המעין

תגובה על המאמר 'התכלת מה יש להפסיד' / הרב ישראל מאיר בוגרד

הורדת קובץ PDF

תגובה על המאמר 'התכלת מה יש להפסיד'

בגיליון 229 של 'המעין' התפרסם מאמר בשם שבכותרת, והיו תגובות נגדו בגיליון הקודם. אני מבקש להתיחס לכל הנושא מנקודת מבט שונה. מטרת מצדדי לבישת ציצית עם פתיל תכלת מהארגמון קהה הקוצים היא שחזור של צבע התכלת המקורי. הם מתבססים על שתי הנחות: האחת שהתכלת הכתובה בתורה היא לא רק גוון מסוים - אלא גם חומר שמופק ממקור ספציפי, וההנחה השנייה היא שאכן הארגמון קהה הקוצים הוא המקור המבוקש.

ההנחה הראשונה מבוססת על דברי התוספתא במנחות פרק ט שדווקא תכלת מן החילזון כשרה, אבל לא מחומר אחר כגון קלא אילן [שקלא אילן פסול מבואר גם במנחות מ, א ומג, א]. אבל הרמב"ם (כדלהלן) ביאר שייחודיות החילזון אינה מפני שהתקדש דווקא מקור ספציפי, אלא מפני שהוא צבע עמיד, בשונה משאר החיקויים שהיו מוכרים אז כגון קלא אילן. ולמרות שבגמרא בבבא קמא צג, א מבואר שגם קלא אילן הוא צבע עמיד יחסית לצבעים אחרים שהיו קיימים אז, מכל מקום הוא אינו עומד ביופיו אלא דוהה ומתעמעם, בשונה מתכלת המופקת מן החילזון. כך כתב הרמב"ם בהלכות ציצית פרק ב הלכה א לגבי תכלת של ציצית, אבל לגבי תכלת של בגדי כהונה וכדומה רמז שם בהלכות ציצית, כמו שכתב בהלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יג, שאין צריך דווקא צבע עמיד, אלא כל צמר צבוע בעין (=בגוון) התכלת כשר. ואף על פי שבהלכות פרה אדומה פרק ג הלכה ב כתב ששני תולעת שנאמר בפרה הוא דווקא ממין ידוע ולא כל צמר הצבוע באותו גוון כשר, שני תולעת שונה מתכלת, שהרי פירשה בו התורה 'תולעת', שהוא אינו שם הגוון (שהוא 'שני') אלא הצבעה על מקור הצבע. ומפורש בתוספתא במנחות שם באותה הלכה: 'שני תולעת' מן התולעת שבהרים כשרה, מדבר אחר פסולה.

ולדעת מי שחולק על הרמב"ם וסובר שרק ממקור ספציפי התכלת כשרה ולא מכל מקור שהוא [ודעה זו היא הנפוצה כדעה המקובלת], טעם הדבר לפי שבימי משה רבינו הייתה ידועה תכלת ממקור מסוים, וכבר נקבע בלשון שפירוש המילה 'תכלת' היא 'צמר צבוע בדם חילזון' כלשון רש"י בפירוש התורה בתחילת פרשת תרומה. ולכן אין מתחשבים בשינויים שקרו אחרי מתן תורה, ורעיון זה אמרו בגמרא בסוכה דף יג א לגבי דבר שיש לו שם לווי שלא מתחשבים אלא במקרה שנשתנה שמו לפני מתן תורה. וכן מצינו כעין זה בכמה דברים, כגון לגבי דיו לכתיבת ספר תורה תפילין ומזוזות שאמרו במשנה לגבי מגילה ופרשת סוטה ובספרי לגבי ספר תורה[1] 'אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום (יבואר להלן) אלא בדיו', והטעם לפי שהדיו הוא החומר שכתבו בו בימי משה רבנו, ונקבע הלשון ש'ספר' משמעותו עור הכתוב בדיו ולא בשאר סממנים שלא היה אז דרך לכתוב בהם. וזהו מה שנקרא 'הלכה למשה מסיני', שאמרו בירושלמי מגילה פרק ראשון והועתק במסכת סופרים וברמב"ם הלכות סת"ם פרק א הלכה ה שהלכה למשה מסיני שאין נכתבין אלא בדיו, וכמו שביאר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, שפירושי המצוות התלויים בדברים שתלויים בידיעת לשון הקודש הם נקראים הלכה למשה מסיני.

ובאמת הדברים מקבילים, והרמב"ם שמכשיר כל צבע של תכלת אף שאינו ממקור ספציפי, דעתו כן אף לגבי דיו לכתיבת ספר תורה תפילין ומזוזות, שכתב בהלכות ס"ת פרק א הלכה ד-ה שהלכה למשה מסיני לכתוב בגון שחור, וכל גון שחור כשר, אלא שלכתחילה עדיף בדיו שיכול להימחות, שאינו נספג בקלף עד שלא ניתן לימחק. וזה בניגוד לדעת רבינו תם שסובר שבכלל ההלכה למשה מסיני שכותבין בדיו הוא שרק צבע שחור ממקור ספציפי שנהגו בו בימי משה כשר, וכמו שיתבאר.

כיום קיימים בשוק כתיבת סת"ם שני סוגי דיו לכתיבת סת"ם, האחד הוא על בסיס פיח ועשן, והוא נקרא 'דיו רמב"ם'[2] לפי שאותו תיאר הרמב"ם, למרות שהכשיר לכתחילה כל צבע שחור עמיד שיכול להימחות, ושמו הראוי לו הוא 'דיו רבינו תם' כיון שלדעתו רק הוא דיו כשר כמו שיתבאר. והסוג השני הוא דיו סתם ללא שם לווי, שהוא צבע שחור ששחרותו היא על ידי תרכובת של קנקנתום (שהוא מחצב בגון לבן ירקרק) ומי עפצים (גידולים טפיליים על עץ האלון שהם בגון חום ירקרק), ובזה נהגו כמעט כולם לכתוב. אמנם מוסכם שהקדמונים השתמשו בדיו שעל בסיס פיח ועשן, וכן הוא הדיו בו נכתבו המגילות שבמדבר יהודה, וכן יש במקורות קדומים מאוד במצרים ועוד. ולזה המשנה קראה דיו בסתם, שאמרו בסוטה יז, ב 'אינו כותב... אלא בדיו, שנאמר ומחה אל מי המרים, כתב שיכול לימחות', ופירשו בגמרא שם שדיו שיש בו קנקנתום אינו כשר לכתוב בו מגילת סוטה לפי שאינו יכול להימחות לגמרי כשכותבים איתו על עור (גוויל או קלף) המעובד בעפצים (שזו צורת העיבוד שבעבר נהגו כולם לעבד, והיום נשאר המנהג רק אצל קצת מהתימנים). ואם כן הדיו שדיברו עליו במשנה אינו דיו של עפצים וקנקנתום. אלא של פיח ועשן. ובדיו זה של פיח ועשו נהגו רש"י (כמו שביאר בסוטה שם) ורבינו תם והרמב"ם ועוד. ובאשכנז נהגו כבר מזמן הראשונים ב'דיו שלנו' שזה כינוי לדיו של עפצים וקנקנתום, ורבנו תם פסל כל ספרי תורה של אשכנזים לפי שאמר שאינם כתובים בדיו (תוספות במגילה יט, א ד"ה על הספר). והמכשירים סברו כמו הרמב"ם שכל גוון שחור כשר. וכאמור כך מנהגינו לכתוב ב'דיו שלנו', וכבר בימי התנאים מובא בגמרא בסוטה שם ובעירובין דף יג, א  שרבי מאיר שהיה סופר זריז היה נותן קנקנתום בדיו כדי שיהיה עמיד יותר, ודנו שם אם הוא כשר מפני שאינו יכול להימחות, אבל לא ערערו מפי שאין זה הדיו המקורי. וישנם הוכחות נוספות שכבר בימי התלמוד נהגו לכתוב בדיו 'שלנו'[3]. אבל לדעת רבינו תם שדיו של אשכנזים ('שלנו') שהוא על בסיס קנקנתום ועפצים פסול, אפשר לפרש שזו כוונת המשנה במגילה והמקבילות 'כתבה בסם בסקרא בקומוס ובקנקנתום פסולה עד שיכתבנה על הספר בדיו', וסם וסקרא הם צבעונים שונים, אבל קומוס שהוא שרף עץ איך ניתן לכתוב בו, וכן קנקנתום בפני עצמו אין דרך לכתוב בו, אלא כוונת המשנה לדיו שעשוי מתרכובת של קומוס, שהוא מה שנקרא היום גומי ערביק, וקנקנתום ביחד, וזה הדיו האשכנזי 'שלנו' שעשוי ממי עפצים וקנקנתום וגומי. ומה שלא הזכירה המשנה עפצים לפי שקיצרה, או אולי לפי שכשכותבים על עור המעובד בעפצים כמנהגם שייך לפעמים לוותר על העפצים כי שרידי עפצים כבר ספוגים בעור מהעיבוד.

וזה היה בהעלם מבעל החתם סופר, שדן (בתשובה בחלק יו"ד סימן רנו) בעניין ספר תורה ישן שהדיו התחמצן ונעשה חוּם וכבר אינו שחור ממש, כפי שמצוי ב'דיו שלנו', וכתב שהוא כשר, ואף שכתב הרמב"ם שהלכה למשה מסיני לכתוב בשחור, מכל מקום אחר שדיו שלנו הוא הלכה למשה מסיני הרי הוא כשר אף כשפגה שחרוריתו. כלומר שהחת"ס הניח שדיו שלנו הוא המקורי. אבל כאמור מי שסבור שצריך דווקא דיו מקורי פוסל דיו שלנו, ומי שמכשירו הא מפני שסובר שאין צריך דווקא דיו ספציפי.

אחר שהתבאר כי לדעת הרמב"ם אין מעכב לא בתכלת ולא בדיו מקור הצבע רק איכותו, ושכך נהגו לגבי דיו, אבל לגבי תכלת לא היה מנהג עד שהאדמו"ר מרז'ין ניסה לשחזר את התכלת בשנת תרמ"ז (1887). ובניסיונו הראשוני שטרם נודע לו כי 'חילזון' הוא בעל חיים בעל קונכיה (צדף), כי המילה הזאת (חילזון) לא הייתה בשימוש רק בשפה הערבית שלא הכיר, ביקש מכימאים להנפיק לו צבע כחול מהחומר השחור שמתיז ה'דיונון' ששיער שהוא החילזון המבוקש. והם אחר שראו שהחומר הזה אינו נתפס, ואי אפשר לצבוע בו, רימו אותו והכינו לו צבע 'כחול פרוסי', שהוא צבע העשוי משילוב של חומרים כימיים בתוספת חנקן המגיע ממקור מן החי, צבע שכבר היה ידוע משנת תס"ד (1704). ולמרות שניסיון השיחזור שלו לא היה נכון, מכל מקום אולי לפי הרמב"ם הצבע שלו כשר לתכלת, למרות שבתנאים מסויימים הוא פחות עמיד מצבע חילזון הארגמון קהה הקוצים.

הרמב"ם בפירוש המשנה למנחות פרק ד הלכה א מבאר מפני מה אין אנו צובעים תכלת בציצית,, מפני שאין כל כחול כשר אלא כחול ידוע ('לית כל ז'רקא אילא ז'רקא מעלומא'). כך לפי התרגום של הרב קרח. משמע לפי זה שצריך כחול רק מחילזון ולא ממקור אחר, וזאת בניגוד לדעתו במשנה תורה כמו שהתבאר. אבל הרב קפאח תירגם מדויק יותר, שאין כל כחלות כשרה אלא כחלות ידועה, ומשמעות הדברים היא שרק סוג כחלות 'שעומדת ביופיה ולא תכהה' וכמו שכתב בספרו בהלכות ציצית פ"ב כנ"ל. ולא כמו שיש שהבינו בדבריו אלו (לפי התרגום הזה) שאין ידוע הגוון המדוייק המבוקש. שאין זה נכון, וגם אינו מעכב הגוון המדוייק, וכמו שבדיו של ספר תורה כל גוון של שחור כשר (למעט חום, כפי שהתבאר לעיל. ובספר משנה ברורה בסימן לב סעיף ג וסימן לג סעיף ג בביאור הלכה דן אם גוון כחול (עמוק) כשר לספר תורה, לפי שהקדמונים כינוהו שחור].

ומהראוי לציין כי כעין דברי הרמב"ם האלו כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ה סימן פז) כי לדעת הרמב"ם אין דין איך לעשות אבנט של כהן הדיוט, וכשר בין משעטנז (תכלת וארגמן ותולעת שני ושש) ובין מפשתן בלבד. וזה דומה למה שהתבאר בדעת הרמב"ם שלא הקפידה תורה על מקור הצבע, אלא שזו היא אי הקפדה הרבה יותר גדולה.

כל זה בייחס להנחה הראשונה. ובייחס לשנייה, מה היה המקור של צבע התכלת - למרות שהובא מדברי הגמרא שבזמנם נהגו להנפיקו מחילזון, ופסלו את המונפק ממקור אחר כגון קלא אילן, זה מפני שידעו שהקלא אילן הוא צבע חדש שפותח או יובא בימיהם, ובתקופה הקדומה לא היה באיזור הזה, ולא ממנו צבעו תכלת. אבל לא באו למעט את החומר שממנו ככל הנראה צבעו תכלת בימי משה רבנו, שהוא אבן חן למחצה בשם לפיס לזולי[4] (Lapis lazuli, אבן בצבע כחול כהה שנקרא אולטראמרין) שהיה נפוץ בהרבה מקומות קדומים כגון במצרים ושחקו אותה ועשו ממנו צבע (כמו שעשו פוך לכחול העין בצורה זו). דווקא חילזון ככל הידוע לא היה קיים במצרים, וודאי שבמדבר לא היה להם תכלת של חילזון. וכבר נשאל על זה הרדב"ז (חלק ב תשובה תרפה) איך הביאו תכלת למדבר. ואין לומר שהביאוהו ממצרים, כי אינו נשמר בצורה טבעית, ולא הביאו צמר צבוע ממצרים כמו שנראה בתורה שצבעו במדבר.

וכן כבר אמרו בגמרא בשבת דף כט, א שלא הוכשר למלאכת המשכן, ויש אומרים שהוא הדין לכל המצוות, דבר היוצא מבעל חיים טמא. והאדמו"ר מראדז'ין הוכיח מזה שהחילזון הוא דג טהור, וכמו שהתבאר שלא ידע שחילזון הוא תואר לבעלי הקונכיה, וכמו כן לא ידע שגם ה'חילזון' שלו, הדיונון, הוא גם כן דג טמא (ובשו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא או"ח סימן ג תירץ שצבע התכלת אין בו ממשות, ולא נשאר צבע בעין, והוא בטל לצמר).

ולפי זה נראה שמי שרוצה לקיים מצוה כמאמרה, וכמו שעשו בני ישראל יוצאי מצרים ששמעו ממשה רבנו ובניהם אחריהם, צריך לצבוע תכלת בציצית לא מחילזון אלא מהמחצב לפיס לזולי.

ישראל מאיר בוגרד