המעין

"וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם – תַּהַרְגוּ!" - על פרשנות מעוּותת לקטע חשוב בספר הכוזרי / ד"ר יעקב אלטמן

הורדת קובץ PDF

ד"ר יעקב אלטמן

"וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם – תַּהַרְגוּ!"

על פרשנות מעוּותת לקטע חשוב בספר הכוזרי

בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מאמר ראשון סעיפים קיג-קטו, כתוב כך (תרגום יהודה אבן שמואל):

[קיג] אָמַר הֶחָבֵר: רואה אני כי אתה מגנה אותנו על דלותנו ועל רֹע מצבנו. האין טובי אנשי הדתות מתפארים בכמו אלה? כך אין הנוצרים מתגאים כי אם במי שאמר 'האיש אשר הִכְּךּ בלחי ימינך הושֵט לו לחי שמאלך, ואשר אחז בטליתך תן לו גם חלוקך'? ומאות בשנים באו עליו ועל בני עדתו... בוז ויסורים והֶרג... ובאלה מתפארים כעת כל בני דתם! וכדבר הזה קרה גם למיַסֵד דת האיסלם ולחבריו עד אשר נתעלו וגברו, אכן רק בזה יתפארו בני דתם וישתבחו... אך אנו יחסֵנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אילוּ הייתה לנו גדוּלה בעולם הזה.

[קיד] אָמַר הַכּוּזָרִי: כך אמנם היה הדבר אילו הייתה ענוַתכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג[1] ידכם תהרגו אף אתם בשונאיכם!

[קטו] אָמַר הֶחָבֵר: מָצָאתָ מְקום כּאֵבִי מלך הכוזרים[2]! כי אמנם אילו קיבלו רוב בני עמנו את עֹנְיֵנוּ מתוך כניעה לאלוה ולתורתו, כמו שאמרת, לא היה העניין האלוקי עוזבנו לזמן רב כל כך. אולם רק מעטים בתוכנו הם בדעה זו. ועם זה יש שכר לרוב, כי אף הם נושאים בעול הגלות לא רק בהכרח - כי אם ברצון, כי אילו רצו היה כל אחד מהם חבר ועמית לאשר יגושֹ בו בהוציאו מילה קלה מפיו, ודבר כזה אינו נשאר ללא שכר אצל השופט הצדיק. אך אילו סבלנו גלות זו ודלות זו לשם שמים כראוי, כי אז היינו פאר גם לדור של ימות המשיח שלהם אנו מצפים, והיינו מקרבים זמן הגאולה המקוּוה...

טרם נבאר את מהלך הדיאלוג, אציג את הפירוש המוטעה, השכיח בעולם האקדמאי-ליברלי. לפי פירוש זה מלך כוזר מאתגר את החבר בטענה שהאיפוק היהודי שלא להשיב לשונאיהם מכה תחת מכה אינו מלמד על ענווה ואצילות מוסרית, שכן חולשתם הצבאית ומיעוטם המספרי בארצות גלותם מאלץ אותם לכפוף ראש בפני כל גוי וממלכה, אולם בנסיבות אחרות בהיות היהודים חזקים ובעלי נשק וללא פחד היו היהודים הורגים בשונאיהם[3], ובזאת הייתה נגלית ערוותם המוסרית שאין הם נמנעים משפך דם נקיים. ואכן, הקטע המודגש, נשוא דיוננו, מצטייר ממבט ראשון כקל להבנה וחד משמעי.

אך זאת רק כשקוראים את המשפט הזה במנותק מהכתוב לפניו והכתוב לאחריו. בהקשר המסוים של המשפט הזה הבנת הנקרא שונה לגמרי: במענה לקביעת החבר (סעיף קט) שאלוקים קרוב לבני ישראל כאן בעולם הזה, שהרי הִשרה את רוחו על נביאי ישראל וחסידיו, מתריס המלך כנגדו (סעיף קיב) באמירה שמצב היהודים השָפל תחת הגויים נראה כדגם למעמד הצפוי להם בעולם הבא - לאמוֹר, בני ישראל מרוחקים לאמיתו של דבר מאלוקים. על כך משיב החבר (סעיף קיג) שהיכולת לספוג סבל היא מעלה דתית נחשבת ומהוללת בקרב הנוצרים, כגון האִמרה "האיש אשר הִכְּךּ בלחי ימינך הושֵט לו לחי שמאלך, ואשר אחז בטליתך תן לו גם חלוקך" וכד'. הנוצרים ואף המוסלמים מתגאים בתופעה שהם נהרגו על אמונתם בתקופות שהיו נרדפים. קבלת הסבל מטעמים דתיים המפוארת בקרב בני הדתות הגדולות ה'מתחרות' נגדנו, היא אפוא מעלתנו בהיותנו בדלוּת ומסכנוּת, שהרי מפני כניעתנו לה' אנו מקבלים את גזירתו ברצון ובהשלמה, ובעבור זה תגדל מעלתנו בעולם הבא.

כלפי קביעה זו מגיב המלך על אתר; הכיצד אתה החבר עורך השוואה בין קדושי הנוצרים ליהודים בגלותם, והלא הללו שהגישו למכיהם את לחיָים השמאלית תחת להשיב להם כגמולם, עשו זאת מרצונם – בשונה מכם היהודים, אשר אתם נמנעים מלהגיב מכורח היותכם מיעוט חלש השרוי בסביבה עוינת וחזקה, אשר תעניש אתכם קשות אם תהינו להרים ראש! הרי לוּ הייתם בעלי כוח מספיק בוודאי הייתם הורגים במתנכלים לכם! מסקנה: כניעתכם בפועל אינה מעידה על מעלה נפשית כלשהי.

למשמע תוכחה זו, היה ביד החבר לתרץ בפשטות: "אני ואחי היהודים יודעים בנפשנו פנימה שאנו כנועים לה' יתברך ומקבלים באהבה את הגלות שהועיד לנו. וראָיה חיצונית לחיזוק טענתי היא העובדה שאין היהודים משתמדים, אע"פ שאילו אמרו מילה אחת בה הם מודים לעיקרי הנצרות היו נפטרים לגמרי מצרות נוראות הבאות עליהם מיד מעניהם הנוצרים, ואף היו מכאן ואילך זוכים ליחס אוהד". כך יכול היה החבר לדחות בפשטות את תוכחת המלך הכוזרי.

אבל החבר איננו בהול להתהדר בהילת המנצח בוויכוח. מטרתו היא להציף את האמת כפי שהיא. לפיכך אינו מעלֶה קביעה גורפת המעניקה לו יתרון בְּפּרט מִפּרָטֵי הוויכוח, אלא מאשֵר את דברי המלך בנקודה מסוימת, לאמוֹר: "מצאת מקום תורפתי מלך כוזר. אנו היהודים, מיעוט מתוכֵנו אכן מקבל בנפש חפצה את אֵימי הגלות והדלות, אולם רובנוּ נתון במצב ביניים שבין קבלה מרצון לבין קבלה מתוך הכרח, ויש סיוע לקביעתי זו מעובדת סירובם של מרבית היהודים להשתמד חרף העובדה שמילה אחת בה הם מודים לעיקרי הנצרות הייתה גואלת אותם לגמרי מצרות רבות מיד נוגשיהם הנוצרים. סוף דבר, הציבור היהודי ניחן במידה רבה במעלת הכניעה מרצון לאלוקים, אם כי לבוֹשתִּי לא במידה מלאה. משכָּך הם פני הדברים, הוסרה טענתך המֶלך, ואין להקיש ממצבנו השפל על ריחוקנו מאלוקים". כך נראה שהבינו גם המפרשים הקלאסיים של ספר הכוזרי במהדורות השונות.

עד כאן תמצית הדיאלוג הנפרש בסעיפים קיג-קטו.

משמעות הדברים היוצאים מפי המלך בסעיף קיד היא, שלוּ היו היהודים הורגים בגויים המתאנים להם לא היה בתגובתם זו כל פגם במישור שבין אדם לחברו[4], שכן כך היא הדרך הנורמטיבית להילחם ברוצחים ושודדים אכזריים. אולם דפוס תגובה כזה היה בו כדי ללמד במישור שבין אדם למקום שהיהודים אינם כנועים לגורל שהאֵל הועיד להם, דהיינו שלא שוכנת בנשמתם הדרגה הרוחנית הנוצרית והמוסלמית הנ"ל. זה מוקדו של מהלך הדברים בספר הכוזרי אשר צוטט בזה. בתגובתו החבר (בסעיף קטו הנזכר) כלל אינו מתייחס לדברי המלך "וכאשר תמצא ידכם תהרגו", כי אם לרישא של דבריו בלבד. מענה החבר מתמצה בתיאור עמדתם האמונית-רגשית של בני הקהילה היהודית. ברור אם כן שהתיבות "מצאת מקום חרפתי מלך כוזר" אין משמען "אני החבר כופף ראשי ומתוודה, מפני קושיה כלשהי שהעלית כנגדי". אלא כוונת החבר לומר: 'יש אמת נקודתית במסקנתך מלך כוזר, אמת שאני מכיר בה באורח עצמאי מהתבוננותי במציאות היהודית. אך מאחר והזכרת את פגמנו הרוחני, הריני לשים את הדברים בפרופורציה ובראִיה רחבה ומנומקת'[5].

סיכומו של דבר: הסכמת החבר לדברי התוכחה של מלך הכוזרים מתמצת בכך שלצערו רוב בני עמו לא קיבלו את עונש הגלות מתוך כניעה לאלוה ולתורתו, אלא רק במידה חלקית; לא הייתה כלל התייחסות בדבריו להתנהגות אלימה כלפי האויבים שהייתה או לא הייתה קורית אם עם ישראל היה שולט ולא נשלט.

* * *

אולם בספרות האקדמאית העכשווית, המקצועית והפופולרית, מצאתי חמישה כותבים שנקטו שיש לפרש את דברי החבר על דרך ההרחבה, שהחבר מודה לכל דברי המלך אשר בסעיף קיד, ומאשֵר שאם יצויר מצב בו לא יהיו היהודים מיעוט חלש אלא בעלי עוצמה שבידם חרב וחנית, אפשר שהיו הורגים בנוצרים וברודפי היהודים. כאמור - אינני רואה כל בסיס טקסטואלי ממשי לפירוש המרחיב[6]. אולם אפילו היה ריה"ל שם בפי החבר הכרה מפורשת בכך שאנו בני ישראל היינו אכן הורגים בשונאינו הגויים מכת חרב והרג ואבדן, לא היה החבר תופס זאת כהתנהלות שיש בה גנות חברתית או מוסרית או משפטית, אלא סובר שיש בכך מידה מאוזנת של מלחמת קיום והגנה עצמית, ואף מלך הכוזרים היה סבור כמותו. עניינו של המלך היה רק לערער את דברי החבר שהילל את המעלה הדתית היהודית של קבלת דין שמים באהבה. הווה אומר, הריגת הגויים לא נזכרת כמעשה הנדון לגופו - אלא כסימן וראָיה להיעדר מידת הכניעה בנפשותיהם של היהודים. ולפיכך, לו יצויר שעורכי הפוגרומים לא היו גויים כי אם יהודים משומדים, לא היה הטיעון של המלך נחלש במאומה. אם כן, אין לקטע הזה דבר וחצי דבר עם שאלת יחסם של היהודים כלפי הגויים.

א. פגשתי לראשונה את הביאור השגוי במאמר 'ספר הכוזרי ומשמעותו' מאת פרופ' יעקב לוינגר ז"ל[7]: "ר' יהודה הלוי יודע יפה שאותן תכונות אצילות שהוא מייחס כאן ליהודים אינן אלא תוצאה של תנאים היסטוריים סוציולוגיים, אבל כאשר תמצא ידם של היהודים להרוג - אף הם יהרגו. במכתבו המפורסם לעורך 'הארץ' משנת תרפ"ב כתב אחד העם שלפני הרבה שנים הוא אמר ש'יהודי ודם היש לך שני הפכים גדולים מאלו?' – אולם בינתיים נוכח שניגודים אלה אינם עקרוניים כלל ועיקר[8]. דבר זה שבשביל אידיאולוג תמים מסוגו של אחד העם היה בבחינת חידוש גדול, היה לו לר' יהודה הלוי דבר פשוט וברור".

אבל כאמור, ביאורו של לוינגר מנותק מהקשרו כפי שהסברנו, והוא זר לחלוטין למשמעותם הפשוטה והבהירה של דברי ריה"ל המשתקפים בדיאלוג זה[9].

ב. ד"ר מיכה גודמן, מחבר 'חלומו של הכוזרי', נקט בספרו (עמ' 199) בדרך שפירשנו אנחנו לעיל את סעיפים קיג-קטו, אף שלא נכנס לפרטי ההסבר, אך הוא עצמו בראיון לעיתון 'הארץ'[10], ראיון שנתן זמן קצר אחרי יציאת הספר לאור, הופך עורו באומרו: "החבר מתחיל להתרברב ולתאר כמה היהודים הם מוסריים, העם המוסרי בעולם, כל הדתות הורגות וקוראות להרג ורק היהודים לא. ואז המלך אומר לו שהיהודים לא הורגים רק בגלל שאין להם כוח, וביום שיהיה להם כוח גם הם יהרגו... החבר נותר ללא מענה... אני חושב שספר הכוזרי לא נותן תשובה כי הוא רוצה שאנחנו נהפוך לתשובה".

הרישא[11] כמו גם הסיפא של דבריו לא היו ולא נבראו.

ג. לאחרונה (תשע"ח) יצא לאור ספר בשם 'עליון על כל הגויים' מאת פרופ' חנה כשר, ולוֹ כותרת משנה: 'ציוני דרך בפילוסופיה היהודית בסוגיית העם הנבחר'. וכך היא כותבת (עמ' 228-229): "...ההיסטוריה של הדורות האחרונים הוכיחה כי בשם תודעת העם הנבחר ניתן לבצע פשעים שלא היה כדוגמתם. דווקא ר' יהודה הלוי, מי שנחשב לגזען, שֹם בפיו של החבר היהודי דברי הסכמה להעלאת חשש מכך שההתנהגות המוסרית מקורה באוזלת כוח... למרבה הצער היה בישראל גם מי שהשמיע וכתב, ותלמידיו ומיישמי שיטתו בפועל אינם הולכים ומתמעטים: 'אין שאר האומות נקראות אדם, ולעומת הקדושה והטהרה של ישראל יש רק טומאה וחוסר קדושה בעמים... גוי הוא רשע מרושע... ואף אסור להצילו אם הוא נוטה למות, כי מצוה לבער את הרע מקרב העולם (מאיר כהנא. אור הרעיון)'".

הגב' כשר מפרשֶת גם היא את הדיאלוג בין המלך לחבר כעוסק במוסריות שבין אדם לחברו ובין אומה לחברתה, אך כפי שהראינו - ביאוּר כזה אינו מחובר לעניינו של הדיאלוג[12]. כשֵר מרחיקה לכת כשהיא ממקמת את דִיונהּ בהודאת החבר "מצאת חרפתי מלך כוזר", בין ציוּן האכזריות הנאצית לבין ציטוט קטע חריף מכתבי הרב מאיר כהנא. לפי הבנתה מאשֵר רבי יהודה הלוי כי קיים חשש שנוהגם המאופק והעדין של יהודים כלפי גויים אינו מעיד על גובה מוסרי במישור החברתי, ואפשר שבתנאים ונסיבות אחרות רמה מוסרית נחותה או אפילו מזוהמת הייתה מתפרצת ונגלית. כואב לחשוב שהמחַברת המוערכת, המלמדת עשרות שנים במוסדות אקדמאיים ועתה כתבה ספר הממצה את ידיעותיה וחקירותיה בנושא בחירת ישראל, שוטחת בסיום הספר, באפילוג המהווה את אקורד הסיום של הספר, את הפירוש חסר הבסיס הנדון. לפיכך, בטרם ייקבע הפירוש הטועה והמטעה הזה כתורה מסיני, ראיתי לנכון לשטוח את הדברים לעין הקורא.

.

ד. פרופ' ידידיה שטרן, יוצא ישיבת כרם ביבנה, לשעבר דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, פרסם באוקטובר 2016 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה מאמר בשם 'אות קין' (בשיתוף עם נסרין חדאד חאג'-חיא). להלן קטע ממאמרו: "רבי יהודה הלוי, בחיבורו "הכוזרי" מלפני 900 שנים, חזה את טבח כפר קאסם: במהלך הוויכוח הספרותי בין "החבר" היהודי לבין מלך כוזר, קובע המלך שאילו היהודים היו שולטים במיעוט אחר היו מתעמרים בו: "וכאשר תמצא ידכם תהרגו". והחבר, בכֵנותו, מודה: 'מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר'. מדינת ישראל התיימרה להוכיח לפילוסוף הימיביניימי שטעות בידו כאשר הבטיחה, לעצמה ולעולם, במגילת העצמאות, לקיים שוויון זכויות לכל האזרחים 'בלי הבדל... גזע'. ואולם, כפי שעולה גם מעמדות הציבור היהודי וגם מהנתונים בשטח, הבטחות לחוד ומציאות לחוד".

ואני אומר: רבי יהודה הלוי לחוד, והפירוש המאולץ והכוזב הזה של הפרופסור המכובד הזה לחוד.

ה. יוכי ברנדס היא סופרת ומורה לתנ"ך[13]. אלו דבריה: "אחד המשפטים הכי אמיצים בתרבות היהודית נמצא בספר "הכוזרי", שנכתב לפני קרוב לתשע מאות שנים. רבי יהודי הלוי מתאר ויכוח בדיוני... אין צורך לומר שרבי יהודה הלוי משמיע בשם החבר טיעונים מנצחים, שמותירים את מלך כוזר פעור פה. אך לא תמיד. כאשר החבר אומר בגאווה שעם ישראל אינו הורג עמים אחרים, משיב לו מלך כוזר בלעג: "וכאשר תמצא ידכם תהרגו". אתם לא הורגים כי אתם חלשים. כאשר תהיו חזקים, כן תהרגו. אתם כמו כולם. בדיוק כמו כולם. היינו מצפים שהחבר יכריז בביטחון: אנחנו לא הורגים כי אנחנו מוסריים, לא בגלל שאנחנו חלשים. אבל הוא מרכין את ראשו ומודה בפה מלא ובבושת פנים: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר".

שוב אותה פרשנות חסרת שחר כקודמותיה[14].

נוכל לאפיין ולדרג את חמשת הווריאציות של הביאור השגוי.  בדברי ברנדס התחזית "וכאשר תמצא ידכם תהרגו" הינָה קביעה נחרצת ממש. גם אצל הפרופסורים לוינגר ושטרן תחזית זו ודאית. ד"ר מיכה גודמן מותיר את העניין מעט עמום, ורק פרופ' כשר נזהרה בניסוחה, וכתבה "ר' יהודה הלוי ... שֹם בפיו של החבר היהודי דברי הסכמה להעלאת חשש מכך שההתנהגות המוסרית מקורה באזלת כוח". אולם אף היא שגתה כאמור בהוצאת הדיאלוג מהקשרו, וכנ"ל.

* * *

לסיכום: הסכמת החבר לדברי התוכחה של המלך נסובה אך ורק על אי הקבלה השלמה ע"י עם ישראל של עונש הגלות מתוך כניעה לאלוה ולתורתו. לא הייתה כלל בדברי ריה"ל התייחסות לאפשרות של התנהגות אלימה כלפי אויבים אם עם ישראל היה שולט ולא נשלט, וכמובן שגם לא 'הודאה באשמה', בניגוד גמור לדברי כמה מלומדים בימינו.