המעין

'ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם' - המתח שבין המשכן והמקדש, הרעוע והקבוע / הרב דוד ליבור

הורדת קובץ PDF

הרב דוד ליבור

'ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם'

המתח שבין המשכן והמקדש, הרעוע והקבוע

פתיחה

המשכן והמקדש – אירוסין ונישואין

מבנה בית המקדש לעומת מבנה המשכן

הטעות שנמשכה לאורך כל בית ראשון

השכינה והמלך - הוויכוח בשיר השירים

דוד המלך ובית ה'

אהבה ויראה

המשכן מיוחד לעם ישראל

פתיחה

בגשתנו ללמוד את פרשיות המשכן בספר שמות אנו נפגשים עם שתי שאלות, שבפתרונן טמונה הבנה באחד מהנושאים היסודיים שבתנ"ך וביהדות בכלל. השאלה הראשונה היא מהו עיקר הציווי בבניית בית לה' - האם נצטווינו לבנות מקדש - או משכן? הרמב"ם כותב את המצוה של בניית המקדש בהלכות בית הבחירה, אבל המצוה כפי שהיא מתוארת בפרוטרוט בתורה היא בניית המשכן, ויש הבדלים גדולים בין שתי המצוות הללו. אמנם לכאורה ניתן לומר שהמצוה היא עשיית מקדש, והקמת המשכן הייתה בסך הכל אילוץ בגלל הנדידה במדבר. אבל זה מביא אותנו לשאלה השניה, למה התורה האריכה כל כך בפרטים ופרטי פרטים של מצוה שאיננה לדורות, מצוה שהייתה מיועדת אך ורק עבור דור המדבר? התורה מתארת את המשכן באריכות נפלאה – י"ג פרקים הפרושים על פני חמש פרשיות - אדנים, קרשים, יריעות וכו', אבל שלמה בונה מקדש שונה כמעט לגמרי ממה שמתואר בתורה. קשה להבין למה התורה מאריכה כל כך במצוה שהיא לשעתה בלבד. אין עוד דוגמה כזאת בכל התורה כולה!

 

המשכן והמקדש – אירוסין ונישואין

מקדש הוא בנין קבוע והמשכן הוא בנין עראי, וההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין בית וסוכה. התורה מצוה "ועשו לי מקדש"[1], אבל במדבר בני ישראל לא בונים מקדש אלא משכן. האם הסיבה היחידה היא טכנית, שלא היה אפשר לבנות בנין קבוע במדבר כל עוד נוסעים ממקום למקום, או שיש בכך מסר יותר עמוק?

קיים מתח בין המשכן והמקדש. המתח הזה מרומז בפסוק "ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם". מוזכרים כאן יחד המקדש והמשכן, הבנין הקבוע והבנין הארעי, הקבוע והרעוע. לכל אחת משתי צורות הבנין הללו יש מעלות וגם חסרונות. לבנין קבוע יש את מעלת החוזק, לבנין עראי יש את מעלת החיות והרעננות. אמנם לשתיהם יש גם חסרונות - לקבוע יש את סכנת העייפות, לעראי יש את סכנת החורבן.

הכפילות הזו קיימת כידוע גם ביחסים שבין הגבר והאשה. יש אירוסין ויש נישואין[2], ולשתי המערכות יש מעלות ויתרונות וגם חסרונות וסכנות. כל זוג מאורס חש את תחושות החידוש, הכמיהה והכיסופים, שהם חלק מהקשר ביניהם בתחילת בניינו. גם הזהירות בכבוד וברגשות של השני נמצאים תמיד בחשיבות עליונה. קיים יופי מיוחד בתקופה זו כששני בני הזוג הם צעירים, רעננים, מחייכים, מכבדים, מתחשבים ונזהרים בכבוד השני. הכל טבעי וחדש. דא עקא, שאחרי הנישואין, אחרי תקופה מסויימת יחד, באופן טבעי הדברים משתנים. הזוגיות כבר איננה צעירה ורעננה. הזוג עלול ליפול ליחס של זלזול הדדי. בהרבה מקרים בני הזוג כבר פחות מכבדים זה את זה, פחות מתחשבים ופחות נזהרים בכבוד של השני. כל זוג מתמודד עם בעיה זו, ורק זוגות שמצליחים לא ליפול למלכודת הזו הם אלו שיצליחו לחיות לאורך ימים בזוגיות שמחה ובנישואין טובים.

איך מצליחים בזה? איך עושים את זה נכון? בני הזוג צריך לבנות מערכת יחסים שהיא גם קבועה ומסודרת, ובד בבד להשאיר את הרעננות והטבעיות של תקופת האירוסין. לא ליפול בפח של השיגרה והשיעמום, אלא לדעת לחדש כל הזמן. הם גם צריכים לשמור כל הזמן על אותה זהירות שנהגו בתקופת האירוסין - לא לזלזל זה בזה, לא לפגוע ברגשות, ולתת כל הזמן לבן הזוג יחס של כבוד ואהבה.

יש להוסיף שחלק מן הזהירות של תקופת האירוסין נובע דווקא מהארעיות של תקופה זו. כלומר, כל אחד מבני הזוג יודע שקל יחסית לפרק בתקופת האירוסין את החבילה ולשבור את הקשר, ומי שאינו חפץ בכך נזהר יותר שלא לטעות ולא לעשות דבר שעלול להביא לידי כך. כשקל לשבור את הכלים נזהרים יותר שלא לשבור אותם. לעומת זה מערכת הנישואין היא כבר דבר קבוע שקשה יותר לפרק, ולכן ההרגשה הטבעית היא שניתן לזלזל בה ללא חשש של נזק בלתי הפיך. יוצא שבאופן אבסורדי הארעיות של התקופה היא סוד כוחה.

מהו רצון ה' ביחסנו אליו? אותו דבר בדיוק. 'וארשתיך לי לעולם'. מערכת יחסים נצחית וקבועה עולמית - אבל בתחושות וברעננות של אירוסין. רצון ה' הוא בעצם כפול - ה' רוצה שנבנה מקדש שיהיה בניין עדי עד, אך שיהיה בבחינת משכן. גם נישואין וגם אירוסין.

 

מבנה בית המקדש לעומת מבנה המשכן

נראה ששלמה היה משוכנע שהוא בונה בנין עדי עד, בנין שלא יחרב לעולם. הוא בונה את הבנין ואחר כך מרהט אותו, וזהו סדר הגיוני. אולם יש חריג אחד - הכרובים. הכרובים של שלמה נבנו לפני שנבנה הבית, כי כרובי שלמה אינם כלים ורהיטים אלא הם חלק מן הבנין. כרובי שלמה מתווספים על כרובי משה, אך שלא כמו כרובי משה הם אינם חלק מהארון - אלא חלק מן הבנין, כרובים 'מקיר אל קיר'[3]. גם בחומרים שמהם הם עשויים הכרובים דומים יותר לבניין מאשר לכלים - כרובי שלמה לא נעשו ממקשה זהב כמו הכלים, אלא כמו הקירות של בית קודש הקודשים, עץ מצופה זהב. נוסף על כך, גם על כל הקירות מסביב היו דמויות של כרובים. על הבנין של שלמה ניתן לומר שכל כולו כרובים.

מה מבטאים הכרובים? הכרובים הם סמלים של מלאכים שמבטאים את מציאות השכינה. השכינה היא רוחנית וגם המלאכים הם רוחניים, והימצאות הכרובים בקודש הקודשים היא מסר לכך שהשכינה שורה בו. ההסתכלות של שלמה היא שהשכינה היא חלק מן הבנין - אי אפשר להזיז אותה ממנו. בעיני שלמה, אפילו אם העם יגלה מארצו - הבית ימשיך לעמוד. השכינה כאן מעתה ועד עולם. שלמה אומר בתפילתו (מל"א ח, מו-נג, ובמיוחד בפסוק מח) 'ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ אויביהם אשר שבו אותם, והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם, העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך' - אפילו אחרי הגלות הם יתפללו דרך הבית הזה. כלומר שלמה רואה בעיני רוחו שכלל ישראל נמצא בגלות - והבית עוד עומד על תלו[4]!

מנגד כנפי הכרובים מסמלים את ניידות השכינה, האפשרות שהשכינה תעזוב את המקדש קיימת. אך אין שלמה בונה את הכרובים שלו 'פורשי כנפים למעלה', אלא 'ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי, ויפרשו את כנפי הכרובים, ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נגעת בקיר השני, וכנפיהם אל תוך הבית נגעת כנף אל כנף' (מל"א ו, כז). הכרובים של שלמה במצב של נחיתה, לא במצב של המראה[5]. בניגוד אליהם במשכן 'והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה' (שמות כה, כ), במצב של המראה, כשהם מוכנים כל הזמן להתרומם ולעוף, הם עומדים בקודש הקודשים של המשכן כביכול 'עם רגל אחת בחוץ'[6].

תשובת הקב"ה לתפילתו של שלמה ברורה (מל"א ט, ז): 'והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם, ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני, והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים'. אם תהיה גלות - גם הבית לא יישאר, אם יקרה חורבן - השכינה תגלה מהבית[7].

 

ההבדלים בין כרובי המשכן לכרובי המקדש

כרובי משה	כרובי שלמה
עומדים על הארון, חלק מהכפורת	עומדים על הרצפה, חלק מהבנין
כעשרה טפחים	עשר אמות (אי אפשר להוציאם)
דמיון לשטיחון	דמיון לשטיח מקיר לקיר
זהב טהור, כמו הכלים	עץ מצופה זהב, כמו הקירות
נעשים יחד עם כל שאר הכלים	נעשים עם הבנין, לפני כל הכלים
כרובים רק על הכפורת	נוספו ציורים של כרובים על קירות המקדש
פורשי כנפים למעלה – המראה	ויפרשו - ישר – נחיתה

 

הטעות שנמשכה לאורך כל בית ראשון

יתכן ששלמה אמר את דבריו כתפילה, שכך הוא קיווה שיהיה, למרות שידע שמצד האמת השכינה עלולה להתרחק מהבית. אולם הטעות של כלל ישראל לדורות הייתה שהם האמינו שזו עובדה בלתי הפיכה. כיוון המחשבה שהביע שלמה הוא זה שגרם לטעות הגדולה של דור החורבן, ועל כך באה נבואת ירמיה (כו, ו-ט) 'וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה... וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת, מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה’ לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב? וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה''.

בנבואת ירמיה (ז, א-יט) מופיע האיום המפורש הראשון שיצא מפי נביא לחורבן אפשרי של המקדש. הנביאים דיברו על מצור, חרב, רעב וכל מיני פורעניות, אבל על חורבן הבית לא שמעו מעולם איום בצורה כה מפורשת, אף נביא לא אמר 'כשילה יהיה הבית הזה':

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ לֵאמֹר... כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה... כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וְעָשִׂיתִי לבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ[8].

 

בפרק כו, שנדמה כפרק מקביל לפרק ז, וכמעט בוודאות התרחש באותו מעמד, מתואר כי דברי ירמיהו היכו בתדהמה את האנשים במקדש. הבית יחרב?! מה פתאום? אף נביא לא אמר דבר כזה מעולם! 'כשילה יהיה הבית הזה'? - זוהי אמירה בלתי נתפסת עבור הנוכחים שם. הנוכחים חיו וחשבו לפי כיוון המחשבה שהביע שלמה המלך - הבית הזה לא יחרב אף פעם. העם הפנים את המסר הזה במשך מאות שנים - כאן זה לא יקרה. המקדש איננו כשילה. כאן לא יכול להיות חורבן. וכעת בא ירמיהו ואומר: הבית הזה אכן יהיה כשילה! העם אינו מסוגל לשמוע דברים אלו, והוא רוצה להרוג את ירמיהו. העם משוכנע שעומד לפניו נביא שקר, וירמיהו מגיב (כו, טז) "כי דם נקי אתם נותנים".

הקב"ה משיב (ז ג-ז): "ואשכנה אתכם במקום הזה... ושכנתי אתכם במקום הזה". הלשון 'אשכנה', לשון משכן, בא כניגוד להשקפת העולם הרווחת ביחס למקדש. "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה". המבנה איננו קבוע. הוא נחרב בשילה והוא יכול להיחרב אף כאן. ירמיהו צועק 'משכן', והם צועקים 'היכל ה''[9].

 

השכינה והמלך - הוויכוח בשיר השירים

אחד הביטויים למתח בין הקבוע והארעי שקיים בין המשכן והמקדש כאמור, מצוי במתח שבין הדוד והרעיה במגילת שיר השירים. הרעיה מנסה להוציא את הדוד (המלך) אל השדות, אל עין גדי, אל המדבר. לעומת זאת הדוד מנסה כל הזמן להכניס את הרעיה אל ארמון המלך הקבוע שבירושלים[10]. הגבר שואף אל הקבוע, המסודר, הרשמי, הטכסי. הוא אינו רוצה 'לזוז מהכורסא'. כלשון חכמים: 'טלטולא דגברא קשין מדאיתתא'. לעומת זאת האשה מבקשת לטייל, לצאת החוצה לטבע, לשדות לפרחים. היא מבקשת רגש.

הרעיה היא השכינה, לשון נקבה. היא חושקת את המדבר. שם מקומה במדבר עין גדי. הדוד, הוא המלך, לשון זכר. הוא שואף לבוא ולהישאר בירושלים. הוא מעדיף את מיטתו ואת ביתו. "הנה מטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל"[11].

ניתן גם לומר שבשיר השירים מדובר על שני מלכים. דוד הוא דמות הרעיה. הוא רועה הצאן, איש שדה, איש השירה והזמרה. רוב חייו בחוץ, במדבר. שלמה, לעומת זאת, הוא הדוד, המלך, איש הארמון, איש הטכס והרשמיות[12]. דוד הינו רועה צאן מתחילה ועד סוף. כך בתחילת דרכו, כשדוד מציג את עצמו לשאול המלך ומספר על עברו (שמ"א יז, לד): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.".. גם בסוף דרכו, כשדוד חוטא במפקד העם, הוא נשאר הרועה (שמ"ב כד, יז): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ"... חז"ל אף רואים בדוד את הראש לכל רועי האנושות: "מאן נינהו שבעה רועים? דוד באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו, אברהם יעקב ומשה בשמאלו" (סוכה נב, ב).

 

דוד המלך ובית ה'

לאור האמור לעיל, נוכל להבין גם את הדו-שיח בין דוד והקב"ה לגבי בניית הבית על ידי דוד. דוד מתרעם בפני נתן הנביא על המצב הלכאורה-אבסורדי, שהוא גר בבית ארזים ואילו ארון האלקים נמצא בתוך אוהל ויריעה. מבלי להתייעץ עם ה' נתן הנביא מסכים שזה אכן אינו תקין, והוא נותן את אישורו לדוד לבנות בית לה'. אולם הקב"ה מתגלה אל נתן ואומר שאין זה רצונו שדוד יבנה בית לה'. יתירה מכך, ה' מפתיע באומרו שלאורך כל ההיסטוריה עד אותו יום הוא לא ביקש מאף שופט ומנהיג, "לכל אשר ציויתי לרעות את עמי", לבנות בית עבורו. למעשה ה' אומר לדוד שאין זה מתפקידו לבנות בית קבוע לה'. אתה איש השדה, אתה איש האוהל, אתה רועה הצאן. הרבה יותר מתאים לך אוהל רועים ולא בית קבוע ורשמי. בנך שיבוא אחריך, שלמה, הוא יבנה בית לשמי. שלמה, לאחר 'שהכינותי את ממלכתו', ולאחר ש'כוננתי את כסא ממלכתו', הוא יבנה בית לשמי[13].

בספר דברים מופיע הביטוי "המקום אשר יבחר" (ה' לשכן שמו שם) עשרים ושתים פעמים[14]. לעומת זאת, המילה 'מקדש' איננה מופיעה אפילו פעם אחת. דהיינו, הדגש הוא על מקום קבוע, ולא על בנין קבוע[15]. ובמילים אחרות, התורה מדגישה שרצון ה' הוא לא בניית בית מקדש אלא הקמת משכן, אמנם במקום קבוע, אבל לאו דוקא בניית בנין קבוע. ואכן לא נמצא ציווי לבנות בית אלא משכן. זהו ההסבר לפסוקים המפתיעים (שמ"ב ז): "לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי: כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן: בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים"?

לפי דברינו עד כה, מובן מדוע ישנם הבדלים גדולים בין המשכן לבין המקדש, ומדוע לבניית המשכן ישנה חשיבות עצומה המשתרעת מעבר לדור המדבר. נראה כי רצון ה' הוא שמתח זה בין המקדש והמשכן, בין הקבוע והארעי, ימשיך לדורות, כאשר, כאמור, מתח זה אף מתגלה ביחס למי שנבחר לבנות את הבית בו בחר ה' לשכן את שמו. מתח זה למעשה חורז ומקיף את כל חיינו היהודיים.

 

אהבה ויראה

חיבור מסוג זה הוא בעצם החיבור בין אהבה ויראה. המקדש בירושלים - מקדש מלך עיר מלוכה – מקדש – מלכות – ארמון המלך – מסמל יראה. אפילו השם 'ירושלים' הוא תרכובת של יראה ושלום. לעומת זאת, המשכן במדבר – 'זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' – מסמל אהבה. החיבור המושלם – 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון. תחושת הסוכה הארעית בתוך המעון הקבוע[16].

 

המשכן מיוחד לעם ישראל

למקדש יש מימד אוניברסלי – כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים. בשיר השירים הרעיה נדהמת כשהיא רואה שיש עוד נשים למלך - בנות ירושלים! לעומת זאת המשכן הוא אוהל מועד, והוא מיועד רק עבור עם ישראל – 'מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל'. גויים יכולים לירא את ה', אבל היחס של האהבה מיוחד לעם ישראל, כפי שאנו מציינים זאת בברכה מיוחדת לפני קריאת שמע "אוהב עמו ישראל". הציווי לבנות את המשכן אינו מצוה רק לדור המדבר, אלא מצוה לדורות. 'ושכנתי בתוכם'. 'בלבבי משכן אבנה'.

התורה האריכה מאד בפרשיות המשכן, כי מצות בניין המשכן איננה מצוה רק לשעתה. השילוב של הרעוע והקבוע, של הטבעי והטכסי, של אהבה ויראה, משליך על כל עבודתנו לה' יתברך. זהו תפקידנו כיהודים לבנות מקדש שהוא בבחינת משכן.

 

השוואת הביטויים

משכן	מקדש
שכינה	מלך
נשי	גברי
טבעי	טכסי
שירי	חוקי
רוח	הלכה
רך	נוקשה
אהבה	יראה
קל	כבד
לב	מוח
ארעי-נודד	קבוע
דוד	שלמה
[סוכות	פסח]
[פרה	אריה][17]