המעין

'תשעה באב איקרי מועד' / הרב ד"ר משה פינצ'וק

הורדת קובץ PDF

הרב ד"ר משה פינצ'וק

'תשעה באב איקרי מועד'

פתיחה

המקור לקביעה שתשעה באב איקרי מועד

פנים של מועד, שמחה ונחמה בתשעה באב

1. תשעה באב כמועד בזכות זיכרון החורבן בהווה

2. תשעה באב כמועד בזכות אירועי תשעה באב בעבר בזמן החורבן

3. תשעה באב כמועד בזכות ארועי העתיד

פתיחה

האמירה הלכאורה-תמוהה "תשעה באב איקרי מועד" מובאת בכמה מראשוני אשכנז כהסבר להלכות שונות של תשעה באב[1]:

1. אין אומרים תחנון בערב תשעה באב: "ערב תשעה באב במנחה נהגו שלא לומר תחינה משום דאיקרי מועד"[2]. בערבי שבתות וימים טובים אין אומרים תחנון[3], נמצא כי לעניין תחנון נחשב ערב תשעה באב כאילו היה תשעה באב שבת או יום טוב.

2. אין אומרים צדקתך צדק כאשר תשעה באב חל ביום ראשון: "ואם חל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרין צדקתך צדק לפי שנקרא מועד, מידי דהוי כשחל ראש חודש באחד בשבת או בשבת שאז אין אומרים"[4]. לעניין אמירת צדקתך צדק, ההלכה משווה בין ראש חודש לתשעה באב.

3. אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת כאשר תשעה באב חל ביום ראשון: "ואם חל תשעה באב במוצאי שבת אינו אומר ויהי נועם לפי שבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב אין עושין, ותו דאיקרי מועד"[5].

4. אין אומרים תחנון בתשעה באב: "ולעולם בט' באב לא נפלו בתחנונים לא ביוצר ולא (במועדים) [במעריב][6] מפני שקרוי מועד, שנאמר קרא עלי מועד"[7].

5. הסליחות הן מאפיין ומרכיב בסיסי של התפילה בכל הצומות. אף על פי כן, בתשעה באב לא נאמרים סליחות כלל: "כבר נהגו אבותינו בכל המקומות שלנו שאין אומרין סליחות בתשעה באב משום דאיקרי מועד, ומצוה עלינו לקיים מנהג אבותינו"[8].

6. אין אומרים למנצח שלפני ובא לציון בתשעה באב: "ולאחר סיום קינות בשחרית אומר ובא לציון ולא למנצח משום דקרוי מועד"[9].

7. אין אומרים צידוק הדין אחר הנפטר בתשעה באב: "בימי רבינו יעקב בן רבינו יצחק סגן לויה[10]... וגם סיפרו בימיו שאירע שמת אדם אחד (=בתשעה באב) ולא הניח[11] לומר עליו צידוק הדין משום דכתיב קרא עלי מועד"[12].

הלכות אלו כשלעצמן ניתן להציע להן הסברים העולים בקנה אחד עם אופיו של תשעה באב[13]. הקושי הוא בעצם הקביעה "תשעה באב איקרי מועד". נימוק זה עומד בניגוד להבנה הבסיסית את תשעה באב כיום אבל וצרה לעם ישראל, והוא אף סותר את אופיו של היום. מהו המקור לקביעה זו? מה ההגיון בקביעה זו? איזה פן של "מועד" אפשר למצוא בתשעה באב, יום שכולו אבל?

 

המקור לקביעה שתשעה באב איקרי מועד

כפי שעולה מרשימת ההלכות לעיל, הקביעה "תשעה באב איקרי מועד" מופיעה לראשונה אצל חכמי אשכנז בדורות שלאחר מסעי הצלב[14]. בשתיים מהמקורות ברשימה דלעיל מובא הפסוק "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי" (איכה א, טו) כמקור המנהג. פשט הפסוק בוודאי מכוון לתשעה באב, אולם הביטוי "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" משמעו תאריך שנקבע מראש[15]. כדי שפסוק זה יוכל לשמש כמקור לקביעה "תשעה באב איקרי מועד" יש לפרש את המילה "מועד" בפסוק במובן של חג ויום טוב, דוגמת "מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ד); "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם" (במדבר י, י). פירוש זה הוא, כמובן, רחוק מהפשט. אמנם, הבבלי מפרש "מועד" בפסוק במובן יום טוב, אך לדעתו הכוונה לא לתשעה באב אלא לראש חודש[16]:

קמ"ל דראש חודש איקרי מועד, כדאביי דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי[17].

מה לחץ כל כך על חכמי אשכנז אלו ליצור הלכה חדשה שמבוססת על פרשנות הנוגדת את פשט הפסוק, סותרת חזיתית סוגיה בבבלי שחוזרת על עצמה שלוש פעמים, ומעל כולם עומדת בניגוד גמור לכל מהותו ואופיו של תשעה באב כיום אבל וצרה[18]?

גזירות תתנ"ו שפרצו בגרמניה בעקבות מסע הצלב הראשון (1096) הייתה להם השפעה עמוקה על יהדות אשכנז[19]. מחד גיסא, נכתבו קינות לזכור אסון זה ונקבע שיש להתאבל עליו[20], ומאידך גיסא הם נדרשו לתקווה ונחמה כדי שהעם לא יגיע לתחושת ייאוש עמוק[21]. כך למשל מנהג משונה פשט בין נשות נרבונה בפרובנס. הותר להן ע"י רבניהן לחפוף את שיער ראשן ביום תשעה באב לקראת סוף היום:

מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב, וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה[22].

אף על פי שמנהג ספציפי זה לא נתקבל להלכה[23], הנימוק שביסודו בוודאי תקף, כדי שלא יתיאשו מן הגאולה. לדעתי הצורך בנחמה ועידוד הוא זה שהניע את חכמי אשכנז של אותה התקופה לכנות את תשעה באב "מועד". מאחורי זה עומדת ההנחה שניתן למצוא בתשעה באב פנים חיוביות, משמחות ומנחמות[24]. יתירה מזו, גזירות תתנ"ו ארעו בחודשי הקיץ המוקדמים, כך שכאשר מגיע תשעה באב בסוף תקופה כאובה זו, יהדות אשכנז יכולה להיעזר בגרעין של נחמה אחרי זכרון אסונות גזירות תתנ"ו.

 

פנים של מועד, שמחה ונחמה בתשעה באב

דומה שאפשר להצביע על שלושה מרכיבים של נחמה ואולי אף שמחה בארועי תשעה באב.

1. תשעה באב כמועד בזכות זיכרון החורבן בהווה

עם ישראל המתאבל עד היום על חורבנו – זה כשלעצמו נחמה גדולה ושמחה. בית המקדש הראשון חרב לפני מעט יותר מאלפיים חמש מאות שנה ובית המקדש השני חרב לפני כמעט אלפיים שנה, והנה עם ישראל מתאבל על חורבן זה כאובדן אישי ולאומי עד עצם היום הזה. הדמעות שעם ישראל מוריד כל שנה בתשעה באב הינם מפגן עוצמתי לכך שעם ישראל חי למרות הרדיפות התכופות[25]. עם שלם רואה עצמו כממשיכו הביולוגי[26] והתרבותי של אבותיו שבתי מקדשו חרב לפני אלפי שנים[27].

אמת, הפילוסופיה המערבית רואה עצמה כממשיכה התרבותי והרוחני של יוון העתיקה, של סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שחיו בתקופת ראשית הבית השני[28], ומקובל שהיוונים ייסדו במובנים רבים את התרבות המערבית[29]. אולם, אין קבוצה תרבותית המזהה עצמה כצאצאיהם הביולוגיים של בני יוון העתיקה. איש היום אינו חוגג את הנצחונות הגדולים של היוונים שכה עיצבו את ההיסטוריה[30]. אין אפילו מסורת לגבי התאריך המדוייק של קרבות אלו. ליהדות לשם השוואה, מסורת כתובה רציפה בנוגע לתאריך ולשעה המדוייקת של חורבן בית המקדש.

הרב יצחק זילברשטיין, בספרו חשוקי חמד על הגדה של פסח (עמ' קמג) מצטט סיפור מפיו של הרב ד"ר משה רוטשילד ז"ל על מייסד ישיבת פוניבז' ר' יוסף שלמה כהנמן זצ"ל:

כשהגענו לשער טיטוס שברומא ... ביקש הרב [כהנמן] מנהג המונית לעצור, ובצעדים זריזים התקרב אל השער הגדול... והכריז בקול רם: "טיטוס! טיטוס! לפני אלפיים שנה רצית לעקור ולמחוק את עם ישראל, וכיון שידעת שסוד קיומם הנצחי ניזון מההשראה הרוחנית הנפלאה שמקבלים הם מבית המקדש ומלימוד תורתנו הקדושה... חיללת את קודש הקודשים במעשה שפל ומתועב שעשית בו. אך מזימתך לא עלתה בידך, והנה אני ניצב כאן, ובישיבה שלי שבבני ברק יושבים יותר מחמש מאות בחורים ועוסקים בתורה, וקיימים עוד מאות ישיבות ומוסדות תורה הפזורים בכל רחבי תבל שבהן שוקדים רבבות מבננו על לימוד תורתנו הקדושה... ואילו אתה מי מכיר אותך היום? אף העוברים ושבים כאן ליד השער שנקרא על שמך אינם יודעים מי היה טיטוס, וחלקם אינם יודעים אפילו להגות נכון את שמך, מכל השקפתך ושאיפתך לא נשאר מאומה, נשכחת לדראון עולם"[31].

גם גויים עמדו על פלא ייחודי זה של העם היהודי. הסופר סמואל קלמנס (הידוע בשם העט שלו מרק טווין) כתב על כך בשלהי המאה הי"ט:

המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמינו ככוכבי שביט, עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים, עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול, עד שֶכָּבה, וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחוכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח[32]?

2. תשעה באב כמועד בזכות אירועי תשעה באב בעבר בזמן החורבן

בסיפור ידוע בסוף מסכת מכות (כד, א-ב) ר' עקיבא, כבר בדור הראשון אחרי החורבן, מצביע על היבט של נחמה בחורבן, וחבריו הודו לו:

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך... פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו לצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?! אמר להן לכך אני מצחק. דכתיב "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" (ישעיהו ח, ב) וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג, יב[33]), בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם" (זכריה ח, ד), עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

ר' עקיבא רואה בחורבן מעין ערבון וההבטחה על הגאולה[34], בכך מהווה החורבן גם נחמה פורתא.

בהקשר זה אפשר להצביע על עוד שתי נקודות של נחמה שבחורבן:

א. מזמור עט בתהלים פותח, "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך". המדרש (איכה רבה ד, יד ומקבילות) תמה על פתיחה זו ושואל: "לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף?" תשובת המדרש היא: "אמרו לאסף, הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל". בזמן החורבן הקב"ה עלול היה להשמיד את עמו כליל[35], אך תחת זאת הוא כילה כביכול את זעמו על עצים ועל אבנים והעם שרד[36].

ב. בתקופת בית שני העושר והעוצמה של היהדות התמקדו בהקרבת הקרבנות ובעבודת בית המקדש, והחורבן גרם לעם ישראל ולחכמיו לגלות דרכים רוחניות חדשות לעבוד בהם את ה'[37]. לדוגמא התפילה מדאורייתא שונה לחלוטין מהתפילה אחרי החורבן[38]. הרמב"ם מתאר את מצות התפילה מהתורה כתפילה אישית: "מצות עשה להתפלל בכל יום... ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה" (רמב"ם הל' תפילה א, א)[39]. הרמב"ם ממשיך ומתאר את הרקע לתקנת עזרא בתפילה (שם, הל ד): "כיון שגלו ישראל... ונתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש... ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר... ומפני עניין זה תקנו כל הברכות והתפילות מסודרות בפי כל ישראל". לפי הרמב"ם הגלות היא זו שנתנה לנו את סידור התפילה האחיד כפי שאנו מכירים אותה היום. התפילה הסטנדרטית היא "תשתית הכרחית לתפילה ציבורית ממש, המותנית בעדה המתפללת בנוסח מגובש ואחיד"[40]. מוסד התפילה בציבור הוא הגרעין אשר סביבו מתלכדת הקהילה היהודית. וללא הדבק הזה קשה לראות כיצד עם ישראל היה שורד את תהפוכות אלפיים שנות הגלות. החורבן גם עודד צמיחה ויצירה רוחניות עצומות של היהדות[41].

3. תשעה באב כמועד בזכות ארועי העתיד

נבואה תמוהה הותיר אחריו זכריה (ח, יט):

כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

קל להבין שלעתיד לבוא כשהמקדש יעמוד על תילו, ועם ישראל יתקבצו ויתאחדו בארץ ישראל, כבר לא יהיה טעם לארבעת הצומות, שכן אלו ארועים שכבר באו על תיקונם[42]. אולם הנביא כאן אומר כי בעתיד ימים אלו יהיו "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים". הבטחה זו קשה להבין; באיזו צורה ובאיזה מובן יהיו ימים אלו שבעבר ציינו חורבן ראויים במיוחד לשמחה? יתכן שכוונת הנביא היא שלעתיד לבוא נוכל להביט אל ההיסטוריה, ולהבין במבט לאחור כיצד החורבן משתלב ומהווה שלב בגאולת קץ הימים, וכאשר נגיע להבנה זו נוכל לחגוג ארועים אלו כשלבים בגאולה[43].

לפי זה אנו מייחסים קורטוב של "מועד" לתשעה באב כבר בימינו כדי להביע את אמונתנו כי יבוא היום בו נוכל להבין את נחיצותו ותרומתו של החורבן לקראת גאולת ישראל האמיתית והשלמה.

ביסוד השתים עשרה מתוך שלש עשרה יסודות האמונה כותב הרמב"ם (פירוש המשנה הראשונה של פרק חלק):

היסוד הי"ג הוא ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבוא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן... ומי שנסתפק בו או זלזל בעניינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים.

כיצד אמונה זו באה לידי ביטוי בערב תשעה באב בזמן שאנו מכינים את עצמנו לצום ולאבל שלמחרת? עצם ההכנות לקראת הצום עומדות כאילו בסתירה לאמונה של "אחכה לו בכל יום שיבוא", שהרי ההכנות לצום הן מתוך הנחה שהמשיח לא יגיע בשעות הקרובות. על כן לצד ההכנות לאבל, אנו גם עוסקים בהכנות כאילו המשיח תיכף מגיע ומחר אכן יהפך לששון ולשמחה ומועד. נימוק זה אפשר למצוא בכמה פוסקים:

1. כתב בשו"ע (או"ח סי' תקנב סע' ט): "ונוהגין  להרבות קצת בסעודה ראשונה". פירש המג"א (ס"ק יא): "מפני שבזמן בית שני היה יום טוב ת"ב והיה מרבין בסעודה, אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה".

2. ערוך השולחן (סי' תקנב סע' יד): "אין אומרים תחנון במנחה בערב ט"ב... וכן אין אומרים צדקתך צדק במנחה שבת ערב ט"ב... והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים".

3. שו"ת שם משמעון (או"ח סוף סי' כד)[44] מסביר את שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות (תענית ד, ו) המיישם דין "מוסיפין מן החול על הקודש" בנוגע לתשעה באב:

ולא עוד אלא שנקרא גם כן חג לה' מחר, דהיינו מחר שהוא לאחר הזמן, כשתהיה הגאולה במהרה בימינו, שאז יתהפך האבל שלו לחג גדול וקדוש, כמש"כ המפרשים, וממילא אם אנו מוסיפין בו תוספת אנו מראים בזה גופא שאנו מבטיחים בתום ויושר שיתהפך היום לחג ששייך בו הוספה מחול אל הקודש.