המעין

הרב יצחק ברוך רוזנבלום

הגבלת גיל לכהונת חכמי הסנהדרין

מוגש בעטרת כבוד למו"ח שליט"א

לכבוד מלאת לו שישים שנה

א. דעת רש"י

ב. דעת רמב"ם

ג. מעשה רבי אלעזר בן עזריה

ד. 'מפני שיבה תקום'

א. דעת רש"י

"אמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן" (סנהדרין יז, א; מנחות סה, א).

פירש רש"י:

בעלי קומה ומראה. שתהא אימתן מוטלת על הבריות[1]; ובעלי כשפים. להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להינצל מידי בית דין, ולגלות על המכשפים המסיתים ומדיחים בכשפיהן כגון המצרים; מפי המתורגמן. כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם, דהוה ליה עד מפי עד.

ואילו בעלי חכמה ובעלי זקנה – לא פירש רש"י טיבם וטעמם, כנראה מתוך שאלו מבוארים מאליהם. לפי זה, אין מושיבים בסנהדרין מי שלא הגיע לכלל זקנה, וכיון שאמרו (אבות ה, כג): בן שישים לזקנה, יש לומר שאין מושיבים בסנהדרין מי שגילו פחות משישים.

הן אלו דברי רש"י בפירושו למסכת אבות (ד, א) על שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שנקראו על שם אביהם לפי שלא האריכו ימים, ומשום כך לא נסמכו[2]. ובפירושו לסנהדרין (יז, ב) מפורש: "וחמשתן לא באו לזקנה ויושבים בקרקע ומשיבים תשובות קושיות לזקנים". כלומר, כל עוד לא בא חכם לגיל זיקנה – אינו ראוי לסמיכה ולישיבה בין חכמי הסנהדרין.

וגדולה מזו בפירושו לסנהדרין יד, א על דברי הגמרא:

אמר רב שמואל בר נחמן אמר רב יונתן: מנין שאין נסמכים לבית עלי? שנאמר (שמ"א ב, לב): "וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים". מאי 'זקן'? אילימא זקן ממש, והכתיב (שם לג): "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים"?! אלא – סמיכה.

פירש רש"י:

מנין שאין נסמכים לבית עלי. שאינם זוכים להיות נסמכים; הכתיב כל מרבית ביתך ימותו אנשים. כשבאין לכלל אנשים בן שמונה עשרה שנה, למה לי למיהדר ומכתביה?! אלא סמיכה. שאפילו חכמים הבאים לכלל זקנה, כגון על ידי תורה וגמילות חסדים, כדאמרינן בראש השנה (יח, א): "בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים", מכל מקום לא תהא תורת זקנה עליהם להיות ראויים לסנהדרין.

נראה ברור מדבריו שאי אפשר לו לחכם להיסמך לסנהדרין אם לא שהגיע לכלל זקנה, ועל כן הוצרך להבהיר כי דרשת הגמרא מדברת בחכם שאומנם האריך ימים עד שהגיע לכלל זקנה. ואף גם זאת, מתוך שהוצרך לציין "על ידי תורה וגמילות חסדים" יש ללמוד גם את הגיל המדויק הנחוץ, והוא כאמור גיל שישים, שכן אמרו שם בראש השנה על רבה ואביי שהיו מבני עלי, ורבה שעסק בתורה חי עד גיל ארבעים, ואביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי עד גיל שישים. אם כן דרשתנו עוסקת בחכם שהגיע לגיל שישים על ידי תורה וגמילות חסדים דווקא, ואף על פי כן אין "תורת זקנה" עליו להיות ראוי לסנהדרין. כלומר, אף שגילו מתאים – 'אינו זוכה להיות נסמך'.

כל זאת שלא כדברי רבנו יונה בחידושיו לסנהדרין יז, א:

בעלי זקנה. לאו זקנים ממש קאמר, דהא לקמן בפרק אחד דיני ממונות (לו, ב) אמרינן דאין מושיבים זקן בסנהדרין, אלא לאפוקי בחורים אתא, שכשם שאין מושיבים זקן מפני צער גידול בנים - כך אין מושיבים בחורים מפני שעדיין לא ידעו בצער גידול בנים.

התקשה רבנו יונה בסתירת דברי רבי יוחנן בסוגייתנו עם דברי הברייתא המובאת להלן לו, ב: "אין מושיבים בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים; רבי יהודה מוסיף אף אכזרי". לפיכך פירש רבנו יונה שאין 'בעלי זקנה' אלא למעט את הבחור, אך זקן ממש (אולי בן שישים) אינו יכול לשבת בסנהדרין. אלא שהדברים קשים, כי מה טעם ייקרא כל אב רך בשנים בשם "בעל זקנה"? וגם פלא גדול הוא לומר שכל זקן אינו ראוי לשבת בסנהדרין, ודברי רבנו יונה צריכים עיון.

ואולם רש"י כתב שם:

זקן ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני, וכן סריס.

לפי דרכנו בהבנת דעת רש"י, אין רש"י מפרש את טעם פסול הזקן, אלא את טיבו וזהותו. כלומר, "זקן" האמור כאן אינו אלא זקן זה "ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני". ואם תאמר, מי יאמוד לנו אימתי שכח הזקן את צער גידול הבנים, יש לומר, כדרך שאומדים מיהו אכזרי לדעת רבי יהודה, שדברים אלו מסורים להכרעת החכמים המושיבים ואינו עניין לשיעור אחד.

לפי זה יובנו דברי רש"י בהוריות (ד, ב) על דברי המשנה: "או זקן שאינו ראוי לבנים", אשר תמה: "קשיא לי, מפני מה אינו ראוי להוראה". פשטות לשון המשנה, לגירסה זו, היא שכל זקן שאינו ראוי להוליד עוד אינו נמנה בין חכמי הסנהדרין, ועל זה תמה רש"י, כי לא פסלה הברייתא אלא את מי ששכח כבר צער גידול בנים, ולא כל זקן שאינו ראוי עוד לבנים[3].

לסיכום, לדעת רש"י החכמים היושבים בסנהדרין הם בני שישים ומעלה, כל עוד לא שכחו כבר צער גידול בנים.

ב. דעת רמב"ם

ואולם הרמב"ם פירש את דברי רבי יוחנן באופן אחר. זו לשונו בפרק שני מהלכות סנהדרין (הלכה ו):

כשם שבית דין מנוקים בצדק, כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי הגוף; וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה בעלי קומה בעלי מראה נבוני לחש, ושיהיו יודעים ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

תחילת דבריו מברייתא דתני רב יוסף (יבמות קא, א): "כשם שבית דין מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום, שנאמר (שיר השירים ד, ז): כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ", ובגמרא שם למדו מהוראה זו שהסומא פסול מלכהן בסנהדרין. ואמנם בסנהדרין (לו, ב) פירשו תחילה את הוראת הברייתא על פגם משפחה ולמעוטי ממזר, מכל מקום דחו בגמרא "דילמא מום ממש" והביאו כתוב אחר למעוטי ממזר. מתוך שקיבלה הגמרא את הדחייה 'דילמא מום ממש' וביקשה מקור אחר, נמצאו שתי הסוגיות מסכימות להלכה שעל חכמי הסנהדרין להיות מנוקים מכל מום שבגוף. וכיון שדרשה גמורה היא בגמרא, לפיכך הביאה הרמב"ם כהלכה מעכבת: "צריכים להיות מנוקים מכל מומי הגוף".

ואם למדנו שעל הדיינים להיות מנוקים מכל מומי הגוף, מצאנו מקור להוראת רבי יוחנן שהובאה בגמרא כמילתא בלא טעמא, שאין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה ומראה. אין זאת אלא הידור ומעלה יתירה בהלכת 'מנוקים מכל מומי הגוף', שיהיו מעוטרים בנוי ובהדר[4]. ומאחר שהמעלות הגופניות אפשר שתימצאנה ואפשר שלא תימצאנה, על כן כתב הרמב"ם: "צריך להשתדל ולבדוק ולחפש", ככל שאפשר ורק אם אפשר, "שיהיו כולם...".

בדרך זו, נמצאו רוב דברי רבי יוחנן מכוונים לדבר אחד. הוצא מהם את 'יודעים ברוב הלשונות' שנתפרש טעמו בדברי רבי יוחנן, ואת 'בעלי כשפים' שטעמו "כדי שיהיו יודעים לדון אותם" (הל' סנהדרין ב, א), ונותרו שאר דברי רבי יוחנן מוסבים כולם לעניין אחד: שיהיו חכמי הסנהדרין מעוטרים במעלות הגופניות, כמעלה יתירה בהלכת 'מנוקים מכל מומי הגוף'.

זהו טעם 'בעלי קומה בעלי מראה', ולאו דווקא כדי שתהא אימתם מוטלת על הבריות[5]. וזהו אפוא פירושו של "בעלי זקנה" שבגמרא. לא זקנת הגיל, שזו אין לה מקור, כי אם מראה אדם זקן שנזרקה בו שיבה, היא הלבנת השערות כדרכם של הבאים בימים[6]. ומה שאמרו חכמים "בן שבעים לשיבה", לא שבן השבעים הוא הראוי לתואר 'שיבה', אלא שהשיבה, דרך כלל, אופיינית לגיל שבעים, כפי ש'עצה' אופיינית לגיל חמישים וכיוצא בזה[7].

יתירה מזו, משנת 'בן חמש למקרא' וכו' שבסוף פרק חמישי של מסכת אבות אינה מופיעה בנוסח המשנה לרמב"ם, ואפשר שלא הכירה כלל, ופירש 'שיבה' לפי דרכו[8].

והרי "בעלי שיבה" לשון משנה היא בנדרים (ל, ב):

הנודר משחורי הראש, אסור בקרחים ובעלי שיבות ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים.

והביאה הרמב"ם בלשונה בהלכותיו (הל' נדרים ט, יט). אם כן, בעלי שיבה – מי שהלבינו שערותיו, ועטרת נוי היא לחכמים היושבים בסנהדרין. נמצא 'בעלי זקנה' בדברי רבי יוחנן עניין אחד לו עם 'בעלי קומה בעלי מראה'.

כיוצא בדבר, "בעלי חכמה". לא בא רבי יוחנן ללמדנו כי על היושבים בסנהדרין להיות חכמים, שהרי כל עצם ישיבתם בסנהדרין הוא תחת התואר "חכמי הסנהדרין". לפיכך פירשו הרמב"ם: "נבוני לחש", מלשון הכתוב (ישעיהו ג, ג), והוא "מי שהוא נבון זך בטבע, יכול להעלים עניינים בלשון קצר ומתוקן" (מורה הנבוכים א, לד), כלומר, היודע לכלכל מילותיו בתבונה ובאופן שמילותיו קצרות ומתוקנות, ויודע "טוב סיפור הדברים להודיע העניינים ברמיזות" (שם). אף זאת מעלה קרובה למעלות הגופניות האחרות, שהרי היא תימצא גם במי ש"לא התעסק ולא הגיע לו חכמות" (שם).

ואף אם התפרשו דברי רבי יוחנן על מראה החכם, ואף שעלתה בידינו דעת הרמב"ם שלא כדעת רש"י, ואין לדעתו סף גיל לחכם היושב בסנהדרין, מכל מקום "אין מעמידים בכל סנהדרין... מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן" (הל' סנהדרין ב, ג), וכדברי רבנו יונה. אלא שאין מקורו מדברי רבי יוחנן, שעניינם אחר, אלא מן הברייתא (סנהדרין לו, ב) שאין מושיבין בסנהדרין מי שאין לו בנים, והיינו בין צעיר שטרם הוליד ובין זקן שנואש מלדת.

אולם גם לדעת הרמב"ם יש זקן בא בימים שאינו יכול לשבת בסנהדרין מפאת גילו, וכדברי הברייתא (סנהדרין לו, ב), אך זהו רק "זקן מופלג בשנים" המנוע מן הסנהדרין בדומה לסריס, "מפני שיש בהן אכזריות" (הל' סנהדרין ב, ג). ולא נקבע גיל קבוע לכך, והדבר מסור לחכמים לבחון החכם אם כבר דבקה בו מידת האכזריות המתלווה אל ההפלגה בשנים[9].

"רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בר יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים – נאה לצדיקים ונאה לעולם" (ברייתא דקנין תורה, ח). אם שיבה גיל שבעים היא, הרי זקנה בכלל, וסמך גדול מכאן להבנת 'שיבה' כהדר הפנים. ואולם אמר רבי שמעון בן מנסיא שם: "אלו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים, כולם נתקיימו ברבי ובבניו" ובפרטן אתה מוצא שמונה, על כן נכונה כנראה גירסת הירושלמי (סנהדרין פי"א ה"ג[10]) המשמיט 'זקנה', וניתנת 'שיבה' להתפרש אם כמראה אם כגיל שבעים[11]. אלא שמכלל הדברים נראה יותר כפירוש הרמב"ם, שהשיבה עניין שבמראה הוא ומן המעלות המצוינות הן על ידי העולם והן בשבח הצדיקים, והכתוב מעיד (משלי ה, כט): "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" ומזה הוכיחו בברייתא שם.

ג. מעשה רבי אלעזר בן עזריה

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא..." (משנה בברכות יב, ב). ואמרו בגמרא (שם כח, א): "ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה. אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא [=אותו היום שהתמנה ראב"ע בן שמונה עשרה שנה היה, ונעשה לו נס והופיעו על ראשו שמונה עשרה שורות שערות לבנות]. היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא בן שבעים שנה".

אם התפקיד שלו התמנה רבי אלעזר בן עזריה היה נשיאות הסנהדרין, תמוה מאוד לדעת רש"י מה יועילו שערות השיבה שנזרקו דרך נס בזקנו, והלא בן שמונה עשרה הוא ולא הגיע לכלל זקנה, ומה בינו לבין בן זומא? לפיכך דקדק רש"י וכתב (שם ד"ה לית לך חיורתא): "אין לך שערות לבנות של זקנה ונאה לדרשן להיות זקן", ללמדך שלא בא רבי אלעזר בן עזריה להחליף את מקום רבן גמליאל בסנהדרין אלא בראשות הישיבה ובתפקיד הדרשן, וכפי שאמרו שם (כז, ב): "ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא"[12].

ואולם לדעת הרמב"ם יכול היה רבי אלעזר בן עזריה להתמנות אף לנשיאות הסנהדרין, לשבת בראש חכמי הסנהדרין ולהימנות בכללם, שכן "צריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו... בעלי שיבה" וזה נמצא בו ברבי אלעזר בן עזריה ש"היה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כחו, ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה" (פיה"מ לברכות א, ה), ואין הגיל מעכב כלל[13].

זהו שכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין א, ג): "קובעים בתחילה בית דין הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרין גדולה ומניינם אחד ושבעים... הגדול בחכמה שבכולן מושיבים אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקוראים אותו חכמים נשיא בכל מקום... ומושיבים הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים יושבים לפני שניהם כפי מעלתם". הוא ראש הישיבה הוא נשיא הסנהדרין, ובעל "באר שבע" (הוריות יג, ב) הערה מקור דברי הרמב"ם במעשה זה של רבי אלעזר בן עזריה "דליהוי ריש מתיבתא"[14].

אפשר שלשון הרמב"ם על רבי אלעזר בן עזריה תמתיק לנו את טיבו של הנוי וההדר של בעלי שיבה: אלו חכמים שחזותם מעידה עליהם שהרבו לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה, עד אשר תשש כוחם ונזרקה בהם שיבה. וזו מידה נאה שמנו חכמים בצדיקים, המיוחדת להם מעבר להיותה מידה נאה לעולם כולו.

ד. 'מפני שיבה תקום'

אם כנים הדברים, עלה בידינו חידוש דין בדעת הרמב"ם.

מי שהוא מופלג בזקנה, אף על פי שאינו חכם – עומדים לפניו. ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה. ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו, אלא כדי להדרו. ואפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו. שנאמר (ויקרא יט, לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" – כל שיבה במשמע (רמב"ם הל' תלמוד תורה ו, ט).

רבי יעקב בעל הטורים (יורה דעה סימן רמד) בעקבות אביו הרא"ש (בפסקיו לקידושין פ"א סי' נב), ומרן ב"שולחן ערוך" (יורה דעה רמד, א) בעקבות הטור, פירשו "מופלג בזקנה" – שהגיע לגיל שבעים. זאת, כמובן, על פי האמור במשנת אבות (ה, כג): "בן שבעים לשיבה" (בית יוסף שם). ומתוך כך באו רבותינו האחרונים לדון בבית הספק, אם אין ידוע גילו של החולף על פנינו, ויש שאמרו לנהוג בו דין "ספק דאורייתא לחומרא" ולקום מפניו[15].

אבל הרמב"ם לא הזכיר גיל שבעים בדבריו וציין רק שהוא "מופלג בזקנה" והביא את לשון הגמרא "כל שיבה במשמע"[16]. ואם ידענו כי "שיבה" בלשון הרמב"ם היא מראה לובן השיער מחמת זקנה, הרי מבוארת דעתו שאין מצות ההידור תלויה בגיל כלל. ודבר מסתבר הוא, כי מנין יידע אדם את גילו של אדם זר החולף על פניו? אלא ש"כל שיבה במשמע", וכל הנראה לפנינו והוא "מופלג בזקנה" עד שנזרקה בו שיבה – יש לקום מפניו, בין אם הגיע לגיל שבעים ובין אם לאו. ואם לא נזרקה בו שיבה, אין חובה לקום מפניו אף אם יודעים אנו בו שהגיע לגיל שבעים, כל שאינו נראה זקן מופלג. משכך, אין מקום לספק במצות "מפני שיבה תקום", שהרי שיבה היא דבר הנראה לעין.

ואמנם תיתכן שיבה אצל איש צעיר, כדוגמת רבי אלעזר בן עזריה אשר תשש כוחו מעיסוקו בתורה, אלא שאת פניו יש להדר כדין זה שקנה חכמה. ואם דרך מקרה הולבנו שערותיו של עוּל ימים – הרי שלא עליו דיברה תורה שאינו "זקן מופלג"[17]. ואם הזקין אדם במיטב שנותיו ובכלל זה שיבה נזרקה בו, שמא אף הוא מופלג בזקנה ויש לקום מפניו, כי כשם שהשיבה אינה עניין לגיל מסוים כך גם הזקנה[18], ולא ציינה משנת אבות אלא את דרך העולם ובקירוב[19].

נמצאה לשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מתפרשת על פי לשונו בהלכות סנהדרין, ואף חוזרת ומוכיחה על אמיתת כוונתו שם, מתוך שלא ציין כלל את גיל בעל השיבה אשר יש לקום מפניו.