המעין

הרב אליסף יעקבסון

דוד, נבל, אביגיל והתשובה

הרבה כבר נכתב על פרשת דוד ואביגיל[1], אך נראה שמקום הניחו לי להוסיף בה דברים.

כרקע לעימות שבין דוד ונבל משמשת ההודאה של שאול לדוד, והצהרתו כי הוא מכיר בכך שדוד יהיה המלך אחריו. מיד לאחר מכן חוזר שאול לביתו, מה שמעורר את התחושה כי הוא מפסיק לרדוף אחרי דוד[2], ומאפשר לדוד להתחיל לבסס את עוצמתו. ראשית הוא יוצר מגדודו כח אזורי בתוך שבט יהודה, אשר יהווה את הגרעין של צבא מלכותו העתידית. פעילות כזאת מחייבת זהירות גדולה מאוד, שהרי אמנם שאול הפסיק לרדוף אחריו, אך ודאי שלא יסכים כי דוד יתחיל כבר עכשיו לתפקד כשליט. ניתן להניח כי מי שניווט את דרכו של דוד בתוך כל הסבך הזה, שייעץ לו כיצד ואיך לפעול, היה שמואל הנביא, אך לפתע, ללא שום הכנה מוקדמת, שמואל מת בגיל צעיר, ומשאיר את דוד להתמודד לבדו עם כל הסיבוכים והקשיים[3].

חז"ל מקשרים בין מיתתו של שמואל לבין יחסי דוד ונבל. הם מתארים את יחסם של דוד ונבל למיתת המנהיג הדגול - דוד יורד מיד אל מדבר פארן, ואילו נבל חוגג:

וימת שמואל וגו' וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל. אמר הקדוש ברוך הוא, הכל סופדין וטופחין על ליבן על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחים. אבל דוד מה הוא אומר, הורג או נהרג, רודף או נרדף, הולך אני ועושה גמילות חסד לצדיק, הדא הוא דכתיב ואני בחסדך בטחתי, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר[4].

בדבריהם מתארים חז"ל התיחסויות הפוכות לגמרי של דוד ושל נבל כלפי מיתתו של שמואל. נבל מצד אחד ממשיך בחייו ואף חוגג את מיתת הנביא, ודוד לעומת זאת מוכן אף לסכן את עצמו כדי להספיד את שמואל, כשהוא לוקח בחשבון שהופעתו כמספיד במעמד כזה תעורר עליו מחדש את רוגזו של שאול. בכך מסבירים חז"ל את העובדה שמיד אחרי ההספדים דוד יורד אל מדבר פארן, הוא עושה זאת על מנת שלא להסתכן[5].

אך מה ראה נבל לחגוג את מיתתו של שמואל? יתכן מאוד שמשׁיחת איש משבט בנימין למלך על ידי שמואל לא התקבלה בעין יפה אצל אנשי יהודה, אשר תמיד ראו את עצמם כשבט המוביל, כשבט שלו ראויה המלוכה[6]. חז"ל מוסיפים שגם בתוך שבט יהודה עצמו התנהל ויכוח בשאלה מיהו האדם מתוך השבט שלו ראויה המלוכה. את דרשתם מבססים חז"ל על פסוקים בדברי הימים[7] העוסקים בשושלת שבט יהודה, ובעיקר בצאצאיו של חצרון בכורו של פרץ - ירחמאל רם וכלובי (כלב). למרבה התמיהה הפסוקים דנים קודם כל בבני רם ולא בבני ירחמאל שהינו הבכור:

שלושה בנים היו לחצרון, דכתיב ובני חצרון ירחמאל ואת רם ואת כלובי. הוא ירחמאל קדמוי, אלא שנשא אשה גויה להתעטר בה, דכתיב ותהיא אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה היא אם אונס, שהכניסה אנינה לתוך ביתו. ורם הוליד את עמינדב ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שׂלמה ושלמון הוליד את בועז ובועז נשא את רות. הא נבל אתי מן דכלובי. אמר נבל לית בישראל בר טבין סגין מישראל, הדא הוא דכתיב ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאוד, והוא כלובי - דאתי מן כלובי[8].

ירחמאל נדחה מהשושלת וממילא מהמלוכה עקב נשיאת אשה נוכריה. שושלתו של רם גם היא מתנדנדת עקב העובדה שבועז נשא את רות[9]. נשארה אם כן רק שושלתו של כלב, והמייצג שלה בדור זה - נבל. טענתו של נבל הינה כי הוא האדם שראוי למלוכה משבט יהודה[10], ומבחינתו שמואל פגע בו פעמיים - לא רק שבתחילה הוא משח למלך איש משבט בנימין, אלא גם כשהוא כבר משח איש משבט יהודה לא היה זה נבל אלא דוד בן ישי ממשפחתו של בועז! משיחה זו של דוד הקפיאה את כל חלומות המלוכה של נבל. עתה לאחר מיתתו בטרם-עת של שמואל הוא יכול לצאת בגלוי נגד משיחת דוד, ולחזור ולטעון כי הוא, נבל, צריך להיות מייצגו של שבט יהודה במלכות, וכפי שמתאר זאת המדרש:

ויען נבל את עבדי דוד ויאמר מי דוד, כלום הוא בטוח אלא על שתי טיפין שמשחו שמואל, איכן הוא שמואל ואיכן הן טיפין[11]?

כעת ברורה לנו היטב שמחתו הגדולה של נבל על מות שמואל. בחגיגה זאת חושף נבל את נבלותו לעיני כל, בהראותו איך האינטרס האישי הצר שלו מונע ממנו להשתתף בצער הגדול של כל ישראל על הסתלקותו של גדול המנהיגים שקמו לישראל בזמנם. תכנוניו של נבל גלויים לדוד, ובנתינת המתת לעבדי דוד עבור שמירת הביטחון באיזור נדרש למעשה נבל להודות בלגיטימיות השלטונית של דוד, הנובעת ממשיחתו על ידי שמואל. גם נבל מבין את דוד, וזוהי הסיבה שהוא מגיב בתקיפות גדולה ובזלזול: "ויען נבל את עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי, היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו[12]". כוונתו כי אחר מות שמואל ראוי לדוד להבין שהמצב חזר לקדמותו, נבל הינו השליט והמיועד למלך, ואילו דוד הוא רק עבד של שאול.

כל זה נמצא מעל לפני השטח, וחז"ל ממשיכים וחושפים לנו רובד נוסף המונח מתחת לפני השטח, ומניע את כל המעשים והתגובות של נבל: כאשר אביגיל נפגשת עם דוד היא דורשת את שמו של נבל "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו[13]". מה פירוש "ונבלה עמו"? מסביר הרמב"ן[14]:

ולפי דעתי, העושה טובת חינם יקרא נדיב, והמשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הופכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול, ויעט במלאכיו ויבזהו.

חז"ל רואים באישיותו של נבל אב-טיפוס לאדם אנוכי וקמצן המרוכז אך ורק בעצמו ובמצבו[15], מצב המוביל את האדם בצורה ישירה להתעלם ממידת החסד, ומביא אותו לכפיות טובה. העובדה ששנות שיפוטו של שמואל ושנות מלכותו של שאול שינו ללא היכר את מצבו של עם ישראל לא משפיעה כלל על נבל, ולא יוצרת אצלו שום צער על מות שמואל. מבחינתו שמואל פגע בו אישית, ועל כן הוא יכול לשמוח על מותו. כך גם עם דוד ואנשיו, לא רק שנבל לא חש צורך מעצמו לתת לדוד מתת, אלא הוא אף כופר בטובתו של דוד אליו ומבזה את אותו, בגלל ידיעתו שההודאה בכך תפגע בו ובשאיפתו למלכות. מציאות חיים שכזאת אינה בעייתית רק במישור של בין אדם לחברו, אלא קשורה בקשר הדוק גם בבין אדם למקום, מכיוון שאדם הכופר במציאות חיים של חסד, ורואה בכל קיומו סוג של הכרח, מגיע במהירות לכפירה בעיקר, וכפי שראינו בדרשת חז"ל לעיל "כל הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר"[16].[17]. עולה אם כן שנבל כופר פעמיים בחסד שנעשה כלפיו, פעם אחת כלפי שמואל ופעם אחת כלפי דוד, ושתי כפירות אלו מעידות בצורה עמוקה מאוד שנבל כופר בעיקר, דהיינו כופר בהשגחת ה' על ישראל. לעומת אב טיפוס זה מעמידים חז"ל את דוד, אשר מוכן להביא את עצמו אף לסכנת חיים על מנת לגמול חסד עם שמואל.

ההתנגשות שבין שתי דרכי החיים הללו מגיעה לשיאה כאשר שליחי דוד חוזרים אליו ומדווחים לו על דברי נבל. או אז חורץ דוד את דינו של נבל ואומר "כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד הבוקר משתין בקיר", שהרי נבל יודע כי דוד נמשח על ידי שמואל נביא ה' אך הוא בוחר להתנגד לכך, וזוהי מרידה במלכות דוד ובמלכות ה'. אולם דוד חרץ לא רק את דינו של נבל עצמו, אלא גם את דינו של כל בית נבל, ובתוכו אף אביגיל, ואביגיל בדבריה מנסה להסביר לדוד בעיקר מדוע האשמה מוטלת כל כולה על נבל, ואילו היא כלל לא הייתה מודעת לכל מה שהתרחש:

אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל, כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת. ועתה אדני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך, ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל אדני רעה. ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני. שא נא לפשע אמתך...

ודוד אכן משתכנע מדבריה:

ויאמר דוד לאביגל ברוך ה' אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי. וברוך טעמך... אשר כיליתיני היום הזה מבוא בדמים... ואולם חי ה' אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אותך, כי לולי מיהרת ותבאת לקראתי, כי אם נותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר...

אך עדיין צריך להבין, שהרי כל דבריה היו מכוונים רק כדי להגן על בית נבל, חוץ מנבל עצמו שעליו הפילה אביגיל את כל האשמה, ומדוע אם כן לא ממשיך דוד עם תוכניתו המקורית והורג את נבל? שאלה זאת מתעצמת עוד יותר כאשר בהמשך הפרק אנו רואים שהקב"ה כן חושב שמגיע לנבל מיתה, והוא אף הורגו, אז מדוע וכיצד באמת אביגיל מנעה מדוד להורגו? מהי טענתה של אביגיל לגבי נבל עצמו, הגורמת לכך שדוד לא הורגו? כיצד מסבירה אביגיל לדוד את מרידתו של נבל בו?

הגמרא מסבירה שאביגיל טוענת כלפי דוד כי מלכותו עדיין אינה מפורסמת מספיק על מנת שהתנגדות אליה תיחשב כמרידה:

אמר לה מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך[18] בעולם[19].

בהסבר מאמר זה וטענת אביגיל לדוד נאמרו כיוונים רבים[20], וברצוני להעלות כיוון נוסף שלא ראיתיו עד הנה. כיוון זה מסתמך על דברי חז"ל שמעשה זה מתרחש בראש השנה ובעשרת ימי תשובה:

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל. עשרה ימים מאי עבידתייהו? אמר רב יהודה אמר רב: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד. רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים[21].

ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת. תלה לו הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלו של שמואל, שלא יתערב אבלו עם הצדיק, ועשה עוד שלושה ימים ומת במגפה. רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן, לעשרת ימים אין כתיב כאן, אלא כעשרת הימים, תלה לו הקדוש ברוך הוא עשרה ימים כעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים שמא יעשה תשובה, ולא עשה[22].

פתח רבי אבא ואמר, ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. ואמרתם כה לחי, וכי דוד לא הוה ידע ביה בנבל, דאיהו אמר בגיניה ואמרתם כה לחי? אלא ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על עלמא, ובגין קודשא בריך הוא קאמר ואמרתם כה לחי, לקשרא כה לחי, דכל חיין ביה תליין[23].

ניתן לחדש בעקבות חז"ל שאביגיל מלמדת את דוד את סודה של התשובה. אביגיל אינה טוענת שמרידה בדוד אינה נחשבת למרידה במלכות, אלא טוענת כלפי דוד שהעובדה כי מלכותו אינה מפורסמת עדיין גורמת לכך שהמורד בו אינו מבין לגמרי את העומק של חומרת מעשיו. טענה זאת עומדת למעשה בבסיס לימוד הזכות כלפי כל חוטא, שהרי כל חטא הינו מרידה במלכות ה', ולימוד הזכות על כך הינו שלצערנו כביכול עדיין לא יצא מספיק 'טבעו' של רבוש"ע בעולמנו. הרי אנו מתפללים לכך כל יום: "להפנות אליך כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", ובעיקר בתפילות ראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו", וכל עוד שזה לא קורה, כל עוד שעדיין ישנו מישהו היכול לטעון שהוא לא מכיר את מלכות השם יש מקום ללמד זכות על החוטא, ויש מקום לאפשר לו להכיר בחטאו, להבין את מרידתו, ולחזור בתשובה על כך.

אביגיל טוענת כלפי דוד, שאם רבוש"ע פותח שער לדופקי בתשובה, ומאפשר גם לאנשים מסוגו של נבל לחזור בתשובה - גם דוד עצמו צריך לאפשר לנבל לחזור בתשובה. ולמרות שאנו עוסקים כאן באדם המורד במלכות, באדם מושחת עד היסוד, אדם שאינו עושה חסד, שכופר בטובה, שכופר במציאות ה' בעולם, גם לאדם כזה יש לתת הזדמנות[24].

דברים אלו שופכים אור אחר על המשך דברי הגמרא במגילה, שם דרשו חז"ל את דברי אביגיל "ולא תהיה זאת לך לפוקה" כקשורים לחטא בת שבע:

אמרה לו: לא תהיה זאת לך לפוקה, זאת - מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו? מעשה דבת שבע.

ההסבר הפשוט הינו שאביגיל טענה כלפי דוד שדי לו בחטא אחד חמור שיעשה בעתיד, ושעתה יתגבר ולא יעשה חטא נוסף (כהמשך לדברי חז"ל שם שדוד תבע את אביגיל לעבירה). אך לדברינו דרשה זאת עומדת בפני עצמה, ולא כלפי התביעה לעבירה - אלא כלפי הריגת נבל. אביגיל אומרת לדוד "אם תנקוט עתה בצעד המראה שמבחינתך אין מקום לתשובה, יבוא יום שגם אתה תצטרך לכוחה ועוצמתה של התשובה ולא תוכל לשוב, ומעשה בת שבע יהיה לך לפוקה עולמית ללא יכולת תיקון. אך אם תיתן מקום לעשיית תשובה גם במצב כה חמור - יבוא יום ואתה עצמך תגלה לכל העולם את כוחה ועוצמתה של התשובה"! יש כאן אמירה עוצמתית, הדורשת מהאדם המעוניין לשוב בתשובה שלמה לשאול את עצמו האם הוא עצמו מודה בכוחה של התשובה? האם ביחסיו לזולתו הוא נותן מקום לכוח זה[25]? מתברר שאם על דוד נאמר כי הוא מקים עולהּ של תשובה - אביגיל היא זאת שעמדה מאחורי ההקמה הזאת, היא זאת שהכניסה את דוד לתוך עולם התשובה ודרשה ממנו להחיל אותה גם בחייו האישיים[26].

קריאת פרקנו זה כמכניס את דוד לעולם התשובה מסביר גם את העובדה שפרק זה קוטע באמצע את מרדפי שאול אחרי דוד. פרק כד מתאר את מפגש שאול ודוד במערה ויכולתו של דוד להרוג את שאול, ופרק כו ממשיך ומספר סיפור דומה מאוד - דוד ואבישי מתגנבים למחנה שאול כשכולם ישנים ומגיעים עד לשאול עצמו, אך במקום להורגו הם לוקחים רק את חניתו וצפחת המים שמונחת למראשותיו[27]. מדוע אם כן נכנס פרקנו בין שני סיפורים אלה? עיון מדוקדק בנאומו של דוד לשאול בשני הסיפורים מעמיד אותנו על ההבדל: דוד אחרי המפגש עם אביגיל שונה מאוד מדוד שקודם מפגש זה. במערה דוד אמנם לא הרג את שאול, אך מדבריו עולה שאין זה בגלל שהוא חשב כי לשאול לא מגיע מוות, אלא רק בגלל שהוא לא מעוניין לשלוח יד במשיח ה', ושאול יענש בידי שמים על מעשיו:

ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי, כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא  חטאתי לך, ואתה צדה את נפשי לקחתה: ישפוט ה' ביני ובינך, ונקמני ה' ממך, וידי לא תהיה בך: כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, וידי לא תהיה בך: אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רדף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד: והיה ה' לדין ושפט ביני ובינך וירא וירב את ריבי וישפטני מידך.

מה שאין כן בפרק כו, שם דוד בכלל לא מבקש מרבוש"ע להעניש את שאול, אלא אדרבא מבקש מרבוש"ע שכפי שהוא הצליח לראות את נפשו הגדולה של שאול ועל כן הוא לא נגע בו, כפי שהוא התבונן על שאול בעיניים של תשובה, כך יראה אותו רבוש"ע:

וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו אשר נתנך ה' היום ביד ולא אביתי לשלוח ידי במשיח ה': והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני כן תגדל נפשי בעיני ה' ויצלני מכל צרה...

הקב"ה אכן פותח שער לדופקי בתשובה, אך לשם כך צריך לדפוק, צריך להפנים שההתנהלות עד עתה מוליכה לאבדון, צריך להתחיל תהליך של חזרה בתשובה. נבל לא עושה זאת. אביגיל ביקשה מדוד לתת לנבל הזדמנות לחזור בתשובה, היא ממתינה לו שיתפקח מיינו על מנת להסביר לו עד להיכן הוא הדרדר, אבל נבל נשאר בנבלותו:

ותבוא אביגיל אל נבל והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שכר עד מאוד, ולא הגידה לו דבר קטן וגדול עד אור הבוקר: ויהי בבוקר בצאת היין מנבל ותגד לו אשתו את הדברים האלה, וימות לבו בקרבו והוא היה לאבן: ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל וימת:

"וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" - אין הכוונה שנבל קיבל התקף לב, אלא שנבל דחה בשתי ידיו את תוכחת אביגיל, ובמקום להפוך את לבו ללב בשר מאבד נבל את נקודת חייו האחרונה והורג את לבו, הופכו ללב אבן מוחלט. זהו עומק פירושם המופלא של רש"י ורד"ק:

וימת לבו - שנצטער על המנחה שהובאת לדוד.

וימת לבו - שנשתתק ויהי כמת, כי נצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד.

ונסיים בפרפראזה על דבריו הידועים של הרב סולובייצי'ק "אחרי כל חוטא עוקבת אביגיל"[28], נאמר "אחרי כל בעל תשובה עוקבת אביגיל", אותה אביגיל שהכניסה את דוד לעולם התשובה ובכך איפשרה לו בעתיד להקים עולה של תשובה.