המעין

הערה בעניין גדרו של מורד במלכות / הרב חיים קטן

הורדת קובץ PDF

הרב חיים קטן

הערה בעניין גדרו של מורד במלכות

במסכת שבת (נו, א) מובאים דברי רבי הסובר שדוד לא חטא: "את אוריה החיתי הכית בחרב" - שהיה לך לדונו בסנהדרין, "ואת אשתו לקחת לך לאשה" - ליקוחין יש לך בה, שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו".

והתימה גדולה, מדוע היה לדוד לדונו בסנהדרין, הרי מורד במלכות לא צריך בי"ד, כמפורש בגמרא מגילה (יד, ב) שדוד עצמו אמר כן לאביגיל כשבא להרוג את נבל הכרמלי, ולכן דוד דן אותו למיתה בלילה למרות שאין דנים דיני נפשות בלילה[1]!

ועוד יש להקשות מצד הסברה, הרי מורד במלכות לא עבר על שום איסור תורה[2], וההיתר להורגו הוא מדיני המלך, כמבואר בסנהדרין (מט, א) "כל אשר ימרה את פיך... יומת" (יהושע א, יח)[3], אז מה שייך לכאן בי"ד?

התוס'[4]  תירצו:

ויש לומר דודאי צריך לדונו ולידע אם הוא מורד במלכות, אבל לעיין בדינו ולעשות הלנת דין ולהמתין עד למחר אין צריך.

בפשטות כוונתם שמורד במלכות חייב לידון בבי"ד כדי לברר אם הוא אכן מורד במלכות, אבל את כל סדרי הדין לא צריך, ועל כן דוד דן את נבל בלילה.

אולם אם כך זה לא מסביר מדוע דוד לא חטא באוריה, שהרי אם מורד במלכות צריך בי"ד כדי לוודא שהוא אכן מורד במלכות, ודוד הרג אותו בלי בי"ד, זוהי רציחה גמורה, כמו אדם שרואה את חברו מחלל שבת והולך והורג אותו בלי שנידון בבית דין!

ועוד, למה לחלק בין שני חלקי הדיון, אם צריך פסק בי"ד כדי להרוג מורד במלכות למה ניתן לעשות קיצורי דרך בסדרי הדין? אם הוא נהרג משום בי"ד - שינהגו בו כל דיני בי"ד, ואם הוא נהרג משום דיני מלכות - שלא יזדקקו לבי"ד כלל!

ועוד קשה, שהרמב"ם (מלכים ג, ח) פסק שהמלך יכול להרוג כל המורד בו, ולא הזכיר כלל את הצורך בבי"ד. ולכאורה התעלם הרמב"ם מהסוגיה שלנו[5]! אפשר לתרץ בדוחק שהרמב"ם לא פסק להלכה כדעת רבי לגבי החטא של דוד, וגם אם כן - יישוב הפסוקים הוא דרשה בעלמא ואי אפשר להוכיח ממנו הלכה[6].

יתר על כן כתב באגרות משה[7] על פי דקדוק לשון הרמב"ם[8] שמלך יכול אף למחול על דינו, ואינו חייב להרוג את המורד[9], כיון שאין על המורד דין 'בר קטלא' כלל עד שיהרוג אותו המלך. עיי"ש. האם תוס' חולקים על כך?

וראיתי שהמאירי[10] תירץ שבאמת מורד במלכות לא צריך בי"ד, כגמרא במגילה, אבל הטענה כלפי דוד בגמרא בשבת במעשה אוריה היא מצד ניגוד העניינים הבולט שבדבר, שלא יאמרו העם שעשה כן מחמת כעסו. ובפרט כאן, כותב העיון יעקב על העין יעקב, הרי זה נראה שדוד חיפש דרך להרוג את אוריה בגלל בת שבע, ולכן היה ראוי כדי לסלק לזות שפתיים שידון אותו בפני בי"ד למרות שהוא מורד במלכות.

לפי זה לא קשה על הרמב"ם מה שהקשינו על תוס', שאם זקוקים לבי"ד כדי לדון מורד במלכות אז זהו עוון חמור מאוד להורגו בלי בי"ד (לשמאי הזקן זו רציחה ממש, ולחולקים עליו לפחות דינא זוטא, עי' בגמ' בקידושין מג, א). הרמב"ם סובר שבאמת העוון הוא רק מצד שהמעשה לא ראוי, ולא מצד ההריגה עצמה.

* * *

חשבתי להוסיף על זה שאולי התוס' אינם חולקים כלל על הרמב"ם, אלא אדרבה דבריהם הם דברי הרמב"ם, בתוספת חשובה.

אנו תמהנו על דברי התוס' מדוע מצד אחד צריך בי"ד ומצד שני לא צריך סדרי דין, וגם שאלנו שההורג אדם בלי בי"ד נחשב רוצח גמור גם אם מגיע לאותו אדם למות. ויש לומר שהתוס' מודים לרמב"ם שלא צריך בי"ד למורד במלכות, שהרי הוא לא נהרג מפני שעבר על דיני תורה (שעליהם ממונים בי"ד) אלא נהרג מדיני המלך. אבל התוס' באים לפתור בעיה נוספת, שמובנית לכאורה בכל דין מורד במלכות: איך מותר למלך לדון מורד במלכות, הרי הוא פסול מדין נוגע בדבר, כי הפגיעה במלכות היא פגיעה בו! הרי עובדתית קיים חשש משמעותי שהאדם לא באמת עבר את הסף של מורד במלכות שאינו מוגדר בדיוק, והמלך מחמת כעסו גוזר עליו מיתה! לכן מחדשים התוס' שצריך הדבר להתברר בפני בי"ד, ורק כאשר בי"ד דנו והחליטו שאכן אין כאן חשש טעות וחשש כעס מוגזם וחשש נגיעה בדבר - חזר דינו להיות מורד במלכות ומותר למלך להורגו.

נמצא לפי זה שדינו של המורד במלכות מיתה עוד לפני שדנו אותו בי"ד[11] (בשונה מחייבי מיתות בי"ד שדין בר קטלא יש להם רק אחר פסק בית הדין[12]), שכן לאחר בירור ביה"ד שהוא אכן מורד - הוברר הדבר למפרע שהיה מורד משעה ראשונה, שכן לא פסק ביה"ד קובע את דינו, ככל דיני תורה, אלא המרידה עצמה, מדין המלכות, ובאוריה דוד טעה שלא בירר את מעמדו כמורד במלכות בבית דין. אבל בדיעבד אין כאן דין רציחה, מפני שהאמת היא שהוא אכן היה מורד במלכות[13].

אולם הנצי"ב הולך בדרך אחרת מהתוספות. במרומי שדה (מגילה יד, א) כתב הנצי"ב שדין מורד במלכות אינו מצריך סיבה וגדר. מי שנראה למלך להורגו - רשאי הוא להורגו. הוא מוכיח את דבריו מאוריה, שדבריו לא נאמרו בכוונת מרידה, ולמעשה לא פגעו במלכות, וא"כ מצד האמת אינו יכול להיחשב מורד, אלא שגדר דין מורד במלכות הוא שלמלך מותר להרוג כל מי שנראה לו שיש צורך למלכות להורגו. וטענת נתן לדוד הייתה שהיה עליו לדונו בסנהדרין לפנים משורת הדין, אך מעיקר הדין היה מותר לו להורגו.

ולכאורה קשה הדבר מאוד, וכי הותר למלך איסור רציחה? ועוד, א"כ המלך אם אינו צדיק מושלם יכול לפגוע ולהזיק ולשפוך דם נקי, והרי על כך כתב בחריפות ר"י אברבנאל בפירושו על מצות מינוי מלך שכח בלתי מוגבל יכול לגרום לנזק גדול, ולא יתכן שתיתן התורה סמכות בלתי מוגבלת לבשר ודם!

ונראה להסביר את דברי הנצי"ב, שהסמכות שניתנה למלך להרוג היא כדי להעמיד את מלכותו, ולכן כמו שמצינו ברודף שאף אם אינו מתכוון לרדוף מותר להורגו כיון שבמציאות הוא רודף, כך הדין במורד במלכות[14]. לפי זה דוד לא נתבע כלל על הריגת אוריה, כיון שהשארתו בחיים הייתה גורמת לזעזוע למלכות בגלל מעשה בת שבע.

לפי זה יתכן שיובן דבר נוסף, והוא שהרמב"ם[15] כתב ש"רשות ביד המלך להורגו", והקשו עליו למה לא תהיה חובה להורגו, שהרי מורד במלכות דינו במיתה[16]! וביאר באגרות משה[17] שאין דין המורד כלל במיתה, שאין זה דין עונש בגברא של המורד שהרי לא עבר שום עבירה, אלא זהו דין במלך, שמותר לו לסלק מעליו כל מי שפוגע במלכותו. ולפי דברי הנצי"ב מבואר הדבר יותר, שכיון שדין מורד במלכות הוא בכלל סדרי המלוכה, יכול המלך בכל מקום להחליט מתי נכון להרוג ומתי לא, לפי צורך המלכות באותה שעה, ואין בזה כללים קבועים, ועל כן אין המלך חייב להורגו[18].

יתכן שמקור נוסף לכך יש בפיה"מ לרמב"ם ערכין (א, ג) על דברי המשנה שהיוצא להיהרג במיתת בי"ד ואמר אחד "ערכו עלי" אין לו ערך, וכתב הרמב"ם שהיוצא להיהרג במצות המלך יש לו ערך. הרמב"ם מטעים זאת בכך שבי"ד אינם יכולים לחזור בהם, והמלך יכול לחזור בו. לכאורה אפשר להסביר בדבריו, שאע"ג שהמורד הוא באופן עקרוני בר קטלא כמו מי שנגמר דינו בבי"ד, סיבת ההיתר היא משום שיכול המלך לחזור בו, וא"כ אין דינו מבורר עד שנהרג ממש, ועל כן עדיין יש לו ערך עד שיהרג.

אבל נראה יותר להסביר לפי דברינו לעיל בדיוק להיפך, שהרמב"ם נקט בדבריו את הסימן ולא את הסיבה, דהיינו שזה שהמלך יכול לחזור בו הוא מטעם שאין דין המיתה בגברא המורד, אלא זהו דין בסדרי המלכות שיכול להחליט בהם המלך לפי העניין[19], כי כל מה שנראה למלך טוב יותר למלכות יכול הוא לעשותו, וכמו שביארנו, ועל כן אין במורד במלכות דין בר קטלא ויש לו ערך[20].