המעין

אבי ליפשיץ

'דרך התורה לפרוט ולכלול': עיון בשיטת הרמב"ן במצות 'קדושים תהיו'

שיטת הרמב"ם וראשונים אחרים

שיטת הרמב"ן

הקושי בשיטת הרמב"ן

שבתון

ועשית הישר והטוב

אופיין של המצוות הכוללות - שיטת השל"ה

התורה כמשפט - שיטת הבית ישי

שיטת הרמב"ם וראשונים אחרים

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם: [ויקרא יט, א-ב]

נחלקו הראשונים בפשרו של הציווי 'קדושים תהיו'.

לרש"י קאי אדלעיל, על איסורי העריות שבפרשת אחרי מות[1]; לראב"ע ולחזקוני קאי אדלהלן, על המצוות שפותחות את פרשת קדושים[2]; ולרמב"ם ציווי זה כולל את כל התורה. וזו לשונו בשורש הרביעי בראש ספר המצוות[3]:

השורש הרביעי - שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה ציוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז - אבל יכללו המצוות כולם, כאילו יאמר עשה כל מה שציוויתיך לעשות, והיזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שציוויתיך בו. ואין פנים למנות הציווי הזה מצוה בפני עצמה, שהוא לא יצווה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה, ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאומרו (שמות כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, וכאומרו (ויקרא יט) את חוקותי תשמורו ואת משפטי תעשו, (שם יח) ושמרתם את משמרתי, ורבים כאלה. וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו קדושים תהיו מצוה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו כי אומרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ) הם ציוויין לקיים כל התורה, כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שציוויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו, רוצה לומר היבדלו מן הדברים המגונים כולם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא אמרו ואנשי קודש תהיון לי, איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה. רוצה לומר כי זה הציווי אינו ציווי עומד בעצמו, אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה, ומקיים הציווי ההוא יקרא קדוש...

קבע כאן הרמב"ם עיקרון כללי, והגדיר מקרה פרטי שמתאים לאותו עיקרון. העיקרון: ציווי [עשה או לא תעשה] שמתייחס לכל מצוות התורה - אין למנותו בתרי"ג, כיוון שהוא אינו מוסיף תוכן הלכתי חדש על המצוות האחרות[4]. המקרה הפרטי: הציווי 'קדושים תהיו' מתייחס אל המצוות כולן, ולכן אין למנותו בתרי"ג. העיקרון אינו מהווה חידוש בעיני הרמב"ם, ולכן לדעתו גם מוני המצוות הקודמים לו לא מנו את הציוויים 'את חוקותי תשמורו'; 'ואת משפטי תעשו'. להבנתו בה"ג וסיעתו שגו בפרשנות הציווי 'קדושים תהיו', ולכן נזקק הרמב"ם למדרשי חז"ל [ספרא, מכילתא, ספרי] כדי להוכיח שגם ציווי זה מתייחס לכל המצוות כולן[5].

כפי שראינו לעיל, רש"י ראב"ע וחזקוני פירשו את 'קדושים תהיו' באופן שונה מהרמב"ם, אך גם הם מודים בעיקר הדבר, שאין כאן מצוה חדשה אלא הפניה לשמירת מצוות אחרות.

שיטת הרמב"ן

בניגוד לפרשנויות אלו, הרמב"ן פירש שיש כאן מצוה חדשה, והיא לפרוש [במקרים מסוימים] גם מדברים מותרים מעבר למידה מסוימת:

ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות[6], ימעט במשגל... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו, ה) הנזיר 'קדוש'... וכן יפריש עצמו מן הטומאה... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס... ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו... שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח), שיכניס בעשה היושר וההשוויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא. וכן בעניין השבת, אסר המלאכות בלאו, והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בעזרת ה' (להלן כג, כד).

בציווי 'קדושים תהיו' חידשה התורה, לפי הרמב"ן, שמצוּוה האדם לפרוש גם מדברים שלא נתפרטו בתרי"ב המצוות האחרות כיוון שמכוערים ופסולים הם: ריבוי האכילה ושתיית היין, ריבוי המשגל, טומאה, ניבול פה ודיבור נמאס ולכלוך גופני. התורה גופא היא שמלמדת את האדם מה הם הדברים מהם ראוי לפרוש: מהנזיר ילמד האדם שריבוי היין והטומאה מגונים הם; ממאכלות אסורות ומביאות אסורות ילמד למעט באכילה ובמשגל, מהפסוקים בישעיהו ילמד על הגנות שבניבול הפה. אלא שדוגמאות אלו, וכל שכן הדוגמאות האחרונות - נקיות הידים והגוף, אינן נובעות בהכרח באופן הגיוני מפסוקי התורה, ויש צורך בשיקול הדעת היכן עובר הגבול בין המעשה ההגון למעשה המכוער. ציווי מסוג זה - ציווי כללי שפרטיו אינם מפורשים בתורה – מוצא הרמב"ן בעוד שני מקומות: מצות השבתון בפרשת אמור, ומצות 'ועשית הישר והטוב' בפרשת ואתחנן, וכפי שיבואר להלן.

הקושי בשיטת הרמב"ן

לאור זאת היינו מצפים שימנה הרמב"ן מצווה זו של 'קדושים תהיו' בכלל תרי"ג. אלא שלא כך כתב בהשגתו לשורש הרביעי:

ואמנם בעל ההלכות לא מנה 'קדושים תהיו' אבל מנה 'והתקדשתם והייתם קדושים', והקדושה באמת להיות פרושים. ואשר הם כלל למניעות כולן לא ימנו, 'קדושים תהיו'... אבל אומרו יתעלה 'והתקדשתם והייתם קדושים' היא מצוה להיותם קדושים מליטמא באכילת השרצים והרמשים בייחוד כאשר מפרש (ויקרא יא, מד) 'והתקדשתם ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ', ואם כן הפורש מאכילתם מקיים מצות עשה מיוחדת בהן... והוא מצוה נמנה הוא, כעניין בשבות דשבת וימים טובים שהם נימנין בעשה והמלאכה בהם בלא תעשה, וכן עינוי דיום הכיפורים, כי בהשמרנו מן הלאו נקיים מצות עשה, וכן בשרצים נשמר מהן בלאו ונקיים מצות עשה, נאמר בהן בעצמן 'והתקדשתם'.

הרמב"ן מסביר שלגבי הציווי שבראש פרשת קדושים מודה בה"ג להרמב"ם שאין למנותו: 'ואשר הם כלל למניעות כולן לא ימנו, 'קדושים תהיו'...', ואף הרמב"ן עצמו לא מנה מצוה זו בשכחת העשין. מה שמנה בה"ג הוא הציווי מסוף פרשת שמיני, מיד לאחר איסור אכילת השרצים 'והתקדשתם והייתם קדשים'[7], ולשיטת הבה"ג, כך פירש הרמב"ן, הנמנע מאכילת השרצים מקיים מצות עשה[8].

לפנינו אם כן סתירה: בספר המצוות מודה הרמב"ן שלא מונים את קדושים תהיו [כסברת הרמב"ם], ואילו בפירושו לתורה הוא מחדש שהיא מצוה חדשה לפרוש מהמותרות, ומכאן לכאורה שיש למנותה בכלל תרי"ג.

והנה בשולי דבריו בפירוש התורה הזכיר הרמב"ן עוד שתי מקבילות לתופעה שקיימת [לפי פירושו] במצות 'קדשים תהיו', דהיינו שהתורה לא מפרטת את פרטי המצוה [כגון כאן: את הדברים המכוערים שיש לפרוש מהם] אלא משאירה מרחב לשיקול דעתנו, האחת מצות 'שבתון' בשבת, והשניה מצות 'ועשית הישר והטוב'.

ונראה שעיון בפרשנות הרמב"ן באותן מצוות עשוי לסייע בבירור הקושי הזה.

שבתון

כך כתב הרמב"ן במצות שבתון [ויקרא, כג, כד]:

יהיה לכם שבתון - שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד, ב) שבתון עשה הוא, והנה העושה מלאכה ביו"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ועל דעתם המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת. ובמכילתא ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה (שמות יב, יז), למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פס' טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהן משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן, תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט, לט). והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן... ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטווינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות, ולשקול הפירות והמתנות, ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם הייתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים, ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביו"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנווני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו, ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון", שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה... והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה, וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה...

דברי הרמב"ן כאן עומדים לכאורה בניגוד לעולה מסוגיית הבבלי בשבת, שאין במצות שבתון כל תוספת של אזהרה על הל"ת שלא לעשות מלאכה. בא הרמב"ן ודייק מהמכילתא דרבי ישמעאל שיש במצוה זו תוספת אזהרה שלא לטרוח גם במלאכות שאינן נכללות בל"ט אבות המלאכה, כגון למדוד תבואות, לשקול פירות, למלא חביות וכו'[9].

בעניין זה כתב הרמב"ם בשורש השישי של סה"מ:

השורש השישי שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצוות עשה ולאו שבה עם מצוות לא תעשה. דע שהדבר האחד יהיה בו עשה ולא תעשה על אחד משלושה פנים, אם שיהיה מעשה מן המעשים מצות עשה והעובר עליו יעבור על מצות לא תעשה, כמו שבת ויום טוב ושמיטה שעשיית מלאכה בהם מצות לא תעשה והמנוחה בהם מצות עשה כמו שיתבאר. וכן תענית צום כפור מצות עשה והאכילה בו מצות לא תעשה...

ובעשה קנד כתב:

והמצוה הקנ"ד היא שציוונו שנשבות בשבת, והוא אומרו ית' וביום השביעי תשבות. והנה נכפל ציווי מצוה זו פעמיים. וביאר לנו יתעלה שהשביתה מן המלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו.

וכעין זה בעשה קסג לגבי ראש השנה שנאמר בו שבתון:

והמצוה הקס"ג היא שציוונו לשבות ממלאכה יום ראשון של תשרי, והוא אומרו יתעלה בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון. וכבר קדם לך לשון אומרם האי שבתון עשה הוא.

לאור דבריו בשורש השישי נמצינו למדים שהרמב"ם כלל במצות עשה של שביתה [ראה גם מ"ע קנט, קס, קסב, קסה-קסז לגבי שאר המועדים] רק את המלאכות האסורות בלא תעשה, ונראה שלא קיבל את חידושו של הרמב"ן באיסור השביתה מהטרחים[10]. והנה אף כאן הרמב"ן הודה בשתיקה, ולא מנה את מצות השבתון מהטרחה בשכחת העשין. לא זו אף זו: בהשגות לשורש הרביעי, שצוטט לעיל, הוא מפרש כרמב"ם שקיום העשה של שבתון בשבת הוא על ידי השביתה מהמלאכות.

ועשית הישר והטוב

זו לשון הרמב"ן [דברים ו, יח]:

ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצוות השם ועדותיו וחוקותיו, ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה[11], אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט, טז), לא תקום ולא תטור (שם פס' יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פס' טז), לא תקלל חרש (שם פס' יד), מפני שיבה תקום (שם פס' לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח, א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו, א) פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל עניין תם וישר.

מעבר למצוות בין אדם לחברו שמפורטות בתורה, עוד מצוּוה האדם במצות 'ועשית הישר והטוב' להוסיף ולהישמר מפעולות שליליות ולהוסיף ולקיים פעולות חיוביות כפי ראות עיניו. והנה גם במצוה זו לא מצינו שהרמב"ן מנה אותה בשכחת העשין של הרמב"ם [והרמב"ם לשיטתו יסביר ככל הנראה שמצוות ועשית הישר והטוב מתייחסת לכלל התורה, על כל פנים לפי פשוטו של מקרא].

נשוב אם כן ונקשה: מדוע לא מנה הרמב"ן שלוש מצוות אלו בשיכחת העשין?

אופיין של המצוות הכוללות - שיטת השל"ה

במצות 'ועשית הישר והטוב' הוסיף הרמב"ן הסבר על אופייה הייחודי של המצוה. לדבריו, התורה 'לא יכולה' כביכול לפרט את כל האפשרויות שהיו ושיהיו בעבירות שבין אדם לחברו, ולכן היא נתנה כמה דוגמאות, ואידך זיל גמור. מסתבר שכך גם יפרש במצות 'קדושים תהיו' ושבתון, ולכך השווה שלוש מצוות אלו בסוף פירושו למצות 'קדושים תהיו'. ואמנם יש לשאול: האם כל ההסבר מתמצה ב'חוסר יכולת' כביכול ותו לא? האם אין שום הבדל בין מצוות בין אדם לחברו ש'זכו' להתפרט בתורה, כמו לא תקום ולא תטור ולא תגנוב, לבין מצוות שלא זכו ונכללו רק ב'ועשית הישר והטוב'?

והנה לגבי 'קדושים תהיו' ודאי שיש חילוק גדול בין אכילת שקצים ורמשים שלוקים עליהם כך וכך מלקות, וביאות אסורות שחלקן גם בכרת ומיתת בית דין, לבין אכילה גסה וכיוצא בזה שלא מצינו עונשי בית דין על מעשים אלו. כמו כן לגבי מצוות 'שבתון' חילק הרמב"ן בפירוש בין ל"ט מלאכות שמתחייבים עליהם מיתה בשבת ומלקות ביום טוב, לבין הטרחים שאינם אלא בעשה גרידא.

כך מסתבר גם בעניין 'ועשית הישר והטוב' ו'לפנים משורת הדין' שאין חומרתן כמצוות בין אדם לחברו המפורשות בכתוב. בעניין זה עסק בהרחבה השל"ה הקדוש [עשרה מאמרות מאמר שביעי, אות קצט]: 'ויש להקשות, מאחר שציווי המקום הוא כן לפנים משורת הדין, אם כן יהיה דין, ולמה לא בא בתורה בהדיא בתורת תורה ואזהרה'.

בתשובתו הוא מצטט את דברי הרמב"ן במצות 'קדושים תהיו' ואת השוואתו למצות ועשית הישר והטוב, ומבאר את החילוק בין המצוות שנתפרטו למצוות האחרות [בשתי מצוות אלו; השל"ה לא התייחס כאן למצות שבתון], וז"ל [שם אות רא]:

ואני באתי לבאר העניין יותר בארוכה. הנה, בוודאי כל המותרות, אף שהוא מן המותר, הוא אסור, כגון אכילה או ביאה יתירה, או דיבור יתר, וכיוצא בו. ומה שלא הזהירה התורה על זה בפרטיות, כמו שאר אזהרות, כי בלתי אפשרי להודיע הכל, כי כל אדם משתנה לאלף אלפי אלפים השתנות, אם כן כל אדם היה צריך לתורה בפני עצמו... כללה התורה ב'קדושים תהיו', כלומר כל מה שהוא מותריי באיזה פעולה בעולם שתהיה, תהיה קדוש ופרוש ממנה... וכן בעניין אשר יעשה האדם, כתבה התורה חזק ואמץ, כי הזריזות אינו שוה בכל ולא בכל פעם. והמשכיל יבין. וכן בכל מקום שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יט, א; שבת נא, א; ועוד) אדם חשוב שאני, הכוונה מצד החיוב יעשה כן. כי אילו היו כל העולם שווה במזגם בזה היה הדין נכתב כן בתורה לכולם. נמצא, עניינים כאלה וכאלה נקראים לפנים משורת הדין, והוא דין גמור לההוא גברא.

לפי השל"ה המצוות שנתפרטו בענייני איסורי אכילה וביאה שייכות לכל אדם במידה שווה. לכל אדם אסור לאכול בשר בחלב, בין אם הוא חלש ובין אם הוא חזק, בין אם הוא רעב ובין אם הוא שבע. כך גם במצוות שבין אדם לחברו, בין לעני ובין לעשיר אסור לגזול באותה מידה, ושניהם ישלמו כפל וכיוצא בזה. ומנגד, המצוות שלא נפרטו אינן נמדדות במידה זהה לכל אדם: לאחד אכילה מרובה היא כמות כזו שלאדם אחר היא חיונית, וכן כל כיוצא בזה. גם בעניינים שבין אדם לחברו, רבי ישמעאל ברבי יוסי אע"ג דזקן היה ואינו לפי כבודו לטעון, צריך היה לשלם זוזא לאותו אחד שנשא משאוי של עצים [ב"מ ל, ב], ואילו במקום אחר שהמשא יקר יותר וכדומה אין חיוב. לדברי השל"ה, במצוות אלו אכן יש חיוב גמור, אך הוא לא חל במידה שווה על כל אדם ואדם ['דיפרנציאלי'][12]. דווקא העובדה שהן כוללות [במובן של פרטי המעשים] גורמת לכך שאינן כלליות [במובן של כללות אישי ישראל]. ואכן אילו היה הדין שווה לכל אדם התורה הייתה מפרטת גם מצוות אלו, אך העובדה שאין הן כוללות את כל ישראל היא זו שמנעה מהתורה לפורטן[13].

ויש לשאול: לדבריו שיש חיוב גמור לפרוש מאכילה גסה לאותו אדם שעבורו האכילה הזו היא אכן גסה, כמו החיוב על כל אחד לפרוש מבשר וחלב - מדוע לא מצינו עונשי בית דין על מצוות אלו, לא מלקות ולא כיוצא בזה. וכמו כן: מדוע לא מצינו חיובי תשלומים דאורייתא על מי שלא נהג לפנים משורת הדין במקום שהיה צריך לנהוג?

התורה כמשפט - שיטת הבית ישי

נראה שההסבר נוגע לכלל גדול בתורה: תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם [במדבר טו, טז]. כיוון שהתורה ניתנה לכלל ישראל, הצד המשפטי של התורה חייב להיות אחיד. זה לשון הגאון רבי שלמה פישר שליט"א לרפו"ש: 'תורת ישראל יש לה אופי של משפט. יסוד לזה הוא עניין הבריתות שבתורה... כך הוא רצונו יתברך ליתן לתורה אופי של משפט', והוא תלה עניין זה בעניין הכלליות של התורה: 'והוא באמת עניין נפלא, שאומה שלמה, אנשים ונשים וטף, חכמים וסכלים, כולם הם גוי קדוש... והואיל וכך אי אפשר בלאו הכי אלא להיות התורה באופי של משפט והנהגה ציבורית'[14]. מובן שכל אחד נידון בשמים לפי מה שהוא, ומצופה ממנו להגיע לרמה אחרת מאשר חברו, אך מצד משפטי התורה שנמסרו לבית דין לא יכול להיות חילוק בין אדם לחברו. וכיוון שסוף סוף אין במצוות שנכללו ב'קדשים תהיו' או ב'ועשית הישר והטוב' מצוה אחת לכל ישראל, ממילא לא נאמרו עונשים בכיוצא בזה. אולי ניתן להוסיף, שכך הוא גם לגבי הטרחות בשבת ויום טוב: אינה דומה דרגת הטירחה של ראובן לדרגת טרחתו של שמעון, וכיוון שאין כאן מצווה אחידה על כל ישראל לכן אין עונשי בית דין על טירחות אלו, אלא איסור עשה בלבד.

לאור כל זאת נראה לומר ששיטת הרמב"ן היא, שדין המניין כדין המשפט, דהיינו שאין למנות מצוות שלא נמדדות לכל ישראל במידה אחידה. לכן לא מנה הרמב"ן שלוש מצוות אלו בשכחת העשין של הרמב"ם[15].