המעין

מכתב לא ידוע של החזון איש בדבר היתר מלאכה בשמיטת תרצ"ח / משה אריאל פוס

הורדת קובץ PDF

משה אריאל פוס

מכתב לא ידוע של החזון איש בדבר היתר עבודה בשמיטת תרצ"ח

הקדמה

מכתבו של החזון איש

תשובת רבי חיים עוזר גרודזינסקי

מכתב נוסף של החזון איש

היתר החרישה

ההיתר שניתן בסופו של דבר

סיכום הדברים

סופו של דבר

הקדמה[1]

היישוב "מחנה ישראל" היה הנקודה היחידה בארץ שבה החזיקה אגודת ישראל קרקעות חקלאיים, ולקראת שמיטת תרצ"ח התעוררה אצל תושביו שאלה מעשית איך לנהוג ולשרוד בשנת השמיטה. חשיבות שנת השמיטה הנ"ל באה לידי ביטוי גם בהיותה השמיטה הראשונה שבה שהה החזון איש בארץ ישראל, וזו לו הפעם הראשונה שהתמודד מעשית עם מציאות השמיטה ההלכתית בארץ ישראל.

ידידי ד"ר בועז הוטרר העביר לידי העתק מכתב שכתב החזון איש לרב חיים עוזר גרודזינסקי (רח"ע) בעניין מחנה ישראל. המכתב נמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, והתגלה והועבר לרב הוטרר על ידי מנהל הארכיון, ד"ר יוחאי בן גדליה, ותשואות חן חן לו. מכתב זה ככל הידוע מעולם לא פורסם, והוא מהווה תוספת והשלמה חשובה למאמר המצוין בהע' 1. יתירה מכך, הוא מהווה הצצה מפתיעה ונדירה לאופן החשיבה של החזון איש, ולהתמודדותו לראשונה עם הקשיים של ישום שמירת השמיטה בא"י.

המכתב נכתב כתוספת למכתב ששלחו פועלי אגודת ישראל לרח"ע והוא איננו מתוארך, אבל מאחר ויש בידינו את תשובתו של רח"ע למכתב אפשר לדעת בוודאות שהמכתב נשלח בחודש סיון תרצ"ז.

 

מכתבו של החזון איש

נעתרתי לבקשת אחינו שיחיו להעיר. אגו"י לא התחשב עם היתר המכירה, בהיות שהגאונים רי"ל דיסקין והר"ש סלאנט זצ"ל היו אוסרים פה וכדעת הגרי"ד מבריסק והנצי"ב מוואלאזין, ומה שנעשה פה היתר אינו ע"פ הכרעת חכמים רק ההכרח עשה לעצמו[2], ולכן החליטו חברי אגו"י שלא למכור ושלא לזרוע. גם המנהג עד עכשיו שלא לעשות מלאכות דאורייתא ע"י ישראל אף אחר המכירה, ועכשיו אי אפשר לעשות ע"י אינם ישראלים לפי המצב. ואמנם קיבוץ מחנה ישראל כפי שמוסרים יוכרחו להפיץ על פני הארץ לבקש פרנסתם ויעלו זרים וינחלום, וכפי חוק השורר אי אפשר לעכבם מלחרוש שדה בור ואחרי כן קשה להוציא מידם, וגם קשה יהיה להתחיל מחדש להתיישב על אדמתם אחרי שיעזבוה. ולפיכך מחנה ישראל נדון לעצמו או נדונים שהכריז עליהם ר"י פוקו זרעו, ופירש הראב"ד בהשגות שהמלכות תיקח מאתם את אדמתם, וזה מקרי חיי נפש, ולא העמידו דבריהם בשביעית בזמן הזה. ואף דברי הר"מ יש לפרש כן, ולא מצינו מי שחולק על הר"א בזה בהדיא. אבל אי אפשר להכריע בלא קיבוץ חכמים יחד, ואולי אפשר לעשות מושב תלתא חכמי הדור ולהורותם הדרך. ואם לא יכבד על מרן שליט"א לחוות דעתו מה טוב.

הערה. אם אפשר לתמוך בידם בערך 500 לא"י הינם נכונים להישאר על מקומם ולשבות שביעית כהלכתה.

הדוש"ת אברהם ישעי'[3]

 

תשובת רבי חיים עוזר גרודזינסקי

על מכתב זה של החזון איש ענה רח"ע כדלהלן[4]:

בעז"ה יום ג' ז"ך סיון תרצ"ז

אחד"ש הדר"ג שי'. המכתב מ -- בתוספת נופך מרומעכת"ר הגיעני לנכון. באמת שאלת השמיטה היא שאלה קשה, לפי דברי רומעכ"ת זה שנעשה שם היתר לא הייתה על פי הכרעת חכמים רק ההכרח עשה לעצמו - -

בהערת הדר"ג כי אם אפשר לתמוך בידם בערך סך 500 לא"י הינם נכונים להישאר על מקומם ולשבות שביעית כהלכתה יחסר בירור דברים, באשר לפי מכתב - - והדר"ג כי אם ישאירו שדה בור יעלו זרים וינחלום, וכפי חוק השורר אי אפשר לעכבם מלחרוש שדה בור, ואח"כ יהיה קשה להוציא מידם, הלא לא יועילו הסך 500 לי"ש. ובודאי יש להם תקנה, אבל לא הודיעו מזה. וכאשר שלחתי העתק המכתבים למר - - שי' עמד ג"כ על סתירת הדברים, יאבה נא לבאר מפורש. לפי מכתב ה"ר - - לא רחוק הדבר למלאות בקשתם בהשגת הסכום והחל להשתדל בזה, ואני מצידי כתבתי ג"כ להרב - - שם להשתדל בזה, באשר באמת אם יהיה שם מעשים באפשרי להשיג הסכום הנזכר, ובקרוב נדע את התוצאות מזה.

עוד אבוא בכתובים בעניין זה עם ידידי רומעכ"ת שי'. כתבתי להגרא"ז מעלצער נ"י בעיה"ק שיתעורר שם, לפני הפסח כתבתי להרה"ג - -[5] ולא הגיעני לעת עתה מענה.

מפני כבודו הרם מיהרתי להשיב. והנני חותם בברכה מרובה להדר"ג ולכל הנלווים אליו, יראה בנחמה, בעיר ד' שמה, כנפשו הטהורה וכנפש ידידו רצוף אהבה, הדוש"ת.

חיים עוזר גראדזענסקי

 

רח"ע טוען שבתיאור העובדתי של החזו"א לכאורה יש חלק שאינו מובן - אם איסור השמיטה יגרום לכך שהערבים ישתלטו על שדות מחנה ישראל, ולכן רוצה החזון איש להתיר להם עבודה בשדה, מה יועיל לעניין זה תמיכה של 500 לא"י? הרי אם בעקבות קבלת הכסף ישמרו אנשי מחנה ישראל את השמיטה ולא יעבדו בשדות, כל שכן שיעזבו השדות וינחלום זרים!

 

מכתב נוסף של החזון איש

יש בידינו עוד שני מכתבים שכתב החזון איש ערב שמיטת תרצ"ח, והם פורסמו בקובץ 'מוריה' בשנת תשל"ט[6]. לצערנו אף המכתבים הללו אינם מתוארכים, אבל ככל הנראה לפחות אחד מהם נועד לענות על תמיהה זו של רח"ע. וכך מופיע שם בתוך הדברים:

והנה קיבוצי אגו"י אינם רק שלושה במספרם, גדרה כפר סבא ומחנה ישראל, ומלבד הקיבוצים המיוחדים יש הרבה פועלים אשר הדבר נוגע אליהם. והנה יש בזמננו עניין הנותן נוחיות הרבה בשמירת השמיטה, כי קדושת השביעית של התפוחי זהב לא יהיה בשנת תרצ"ח רק בשנת תרצ"ט, מפני שפירות של תרצ"ח הביאו שליש בתרצ"ז, וא"כ כל פרנסת הפועלים הנתמך בעיקרו על הקטיף והעבודה בפרדסים של תפו"ז לא יקופח בשנת תרצ"ח, גם העבודות מותרות מפני שבמניעתן ימות כל עץ ויש היתר של בית השלחין. ומפני שבשמיטות האחרונות סמכו על המכירה לא נכנסו הרבנים לברר את דברים המותרים, ועכשיו שאגו"י קיבל על עצמו לשמור שביעית כהלכתה הוטל עלינו לברר דברים המותרים. ואמנם הקושיים הם בגינות של ירק ובשדות תבואה, והנה יצא בהיתר לנטוע ירק קודם ראש השנה ולא יהא בהם איסור ספיחין אף שנלקטין בשביעית, וכדעת הר"ש והרמב"ן, וכן הותר להם לזרוע תבואה קודם ר"ה ולוקח התבן למקנתם, וכן הותר להם עציץ שאינו נקוב תחת התקרה.

והנה קיבוץ גדרה וכפר סבא קיבלו שמירת השביעית, ובירושלים נוסד ועד השמיטה לתומכם. ואמנם מחנה ישראל אי אפשר להם להתקיים במקומם בשביעית, כי אין להם די מים לגדל ירק, וגם אין בסביבותם פרדסים להשתכר בעבודת הפרדס, ויוכרחו לנוד ממקומם, וירשו זרים נחלתם. אבל אם יתמכו בידם להישאר על מקומם ילחמו נגד זרים, כי לפי החוק יוכלו למחות באחרים הבאים בגבולם אף בשדות הבורות. אך אם לא הספיקו למחות והנכרי כבר זרע זכה בה בשנה זו, וחושבים הם כי כשיישארו במקומם יגינו על ארצם שלא יעלו עליו אחרים, ואולי יזרעו לפני ר"ה שדה העומדת על הגבול. ובתמיכה מועטת יקדשו שם שמים, ויראו לכל כי אפשר לשמור את השמיטה כהלכתה, וכל פטפוטי הדברים כי יש בזה פיקוח נפש וסכנה אינה באה רק מקרירות הלב וחוסר יראה הראויה לתורה ומצוה. ואפשר להעסיק את הפועלים בבניין בשנת השביעית במידה מרובה אם אך כפו הציונים עורפם למצוותו ית', וליתן הלוואה בסך הגון לזה. ומזונות של הארץ נתמכת עכשיו על חיטה של חו"ל בכל השנים. וכמדומה שכבר פירשתי את הנצרך. והנני מחכה לשמוע דבר ברור על אודות התמיכה למחנה ישראל, גם צריך לכונן ועד מפקח נאמן שימסר לו כסף התמיכה.

 

החזון איש כותב לרח"ע במענה לשאלתו שאם יתנו לאנשי מחנה ישראל 500 לירות הם ישארו בשטח ולא יעבדו את הקרקעות, אבל יגרשו את הערבים שינסו לזרוע בשדות היישוב. בעקבות ההסבר ברור כיצד הכסף יוכל לסייע למנוע את ההשתלטות הזרה על אדמות המושבה[7].

 

היתר החרישה

החלק המעניין ביותר במכתב שפרסמנו בראש הדברים הינו רצונו של החזון איש להתיר לאנשי מחנה ישראל לעבוד בשדה מדין ארנונא.

החזון איש מבסס את היתרו על דברי הראב"ד בהשגות ליד החזקה[8]:

משרבו האנסים וכו'. א"א אנו קבלנו "האנסים" ארנונא, שנוטל המלך חומש מפירות הארץ, ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו. והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא הייתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעבוד מפני האונס, אבל לא במה שהחזיקו.

וכאן יש להעיר מספר הערות: הראב"ד עצמו אומר שהיתר זה שייך רק במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל אבל לא במה שהחזיקו  בו עולי בבל (הכולל לכאורה את אדמות מחנה ישראל), איך רוצה החזון איש להסתמך על הראב"ד שאוסר כדי להתיר? אך לכאורה בדברים אלו הולך החזו"א לשיטתו. החזו"א בספרו דייק מדברי הראב"ד בהשגה זו שהוא סובר ששביעית בזמן הזה דאורייתא, ולכן אין היתר משום ארנונא אלא במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ששם שביעית אינה אלא מדרבנן[9]. ומאחר שהחזון איש עצמו סובר להלכה ששביעית בזמן הזה דרבנן[10] יכול הוא להשתמש בהיתר הארנונא של הראב"ד אף במקומות שהראב"ד סובר שאסור. מכל מקום מעניין הדבר שהחזו"א לא מצא כל צורך לציין דבר זה במכתבו.

אך החזון איש אף דרש בראב"ד טעמא דקרא, והטעים "וזה מקרי חיי נפש ולא העמידו דבריהם בשביעית בזה"ז". לא ניחא ליה לחזו"א לומר שפשוט בשביעית דרבנן הקלו משום הפסד ממון, אלא הוא מגביל את הדברים רק לחשש שיקחו את האדמה עצמה, שזהו בגדר "חיי נפש". הביטוי "חיי נפש"  בהקשר זה נמצא בדברי התוס' בסנהדרין כו, א ד"ה משרבו:

וא"ת משום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא? וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. אי נמי י"ל דפיקוח נפש הוא, ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך, והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש.

אך אין דברי התוספות מקור לדברי החזו"א, שכן בפשטות שני התירוצים של התוס' אומרים שאם שביעית בזה"ז מדאורייתא צריך לומר שיש פיקוח נפש בארנונא כדי להתיר, ואם שביעית בזה"ז דרבנן מספיק הדבר שיש הפסד ממון בארנונא כדי להתיר. החזון איש כאמור סבור ששביעית בזמן הזה דרבנן, ובכל זאת הוא אומר שהיתר ארנונא הוא משום "חיי נפש". גם בספרו הוא כותב שההיתר של ארנונא הוא משום ש"התם אניסי טפי ע"י המלכות וקרוב הדבר לפיקוח נפשות ע"י עניות וגביית ארנוניות"[11], וזאת על אף שלדעתו שביעית בזה"ז דרבנן כאמור. אכן אין החזון איש מזכיר במכתבו לגבי היתר ארנונא את דברי התוספות, אלא הוא מפרש את טעם "חיי נפש" בשיטת הראב"ד. מכל מקום יש כאן תוספת חידוש בשיטתו, שסכנת איבוד הקרקע לבדה, ללא תוספת של ארנוניות, די לה כדי להיחשב חיי נפש ולהתיר עבודה בשביעית דרבנן.

 

ההיתר שניתן בסופו של דבר

על פנייה זו של החזון איש מסיון תרצ"ז להתיר עבודה בשדה לא התקבלה כל תשובה מרח"ע, לכאורה משום שרח"ע הבין מההתכתבות עם החזו"א שתוארה לעיל שניתן באופן חילופי לפתור את העניין בעזרת גיוס כספים עבור מחנה ישראל. ואכן בשבט תרצ"ח כותב רח"ע לרב קלמן כהנא:

...על דבר בקשתם ושאלתם להתיר חרישה באר"י, כידוע שהרבנים - - הסכימו לשבות בשנה זו כהלכתה רק לבקש עזרה מן החוץ, ובאתי בחליפות מכתבים אודות זה עם ידידי הגאון בעל המחבר ספר חזון איש שליט"א המתגורר בבני ברק, והוסכם אז לעורר בכל תפוצות הגולה לתומכם[12].

שוב כרגיל הושמטו ע"י המו"לים שמות הרבנים שהסכימו לשבות – דהיינו שלא הסכימו להתיר עבודה בשדות, אבל מובן שמבחינת רח"ע היו כאן שתי אפשרויות חלופיות – או תמיכה מבחוץ או היתר לעבודות מסוימות.

בכל אופן, כפי שנראה ממכתב רח"ע לרב קלמן כהנא, פועלי אגודת ישראל לא הפסיקו לבקש היתר לעבודה בשמיטה, ורח"ע מדווח על כך לגיסו הרב אלחנן וסרמן:

...לעת עתה המצב בהמושבות שומרי שביעית דחוק מאוד. שלחתי מכתבים פרטים ליחידים אודות זה. במושב מחנה ישראל דוחקים להתיר למו חרישה, כי הערבים חרשו וזרעו[13].

אבל יושם על לב שכאן דובר במכתבי רח"ע על בקשה ספציפית לחרישה, ולא לעבודה כללית בשדה, וכמו כן כאן כבר עולה שמבחינה עובדתית השתנה המצב, ולא מדובר בחששות בלבד, אלא שהערבים כבר חרשו וזרעו. בסופו של דבר התיר החזון איש לאנשי מחנה ישראל במחצית השנייה של שנת תרצ"ח, בתנאים מסוימים, לחרוש בשביעית. לכאורה המדובר בהיתר מצומצם בהרבה ממה שעלה על דעת החזון איש במכתב מתרצ"ז. יש בידינו תיאור דרמטי של הנסיבות להיתר ב"פאר הדור"[14] מפי ר' משה שנפלד, אך קשה מאוד לדעת מה הוא הגרעין העובדתי בתיאור הספרותי. החלק החשוב לענייננו הוא שמובאים שם צילומים של שני פתקים שכתב החזון איש בעניין היתר החרישה במחנה ישראל. לפי המתואר בפאר הדור ניתנו שני הפתקים באותו מעמד, אבל העיון בצילום מראה בעליל שהם לא נכתבו באותו הזמן, וכמו כן מבחינת התוכן נראה להלן שיש ביניהם שינויים מהותיים. וזה תוכנם:

פתק א

השטחים הגובלים עם הא"י, ושכבר ניסו השכנים להשיג גבולם, ושהדבר מביא לידי פגישות מסוכנות, ושאפשר למנוע הדבר בחרישה לחוד, ושהחרישה הזאת לא תועיל לזריעה במוצאי שביעית, קרוב הדבר שמצב זה חשיב כאונס ארנונא[15].

פתק ב

אחרי שהמצב שבמניעת החרישה לעקור הקוצים יושללה האפשרות של הזריעה בשמינית, ר"ל במוצאי שביעית, ואז יוכרחו לעזוב את המושבה כולה ויבואו עליה זרים ח"ו, והחרישה לא תועיל לזריעה כלום שעד זמן הזריעה תוחזר השדה לאיתנה -

א] להוריד את יתדות המחרשה בקרקע שאינה עומדת לזריעה, וכן בסיבוב משורה לשורה לצאת חוץ ממקום השדה העומד לחרישה.

ב] להחזיק את יתדות המחרישה מורם מעומק 29 סנטים, ואם אי אפשר עכ"פ מורם משיעור הרגיל של חרישה לזריעה ככל האפשר.

ג] כל החרישה לא תיעשה בכח אדם רק בכח האוטומטי של המכונה.

קשה מאוד לקבוע מתי בדיוק נכתבו הפתקים וניתנו ההיתרים, אבל אפשר ללמוד כמה ראשי פרקים מתוכנם.

בפתק א מפורש שהמדובר בהיתר משום ארנונא, ובסיס ההיתר נשען על שניים – "שהדבר מביא לידי פגישות מסוכנות" – לשון זו מרמזת שלדעת החזו"א החיכוך הצפוי עם הערב ים קרוב הוא לפיקוח נפש, וזה מתאים למה שכבר הבאנו לעיל שהחזון איש כתב בספרו שהיתר ר' ינאי משום ארנונא הוא "קרוב הדבר לפיקוח נפשות ע"י עניות וגביית ארנונות"[16]. החצי השני של ההיתר בנוי על כך שיעשו חרישה שאינה מועילה לזריעה שתיעשה במוצאי שביעית[17]. מבחינה עובדתית מתאימים הדברים לנכתב במכתב רח"ע לרב וסרמן מאמצע תרצ"ח, אחרי שהערבים כבר החלו לחרוש ולזרוע.

בפתק ב אין החזון איש מזכיר כלל את העובדה שכבר ניסו השכנים להשיג גבולם, וגם לא את שורש ההיתר ש"הדבר מביא לידי פגישות מסוכנות". מאידך הוא נוקט את הלשון "יוכרחו לעזוב את המושבה כולה ויבואו עליה זרים", וזה דומה למה שכתב במכתב שפרסמנו, שהתושבים יאלצו לעזוב את המושבה וזרים ינחלו אותה. על כן נראה שפתק ב קודם בזמן לפתק א. מאידך, במכתבו לרח"ע הדגש הוא על היתר ארנונא לשיטת הראב"ד, ואילו בפתק ב מתייחס החזו"א רק לעבודת החרישה, והדגש הוא בעיקר לכך שהחרישה הזאת איננה מועילה לזריעה, והחזו"א אף קבע כללים נוקשים כדי שהחרישה לא תהיה בדרך החרישה הרגילה ולא תיעשה בידי אדם, כל אלה דברים שהחזו"א כלל לא העלה לפני רח"ע במכתב הראשון.

ניתן לראות שהחזון איש מחזר אחרי חשש הפסד שיתיר למושבה לחרוש, ובכל אחד משלושת הכתבים הנ"ל הוא מביא סיבה אחרת שבגינה צריך לחרוש:

במכתב שפרסמנו - יאלצו לעזוב את היישוב ואז הערבים ישתלטו עליו או על אדמותיו וזה נחשב "חיי נפש".

פתק ב - אם לא יחרשו לא יוכלו לזרוע בשמינית, ואז יאלצו לעזוב את היישוב והגויים יירשו אותם.

פתק א - החרישה תמנע את ניסיונות החרישה של הגויים, שהם גורמים להתנגשויות.

עם זאת החזון איש גם מתאמץ שלא יהיה פה היתר משום הפסד ממון גרידא. בהתאם לשיטתו, חייב להיות מצב של "עניות וכו' קרוב לפיקוח נפש" או "חיי נפש" בשביל להתיר את העבודה בשמיטה. אבל יש הבדל עצום בין ההיתר המוצע על ידי החזון איש במכתב שפרסמנו מתרצ"ז, להיתר שניתן בפועל בתרצ"ח. במכתב מתכוון לכאורה החזון איש להתיר את כל עבודות השדה מדין ארנונא, גם מלאכות שעיקרן דאורייתא, כיון ששביעית בזה"ז דרבנן, ואילו בהיתרים שבפתקים אין החזון איש מתיר אלא חרישה שאינה מועילה לזריעה וכו' ובדרך שינוי וגרמא.

 

סיכום הדברים

החזון איש התיר היתרים רבים והיקל קולות גדולות בשמיטה, וברבים מהם לא קדמו אדם מעולם, אבל למעשה נמנע מלהשתמש בהיתר העבודה בשדה משום ארנונא משום שהוא היתר שונה מכולם וקשה מכולם. ראוי לשים לב שבמכתבו המאוחר יותר של החזו"א לרח"ע המובא לעיל מספר החזון איש שכבר התיר לאנשי מחנה ישראל כמה היתרים מופלגים – לעבוד בעצי התפוז בתרצ"ח כי הפירות הביאו שליש בתרצ"ז, ולטפל בעצים כי במניעת העבודות ימות כל העץ, וגם הפעיל לשם כך את ההיתר של בית השלחין, והתיר לנטוע ירק לפני ראש השנה ולא לנהוג בו איסור ספיחין אף שנלקט בשביעית, והתיר לזרוע תבואה קודם ר"ה ולקחת התבן למקנה שלהם, וכן התיר להם עציץ נקוב תחת התקרה. את כל ההיתרים הרבים הללו לקח החזון איש על כתפיו בלא צורך בקבלת הסכמה ממאן דהו או בשאלת מאן דהו – אבל היתר הארנונא היה קו פרשת מים, ולגביו סבר החזון איש ש"אי אפשר להכריע בלא קיבוץ חכמים יחד". הסיבה לכך היא שההיתרים האחרים הינם קביעה והכרעה נקודתיים של החזון איש שמלאכה מסוימת מותרת, ואילו כאן המלאכה אסורה וההיתר הוא הפקעת איסור שביעית ע"י החלת הכלל ש"לא העמידו דבריהם" באיסור שביעית במקום חיי נפש ודוחק השעה. היתר זה קרוב בצורה מסוכנת (מבחינת החזון איש) לבסיס המרכזי של מתירי היתר המכירה שבו נלחם החזון איש בחריפות כה רבה. אם היה משתמש בהיתר זה היה משמיט את הקרקע מתחת לטענה שטען באותה שמיטה עצמה כנגד המתירים: "וכל פטפוטי הדברים כי יש בזה פיקוח נפש וסכנה אינה באה רק מקרירות הלב וחוסר יראה הראויה לתורה ומצוה".

נכון אם כן שההיתר בנוסחו הסופי מתיר לחרוש באופן שונה ממלאכת החרישה הרגילה, ואינו מכשיר את הקרקע לזריעה, אבל בכל זאת החרישה נועדה למעשה לסלק את הקוצים מהקרקע ולאפשר בעתיד את החרישה והזריעה בשמינית. נכון שהחזון איש איננו מתיר עבודה בשמיטה בגלל הפסד ממון רגיל אלא רק מחשש איבוד הקרקע עצמה, אבל גם המתיישבים במושבות שביקשו מהרבנים היתרים טענו שאם ישמרו שביעית יאלצו לנטוש את המשובות וכל מפעל המושבות ירד לטמיון. גם נכון שהחזון איש קובע שמחנה ישראל נדון לעצמו, אבל ניתן בקלות להבין את חששו ממדרון חלקלק. כל זה מסביר מדוע באופן נדיר ביקש החזון איש את חוות דעתו של רח"ע על ההיתר, ואף הציע להקים בית דין מיוחד לדון בדבר. אמנם בסופו של דבר לא נקבצו החכמים יחד להתיר וגם לא מצאנו שהרח"ע הכריע בדבר, והחזו"א נטל על שכמו גם היתר זה, אבל רק בשלב שהיה די בחרישה שאינה מועילה לזריעה, ורק כשאפשרות אחרת להתגונן מאיבוד הקרקע היתה כרוכה בסכנת חיים.

 

סופו של דבר

למעשה היה להיתר החרישה סוף עגום, כפי שהיה לכל פרויקט מחנה ישראל. וכך מדווח בלא מעט שמחה-לאיד עיתון 'דבר':

יחס הזלזול של "אגודת ישראל" בקומץ האנשים אשר אינם מסכימים לעזוב את משמרתם הגיע לשיאו בענין הטראקטור. קיבלו כאן היתר מהרבנים לחרוש את האדמה לקראת השנה החדשה. מלאכת החרישה בטראקטור הייתה איפוא המלאכה המשקית היחידה במקום. הטראקטור נקנה מחברת "תעשיות חימיות ממלכתיות" ע"י "אגודת ישראל" בתשלומים לשיעורין. בשבוע שעבר בא קצין משטרת עפולה ופקיד משרד ההוצאה לפועל בחיפה והורידו את הטראקטור מהשדה והובילוהו לחיפה, כי "אגודת ישראל" לא מילאה את התחייבויותיה כלפי החברה. נשארו אנשי ה"מחנה" עומדים בשדה, תוהים ושואלים: עכשיו לאן? המצב קשה עד מאוד: יבול – אין, וגם קרן השמיטה איננה[18].

בסוף שנת השמיטה ירדה "מחנה ישראל" מהקרקע ללא שוב, והרצון להוכיח שניתן לקיים ישוב חקלאי בארץ ישראל שישמור שמיטה ללא היתר המכירה נכשל. אולם שנת תרצ"ח הייתה השנה שבה התמודד החזון איש לראשונה עם מציאות השמיטה ביישובים בארץ ישראל ונטל על עצמו את האחריות להכריע עבור אגודת ישראל בשאלות ההלכתית של סוגיות השמיטה, ובזה הכין את הדרך לפעילות מוצלחת יותר בשמיטות שלאחר מכן.