המעין

* ממעון הברכות יבורך מנהל ספריית הרמב"ם, הרב אבישי אלבוים, על סיועו באיסוף חומר למאמר זה.

[1] "עֵץ" = "אָע", שהרי: 1. ע' הגרונית מתחלפת בעיצור א' הקרובה לה. 2. צ' עברית מקבילה פעמים רבות לע' בארמית. 3. סיומת היידוע "-ַיָּא" מקבילה לה' היידוע העברית, שבמקרה זה מובלעת ונרמזת רק בניקוד "לָ" < "לְהָ-".

[2] בעקבות אונקלוס כתב רש"י "תחת האילן", כדי שלא נפרש שאברהם ארח אותם תחת פֶּרְגּוּלָה בנויה מקורות עץ (הרב רפאל בנימין פוזן, "יחסו של רש"י לתרגום אונקלוס", בתוך: "רש"י, דמותו ויצירתו, מקורותיו של רש"י והשפעתו", ב, עמ' 275). אמנם, הרב אורי שרקי הציע שמטרת פירוש רש"י כאן להרחיק מהפירוש הנוצרי שמדובר בקורת עץ הצלב. ראיה לכך ש"עץ" נתפס באירופה הנוצרית כסמל לצלב הביא פרופ' אברהם גרוסמן מ"ספר נצחון ישן" (לפני כשבע מאות שנה) המתמודד עם טענת הנוצרים שתרגמו את "הַמִּטָּה" (בראשית מז, לא) – "הַמַּטֶּה", ופירשוהו כצלב.

[3] בעברית של ימינו חזר השֵׁם "עץ" לשמש בשתי הוראותיו, כבמקרא, ו"אילן" נעלם כמעט, כדלקמן. להרחבה: מורי, פרופ' שמחה קוגוט, "'עץ' ו'אילן' במקרא, בתרגומיו הארמיים ובעברית הבתר־מקראית", נִטְעֵי אִילָן – מחקרים בלשון העברית ובאחיותיה מוגשים לאילן אלדר, ירושלים תשע"ד, עמ' 73–77.

[4] ראה תוספות אנשי שם (ברכות, ראש פרק ו ד"ה בפה"א): "בלשון המקרא נקראים פרי העץ... ובלשון המשנה נקראין פירות האילן... והברכות כולן נתקנו על לשון המקרא. אבל התנא כשצריך לומר שעל דבר זה מברך ברכה זו, קורא הדבר ההוא בלשון המשנה שהוא מדבר בו".

[5] "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן" (חולין קלז, ב; עבודה זרה נח, ב).

[6] "כדכתיב קאמרינן" (ברכות יא, ב). על כלל זה ועל חריגיו ראה מאמריו של מורי, פרופ' משה בר-אשר, "מטבע שטבעו חכמים בברכה", כנישתא (מחקרים על בית הכנסת ועולמו) ד, תש"ע, עמ' כז–מט, ו"הזיקה ללשון חכמים במטבע של ברכה", לשוננו ‫עו, תשע"ד, עמ' 247–264 . שניהם כונסו בספרו: "לְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה – עיוני תפילות בלשון ובסגנון, בתכנים, בנוסחאות ובמנהגים".

[7] הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, א, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 27 .

[8] קבוצה נוספת של ברכות הטבועות בלשון חז"ל היא ברכת המצוות. ראה על כך במאמר "הזיקה ללשון חכמים במטבע של ברכה", הנ"ל, עמ' 258–262.

[9] מורי, פרופ' אפרים חזן, "לשון מקרא ולשון חכמים במטבע הקצר שבברכה", ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ב, (תשנ"ב), עמ' 689–696.

[10] ולכן כלל אותה הרמב"ם יחד עמהן בפרק עשירי של הלכות ברכות. אכמ"ל במיקומה המפתיע של ברכת האילנות בבבלי באמצע סוגיית ברכות הריח בפרק שישי של מסכת ברכות, ולא במקומה הטבעי יחד עם ברכת "שֶׁכָּכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ" בפרק תשיעי (ברכות נח, ב).

[11] דוגמה לכך הוא רב אשי, שמבלי לשמוע את דרשת רב המנונא ברך מדעתו את אותן חמש ברכות שאמר רב המנונא בראיית חמישה אתרים בבבל הרשעה, אע"פ שחלקן אינן נוסח קדום, כגון "ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע" (ברכות נז, סע"ב). ב"קרית מלך" מציין הר"ח קַניֶבסקִי גמרא זו כמקור לדברי הרמב"ם בחתימתו להלכות ברכות: "וְיַרְבֶּה בַּבְּרָכוֹת הַצְּרִיכוֹת, וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים קמה, ב): בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ, וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד״.

[12] ר' אליהו כהן, "מעשה חמד על ברכת האילנות", תשמ"ו, עמ' קסז, ע"פ החיד"א, מורה באצבע סי' קצח.

[13] "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר: 'ברוך שככה לו בעולמו'" (ברכות נח, ב; וכיו"ב בעבודה זרה כ, א).

[14] "הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר 'ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו'. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה" (ברכות פ"ט ה"א).

[15] הלכה ד' [ז']: "ראה בני אדם נאים ואילנות נאים – 'ברוך שככה לו בעולמו בריות נאות'" (לפי כתב יד אֶרְפוּרְט).

[16] רב יהודה בר יחזקאל, בן הדור השני של אמוראי בבל, תלמידם של רב ושמואל, ייסד את הישיבה בפומבדיתא ועמד בראשה. יצוין כי בשמו נמסרו נוסחי ברכות נוספות, כברכת לבנה (סנהדרין מב, א) וברכת חתנים ("שבע ברכות", כתובות ז, ב), ברכת הגומל (ברכות נד, ב) וברכת גשמים (שם נט, ב).

[17] וכן במסכת ראש השנה יא, א. לפי כמה כתבי יד בשתי הסוגיות רב יהודה מוסר הלכה זו בשם רבו, רב (כת"י מינכן 95 בראש השנה, וכת"י פירנצה בברכות). רב ידוע כמי שתיקן כמה נוסחאות תפילה, כמו "ותודיענו" (ברכות לג, ב) וסדר מלכויות זכרונות ושופרות (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג; וראה: ר' ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך א, עמ' תכג). יש שטענו שרב יהודה תיקנהּ, ותלו באיחור תקנתהּ את ריחוק לשונהּ מלשון התנ"ך, ואת לשונות חז"ל שבברכות קדומות יותר תלו בכך שלא נמצאו חלופות מהתנ"ך (ר' אדיר הכהן, פרח מטה אהרן, תשס"ב, עמ' צא בשם הר"מ מאזוז ורא"ב מאדאר). נראה כי המאמרים הנ"ל בהערות 6–9 חוסכים דחקים גדולים.

[18] "פירוש: הברכות שעושין קודם שנהנה מאותו דבר" (הגהות הגר"א). במאמר המקביל בבבלי (ברכות לה, א) נאמר: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה; וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל".

[19] ראה את דבריו של ידידי, ד"ר יעקב עציון, 'כלומניק אינו אפס', במאמרו "פרסה זה משהו", מעמקים - כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, גיליון 30, אדר תש"ע, בקישור http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=840

[20] ר' שלמה זלמן הענא (תמ"ז–תק"ו; 1687–1746), סידור "בית תפילה", דף עח ע"ב. להרחבה ראה: יהונתן וורמסר, משנתו הדקדוקית של ר' זלמן הענא, עבודת דוקטור, תשע"ז (זמין במרשתת).

[21] דוגמה ל"תיקון" של רז"ה שלא התקבל כלל: הוא מחק את המילה "שֶׁל" מהברכות, כגון: "בקדושתו של אהרן", "נר של שבת". על כך כתב עליו רבה הראשי של ג'רבה, הרב כַלְפוֹן משה הכהן (נלב"ע: תש"י; 1950) בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה, או"ח סימן קיב אות ג, ו): "והוא פלא דכל כך מחליט הרב ז"ל הנזכר להטעות כולם ח"ו". שני חידושים שלו שהצליחו הרבה יותר: "יתגדֵל ויתקדֵש" במקום "יתגדַל ויתקדַש", ו"ותֶעֱַרב עליך" במקום "ותֵעָרב לפניך". ראה מאמריו של פרופ' חיים א' כהן: "'יתגדל ויתקדש', עיון בצמיחתה של מסורת הגייה חדשה", מסורות ח, תשנ"ד, עמ' 59–69; "'ותערב לפניך' – לבירורו של נוסח וגלגוליו על פי דקדוק", לשוננו סט, תשס"ז, עמ' 361–375. ראה את מאמריו (ועוד כיוצא בהם) בקישור https://www.tau.ac.il/profile/chaimco

[22] מי שתרמו לתפוצת חידוש זה הם הסידורים המדוקדקים של ר' וולף היידנהיים ושל תלמידו ר' יצחק זליגמן בֶּר ("עבודת ישראל", עמ' 569). למרבה הפלא בֶּר מעיר על שני פרטים אחרים בנוסח הברכה, אך על הנוסח המחודש "דבר" אינו מעיר דבר! מלבד סידורים שאימצו תיקון זה השתרבב תיקון זה גם ללשונו של רבי שלמה גנצפריד (נלב"ע: תרמ"ו; 1884) בחידושיו למסכת ברכות, פני שלמה, פרק ו, על אף שבקיצור שולחן ערוך (ס, א) הוא כותב "שלא חיסר בעולמו כלום". גם בדורנו יש מגדולי ישראל המברכים בנוסח מחודש זה: נמסר שהר"מ שטרנבוך מברך "דבר" (הרב שמחה בונים לונדיסקי, ברכת האילנות, עמ' 24), וכן שהגרי"ש אלישיב בירך: "שלא חסר בעולמו דבר וברא בו בריאות טובות ואילנות טובים להָנות בהם בני אדם" (הרב יהושע שמעון ברוננער, "איש על העדה", עמ' 44–45). בהערות שם כתב הרב ברוננער מדעתו ליישב את סטייתו החריגה של הגריש"א מהנוסח המסורתי בטענה שהואיל ורבו הנוסחאות בברכה זו, "על כרחך דאין אנו בקיאין בגירסא הנכונה שבגמרא, וא"כ שוב אין לחוש בהא דמשנים הנוסח, ואדרבה י"ל הנוסח המדוייק (!) ביותר עפ"י דקדוק לשון הקודש ופסוקי התורה... 'דבר', וכמו שהעיד (!) בפתח הדביר". מלבד כמה דברים שיש לפקפק בדבריו, מעניין להשוות את "הרמת הידיים" שלו מבירור הנוסח המקורי (מעין "או הכל, או כלום") אל המובא לקמן בהערה 42. כמו כן, לא נתבאר אם "בריאות" הוא רק טעות המהדיר ובאמת אמר "בריות", או שגם בכך חידש הגריש"א לומר "עפ"י דקדוק לשון הקודש ופסוקי התורה" (וראה לקמן הערות 29; 31). לטעמו, צ"ע מדוע לא לברך על טהרת לשון התורה: "...דבר... בריאות טובות ועצים טובים"...

[23] ר"ח פונטרימולי היה מחברי בית דינו של רבי חיים פלאג'י בטורקיה. הוא ראה נוסח זה בספר "שכיות החמדה - תיקון לימי ניסן" ("כולל סדר... לחדש ניסן... אזן ותקן כמוהר"ר הרב דוד פארדו זצ"ל") שהודפס באוסטריה בשנת תקע"א ( 1811 ) – עשרים שנה לאחר פטירתו של רבי דוד חיים פַּארְדוֹ, כך שלא ברור האם הנוסח המחודש היה על דעתו של רבי דוד פַּארְדוֹ. ואכן, ר"ח פונטרימולי תולה זאת ב"מדפיס".

[24] את דברי ר"ח פונטרימולי העתיק הרב יצחק יעקב וייס (נלב"ע: תשמ"ט; 1989) בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' טז; בטעות ייחס בספר פסקי תשובות או"ח סי' רכו את הדברים לרב וייס עצמו). כן העיר על כך הרב דויד יצחקי ('לוח ארשׁ', מהדורתו, תשס"א, עמ' תצה-תצו), הרב מרדכי יחזקאל גולדיש (אילנא רברבא, תשס"ה, עמ' יא), הרב יוסף שמחה גינזבורג (קובץ הערות וביאורים, תתקצו, תש"ע), וכן נזכר הנוסח הנכון במאמר "נוסח ברכת האילנות", 'המעין' מז, ג (ניסן תשס"ז) עמ' 64 ובמקורות אחרים, ובניגוד לפוסקים הנ"ל בהערה 22.

[25] בתוך רשימת "דקדוקים בנוסח הברכה", המובאת ב"מעשה חמד", תשמ"ו, עמ' רפה. צע"ג שבהמשך רשימתו נכתב: "ואילנות טובים, ולא טובות, כי אילן ל' זכר", ולא חש שידו על התחתונה, כדלקמן.

[26] רבי אברהם ב"ר יצחק אב בית דין, מגדולי חכמי נרבונה שבפרובנס. נלב"ע: ד'תתקי"ט; 1158.

[27] כן העיר מחבר "מעשה חמד" הנ"ל בשולי דברי הרב דבליצקי שם.

[28] הרב יחיאל אברהם ב"ר בנימין יהושע זילבר, בירור הלכה, ד, עמ' קעג, תשנ"ז.

[29] לפי קריאה זו, ההבדל בהגיית שתי המילים, "בְּרִיאָה" ו"בְּרִיָּה", דק מאוד, ורבים אינם מבחינים ביניהן כי אינם מבטאים כלל את העיצורים יו"ד ואל"ף, ובמקומם אומרים "בְּרִי ָה" (ראה שו"ע או"ח סי' סא, סעיף יח). ייתכן שזו הסיבה שמוצאים לעִתים את המילה "בְּרִיאוֹת" במקום "בְּרִיוֹת" (כמו במדרש תנחומא, ורשא, פינחס: "והרואה בריאות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו"), ואף בנוסח ברכת האילנות: "וברא בו בריאות טובות" (ספר המאורות לרבי מאיר המעילי מפרובנס; נלב"ע: ה'כ"ד; 1264); "שלא חסר מעולמו כלום וברא בריאות טובות ואילנות טובות" ("צידה לדרך" מאת ר' מנחם בן זרח, נלב"ע בספרד: ה'קמ"ה; 1385, מאמר א, כלל ג, פרק כט, דף לא, א בדפוס לבוב תרי"ט). אמנם, בשאר הדפוסים: "בריות". במרשתת מצאתי עשרות נוסחי ברכת האילנות בני זמננו ובהם הנוסח "בריאוֹת". (וראה לעיל בסוף הערה 22).

[30] ראה מ"ש פרופ' משה בר-אשר, 'תורת הצורות של לשון המשנה: פרקי מבוא ותצורת שם העצם', חלק ראשון, כרך ב, עמ' 1266, שצורת התיבה במקרא היא "בְּרִיאָה" (במדבר טז, ל) שהיא משרשי ל"א, ובמשנה משתקף המעבר לשורשי ל"י גם במקום שהשֵׁם משמש בהוראה המקורית כשֵׁם פעולה וגם במקום שהוא מציין פרי פעולה - 'מי שנברא', כגון 'הבריות'. אך כבר במקרא מצאנו מעבר לל"י בצורת הבינונית: "שֶׂה בִרְיָה" (יחזקאל לד, כ). במילה זו ושכמותה (זכִיות, מלכִיות, פורענִיות, גלִיות) מתברר שבעדות רבות נהגו בעבר כמסורת לשון חז"ל, "בִּרְיוֹת", אך בימינו מקובל "בְּרִיוֹת". ראה פרופ' משה בר-אשר, "על מסורתם הלשונית של בני עדות המזרח והספרדים בסידור התפילה, עם הופעת הסדור רנת ישראל, נוסח הספרדים ועדות המזרח, ערוך ומסודר ומבואר בידי שלמה טל", לשוננו לעם, כז, אלול תשל"ו, עמ' 272; 274–275; 'לוח ארשׁ' מהדורת הרב דויד יצחקי עמ' קד–קה, רבע–רעג, שלג; ר' אדיר הכהן, פרח מטה אהרן, עמ' טז; והערת "אם למסֹרת" בסידור קורן אבותינו כמנהג חכמי מרוקו, מאת רבי מאיר אלעזר עטיה, על "הבְּרִיּוֹת" ב"ברוך שאמר" ע"פ החיד"א. למשל, אחד הסידורים הספרדים המשפיעים, סידור תפילת החֹדֶש (במהדורותיו המוקדמות), מנקד "בִּרְיוֹת" הן בתפילת רבי ("משנאת הבִּרְיוֹת") והן בברכת האילנות (תודה לידידי, ד"ר אריאל שוה).

[31] חילוק זה מקורו בדברי גדול פוסקי תימן, מהר"י צאלח (נלב"ע: תקס"ה; 1805), וכן נראה מדברי החיד"א (נלב"ע: תקס"ו; 1806), המוזכר בהערה הקודמת. סיוע לניקוד "בִּרְיוֹת" ניתן להביא מכתב יד לונדון (הספריה הבריטית 400) הגורס בברכת האילנות (בראש השנה יא, א): "וברא בו בריאות [ביריות] טובות". כאמור לעיל, המנהג הנפוץ בימינו לומר "בְּרִיוֹת", וכ"כ לגבי ברכה זו רבי חיים פלאג'י (מועד לכל חי, א, י). על חילוק בין "בְּרִיוֹת" ל"בִּרְיוֹתָיו" ראה סידור 'אזור אליהו', בתפילת 'נשמת' בסידור 'אזור אליהו', ירושלים תשע"ד, עמ' רג.

[32] כפי שהראה ר' ניסן ברגגרין. מסקנתו למעשה שהמין של "בריות" הוא גם זכר וגם נקבה: "דרך זו הנכונה לפי חוקי הלשון פשטה מאוד בעברית של זמננו ואין לערער עליה, ומן הצורך להכניסה ולהעיר על דרכי שימוש השֵׁם בספרות העתיקה ובספרות זמננו" ("הבריות אומרים, הבריות אומרות", בתוך: עיונים בלשון העברית, 1995, עמוד: 160–163). וראה לקמן הערה 45 על הנוסח "בריות טובים" בספר שלחן שלמה.

[33] בסיפור חלומו של נבוכדנצר: "חָזֵה הֲוֵית, וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא. רְבָה אִילָנָא וּתְקִף". "אִילָנָא" היא הצורה המיודעת. משני פסוקים אלה מוכח שמינו זכר: "רוּמֵהּ", "רְבָה וּתְקִף". וראה הערה 38.

[34] ע"פ אתר הכי גרסינן. וראה לקמן בהערה 48. יש שאין גורסין "אילנות" כלל (וכרמב"ם הנ"ל).

[35] למרבה הפלא, כך אכן כתב הרב שם טוב גאגין (נלב"ע: תשי"ג; 1953), שהיה ראש ישיבה ואב"ד באנגליה, בספרו "כתר שם טוב" (חלק א-ב, עמ' ריא): "שהברכות נתקנו ע"י חכמי התלמוד, והם לא היו כ"כ מדקדקים בדקדוקי עניות. ולראיה עוד לדברַי, כי ברכת האילנות נוסחאה... אילנות טובות, והיה צ"ל טובים, שאילן הוא זכר... ועם כל זה לא דקדקו לומר... אילנות טובים". ע"פ זה הוא מנסה להסביר את הנוסח ה"בלתי מדוקדק" לדעתו של ברכת "הגֶפן"... ודבריו צע"ג (ראה מאמרו של פרופ' חיים א' כהן, "בורא פרי הגפן – על תולדות ההגייה האשכנזית בנוסח הברכה על היין", בתוך, לשון חכמים והתחומים הנושקים לה, ירושלים תש"ע, עמ' 185–192).

[36] הרב מרדכי אלימלך, יד מרדכי, סוכה, תשנ"ה, עמ' ב; ר' אדיר הכהן, פרח מטה אהרן, תשס"ב, עמ' יח (בשם הרב מאזוז).

[37] הנה דוגמות מלשון התורה: "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז, ז; במקום "אֲלֻמּוֹת"), "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג, יט; במקום "הַבְּמַחֲנוֹת"). ומלשון הרמב"ם: "הלכות מאכלות אסורות" (אע"פ ש"מאכל" הוא זכר). התחביר השפיע כאן על תורת הצורות. כעין זה מתרצים חז"ל לפעמים: ראה חידושי רש"ש לתענית ב, א; וביקורת ר' חנוך ילון על מאמר "זווג המלים בתנ"ך" של הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, חיפה תרפ"א, בתוך "פרקי לשון, תשל"א, עמ' 359–360; ד"ר צבי בצר, "גרירות בלשון חז"ל", מורשת יעקב ב, תשמ"ח, עמ' 5–8, ובאסופת מאמריו, "שפתי צבי", עמ' 223–226; ופרופ' שמעון שרביט, פרקי מחקר בלשון חכמים, עמ' 12; 144.

[38] יש הרוצים להוכיח מ"שתי אילנות" במשנה ש"אילן" משמש בלשון חז"ל גם בלשון נקבה. ברם, הבלשן יצחק אבינרי (היכל רש"י, תשמ"ה, ח"ב, עמ' תלד) כתב: "מה רבה הזהירות שיש לנהוג בקביעת מינו של שֵם עצם... מִזיווגי הצורות אין למדים כלל, בין שיש כאן השפעת הסומך ובין שיש כאן השפעת הצליל... על אחת כמה וכמה שהמספרים לא יעידו דבר ובכל מקום שהדקדוק יעיד כי משובשים הם - מחֵה מכאן כל מסורת לשונית. אין כאן אלא שיבושי מעתיקים ומדפיסים וכולם טעונים תיקון (כדוגמת הגהת הריעב"ץ בעירובין ה, ב; ובנושא זה גם השולחן ערוך צריך הגהה, כמו באו"ח שמה, סעיף י: "רחב ארבע" צ"ל "ארבעה"). ועוד כתב (עמ' תט) ש"שתי אילנות" (ביכורים פ"א מ"ו) טעות מוכחת היא מההמשך: "נקצץ האילן", והנוסחה הנכונה מצויה בירושלמי (ובחלק מכתבי היד). גם בבבא בתרא פ"ה מ"ד ובגיטין מח, א ניתן למצוא עדי נוסח עם המספר הזכרי המתאים. וע"ע: ר' ראובן מרגליות, מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו, פרק י, עמ' ס. ברם, ייתכן שאין אלו שיבושי מעתיקים מאוחרים בלבד, אלא כבר בתקופת חיותה של הלשון, כלומר בתקופה התנאים, החל טשטוש של כללי ההתאם. ראה מ"ש פרופ' שמעון שרביט, פרקי מחקר בלשון חכמים, בפרק "שמות כפולי צורה בריבוי בלשון התנאים", עמ' 140–178, ובפרק "המספר המונה בלשון חכמים - התרופפות ההתאם במין", עמ' 222; 234.

[39] כ"כ הרב יעקב ורדיגר בהערות "שירותא דצלותא" בסידור "צלותא דאברהם" (ח"ב, עמ' תרא), הר"ח קַניֶבסקִי (דרך שיחה, עמ' תרפג) והר"י רצאבי (בהסכמתו ל"יד מרדכי" הנ"ל בהערה 36, עמ' 9) ע"פ הכלל "כל שאין בו רוח חיים, זכרהו ונקבהו". יש להעיר שייחוס כלל זה לרש"י, לר"א אבן-עזרא או לרבינו תם כנראה שגוי, והראשונים שגישה זו מפורשת בדבריהם הם החזקוני שמות לה, יז; ותוספות רא"ש, מסכת שבועות ה, ב ד"ה מראות נגעים. ע"ע: יצחק אבינרי (שם, עמ' שיז).

[40] זוהי שיטתו הייחודית של רבי יוסף כספי ש"על כל דָבר ונמצא – יִצְדַּק ויתכן שיוּרמז אם בלשון זכר אם בלשון נקבה" (רתוקות כסף, פרק יח), וראה פירושיו לבראשית ב, כג ולישעיהו נד, א, ובספרו של ידידי ד"ר משה קהן, השפה העברית בראי חכמת ההיגיון: משנתו הלוגית-הפילוסופית-הבלשנית של רבי יוסף כספי, עמ' 128–130.

[41] ראה: "מעשה חמד" הנ"ל, עמ' רסו–רבע. אמנם, יש מתירים לברך על אילני סרק המלבלבים. ראה: ריעב"ץ, מור וקציעה, או"ח סי' רכה, עמ' ער במהדורת מכון ירושלים. וראה מאמרו החשוב של פרופ' זהר עמר, "הגדרת הלבלוב לעניין ברכת האילנות", תחומין לח (תשע"ח) 470–478.

[42] יש להעיר כי בהקשרים אחרים מתועדים בספרות חז"ל גם צירופי תֹאַר זכר ל"אילנות", כגון "אילנות נאים" (כמובא לעיל בהערות 14, 15). במסכת פסחים (נ, ב) יש כתבי יד הגורסים "קוצצי אילנות טובים", יש גורסים "אילנות טובות", ואף יש "אילנים טובים"! עכ"פ, בלשון ברכת האילנות, כאמור, כל עדי הנוסח: "טובות". וכך מסכמת ד"ר אילת קמינצקי: "הצירוף 'אילנות טובות' מתועד, כאמור, במקורות טובים וקדומים של ספרות חז"ל, והם מעידים כי במקרה זה תהליך הגרירה חל בשלב מוקדם. קרוב לוודאי כי נוסח הברכה נתקן מלכתחילה בלשון 'אילנות טובות' המשקפת את הגרירה, וההגהה המבקשת לשמור על ההתאם במין היא אומנם מעשה דקדוקי מתבקש, אך דומה שהיא אינה מכוונת ללשונה המקורית של הברכה" ("סדר עבודת ישראל – שיטתו הדקדוקית של ר' יצחק זליגמן בֶּער בההדרת הסידור", תשע"ח, עמ' 404).

[43] א. "אילנות טובים" בתוך נוסח ברכת האילנות מצוי בחלק מכתבי היד של הסמ"ק - ספר מצוות קטן לר' יצחק מקורביל ("עמודי גולה" עם ביאור צביון העמודים, תשמ"ז, חלק ה עמ' קמח, הערה שנד); ב. ב'עץ חיים' לר' יעקב חזן מלונדון: "טובים" (עמ' קפז; בכת"י לייפציג: "טובי'"); ג. בבית הבחירה לר' מנחם המאירי בראש השנה יא, א – בניגוד לדברי עצמו במסכת ברכות שם; ד. בשער הראיה של 'ספר הפרדס' על הלכות ברכות לר' אשר ב"ר חיים נביו, תלמיד תלמידי הרשב"א, הודפס רק במהדורת הרב בלוי "אילנות טובים" בציטוט של נוסח הרי"ף ופסקי הרי"ד, לעומת מהדורת הרב מרדכי ליב הלוי קצנלבוגן שבה הודפס גם כאן "אילנות טובות", וכך מצטט אותו גם החיד"א בברכי יוסף (שיורי ברכה לאו"ח סי' רכו, קו"א, אות ב), ובנוסף, ברי"ף ובפסקי רי"ד שבידינו מופיע "ואילנות טובות"; ה.ב'שולחן של ארבע' שער א לר' בחיי בן אשר, הודפס "טובים", אך בכת"י (הספריה הבריטית 1484 Or. ): "טובות".

[44] "והוא הלכה פסוקה בקיצור מִשֻלחן ערוך אורח חיים". ספר זה קדם ל"קיצור שולחן ערוך" של הרב גנצפריד בכמאה שנים, והוא מסודר לפי סימני השו"ע. הוא מצוטט ב"משנה ברורה" עשר פעמים (ע"פ פרויקט השו"ת), ובכל זאת קשה לדעת מה מידת ההשפעה שהייתה לנוסח ברכת האילנות שבחיבור זה.

[45] מה שמעניין בנוסח זה הוא שהתֹאַר הזכרי "טובים" מופיע כאן פעמיים (במקום "טובות" פעמיים): גם כתֹאַר של השֵׁם "בריות" (ראה לעיל הערה 32), וגם בהתאמה לשֵׁם הזכרי "אילנות". בנוסף, חסרה המילה "בו", אולי מתוך הכרעה כנוסח "צידה לדרך" (הנ"ל בהערה 29). אמנם, ייתכן שגם כאן לא בא לתקן את הנוסח, אלא כמסיח לפי תומו.

[46] בשכר זאת שחכמי הספרדים לא זנחו את מקצוע הדקדוק, כאשר באו לכלל הלכות דקדוק הם ידעו להורות בעצמם מתוך יראתם הקודמת לחכמתם (ראה למשל דברי החיד"א, יוסף אומץ, סי' י–יא ושו"ת רב פעלים ב, או"ח סימן כה שעמדו כחומה בצורה מפני "דקדוקיזציה של הסידור"); מה שאין כן רבים מאחיהם פוסקי אשכנז נאלצו להודות שאינם בקיאים בדקדוק ("מימי לא למדתי חכמת הדקדוק", הרמ"א תשובה ז; "בחכמת הדקדוק אין לי יד ושם ולא למדתי מעולם אפילו אפס קצה מחכמה זו", שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח ב) ובלית ברירה סמכו על אנשי מקצוע בתחום הדקדוק. דא עקא, לא תמיד מדקדקים אלה היו גם מדקדקים בהלכות ובהליכות, ולא תמיד היו ראויים לאֵמוּן שנתנו בהם, והם הרשו לעצמם להפליג בהסקת מסקנות ובהריסת מסורות בהתאם להבנתם הדקדוקית. הסידור הראשון שמצאתי בנוסח עדות המזרח והספרדים הגורס "טובים", הוא "סִדור רִנת ישראל נוסח הספרדים ועדות המזרח" (תשל"ו), שנערך ע"י הרב שלמה טל ע"פ רשימות כת"י של רבה של פתח תקווה, הרב עמרם אבורביע (נלב"ע: תשכ"ז; 1966). הרב אבורביע ביקש לגבש נוסח מזרחי מאוחד לכל הקהילות העולות ארצה, שיתבסס בעיקרו על הנוסח הספרדי-ירושלמי. לצורך זה עמל על ניסוח הגהות מפורטות לסידורי התפילה המזרחיים, כדי שאפשר יהיה להתאים את כולם בהמשך לנוסח הירושלמי. הגהות אלה שמסרו בניו של הרב אבורביע לרב טל, היו הבסיס להכנת סידור "רנת ישראל" זה (ד"ר ראובן גפני, "סדור לצרכי דורנו: סיפורו של סידור 'רינת ישראל' יצירה, חדשנות והשפעה", עלי ספר, כח, אלול תשע "ח, עמ' 197 ). ייתכן שהרב שלמה טל שהדפיס בסידוריו האשכנזיים "אילנות טובים" המשיך והכניס תיקון זה גם לסידור הספרדי. אך ייתכן שזוהי אחת מהגהותיו של הרב אבורביע. שניהם שאפו – ברוח חזון השלום של הראשון לציון הרב בצמ"ח עוזיאל שהודפס בראש סידור זה – "להסיר כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו", ובכלל זה לסלק מחלוקות בין עדות ישראל בנוסחי תפילות וברכות. בגִשתם לערוך סידור ספרדי מאוחד ולטשטש פירודי מנהגים מיותרים, מסתבר שהם "הרשו לעצמם" (כמו רבים ממהדירי הסידורים) "לתקן פרטים רבים, שנחשבו בעיניהם משובשים, לפי שלא תאמו את כללי דקדוק המקרא", מבלי לשמור על מסורתם הלשונית של הספרדים ועדות המזרח (כפי שכתב פרופ' משה בר-אשר בביקורתו על מהדורה זו, "על מסורתם הלשונית של בני עדות המזרח והספרדים בסידור התפילה, עם הופעת הסדור רנת ישראל, נוסח הספרדים ועדות המזרח, ערוך ומסודר ומבואר בידי שלמה טל", לשוננו לעם, כז, אלול תשל"ו, עמ' 271–272). גם אם נלך בשיטתו המאחדת של הרב עוזיאל (ולא כשיטתו המייחדת של עמיתו ברבנות הראשית, הראי"ה קוק, שסבר שיש לכל עדה להמשיך לדבוק בנוסח שלה עד ביאת הגואל) – במקום להוציא מפני חדש את הנוסח הישן והקדום "אילנות טובות" (שעד לפני כמאתיים שנה היה הנוסח היחיד, הכלל-ישראלי), מן הראוי היה לדחות את הנוסח "אילנות טובים" ש"חדשים מברלין באו ותִקנוהו, ולא שערוהו אבותינו", ולהדפיס "אילנות טובות" גם בסידורים האשכנזיים, "והיה המשכן אחד". להפצת "אילנות טובים" בקהילות הספרדים בדור האחרון הצטרפו גם הסידורים בהוצאת קורֵן, הן במהדורה הראשונה בעריכת ר' יוסף בן משה הכהן דוויק והן במהדורה החדשה בעריכת ר' חנן דוד בניהו.

[47] דוגמה ל"תיקונים" מופרזים של סטנוב שלא התקבלו כלל: "לשבת בסוכה" תחת "לישב בסוכה", ו"המעריב ערבָּיִם" תחת "המעריב ערָבים". חידוש שלו שעשה ועושה פירות עד היום הוא: "מפני היד השלוחה" במקום "שנשתלחה". ראה: פרופ' חיים א' כהן: "שאלות נורמה בדקדוק סידור התפילה האשכנזי", כרמלים י"ג, תשע"ז- תשע"ח, עמ' 117–128.

[48] בסידור "צלותא דאברהם" (ח"ב, עמ' תר) כתב הרב יעקב ורדיגר: "ולפי חוקי הלשון צריך להיות ברבים אילנות טובים, כך היא הגירסא ש"ס כתב יד מינכן המובאת בדקדוקי סופרים". ראשית, חוששני שטעה בעיונו בדקדוקי סופרים (ראה רשימתו של פרופ' יעקב שמואל שפיגל, "דוגמאות לקושיות של אחרונים עקב הזנחת השימוש בדק"ס", בתוך: 'עמודים בתולדות הספר העברי: הגהות ומגיהים', עמ' 524–528). נוסח כתב יד מינכן 95 בברכות הוא 'שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות מהן בני אדם', ובראש השנה: 'שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ליהנות מהן בני אדם'. שנית, שגויה התפיסה כאילו יש "חוק" שקובע את הלשון. הלשון קדמה ל"כללי הלשון" המתארים אותה, ולא להיפך. הלשון לא נוצרה באופן מלאכותי לפי כללים קבועים, אלא כל כללי הדקדוק הם ניסיונות להגדיר את התופעות הלשוניות שכבר נוצרו (בדומה לחוקי הפיזיקה, שמטרתם לתאר את מֵרב התופעות הפיזיקאליות, אך אין הטבע כפוף להם). הגדרת כללי הלשון היא ניסיון להבין את הלשון, והבנה זו מאפשרת למשתמשים בלשון לדעת כיצד ללכת בדרכה ולשמֵר את צורתה. ראויים לציון דברים שנכתבו אגב דיון בשאלת ההיתר לשַנות ממבטא לשון הקודש של אבותינו (מתוך שו"ת ישכיל עבדי ח"ב או"ח סי' ג): "ידוע כי... השפה קדמה לדקדוק ועל פי השפה בִצרו את חומת הדקדוק. ולכן יש הרבה דברים יוצאים מן הכלל ואינם מתאימים לחוקי הדקדוק, ולא נוכל חלילה לשלוח יד לתקן כאשר מעיר בזה הראב"ע בכמה מקומות עי' במגילת רות כמה פסוקים בין לשון זכר ללשון נקבה, ועלינו לשמור על המסורת. וא"כ במלת נקדישָךְ וכו' אחרי כי כל המון ישראל שגור בלשונם הך' בשו"א לא נוכל לומר שיש איזה שגיאה: אם מצד קובעי התפילה - בודאי שדעתם גדולה מדעתינו והחסרון תלוי בנו, והלֹא גם בתורה מצינו בלשון נקבה ואם ככה אתְ עושֶה לי עפרש"י. ואם נאמר במשך הזמן נשתבש - גם זה אי אפשר, כי השִבוש יפול רק באיזה חלק מהעם, או באיזה מדינה, לא בכל המון ישראל. אך בלי ספק אם אחרוני זמננו יקבעו איזֹה תפילה שאינה מתאמת לחוקי הדקדוק - אז רשאים אנו לתקן".

[49] כלומר, סיומת "-וֹת" איננה בלעדית לנקבות, שהרי היא באה גם בשמוֹת ממין זכר, כמו "אבוֹת".

[50] ראה לעיל הערות 38–41, וראה פירוש הערוך המובא על אתר בתוסֶפֶת יום טוב (כך שמו המקורי! ולא תוספות). להבהרת הנושא ראה מאמר "מרכיבין דקלים" מאת ד"ר משה רענן בקישור https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=12030

[51] בשנותיו האחרונות עד פטירתו בי' באייר ה'תקנ"ב (1792) שימש רבי יוסף תאומים כרב בפרנקפורט דאוֹדֶר (שם הודפס כבר בשנת תקל"א נוסח "אילנות טובים" ב"שלחן שלמה", כנ"ל). את חיבורו 'פרי מגדים' על חלק או"ח הדפיס בפרנקפורט דאודר בשנים תקמ"ה–תקמ"ז, והשׂגתו על סטנוב היתה "סמוך ונראה" להדפסת "ויעתר יצחק" בברלין בשנת תקמ"ה. דא עקא, החל מההדפסה השניה לא הודפסה אגרת זו עד מהדורת מכון ירושלים, תשנ"ד (ראה דבר המהדירים, עמ' שכ). איגרות הפרי מגדים מובאות במהדורה זו לפני "פתיחה כוללת" בתחילת או"ח (עמ' שכב). יתכן שזוהי הסיבה לכך שהאזכור הראשון שמצאתי לדברי האגרת הזאת הוא 217 שנה לאחר הדפסתה הראשונה ושמונה שנים לאחר הדפסתה המחודשת בשנת תשנ"ד (פרח מטה אהרן, תשס"ב, עמ' יח).

[52] הרב יחיאל אברהם זילבר (לעיל הערה 28) העיר כי בסידור דרך החיים של הגאון מליסא, ר' יעקב לורברבוים, הודפס "דבר... ואילנות טובים", אך כנראה שזה היה נוסח המדפיסים בלבד, שכן בספרו (דרך החיים סימן רכא, א) מופיע הנוסח המסורתי "כלום... ואילנות טובות".

[53] בדומה למוזכר בהערה הקודמת: בניגוד לנוסח המסורתי שהעתיק ר"ח קַניֶבסקִי ב'שונה הלכות', הודפס בסידור תפלה למשה (בשני נוסחיו, אשכנז וספרד) עם ביאורים ועיונים על סידור התפילה ממרן הגאון רבי חיים קניבסקי, בעריכת צבי יברוב, תשע"א: "דבר... ואילנות טובים", אבל בתחתית העמוד ד"ה שברא אילנות טובות (!) מוסבר (כנ"ל בהערה 39) מדוע מוצדק הנוסח "אילנות טובות"!

[54] "תלמידים שיֵצאו בראש חודש ניסן משיעור לשון בנושא ההתאמה הדקדוקית במין ובמספר עלולים להתקשות בנוסח ברכת האילנות: "אילנות טובות" [במקום "טובים"], שהרי הוא צירוף "שגוי"!" (עמ' 275 במאמרי "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים", מים מדליו, תשע"א-תשע"ב).

[55] כלשון הרב דבליצקי (לעיל, הערה 25). והשווה לחתימת המאמר על "ותערב לפניך" הנ"ל בהערה 21: "מעשים שנעשו בלשון התפילה מתוך תפיסה שקנתה לה שביתה בעיקר בתקופת ההשכלה, אך גם קודם לה, ומתוך ראייה שגם מדע הלשון התנער ממנה כבר לפני מאה שנה ויותר, חזרו והונצחו בחלקם בסידור זה שמהדירו לא תמיד נזהר בכלל גדול שכל המשנה ידו על התחתונה, ובעיקר לא תמיד נזהר במה ששלחו מתם: היזהרו במנהג אבותיכם". יש לציין כי במהדורות החדשות של סידור "רנת ישראל", בעריכת הרב יואל קטן, הושב על כנו הנוסח המקורי "וְתֵעָרֵב לפניך".

[56] וכדלעיל ליד הערה 12. כיוצא בזה: "בספירה בסדר עולה ("הַיּוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם")... בסגנון השונה מלשון הדיבור... מעניקים לספירת העומר לשון ומעמד מיוחדים, ומעוררים תשומת לב למניין זה" (עמ' 42 במאמרי "עשרים ואחד או אחד ועשרים?", 'המעין', מט, ג - ניסן תשס"ט).

[57] יושם לב לשתי השנינויות הירושלמיות: משחק הלשון "כְּלל – כללֵי", ודו המשמעות ב"דקדוק".

[58] ההדגשה במקור. מועתק גם בספר הליכות שלמה ח"א, עמ' קב, וב"פסקי תשובות" סימן קיד הערה 31.

[59] ה"אחרים" ציטטו מאמר חז"ל זה בניסיון לסתור את ביקורתו כלפי לשון הפייטנים ואת דבריו הקודמים "ואנחנו חייבים לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה, כמו המברכים ברכת המזון, שיאמרו 'זְננו'...". וכך הוא משיב לטענתם: העובדה שאנו מתפללים שלא ניכשל במענה לשוננו בתפילה, מוכיחה שאע"פ שה' בּוחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, יש חשיבות וצורך בתפילה מדויקת וברורה, ואין מקום לטענת "מה אכפת לקב"ה איך בדיוק אברך" כשם שחז"ל דוחים את הטענה "וכי מה איכפת לו לקדוש ברוך הוא, מי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף" (בראשית רבה, פרשה מד).

[60] ראה הערה 46.