינן" ללשון "דילמא".

והעיר הגאון החיד"א ז"ל [ברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ סוף ס"ק י"ג]:

ומיהו עדיין צריך למודעי, דאי רתח הרי הוא עון כעס דשקול כעבודה זרה[15], ואיכא לפני עיוור, ומאי אהני דמחל ליקריה, סוף סוף מרתח קא רתח ונלכד בעון כעס? וי"ל דקים ליה לרב הונא, דרבה בריה אף כופה, ולא ילכד בסוג הכעס שאמרו חז"ל דשקול כע"ז, רק אפשר דרתח כל שהוא ואמר ליה מידי ברתחיה, באופן דלית ביה משום עון הכעס, רק שמקל במורא אב, ולזה ראה והתקין דמחל ליקריה.

ובשו"ת תורה לשמה [סי' ש"ע] הביא ראיה מהמעשה הנ"ל ברב הונא:

שבעבור הכעס לחודיה ליכא איסור דלפני עיוור, דאי איכא, מאי משני דמחיל ליקריה, סוף סוף מרתח קא רתח, והוא [רב הונא] שהביאו לידי כעס זה, אלא ודאי משום כעס לחודיה לא עבר אלפני עיוור.

ולמבואר בדברי החיד"א ז"ל הנ"ל אין מכאן ראיה, אלא אדרבה משתיקת הגמ' מחשש איסור כעס משמע שלא היה כאן חשש של איסור כעס, משום שרב הונא ידע שבנו רבה אינו בעל כעס, אלא כיון שרואה בנו את אביו משחית דבר יקר "אפשר דרתח כל שהוא ואמר ליה מידי ברתחיה", דהיינו דברי ביקורת, ולהכי פריך דילמא יאמר לאביו מידי ויעבור על מורא אב.

המעשה ברבא

הגמ' [ברכות נה, ב] מספרת שכאשר חלה רבא, ביום הראשון למחלתו, ביקש רבא את שמשו להצניע את דבר מחלתו מידיעת הציבור, אבל מכאן ואילך אמר לו לשמשו:

פוק אכריז "רבא חלש"! מאן דרחים לי - ליבעי עלי רחמי, ומאן דסני לי - לחדי לי [ומתוך כך ישוב חרון אף מעלי], וכתיב "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן ירא ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו.

והגאון ר' שריה דבליצקי זצ"ל [זה השולחן ח"ב סי' קנו] הביא דברי הרב זצ"ל הנ"ל ב"מוסר אביך" דס"ל שיש איסור "לפני עיוור" במידות, וכתב הגר"ש דלכאורה יש להביא ראיה מהגמ' ברכות הנ"ל דלא שייך לפנ"ע במידות, דאם לא כן לא היה לו לרבא לגרום שישמחו שונאיו במחלתו, שהרי עובר בזה על איסור "לפני עיוור", אלו דברי הגר"ש.

ונראה שאין מכאן ראיה, משום שפרסום הידיעה שרבא חולה אינו דבר שבעצמותו מעורר שנאה חלילה, אלא אדרבה, ידיעה זו מעוררת צער ורחמים[16], ולכן אינה נגדרת כנתינת 'מכשול', ואינו דומה אפילו למוכר פרה לחשוד על השביעית, דאע"ג דרובא לרדיא, מ"מ תלינן דכוונת הלוקח לשחיטה, אבל כאן הידיעה עצמה על מחלתו של רבא אינה אלא מידע בלבד, שאין אדם מתעורר למי דה רעה עקב פרסום ידיעה על מחלתו של פלוני, ואין כאן צד מכשול בפרסומה.

המעשה באמתיה דרבי

הגמ' [מו"ק יז, א] מספרת:

אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום "ולפני עיוור לא תתן מכשול", דתניא , "ולפני עיוור לא תתן מכשול" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר[17].

וע' יד מלאכי [סי' שסז] שנסתפק אם איסור "לפני עיוור" עיקרו מעשה נתינת המכשול, ואף אם לא נכשל ה"עיוור" עבר משום שנתן מכשול, או דילמא עיקרו של האיסור בתוצאה, דהיינו הכישלון, ואם לא נפעל עניין הכישלון לא עבר נותן המכשול על איסור "לפני עיוור". והביא היד מלאכי ראיה מהגמ' מו"ק הנ"ל, דאמרינן דהמכה בנו גדול קא עבר משום "ולפני עיוור לא תתן מכשול", ופירש"י ז"ל דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו עובר משום "לפני עיוור", משמע דמיד שהכהו ונתן המכשול לפניו עובר משום "לפני עיוור"[18]. ועוד יש להעיר: למבואר לעיל שבספק ליכא משום איסור "לפני עיוור", א"כ אמאי שמתיה אמתיה דרבי, והלא אינו אלא ספק שמא מבעט באביו. וצ"ע[19].

והגאון ר' יהושע ירוחם פישל פערלא ז"ל בפירושו לספר המצות לרס"ג ז"ל [ל"ת נג-נה] כתב שמלשון הרמב"ם בספר המצות [ל"ת רצט] משמע שעיקר איסור "לפני עיוור" הוי בתוצאה, שבכל דבריו שנה ושילש שהאזהרה היא על הכישלון, ומשמע שבנתינת המכשול גרידא ליכא עבירת לאו. וכ"מ לשון הרמב"ם הל' רוצח [פי"ב הי"ד][20]. והקשה הגרי"פ ז"ל מהגמ' מו"ק הנ"ל דמבואר דמיד בהכאה דהו"ל רק נתינת מכשול, קא עבר על "לפני עיוור", וצ"ע. וכתב הגרי"פ לבאר, די"ל דכיון דהבן גדול הוא, מסתמא דמילתא מתקצף על אביו וחזי ביה בישות[21], ובזה גופא קעבר הבן על כיבוד ומורא דאב אעפ"י שאינו מבעט באביו במעשה או בדיבור, וממילא קעבר האב ב"לפני עיוור"[22].

אך העיר הגרי"פ ז"ל, שמדברי רש"י מו"ק שם לא משמע הכי, אלא משום דאמרינן שמא מבעט הוא באביו[23]. וכאמור יש לעיין עוד כיצד עלינו לכלכל דברי הגמ' מו"ק הנ"ל, לאור המבואר שבספק ליכא איסור "לפני עיוור". וי"ל שהמכה בנו גדול נחשב קרוב לוודאי שהבן מבעט באביו, ובכה"ג איכא איסור "לפני עיוור"[24]. ועוד י"ל דעד כאן לא אמרינן דבספק ליכא איסור "לפני עיוור" אלא היכא שאינו נותן לו גוף האיסור עצמו, אלא נותן לו כלי או דבר שיכול לעשות בו איסור, אבל הכאת בנו גדול, יוצרת כל כך הרבה כעס וחמה אצל הבן, ובכה"ג לא תלינן. כלומר, החפצא דאיסורא שנותן לו הוא הכעס בלבו על היותו מוכה ע"י אביו, ויתכן שיפעל על פי כעסו במעשה או בדיבור, או לא, ומ"מ יצירת כעס זה בלבו של בנו דומה לנתינת כוס יין לנזיר שיש בה משום "לפני עיוור", אף שאין ודאי אם הנזיר אכן ישתה את היין[25].

וע' תוס' ר"י הזקן [קידושין ל, א] בשם "אית דמפרשי" שאין איסור להכות את בנו גדול דרך תוכחה, "והא דאמרינן אזהרה למכה בנו גדול, איירי דוקא במכה והולך ומטיל בו יצר הרע וגורם לו להחטיאו". כלומר, הגמ' במו"ק הנ"ל מיירי שהיה מכה והולך הכאה רבה שלא לצורך תוכחה. אבל מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן[26], אלא אף הכאה דרך תוכחה אסור[27].

איסור "לפני עיוור" במידות - ביאור דברי הרב זצ"ל

הרב זצ"ל ב"מוסר אביך" שם מסיק:

אבל במי שברור לנו, שבהתעוררו לאיזו מידה הרעה ברובי שימושיה ישתמש בה ברעתה[28], הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה.

כלומר, "מידה הרעה ברובי שימושיה", כגון מידת הכעס, שמועט הוא השימוש בה לטובה[29], כל שוודאי או קרוב לוודאי שע"י מעשה או דיבור יתעורר חברו למידה הרעה הזו של כעס וישתמש בה לרעה, אסור משום "לפני עיוור". האב המכיר את בנו ויודע בו שאינו כרבה בנו של רב הונא, שעליו כתב החיד"א ז"ל שידע בו אביו שאינו בעל כעס וחימה, אלא אדרבה יודע האב בבנו שהוא "נוח לכעוס", אסור לו לאב לגרום במעשה או בדיבור שיכעס עליו בנו, שמלבד שיעבור אז בנו על איסור מורא אב, עוד גורם לו להכשל באיסור כעס, ועובר האב משום "לפני עיוור".

ביאור השמועה "משמיה דגברא רבא" שאין במידות משום "לפני עיוור"

השמועה שהביא הרב זצ"ל "משמיה דגברא רבא" שאין "לפני עיוור" במידות, מיוחסת בעולם הישיבות לגאון ר' ישראל ליפקין זצ"ל, הנודע בשם ר' ישראל סלנטר. דומה כי הרב זצ"ל לא הזכיר את ר' ישראל בשמו משום הכבוד העמוק שרחש לו[30]. סיפר הגאון ר' איסר זלמן מלצר ז"ל: בישיבת סלובודקה היו עורכים בחג הסוכות "שמחת בית השואבה", והגאון ר' יצחק בלזר ז"ל היה משמח את קהל החוגגים באמירת חרוזים עם הניגון המיוחד להם, מתובלים בדברי התעוררות בענייני דיומא. אף הם היו עונים כנגדו בחרוזים ומשיבים לו בדברי הלל ושבח, ולא נחה דעתם עד שהיו רוקדים לפניו ומזמרים לו: "צדיק כתמר יפרח". ר' איצלה לא היה מוחה בעדם ומניחם לשיר. ר' איסר זלמן העיז פעם לשאול את ר' איצלה על הנהגה זו, בבחינת "ילמדנו רבינו". והשיבו: כבר פסק הרבי [כוונתו לרבו, ר' ישראל סלנטר] שבנוגע למידות אין הלאו של "לפני עיוור". והסביר ר' איסר זלמן שכוונתו הייתה, שכיון שהם חייבים בכבוד רבם, אין רשות בידו למחות בהם, הגם שזה עלול להביאו לידי גאוה[31].

בדומה לכך כתב הרב החבי"ף ז"ל[32], לתרץ את קושייתו של ה"מוצל מאש" [סי' מה] על דין שבועת מודה במקצת, היאך מותר לזה להשביעו שלא יאבד ממונו[33], אע"ג שיודע בוודאי שנשבע על שקר, והרי עובר המשביעו על לאו של "לפני עיוור"? ותירץ הרב החבי"ף: "דאעיקרא לא קשיא מידי, שהתורה אשר ציוותה "ולפני עיוור לא תתן מכשול" היא ציוותה לתת שבועה, והיינו טעמא משום שע"י שבועה ימנעו העולם מלגזול, ויש בזה תיקון העולם, שאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה", והביאו השדי חמד[34] וכתב: תירוץ זה נראה נכון. ועל דרך זו י"ל לענין המצוה של כבוד רבו, שהתורה אשר צותה על "לפני עיוור", היא אשר ציוותה לכבד את רבו או לכבד חכמים, ויש בזה תיקון העולם, שמבלי כבוד לרבו ומבלי כבוד לחכמי התורה לא יהא כבוד לתורה עצמה. וכמו כן נתחייבנו בכבודם של הבריות, שזהו ג"כ מכלל תיקון העולם, להכיר ולהוקיר מעלתם של הבריות שנבראו בצלם, ומבלי כבוד הבריות לא תוכל להתקיים חברה אנושית, שהרי יחס הכבוד של האדם לזולתו הוא היסוד ליחסי אנוש.

פירוש נוסף לשמועה בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל

ויש מקום לומר שאין סתירה בין האִמְרָה המיוחסת לר' ישראל ז"ל, לדברי הרב זצ"ל. האמרה שאין איסור "לפני עיוור" במידות אינה כללית[35] ומוחלטת, אלא נאמרה רק על דרך הרוב. כבר ביאר הרב זצ"ל ב"מוסר אביך", "שאין הספק בכלל אזהרת לפני עיוור" ורשאים אנו לתלות לקולא, והוא הדין והוא הטעם לעניין איסור נתינת מכשול במידות. מידות הן אמצעים, אפשר להשתמש בהן לטובה, או חלילה לרעה, ולכן רשאים אנו לתלות לקולא, וכך היא המידה ברוב המקרים. אך אם אי פעם יקרה שע"י מעשה או דיבור, קרוב לודאי שיתעורר חברו למידה רעה וישתמש בה ברעתה, אף ר' ישראל ז"ל מודה שיש איסור "לפני עיוור".

לאור הבנה זו, לקושטא דמילתא אין כאן מחלוקת לדינא, וכל הביקורת של הרב זצ"ל מכוונת כנגד המשמעות הגורפת של השמועה, שכאילו בכל עניין ובכל מצב אין במידות משום "לפני עיוור", ובא הרב זצ"ל ללמדנו שאינו כן, שהרי מידות רעות עלולות הן להביא לדבר רע ואסור, ולפיכך כאשר קרוב לוודאי שייכשל הלה ויבוא לשימוש במידה רעה ברעתה, יש כאן "איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה", ואף ר' ישראל ז"ל יסכים לדין זה.