המעין

"ובִער בשדה אחר" – שומת נזיקין בימינו / הרב רפאל שלמה דיכובסקי

אדם שבר חלון בבית או במכונית. האם חייב לשלם את דמי החלון במלואם, או שניתן לשום את החלון החסר אגב הבית או המכונית, כלומר לקבוע בכמה נפחת שווים של הבית או של המכונית בגלל החלון השבור, וזה יהיה כמובן סכום הרבה יותר קטן?

במשנה במסכת בבא קמא (נה, ב) נאמר בנזקי בהמתו: "ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה. כיצד משלמת מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה, כמה הייתה יפה וכמה היא יפה". ובגמרא שם נאמר: "מנא הני מילי? אמר רב מתנה, דאמר קרא ובער בשדה אחר, מלמד ששמין אגב שדה אחר... היכי שיימינן? אמר רב יוסי בר חנינא, סאה בשישים סאין. רב ינאי אמר, תרקב בשישים תרקבים. חזקיה אמר, קלח בשישים קלחים". בהמשך הסוגיא נחלקו רב נחמן ורבא אם השומא בשישים אמורה גם באדם שהזיק, כגון אדם שקצץ דקל של חברו, לדעת רב נחמן גם בנזקי גופו שמים בשישים, ולדעת רבא רק בנזקי בהמתו שמים בשישים. נפסקה הלכה (רמב"ם נז"מ פ"ד הל' יג-יד, ושו"ע חו"מ סימן שצד סע' ד) כרב נחמן.

מכאן עולה לכאורה מסקנה קשה, שאדם השובר חלון ביתו או מכוניתו של חברו יש לשום את הנזק בשישים, דהיינו שיש למדוד בכמה תפחת התמורה שיקבל מי שמוכר שישים בתים או שישים מכוניות, כאשר באחד מהם נמצא חלון שבור, עבור כל הבתים או המכוניות. התשובה לצערנו תהיה אפס, או קרוב לאפס, כי במכירה ענקית כזו באופן טבעי מעלימים עין מפגם קטן יחסית בדירה אחת או במכונית אחת. המסקנה היא לכאורה, שאדם ששבר חלון מכונית או בית יצא פטור בלא כלום, או שישלם סכום סמלי בלבד.

למסקנה זו הגיע ה"חפץ חיים". מרן הח"ח הביא את הדוגמה הזאת כדי להראות את ההבדל בין משפטי התורה למשפטי בני אדם. דבריו הובאו בין השאר בשו"ת "אור לציון" לרבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (ח"א חו"מ סימן ד אות ב, בשם ספר תולדות החפץ חיים). ואלו דברי החפץ חיים שם: "אנשים חושבים שמי ששובר שמשה של חלון של בית חברו חייב לשלם. ואינו כן, דקיי"ל ובער בשדה אחר, שאם אכלה הבהמה ערוגה, שמין אותה בשישים, כלומר שמין שדה בת שישים ערוגות כמה הייתה שווה עם הערוגה וכמה היא שווה בלא הערוגה, וההפרש ישלם. והכא נמי לגבי שמשה, שמין אגב הבית כמה שווה בית עם שמשה בחלון וכמה שווה בלא שמשה, וכיון שאין הפרש, פטור מלשלם".

אולם דעת ה"חזון איש" שונה. אלו דבריו (בבא קמא סי' ו ס"ק ג): "ויש לעיין, היכא שקלקל כותל חברו, ואי שיימינן כל הבית לא נפחת כלל כספו – היכי שיימינן? ונראה, דכיון דאין בית עומד למכירה אלא לתקן בדקיה, משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון... ואילו שכר פועלים לבנות לו בית בקבלנות בכך וכך וחייבים לבנותו כפי מנהג המקום, והניחו כותל אחד... מן הדין שמנכה להם משכירותם. וכן אם מוכר ביתו ואח"כ נודע ללוקח קלקול כותל אחד, יכול לנכות מדמיו, ולפעמים לבטל המקח".

ההגיון בדברי החזון איש ברור. שדה עומד למכירה. גם דקל עומד למכירה עם פירותיו. אפשר למכור את השדה או את הדקל במכירה קמעונאית, ערוגה ערוגה, דקל דקל, או במכירה סיטונאית – כל השדה וכל מטע הדקלים. בזה גילתה התורה שיש להקל על המזיק ולחייבו לשלם את הנזק לפי מדד של מכירה סיטונאית. אולם דבר שאינו עומד למכירה אלא לתיקון, כגון בית או מכונית ששברו בהם חלון, ולניזק אין ברירה אחרת אם הוא חפץ להמשיך ולהחזיק בבית או במכונית אלא לתקן, על המזיק לשלם את כל הוצאות התיקון.

אפשר להעמיק יותר ולומר, כי בדבר העומד למכירה הנזק האמיתי הוא כספי, כי גם הניזק לא התכוון להחזיק בחפץ או בפירות לצורך עצמו, אלא רק לקבל את תמורתו. כאשר מחשבים את התמורה קבעה התורה שיש לחשב אותה לפי ערך מינימום, שהוא מכירה אגב שדה או שדות אחרים, כי מי יודע אם הניזק היה טורח במכירת מקסימום. אבל בדבר שאינו עומד למכירה, והניזק ימשיך להחזיק בו, הרי לא תהיה לו ברירה אלא לתקן את הנזק, ועל כן את דמי התיקון שיאלץ הניזק להוציא מכיסו, צריך לשלם המזיק. אין טעם לערוך כאן חישוב של אחד בשישים, כי הניזק לא מתכוין למכור את החפץ או את הדירה, והתיקון הנחוץ לצורך השבתו למצבו הקודם יעלה הרבה יותר.

ניתן לעשות צעד נוסף. בתשלומי נזיקין לא רצתה התורה לחייב את המזיק בסכום מקסימום, אבל מצד שני לא רצתה שהניזק יצא בלא כלום. רש"י במסכת בבא קמא (נח, ב ד"ה היכי שיימינן) מסביר מדוע במזיק ערוגה עורכים שומה כפולה, ערך הערוגה האחת בבית סאה ולאחר מכן ערך בית סאה בשישים סאים, ולמה לא נערוך לכתחילה את הערוגה בתוך שישים סאים. רש"י עונה על כך: "וא"ת למה הוזכר בית סאה, שאם היו שמין מתחילה הערוגה בשישים סאין... לא היה משלם כלום, שאין קרחת ערוגה קטנה ניכרת בשישים סאין. אבל בבית סאה ניכרת". מבואר בדברי רש"י שאין לעשות חשבון שיפסיד את הניזק לחלוטין, כי אז לקתה מידת הדין, והניזק יפסיד הכל. מכאן נובע גם שלא לערוך ערך חלון אחד לפי הדירה כולה או לפי ששים דירות, כי התוצאה תהיה הפסד מלא לניזק, ובוודאי לא בזה רצתה התורה. אבל בערוגה, הסיטונאי נוהג למכור פירות של שדה גדולה בבת אחת, ורק הקמעונאי מוכר ביחידות קטנות, ולכן יש מקום לחייב את המזיק לפי מחיר סיטונאי ולא לפי מחיר קמעונאי.

אפשר לומר עוד, כי המדד שקבעו חכמים לערך של אחד בשישים הוא רק בדברים העומדים בדרך כלל למכירה, והסיטונאים מוכרים אותם בכמויות גדולות – שישים יחידות בבת אחת, והקמעונאים מוכרים אותם ביחידות קטנות, אחד אחד. אבל דברים שאינם עומדים למכירה, או לחילופין דברים שאינם נמכרים ביחידות גדולות בדרך כלל אלא רק ביחידות קטנות – כמו דירות – אין לערוך אותם לפי אחד בשישים. אף אחד, כולל סיטונאים גדולים, אינו רוכש שישים דירות או שישים מכוניות ברכישה אחת – למעט מקרים בודדים שבוודאי לא הולכים אחריהם – ועל כן מה טעם נקל על המזיק עד כדי פטור לחלוטין אם שבר חלון של דירה או של מכונית?

לפי תפיסה זו, בשובר חלון של חברו לא רק שהדירה אינה עומדת למכירה כדברי החזון איש, אלא גם אף אחד אינו רוכש דירות ומכוניות בכמויות של שישים בבת אחת, ולכן אין לעשות את החשבון הזה כלל, ויש לחייב את המזיק במלוא סכום התיקון.

בעצם זו גמרא מפורשת באותה סוגיא. במסכת בבא קמא (נט, א) מסיקה הגמרא: "והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע (ששמים לפי אחד בשישים) בדקלא דארמאה (דקל שאינו חשוב). והלכתא כוותיה דריש גלותא (ששמים את אשר בו הנזק בפני עצמו) בדקלא פרסאה (רש"י: חשוב הוא מאוד ונישום בפני עצמו)". וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע (שם). הרי לנו שבדבר חשוב הנישום בפני עצמו מחשבים את הערך לפי יחידה אחת, ולא אגב שישים דברים דומים. דירה ומכונית הם בוודאי דברים חשובים ביותר, לא פחות מדקל פרסי, ועל כן יש לשומם בפני עצמם בלבד.

יש מקום להרחיב את הדברים, לפי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות טוען ונטען פרק ה הל' ב) בעניין אין נשבעים על הקרקעות שבועת התורה, אבל נשבעים שבועת היסת. הרמב"ם שם פסק: "וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין ומערות והפסידוה, והרי הוא חייב לשלם, בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, הרי זה נשבע היסת על הכל". הראב"ד השיג על כך: "נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצרות, אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי היא כשאר תביעת ממון, וכמי שאמר לו חבלת בי שניים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת".

רבי חיים הלוי מבריסק (חידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם שם) מסביר את ההבדל לדעת הרמב"ם בין תביעת חבלות לבין תביעת נזיקין. בתביעת נזיקין התביעה היא למלא את החיסרון, וכשאי אפשר למלא את החיסרון אזי התביעה היא תשלומים שהם חליפי החיסרון, וכיון שהחסר הוא קרקע גם התשלומים נחשבים לתביעת קרקע, ואין נשבעים על הקרקעות שבועת התורה אלא רק שבועת היסת דרבנן. אבל חבלות אינן תביעה למלא את החיסרון, כי חובל בחברו חייב גם בשבת ובבושת שהם בגדר גרמא בלבד, והתשלום עבור בושת, לדוגמה, אין בו מילוי החיסרון. תביעה עבור חבלות אינה למלא את החיסרון, אלא תביעת ממון בלבד, כמו תביעת כופר. לכן, לדעת הרמב"ם, כל תביעה בגין קרקע נחשבת לתביעת קרקע. ואילו לדעת הראב"ד גם בתביעת קרקע יש להבדיל בין סוגי תביעות, תביעה למלא את החיסרון שהיא תביעת קרקע, ותביעה לשלם פיצוי שהיא תביעת ממון רגילה, ונשבעים עליה. גם במזיק דקל או ערוגה של חברו, ומאידך בשובר חלון של חברו, יש להבדיל כנ"ל. במזיק דקל או ערוגה התביעה אינה שתילת דקל אחר או זריעת ערוגה אחרת – תביעה כזו אינה מעשית, כי יש צורך בזמן רב מאוד ובעבודה במשך כל תקופת הזריעה והשתילה כדי שהדקל והערוגה יניבו פירות. התביעה בזה היא ממון בלבד, ולגבי תביעת ממון חידשה התורה שהתשלום יהיה לפי מדד סיטונאי, ולא לפי מדד קמעונאי. אבל בשובר חלון של מכונית או בית, התביעה היא לתקן את הנזק ולהשיב את המצב לקדמותו – זו תביעה מסוג אחר. בתביעה כזו יש למדוד את התשלום לגופו, ולא לפי מדד סיטונאי של אחד בשישים. משום כך על המזיק לשלם את מלוא הנזק, כפי שבעל הבית נאלץ לשלם עבור התיקון.

אולם לפי זה נצטרך לומר, שאם שבר את הבית כולו או את המכונית כולה ("טוטל לוס"), והתביעה אינה להשיב את המצב לקדמותו אלא לבית חדש או למכונית חדשה, אזי יש לדון לפי מדד סיטונאי של אחד בשישים. לפי זה יהיה "משתלם" למזיק לפגוע פגיעה כוללת ורחבה יותר מאשר לפגוע פגיעה קטנה, וזה דבר שקשה להעלות על הדעת.

אולם גם כאן ניתן לומר, שיש להבחין בין דבר שעמד למכירה עוד בטרם הנזק, לדוגמה, מכונית שהוצגה למכירה, או בית שעומד למכירה, לבין דבר שאינו עומד כלל למכירה. זו בעצם ההבחנה של החזון איש. בדבר העומד למכירה הנזק הוא כספי, משום שהבעלים מחפש לקבל כסף בתמורה לחפץ. אין לו עניין בחפץ אלא כמקור להמירו בכסף. כאשר הנזק כספי בלבד, אז אפשר לומר שהתורה הקלה על המזיק וקבעה שישלם לפי מדד סיטונאי בלבד. אבל בדבר שאינו עומד למכירה הנזק הוא עצם החפץ, ובזה התמורה הכספית נועדה להשיב את החפץ לקדמותו או להעמיד חפץ אחר כתחליף לחפץ שניזוק, ובזה אין מקום לתשלום לפי מדד כזה או אחר, ועל המזיק להשיב את המצב למה שהיה לפני ההיזק. מובן שלפי ההבחנה הנוספת, שבדברים שאינם נמכרים בדרך כלל במכירה סיטונאית אין מקום להעריך אותם לפי מחיר סיטונאי, אז גם בבית או במכונית העומדים למכירה לפני הנזק, כיון שאין מוכרים אותם במכירה סיטונאית בדרך כלל ערכם נמדד לפי יחידה בודדת.

וישנה הבחנה נוספת. עיין בחידושי הרי"ז הלוי על הרמב"ם (מכתב בסוף הספר עמוד 160), שהשיב לרב אחד בעניין הסוגיה בבבא מציעא (צט, ב) "האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה". חביצא דתמרי היא אגודת תמרים שיש בה חמישים תמרים, שכאשר הם נמכרים יחד מחירם הוא ארבעים ותשע פרוטות, ואילו כאשר הם נמכרים אחד אחד מחירם הוא חמישים פרוטות. הגמרא מסיקה על יסוד הפסוק 'ובער בשדה אחר' כי הגזלן ישלם את המחיר הזול של ארבעים ותשע פרוטות. הגרי"ז תמה על כך, הרי בגזילה צריך לשלם מה שגזל ולא מה שהפסיד לנגזל, ולמה נקל עליו? בשלמא במזיק החיוב על מה שהפסיד, ובזה חידשה התורה שישלם לפי ההפסד המינימלי, אבל בגזילה החיוב על הגזלן להשיב את הדבר לקדמותו, ולמה נאפשר לו לצאת בזול? והגרי"ז מפלפל בנושא. עכ"פ למדים מכאן שכאשר גדר החיוב שונה לא קיימת ההלכה של 'ובער בשדה אחר'. על כן גם במזיק ניתן להבדיל בין נזק בדבר העומד למכירה ובין נזק בדבר שאינו עומד למכירה, כדברי החזון איש.

אציין, כי בפסיקת הלכה למעשה אנו סומכים על החזון איש גם מול גדולים שאינם בני דורו. כך שהלכה למעשה יש להורות כמוהו.

מעניין לעניין. כיצד ניתן להעריך נזק שנעשה לגופו של אדם? המשנה בפרק החובל (פג, ב) מודדת את הנזק לפי ערך "עבד הנמכר בשוק". בימינו העבדות עברה מן העולם - כמעט לחלוטין – וכיצד ניתן יהיה להעריך את דמי הנזק?

נראה לי שבהיעדר אפשרות אחרת יש למדוד את דמי הנזק לפי טבלאות הנכות של הביטוח הלאומי. טבלאות אלו מבטאות את הנזק לפי קריטריונים ברורים של כושר עבודה ושל תפקוד אישי. אין הם מבטאות חיוב מקסימום, אלא חיוב מינימום. היות ובדיני מזיק וניזק התורה קבעה להסתפק במינימום התשלום, כפי שלמדים מהפסוק 'ובער בשדה אחר', והיות ואין לנו דרך אחרת לקביעת שיעור הנזק בימינו, דומני כי זאת הדרך הנכונה והצודקת גם לפי תקנות חז"ל בנידון. היה ראוי שגדולי ישראל יתקינו תקנות מתאימות, אבל בהיעדר סמכות לבתי הדין הרבניים לדון בנושאים אלו לא נתקנו תקנות בנדון, ועל כן ניתן לאמץ את הטבלאות האלו, שעושות צדק ומשפט גם יחד, עם המזיק ועם הניזק.

אציין, כי למרות הנפסק בהלכה (עיין שו"ע חושן משפט סימן א) שבזמן הזה, שאין בתי דין סמוכים, לא דנים דיני נזק בחובל בחברו – אעפ"כ נאמר שם כי בי"ד מנדים את המזיק עד שיתן לניזק את הראוי לו, וכן שאם תפס הניזק לא מוציאים מידו. על כן יש צורך לקבוע את הסכום הראוי לתשלום נזק של חובל בחברו, כדי שנדע את גבול הנידוי ואת גבול התפיסה.

בכל מקרה, כולנו מצפים לקיום 'ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה', ויש לקבוע את ההלכות המתאימות לקראת הגאולה השלמה במהרה בימינו.