המעין

[1] בכתב יד מינכן דברי ר' יוחנן נאמרים בגמרא כסתמא, ולא כתשובה לשאלת הגמרא.

[2] הרב יעקב מדן שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, קושר מצוות אילו למעשה רות המואביה שלקטה בעומרים. הוא מציע שהפסוק מכוון לגר עני (ולא גר בעל שדה) שלוקט בשדות ישראל, והוא מוזהר שלא ללקוט מעבר למה שמותר לו גם כאשר יהיה יהודי: "בלקטו משדות זרים, אם ייטול יותר מן המגיע לו, כגון שילקטו בעומרים במקום שני שיבולים ולא יותר, יחטא בגזל. עתה הוא עדיין גוי, והוא יכול להבין זאת, שהרי בשבע מצוות בני נח כל זלזול ממונות דינו במיתה" (תקוה ממעמקים - עיון במגילת רות, הוצאת תבונות, תשס"ז, פרק שלישי הערה 6). אמנם הדברים קשים, שכן הברייתא מדברת גם על מעשר עני, ושם הדברים מכוונים ללא ספק לגר בעל ממון ולא לגר עני. ועיין עוד בציטוט ממסכת גרים בהערה 4, בו נאמר מפורש שמדובר בנותן מתנות עניים.

[3] ההבדל בין הפירושים נוגע במשמעות ה"עוון". לפי הפרוש הראשון העוון הוא עקיף, ונובע מהחשש שהגר, שמקפיד כבן נח על ממונו אפילו בפחות משווה פרוטה, עלול להרוג עניים שבאים ללקוט בשדותיו. לעומת זאת בפירוש השני העוון מצביע על החומרה שיש במתנות עניים, והחשש מאי קיום מצוות אלו ע"י הגר.

[4] יש לציין שעל פי הנוסח של הברייתא במסכת גרים ההסבר הראשון של רש"י מיושב, לא מצוין "עוון" אלא "ואומרים לו מקצת דקדוקי מצוות על מנת שהוא נותן בשכחה ובלקט ובפאה ובמעשר" (א, ג).

[5] המהרש"א שואל שאלה זו בהתייחסו להסברו השני של רש"י. הוא מנסה לתרץ כך: "לפי שעיקר מצות מתנות עניים בזמן שישראל על אדמתן היא מצוה ליתן לגר שאין לו חלק בארץ, כמפורש בפרשת קדושים (ויקרא יט, י) ובפרשת ראה (דברים יד, ט), אמר בזמן הזה אל יחשוב הגר המקפיד בממון עד היום הזה דבן נח כו' כיון שאין ישראל על אדמתן בטלה מצוה זו, על כן יזהירו לו, שלא יקפיד הוא על ממונו, כי יהיה לו עוון בדבר הזה אם לא יתן הוא לשאר העניים".

[6] ידועים דברי התויו"ט בביאורו למשנה בנזיר (ה, ה): "…אע"פ שבגמרא לא פירשו כן. הואיל ולעניין דינא לא נפקא מינה מידי הרשות נתונה לפרש, שאין אני רואה בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות  חיבורי הפירושים שמימות הגמרא, אלא צריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא". וכבר דנו רבים בעניין זה, עי' מ"ש במאמרי "זוג או פרד", נטועים ז.

[7] "כל גר האמור במתנות עניים אינו אלא גרי צדק, שהרי הוא אומר במעשר שני ובא הלוי והגר... מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית (רמב"ם הלכות מתנות עניים א, י). ועי' ספרא פרשת קדושים פ"א פ"ג ד.

^[8] צוויים דומים נאמרו גם במקומות אחרים בתורה, וכוללים גם את הכרם ועצי הזית (ויקרא יט, ט-י, דברים כד, יט-כא).

[9] אמנם ישנן מצוות נוספות שישראל מצווים כלפי הגר, אך נראה כי הברייתא ציינה רק מצוות מעשיות של בין אדם לחברו ולא הזכירה מצוות לא תעשה כמו "וגר לא תונה" (שמות כב, כ), "וגר לא תלחץ" (שם כג, ט),"לא תטה משפט גר..." (דברים כד, יז), וכן את מצות "ואהבת.." (ויקרא יט, לד). היא גם לא הזכירה מצוות כשביתת הגר בשמיטה (שמות כג, יב), שמחתו בחג השבועות (דברים טז, יא) ובחג הסוכות (שם יד), כי הן מצוות בין אדם למקום.

^[10] מדוע מבאר הלל את משמעות הציווי "ואהבת לרעך כמוך" באופן של "מה ששנוי עליך על תעשה לחברך"? מסביר אליהו רוזנהיים בספרו 'פסיכולוגיה בהוויית היהדות' עמ' 36-35: "רצוי ככל שהדבר יהיה, אין כמעט אפשרות מציאותית שהאדם-המצוי באמת יאהב את רעהו, רגשית ומעשית, באותה מידה שהוא אוהב את עצמו. האנוכיות הבסיסית שלו אינה מאפשרת זאת, אלא לכל היותר ביחס למתי מעט של אנשים קרובים. אולם גישתו הפרגמטית של הלל מאפשרת בהחלט ליישם את הצו המקראי ביחס לכלל הבריות. הלל מתרגם את 'ואהבת' לכלל התנהגותי (ולא רגשי) ועל דרך השלילה (הימנעות ולאו דווקא עשייה חיובית). אפשר לצפות מכל אדם שלא יפגע בכל אדם אחר בהתנהגותו, כשם שהיה רוצה שיימנעו מלפגוע בו ולהכאיב לו".

^[11] מצינו גם ציווי לאהבת הגר בספר דברים: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (י, יט).

^[12] במצוות אהבת הרֵע המימד ההדדי גם מגדיר את המצוה. הרמב"ם כותב: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה - לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים - עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות" (הלכות אבל יד, א).