המעין

פרופ' בנימין אברהמוב

שכל, תורה ומסורת במשנתו של רבנו בחיי אבן פקודה

הספר "חובות הלבבות"[1] הוא ראשון ספרי ה"מוסר" שנכתבו בעם ישראל, וראשון הספרים שתרגם ר"י אבן תיבון מערבית-יהודית לעברית. על מחברו, שהיה רב ודיין בסרגוסה שבספרד המוסלמית במחצית השנייה של המאה הי"א, לא ידוע כמעט דבר[2]. הספר כולל עשרה שערים, שהראשון שבהם, 'שער הייחוד', מכיל הוכחות פילוסופיות למציאות ה' ולאחדותו, ושאר תשעת השערים עוסקים במידות שראוי ליהודי לחיות על פיהן, כולל ביטחון בה', שפלות הרוח והענווה בפניו, החזרה בתשובה ותוצאותיה, חשבון הנפש, ההסתפקות במועט, האהבה לה' ועוד.

מטרת המאמר הנוכחי היא להראות את יחסו של רבנו בחיי לחקירה השכלית, לתפקידיה, למעלתה וליחס בינה לבין מקורות הידיעה האחרים בחיי הדת[3]. אחרי שתרגמתי את היצירה מחדש לעברית[4], הגעתי למסקנה כי ראוי ונחוץ להרחיב את הדיון בנושא מקורות הידיעה הדתית אצל רבנו בחיי[5]. המאמר אינו דן בראיות שכליות למציאות האל, לייחודו ולתאריו, נושאים שנדונו בהרחבה בספרות המחקר, אם כי גם עניינים אלה מוכיחים את חשיבות החקירה השכלית, אלא הוא דן בשאלה כיצד רבנו בחיי רואה את מעמדו של השכל כמקור לידיעה לעומת התורה ומסורת חז"ל[6].

כבר בהקדמה ל"חובות הלבבות" מתבררים לנו שני יסודות בתורתו של רבנו בחיי: א. ה' הוא שקובע את מקורות הידיעה, ולא שכלו של האדם. ב. השכל תופס את המקום הראשון במקורות הידיעה. כך הוא כותב:

ה' יתעלה פתח שלושה שערים לשם ידיעת דתו ותורתו: א. השכל השלם מכל פגע. ב. ספר תורת ה' דובר האמת, שהושרה בנבואה על השליח[7] עליו השלום. ג. המסורות שהועברו מפי חז"ל שקיבלו אותן מן הנביאים עליהם השלום. רבנו סעדיה, יאיר ה' פניו, הקדים לבאר שלושה שערים אלה, ודי בכך[8].

הקדימות של השכל אינה בזמן, אלא במהות, משום שמבחינת הזמן התורה והמסורת קודמים, היות שהאדם לומד מפי הוריו ומוריו את עקרונות הדת ואת ההלכה לפני שהוא יכול להפעיל את שכלו. אבל כאשר הוא מגיע לבגרות שכלית השכל הוא הכלי הראשוני והנעלה שלו, שעשוי להביאו לדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע האדם, כלומר לנבואה. אומר רבנו בחיי:

מי שאינו מתרשל בקיום חובות התורה נמצא בדרגת המעולים והחסידים, ויהיה ראוי לשכר בעולם הזה ובעולם הבא. מי שמתרומם מן הדרגה של הסבת תשומת הלב על ידי התורה לדרגת הציות הנובעת מהסבת תשומת הלב על ידי השכל - מגיע למעלת הנביאים ובחירי ה' הקדושים, ושכרו בעולם הזה הוא השמחה מן ההנאה לציית לה', כפי שאמר הנביא עליו השלום: 'נמצאו דבריך ואוכלם, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי ה' אלהי צבאות' (ירמיה טו, טז)[9].

מקיים המצוות מגיע לפיכך למעלת האנשים המעולים והחסידים, אך מעבר לדרגה זו קיימת דרגת הנביאים ובחירי ה' הקדושים, שמשיגים את מעלתם על ידי הפעלת שכלם:

החסד הגדול ביותר שה' יתרומם ויתנשא העניק לנו הוא השכל וכוח ההבחנה, אשר בהם ייחד אותנו, ולא את שאר מיני בעלי החיים. התועלת בחסד זה אינה נסתרת מאתנו, (היא מתבטאת) בהנהגת גופנו ובארגון תנועותינו, אך אינה חלה על מי שאיבד חסד זה עקב נזק שנגרם למוחו. הדברים (הטובים) אשר קורים לנו בגלל השכל רבים מאוד. למשל, הבאת ראיה על ידי השכל שיש לנו בורא חכם, יחיד, נצחי, אחד, קדמון, בעל כוח, אשר זמן ומקום אינם חלים עליו. ה' מרומם מעל לתוארי הנבראים ונעלה מדמיונות הנמצאים, רחום, נדיב ומיטיב, הוא אינו דומה לדבר, ודבר אינו דומה לו. נוסף לכך, אנו מבינים בעזרת השכל את החכמה, הכוח והרחמים הנפוצים בעולם ואת החובה לציית לו ולעובדו בגלל מה שראוי לו ובגלל חסדיו הכלליים והפרטיים. כמו כן, השכל מעניק תקֵפות לתורת ה' האמיתית[10] שהושרתה על שליחו עליו השלום, ושאנו מתבוננים באמצעותה (בעולם). לפי מידת שכלו של האדם, וכוח הבחנתו, ה' יתעלה זכרו עושה אתו חשבון ובוחן אותו. מי שמאבד את שכלו נשמטות ממנו לגמרי המעלות האנושיות, החובה שמוטלת (על בני האדם), שכרם ועונשם[11].

רבנו בחיי אומר במפורש כי השכל הוא החסד הגדול ביותר שה' העניק לאדם. השכל מנהיג את האדם, בעזרתו מביאים ראיות על מציאות ה', תאריו וחוסר היכולת לתארו במונחים אנושיים. השכל עוזר להבין את העולם, את המאורעות שבו ואת השגחת האל על בני האדם. כמו כן השכל מְתַקֵּף את התורה ומוכיח את נכונותה.

עליונות השכל מתבטאת גם בנושא הסבת תשומת הלב לקיום המצוות על ידי התורה ועל ידי השכל. בפרק השלישי של השער השלישי רבנו בחיי מציין שבע סיבות לעדיפות השכל בהסבת תשומת לבו של האדם לקיום המצוות[12]. עיקרי רעיונותיו של המחבר הן שהציות או הכניעה לה' שנובעות מן השכל הן יותר טהורות מציות שנובע מאיום בעונש ומהבטחת שכר, כיוון שבצורה השנייה של הציות מעורבים יסודות שפוגעים בטהרת הכניעה, כמו רצון להיראות צדיק או שאיפה לשכר רב[13]. במילים אחרות, בסוג זה של כניעה יש סיכון להיעדר כוונה שלמה לשם שמים, בעוד שבציות לפי השכל לא יכולה להיות העמדת פנים, משום שהחשיבה היא בלבו של האדם ובינו לבין אלוהים.

בעוד שהתורה מכילה מספר קבוע של מצוות (תרי"ג) - המצוות שנובעות מן השכל, חובות הלבבות, הן אינסופיות, משום שחסדיו של ה' הם אינסופיים[14], ועל כל אחד מהם קיימת חובת הודאה נפרדת. השכל פועל באופן תמידי, בעוד שהתורה הפסיקה כבר לפעול[15]. כמו כן אי אפשר להגיע ליצירת חובות הלבבות אלא לאחר הכנעת היצר והתאוות, בעוד שבמצוות האיברים יכול המאמין להיות בעל תאווה ובכל זאת לקיים מצוות[16].

רבנו בחיי גם מפרש את ההיסטוריה של גיבורי המקרא, כדי להראות את כוחו של השכל ועליונותו:

ההבדל בין הדורות הקדומים לביננו בעניין הפרישות: הראשונים כמו חנוך, נח, אברהם, יצחק, יעקב, איוב וחבריו היו בעלי שכל טהור ויצרים חלשים, לכן נפשותיהם היו מובלות על ידי שכליהם, ומצוות מועטות היו מספיקות להם כדי שציותם לה' יהיה שלם עם פנימיות כנה לה', כפי שאמר על אברהם עליו השלום: 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך' (נחמיה ט, ח). לפיכך לא היה להם צורך בפרישות החורגת מגדר דרך האמצע של התורה[17]. כאשר בניהם ירדו למצרים, וגרו בה במשך שארית חיי יוסף, כשבעים שנה, ומחייתם הייתה קלה להשגה, תאוותיהם התחזקו ויצריהם גברו על שכלם. אז הם היו זקוקים למידה של פרישות אשר תתנגד לתאוותיהם ותילחם ביצריהם. לכן הבורא יתעלה הוסיף להם מצוות שמעיות, אשר תפסו את מקום הפרישות אשר מתאימה להם לפי יכולתם המירבית ופחות מכך[18]. כאשר הם השתלטו על ארץ ישראל, וחיו בה חיי שלוה ונועם, הם ביקשו מזון ומותרות שבאים בעקבותיו, כמו מותרות האכילה, השתיה, יחסי המין ובניית הארץ. ככל שיישוב הארץ גדל, כך גדל חורבן השכל, כדבריו: 'פן תאכל ושבעת' וגו', 'ובקרך וצאנך ירביון' וגו', 'ורם לבבך ושכחת את ה'' וגו' (דברים ח, יב-יד). כל אימת שהתאוות גדלו והתחזקו, השכל נחלש והתעכב מלהנהיג (את הגוף). לכן בני האדם היו זקוקים לפרישות חזקה שבאמצעותה הם יתעמתו עם יצריהם, וזוהי דרך הנזיר ונוהג בני הנביאים, אשר כבר ציינו בשער זה[19]. כך (קרה) גם בשאר התקופות; השכל לא חדל מלסגת, והתאוות להתקדם. כל אימת שעסקו בעניין כלשהו של העולם הזה, הדבר הסיח את דעתם מלפעול למען העולם הבא, כיוון שהיצר גבר עליהם, ואזי הם היו זקוקים לפרישות בעולם הזה, כדי להיות פנויים ממנו בעת שעשו משהו מפעולות העולם הבא. בכוח שכלם ובטוהר נפשותיהם הראשונים נהגו לפעול למען העולם הזה ולמען העולם הבא, מבלי שפעולה אחת השחיתה את הפעולה האחרת, כדבריו: 'אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה' וגו' (ירמיה כב, טו), ואמר: 'טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך' (קהלת ז, יח)[20].

לפי דברים אלו בתקופות הקדומות לא היה צורך במצוות שמעיות, והשכל והמצוות השכליות היו יכולים להנהיג את האדם. אבל היות ויצריו של האדם התגברו והתחזקו, נוצר צורך בפרישות ובמצוות שמעיות כדי להכניע את היצר. מצד אחד רבנו בחיי מעלה את השכל לדרגה גבוהה שמאפשרת לוותר על המצוות השמעיות, כפי שקרה בזמן האבות, אך מצד שני הוא מראה כי השכל בלבד אינו יכול להתמודד עם אופיו של האדם, והוא זקוק לעזרת התורה. בשער השלישי השכל מופיע כיועץ חכם לנפש, אם כי הוא אינו שליט יחיד של הנפש, משום שלידו נמצא השליט השני שהוא היצר[21]. בשער החמישי, על טיהור המעשה לה' יתעלה בלבד, רבנו בחיי מקדיש מקום רב לדיון בתשובותיו של האדם לשאלות הקשות שהיצר מציג בפניו[22]. בשער השלישי, פרקים ה-י, הוא מציג דו שיח בין השכל לנפש. הנפש בדיון הזה מייצגת את המידות המגונות ואת הנטייה לחומריות, בעוד שהשכל מנסה לכוון אותה לקיום חובות האיברים וחובות הלבבות. ברור כי השכל מופיע בפרקים אלה ככלי החשוב ביותר של האדם, המניע אותו לקיים חיים רוחניים ומוסריים. במקום אחר מעדיף רבנו בחיי את החכם על הנביא, לפחות מבחינה פדגוגית, בהסתמכו על הדרך הנכונה ללמד מדעים[23].

נראה כי היחס של רבנו בחיי לשכל מתבטא היטב גם באמירתו הבאה:

לפי מידת שכלו של האדם וכוח הבחנתו, ה' יתעלה זכרו עושה אתו חשבון ובוחן אותו. מי שמאבד את שכלו, נשמטות ממנו לגמרי המעלות האנושיות, החובה שמוטלת (על בני האדם), שכרם ועונשם[24].

לפיכך המשכיל הוא המאמין האמיתי, ואחרים נמצאים בדרגה פחותה עד כדי כך שהם מאבדים מידות טובות ואינם יכולים לקיים את חובותיהם. לפיכך האדם הפשוט שמקבל את התורה מהוריו וממוריו ואינו עוסק בראיות שכליות, אינו יכול להיות מאמין טהור. זוהי אמירה מאד נועזת של רבנו בחיי, שמזכירה את המושג המוסלמי 'תכפיר אלעואם', שדגלו בו מספר תיאולוגים רציונליסטים. פירוש הביטוי הוא להכריז על המון העם כעל כופרים, משום שאינם יכולים להפעיל את שכלם בענייני הדת[25]. רבנו בחיי אינו מרחיק לכת עד כדי כך, אבל הבסיס הרעיוני שלו קרוב מאוד לדעה זו, שמעמידה את השכל ככלי עיקרי של האדם בנושאים הדתיים.

ראוי לציין כי גם בחלוקת התורה לנושאים רבנו בחיי קובע את חובות הלבבות במקום הראשון:

וכך, אחי, ה' יתרומם ויתנשא העניק לברואיו את תורתו האמיתית כדי לנסות אותנו. כאשר הנבון, הפיקח ובר הדעת קורא את תורת ה' ומבין אותה היטב, הוא מחלק אותה לשלושה חלקים. חלק אחד הוא ידיעת המשמעויות העדינות הרוחניות, אשר מהוות את הידיעה הפנימית, כמו ידיעת חובות הלבבות ודרכי ההתנהגות של הנפשות, אשר הוא חייב את עצמו לפעול תמיד לפיהן. לאחר מכן הוא מפיק ממנה את החלק השני, והוא ידיעת חובות האיברים בזמנים ובמקומות (שיש לקיימן). אחרי כן הוא משתמש בחלק השלישי, והוא ידיעת ההיסטוריה, ידיעת דורות בני האדם ותולדותיהם כסדרם, וידיעת הסיפורים והמסורות שאירעו בתקופת הקדמונים[26].

לא רק שחובות הלבבות עומדות במקום הראשון, אלא הן והשכל משמשים גם כאמצעי להבנת חובות האיברים. בהמשך רבנו בחיי גם קובע שהשכל מסייע לאדם להכיר את העולם ואת גופו, אשר בהם הוא מזהה את חכמת הבורא[27].

אמנם מעלת השכל רבה, אבל זו אינה מושגת ללא הסבת תשומת לבו של האדם על ידי התורה, שכאמור קודמת לפעילות השכל[28]. אבל לתורה יתרונות נוספים. למשל, היא יוצרת איזון בין התאוות לשכל, כלומר משביעה את התאוות תוך כדי ריסונן. כך יצר המין פועל בתחום החוק על יד מוסד הנישואים, ללא הפקרות. כמו כן התורה ודברי חז"ל מאפשרים לאדם לדעת את פרטי המצוות שעליו לקיים, כלומר, את שיעורן, את זמנן וכיו"ב. במילים אחרות, השכל מספק את הכללים, בעוד שהתורה והתורה שבעל פה מלמדות את הפרטים[29]. כמו כן, התורה פונה לכל בני האדם, בין אם נבונים או חסרי תבונה, ואילו השכל פונה רק לחכמים. התורה מלמדת מצוות שמעיות, אשר השכל אינו יכול להבינן[30]. למרות עוצמתו של השכל, גם הוא עלול להיחלש עקב תאוותיו של האדם, משום שתאוותיו בנויות מארבעת היסודות, כלומר בסיסן בחומר, ואילו השכל רוחני וזר לעולם החומרי. לכן התורה מחזקת את השכל במלחמתו נגד התאוות[31].

בכך שרבנו בחיי עוסק ביתרונות של השכל והתורה, הוא יוצר איזון ביניהם, ולמעשה אומר כי כל אחד משני המקורות האלו אינו יכול להתקיים מבלי האחר, כיוון שהתורה מעוררת את האדם לקיים את חובות הלבבות, שהן כאמור, מצוות שכליות, ואילו התורה עצמה ללא חובות הלבבות אינה שלמה ואינה מביאה את האדם לתכליתו. הפשרה בין השכל לתורה מתבטאת בכך ששניהם, השכל והתורה, מקורם בקב"ה. את הרעיון הזה מבטא רבנו בחיי בצורה הבאה:

הסבת תשומת הלב על ידי השכל, מתבטאת בכך שה' משרה על האדם באמצעות שכלו את ידיעת ה', ואת כוח ההבחנה בסימני חכמתו. השראה זו תבוא מה' רק למי שמודרך על ידי התורה הזו, כאשר יגיע לשיא כוח שכלו ונכונות הבחנתו[32].

לפי דברים אלו השכל אינו יכול לפעול ללא פעולת ההשראה של ה', מכאן שגם השכל מקורו בה' כמו התורה, ולפיכך לא יכולה להיות סתירה בין השכל להתגלות.