המעין
העבודה החקלאית במושבות בעת מגפת הכולרה בשמיטת תרס"ג / הרב ד"ר בועז הוטרר
הורדת קובץ PDFהרב ד"ר בועז הוטרר
העבודה החקלאית במושבות בעת מגפת הכולרה בשמיטת תרס"ג
התפרצות מגפת הכולרה בארץ ישראל
הכנסת עובדים ערבים למושבות והשמיטה
העבודה בשדות
העבודה במטעים
סיכום
התפרצות מגפת הכולרה בארץ ישראל
בשנת תרס"ב (1902) התפרצה מגפת כולרה, בחצי האי ערב, בין עולי רגל מוסלמים שהגיעו לעיר מכה. המחלה שהתפרצה בין החוגגים, שמנו מספר שיא של כרבע מיליון איש, התפשטה, עם חזרתם לבתיהם, ברחבי המזרח התיכון. בקיץ תרס"ב הגיעה המגפה למצרים, והביאה למותם שם של כ-34,000 איש, ומשם החלה מתפשטת ברחבי ארץ ישראל. הפעולות העיקריות שנקטו הרשויות וגורמי הבריאות בארץ היו: הטלת הסגר על נמלי הארץ ועל הערים והכפרים הנגועים, בידוד בתחנות הסגר לנכנסים לערים, ונקיטת פעולות ניקיון וחיטוי. מידת הצלחתן הייתה תלויה בזיהוי בזמן של החולים ובמידת הפיקוח והאכיפה של ההגבלות, דבר שלא תמיד נעשה כראוי. המגפה התפשטה בראשית שנת תרס"ג בעיר עזה. היא פגעה בקרוב למחצית מן האוכלוסייה, שמנתה כ-18,000 תושבים, והביאה למותם של כ-4000-3000 איש, הקהילה היהודית הקטנה בעיר לא נפגעה. רבים מתושבי עזה נמלטו צפונה והגיעו ללוד, דבר שהביא להתפשטות המגפה שם ולמותם של יותר מ-500 איש תוך ימים ספורים. משם התפשטה המגפה גם ליפו ולכפרים שסביבותיה. אומדן המתים ביפו, שאוכלוסייתה מנתה כ-18,000 איש (12,000 מוסלמים, 3000 נוצרים, 3000 יהודים) נע בין 1000-500 איש, 11 מתוכם יהודים. גם בכפרים הערביים שסביב יפו נמנו מתים רבים. המגפה הגיעה גם לכפרים שסביב ירושלים, אך לא פגעה בעיר עצמה בשל מדיניות סגר קפדנית, ובשל העובדה שתושבי העיר השתמשו במי בורות שבחצרותיהם בלבד, שהתמלאו ממי גשמים לא מזוהמים. המגפה התפשטה גם בצפון. בכפרים הערביים שבין זכרון יעקב לחדרה מתו עשרות אנשים. באזור עכו ובאזור צפת נבלמה המגפה, אולם חמורה הייתה הפגיעה באזור טבריה. המגפה התפרצה בכפרים הערביים שבאזור זה בתחילת חודש תשרי תרס"ג ובעיר עצמה התפרצה המגפה במוצאי חג הסוכות. חוסר המוכנות של הרשויות בטבריה ותנאיי התברואה הגרועים הביאו לכך שבתוך ארבעה ימים נספו באזור טבריה 1,400 איש, מתוכם כ-600 איש בעיר עצמה, כמחציתם יהודים (255 ספרדים וכשישים אשכנזים, וכ-300 מוסלמים). מדובר היה בכעשירית מתושבי העיר[1]. בתגובה למצב השלטון התורכי הטיל הסגר על הערים ועל הנמלים בארץ שערך כשלושה חודשים, שתרם לתברואה ולירידה במספר המתים, אך גרם מאידך למחסור במוצרי מזון וחימום, לעליית מחירים ולרעב[2].
המצב בארץ השפיע כמובן גם על המושבות היהודיות, ואלו נקטו בפעולות מנע. בפועל באף מושבה לא התפרצה המגפה, והיחידים שמתו מן המגפה היו שישה מן המתיישבים במושבות הגליל התחתון (יבנאל וכפר תבור), שנדבקו במחלה בעת ששהו בטבריה לרגל חג הסוכות[3]. בחודשי כסלו-טבת תרס"ג שככה המגפה עד שחלפה כליל[4].
הכנסת עובדים ערבים למושבות והשמיטה
הידיעות הראשונות על כך שהמגפה התפשטה צפונה מעזה הגיעו למושבות באזור יפו, בראשית חודש תשרי תרס"ג (אוקטובר 1902). בד' בתשרי תרס"ג (4.10.1902) הוחלט במושבה רחובות על נקיטת אמצעי זהירות, ובכללן איסור על כניסת ערבים מהסביבה למושבה. בראשון לציון הסמוכה הנחה בט"ז בתשרי תרס"ג (16.10.1902) רופא המושבה את התושבים לנקוט פעולות ניקיון וחיטוי, ולמנוע הכנסת דברי דואר. הוא גם הזהיר מפני הכנסת ערבים מן הכפרים הסמוכים לעבודה במושבה. ועד המושבה מיהר לייסד "ועד קרנטין" [=הסגר] שתפקידו היה לפקח על זהות המורשים להיכנס למושבה, לבצע חיטוי לנכנסים ולהקפיד על ניקיון סביבתי. באסיפה בכ"ח בתשרי תרס"ג (29.10.1902) החליט הוועד למנוע לפי שעה כליל כניסה של ערביי הסביבה, כיוון שעדיין לא היה צורך לעבד את הכרמים. פעולות דומות נעשו גם במושבות נוספות באזור[5].
ככל שהתקרב מועד העבודות החקלאיות, התעוררה השאלה האם להסתכן ולהכניס ערבים למושבות לצורך עשיית העבודות הנדרשות. הצורך בעבודת הערבים נבע גם מחוסר בידיים עובדות, אולם בשנה זו הצטרפה לכך העובדה שמדובר היה בשנת שמיטה. ערב השמיטה נמכרו אמנם רוב המטעים במושבות כדי לאפשר את עיבודן בשנת השמיטה, אולם לאור ההנחיות שגיבש הרב נפתלי הרץ הלוי, רבה של יפו, בטיפול חתנו הרב יוסף צבי הלוי, הותרו חלק מן העבודות על ידי גויים בלבד[6]. יתר על כן, רבות מאדמות המזרע הוחכרו לערבים, בפרט בשל השמיטה[7]. דיון בסוגייה זו התקיים במיוחד בפתח תקווה, שהייתה ידועה בהקפדתה על קיום המצוות.
פתח תקווה הייתה מהמושבות הגדולות ביותר, הן בשטחה, שעמד על למעלה מ-13,000 דונם, והן באוכלוסייתה, שעמדה על למעלה מ-880 איש. שטח גדול הוקצה למטעים, בהם מאות אלפי גפנים, ואלפי עצים פרי נוספים[8]. בנוסף הוקדש שטח ניכר למזרע.
המושבה קיבלה מזה שנים סיוע מן הברון רוטשילד, בפרט 28 משפחות שנתמכו ישירות על ידו, אולם עם מעבר מושבות הברון לידי חברת יק"א בשנת תר"ס נעשה מאמץ מצידה של יק"א לצמצם את התמיכה במושבה, הן בנוגע לצרכיה הציבוריים של המושבה והן ביחס למשפחות הנתמכות. חלק מן המשפחות הנתמכות הצליחו לסיים את חשבונותיהם עם הפקידות, ובמהלך שנת תרס"ג יק"א תנסה להעמיד גם את שאר המשפחות ברשות עצמן, על ידי חלוקת מטעי זיתים ושקדים והרחבת אדמות המזרע שבבעלותם. במקביל יתחילו שאר האיכרים להשקיע יותר ויותר בענפים שונים, שכללו: מטעים, מזרע, פרדסים, גידול בהמות ומשק חלב, ואף בעגלונות כעיסוק צדדי.
בשנת תרס"ב הורחב באופן משמעותי העיסוק במזרע במושבה. בנוסף לשדות המזרע של המושבה, שרובן נזרעו בשנה זו, חכרו מספר איכרים עצמאים 2,000 דונם אדמות סמוכות למושבה מערבי עשיר במחיר 4,000 פרנק לשנה (2 פרנק לדונם) למשך 4 שנים. יק"א חכרה בתנאים דומים 1,200 דונם עבור המשפחות הנתמכות על ידה, שנתנו ערבות על כך מיבול כרמיהם. כמו-כן, החלו להיעשות ניסיונות רציניים בגידול טבק במושבה, בשטח של כמה עשרות דונמים. מאידך גיסא הביאו הקשיים הכלכליים לעזיבת לא מעט משפחות לחו"ל[9].
העבודה בשדות
עם תחילת העונה החקלאית בשנת תרס"ג הייתה פתח תקווה מצויה בהסגר. בט' במרחשוון תרס"ג (9.11.1902) דיווח כתב עיתון השקפה, שמואל הכהן ליפשיץ, מצעירי פתח תקווה: "מושבתנו עתה סגורה ומסוגרת מכל העברים. אין יוצא ואין בא [...] החנוונים והעגלונים סובלים עתה הרבה כי אינם יכולים להרוויח כלל"[10].
דיווח על המציאות בפתח תקווה נתן גם האגרונום של יק"א במושבה, אברהם בריל, במכתב לשם טוב פריינטה, מנהל המושבות שישב בביירות, מה-5.11.1902 (ה' במרחשוון תרס"ג). הוא סקר את הדרכים הננקטות באזור להילחם במגפת הכולרה שהתפשטה בארץ, ובפרט בכפרי הערבים, ואת הנזק שהיא גורמת, בפרט לשש משפחות מפתח תקווה שעסקו בעגלונות ועתה נותרו ללא תעסוקה, כשהם נאלצים להזין את הסוסים ללא תמורה. בריל הוסיף שבשל ההסגר חל איסור להכניס ערבים למושבה, והבעיה היא שליהודים אסור לחרוש בשדות מחמת השמיטה. "אם המושבות שלנו היו פחות אורתודוקסיות היו כבר ניגשים לעבודת השדות כמו בשרונה[11]. הלוואי שהיינו יכולים לקבל מהרבנים היתר לעבוד בעבודות השדה, בגלל שאין לנו עתה ערבים"[12].
מתיאור שנתן ליפשיץ בכ"ג במרחשוון תרס"ג (23.11.1902) מתבררת המציאות המורכבת שנגעה לשאלת עיבוד השדות בשנה זו. ליפשיץ ציין שגשמים רבים ירדו לאחרונה, ועתה שפסקו היו אמורים האיכרים להתחיל בעבודות השדה, אולם הדבר נמנע בשל שילוב של הכולרה והשמיטה:
איכרי פתח תקוה שכרו להם עוד מהשנה העברה שדות ערביים. לפי החלטת הרבנים מותר הוא להאיכרים לזרע לבדם בשדות כאלה, אך בהיות השדות האלה בין שדות הכפרים הנגופים, אי אפשר לנו לזרוע עתה שמה. וכן למשל אי אפשר עתה להערביים לזרוע בשדותינו שלקחו (עוד לפני הסוכות) בחכירות, כי לבוא לעבוד את שדותינו עליהם לעבר דרך מושבתנו וזה נגד חקינו. ולכן אכרי פ"ת לא יזרעו בשנה הזאת את שדות הערביים והערביים לא יזרעו את שדותינו"[13].
ליפשיץ ציין שם עוד, כי רופא המושבה, ד"ר שטיין, אף העיר שגם אם המגפה תעבור בקרוב, יש עדיין סכנה להכניס ערבים מהכפרים בהם הייתה המגפה מפושטת. הבעיה שנוצרה הייתה אם כן כפולה. ניתן היתר לעבוד בשדות של גויים, אולם לא ניתן היה לגשת אליהן. מאידך לא ניתן היה לערבים החוכרים לעבד את שדות המזרע שהוחכרו להם בשטחי המושבה.
אולם דברי ליפשיץ לפיהם ניתן היתר לאנשי פתח תקווה לעיבוד שדות של גויים, מעוררים שאלה. יש אמנם לציין שדבר דומה הוזכר כבר בשנת תרמ"ח על ידי יהושע שטמפפר. הוא ציין אז כי אין בכוונת איכרי המושבה לעבד את שדותיהם בשנת השמיטה תרמ"ט, אולם רבים מאיכרי פתח תקוה סיכמו עם בעלי הכפרים הסמוכים על עיבוד שדותיהם:
הרבה מאתנו עשו חוזה עם בעלי כפרים מסביבותינו שנחרוש בשדותיהם לזרע קיץ למען נכין לנו כרב לתבואות החרף לשנה הבאה עלינו לטובה, אשר זה התר גמור על פי הפלחים שאומרים לנו "הלא אך אדמתכם תשבות ולא אתם ובהמתכם"[14].
גם מכאן משמע שניתן היתר ליהודים לעבוד בשדות גויים בשמיטה, וכבר תמה על דבריו אליעזר בן-יהודה שהעיר בציניות: "הכותב מצא התר לעבוד בשדות גוי על פי דברי הפלחים! פוסק חדש, שלא שערו כל הראשונים!"[15].
ואמנם מכמה מקורות עולה גישה מקילה לעבודה בשדות של גויים. בפסקי המהרי"ל דיסקין צוין, ככל הנראה בנוגע לשמיטת תרנ"ו: "והרב הגאון ר' נפתלי מיפו מסתפק, ואמר כי לדעתו אפשר להתיר לאיש עני שאין לו מה לאכול, לחרוש בשדה נכרי להיות כשכיר יום ולא כאריס. ולדעתי אסור. וצ"ע, ויש להתיישב"[16]. יש לציין גם את עמדת הרב דוד פרידמן מקרלין שהתנגד ערב שמיטת תרמ"ט למכירת האדמות לגויים, אך ציין שבשל הדוחק הגדול ניתן לדעתו, "אם יסכימו רוב חכמי ישראל בקיבוץ גדול", להתיר ליהודים לעבוד בשדות המצויות כבר בבעלות של גויים, כדעת ספר התרומה[17].
אך קשה אמנם לראות במקורות אלו מקור ברור לנעשה בפתח תקווה, בפרט שבמכתב לרבה של פתח תקווה, הרב אהרון אורלנסקי, ציין הרב נפתלי הרץ הלוי מיפו בערב שמיטת תרנ"ו: "לעבוד בקרקע הגוי לא התירו רבני ירושלים"[18]. שמא הכוונה הייתה בעיקר להתיר לקבל את רווחי יבול שנת השמיטה במצב שהיהודים בעיקר מספקים בשנה זו שוורים וזרעים והעבודה נעשית על ידי גויים, והרווח הניתן להם במציאות זו גדול יותר מאשר החכרה גמורה של הקרקע[19].
העבודה במטעים
בנוסף עורר ההסגר קשיים ושאלות הלכתיות בנוגע לעיבוד המטעים. המטעים, ובפרט ענף הגפן, היו המשאב הכלכלי העיקרי של רוב המושבות. בא' בכסלו תרס"ג (1.12.1902) דיווח ליפשיץ מפתח תקווה:
עבודת הכרמים הולכת וקרובה. הדאגה לעובדים ערביים הנצרכים להעבודות השונות נוקרת את מוח האכרים, ובפרט את בעלי הכרמים והפרדסים[20].
ממכתב של האגרונום בריל מ-19.12.1902 (ו' בכסלו תרס"ג) לשם-טוב פריינטה עולה שמציאות זו הביאה את איכרי המושבה לפנות לרבני ירושלים בבקשת היתר עבודה בגפנים:
הקולוניסטים [=תושבי המושבה] פנו בנובמבר האחרון בבקשה לרבנים בירושלים[21] כדי שיתירו להם לעשות בעצמם את כל המלאכות בגפנים, מפני שראו סיכון להשתמש בשירותי הערבים מחשש הדבקה. הרבנים נתנו תשובה שלילית. בשל תשובה זו הקולוניסטים החלו להעסיק את הערבים[22].
למעשה, הוכנסו ערבים גם למושבות אחרות בהן היו חסרות ידיים עובדות, ואולי זה מה שתרם להחלטת הרבנים. כך, במזכרת בתיה התלבטו כיצד לפעול בהגיע זמן העבודה בשדות, שכן היה חשש כבד שכפרי הערבים הסמוכים נגועים בכולרה[23]. באסיפה כללית של בני המושבה שהתקיימה במוצאי שבת ליל ט"ז בחשוון תרס"ג, "התייעצו אודות חרישת השדות הנחוצה להיות "בשנה זו" דוקא ע"י פועלים אינם יהודים", ולאחר דין ודברים הוחלט להביא פועלים ערבים רק ממקומות לא נגועים, ואחרי בידוד של 24 שעות. נקבע שכל איכר ידאג לכך שהפועלים לא יבואו במגע עם בני ביתו ועם פועלים אחרים, והעובר על התקנות ייענש[24]. בגדרה הוחלט בי"ט במרחשוון תרס"ג (19.10.1902),"שלא יקחו עתה הרבה ערבים לעבודת הכרמים רק ערבי אחד על כל נחלה ונחלה, ובתנאי שיהיו מכפר אשר היא בחזקת בריאה". על מעסיקיהם של הפועלים הוטל להשגיח שאלו לא יתקרבו למושבה ולבאר המים[25]. בראשון לציון הוחלט שהעובדים הערבים יגיעו רק לשטחים החקלאיים ויקבלו כלי עבודה שחוטאו, איכרי המושבה ישגיחו עליהם ממרחק של חמישה מטרים. כלי העבודה יחוטאו מדי יום, ובסוף יום העבודה הכפריים יחזרו לבתיהם[26].
בפועל לא פגעה כמעט מגפת הכולרה בעבודה במטעים, ובפרט בענף הגפן, שהיווה כאמור את המשאב הכלכלי העיקרי של רוב המושבות. אלו טופלו ככלל בצורה טובה, הן בשל העובדה שרבות מהמלאכות לא נדרשו בחודשי המגפה אלא לאחריה, הן בשל העובדה שחלק מהמלאכות הותר ליהודים לעשותן, והן בשל הכנסתם כאמור של פועלים ערבים עוד בזמן הסגר[27].
לעומת זאת יבולי השדה נפגעו יותר, אך המצב היה שונה במושבות השונות. לדוגמא בשתי מושבות המזרע העיקריות שבאזור יפו, פתח תקווה ומזכרת בתיה (עקרון), הוחכרו אדמות המזרע לערבים, בשנת השמיטה. ליפשיץ מפתח תקווה הזכיר בחודש שבט ש"לשדותינו בני חורין אנו בשנה הזאת, כי שנת השמיטה הכריחה אותנו לתת את השדות להערביים באריסות"[28]. לא ברור עד כמה יכלו הערבים לזרוע עתה את השדות בפתח תקווה, והאם טופלו על ידם או בעזרתם השדות עליהן סיכמו ערב השמיטה בכפרים הערביים. יהושע אייזנשטט-ברזילי ציין בי' באייר תרס"ג כי "מפני השמיטה לא זרעו בפ"ת כלל, אך את החציר הצומח על האדמה השובתת הם קוצרים, והוא מספוא טוב לבהמה"[29]. בדו"ח יק"א צוין שכתוצאה מן השמיטה יבול הפלחה בפתח תקווה כה קטן, עד שלא ניתן לתת נתונים משמעותיים[30]. עוד צוין בדו"ח שבפתח תקווה נזרעו בשנה זו 18 דונם טבק, וכי היבול הזעיר נבע מהאיחור בזריעה ובשל השמיטה, שכן ההיתר מרבני ירושלים הגיע באיחור. קשה לדעת באיזה היתר מדובר. בהמשך הדו"ח צוין שנעשו ניסיונות גידול נוספים במושבה, של טומבק (טבק לנרגילה) ואניס. קשה לדעת מי עמד מאחורי הניסיונות, ועל בסיס איזה היתר נעשו.
לעומת היבול המועט בשדות פתח תקווה, המציאות במושבה מזכרת בתיה (עקרון), ששדות המזרע שלה הוחכרו כולם לערבים, הייתה טובה בהרבה[31]. כך, בתיאור יבול תרס"ג ציין משה סמילנסקי מרחובות כי "השנה האחרונה הייתה שנת ברכה בעקרון. השעורים נתנו 17 מדה במקומות רבים"[32], ובדו"ח יק"א צוין, שבזכות המקצרות החדשות בוצע הקציר במהירות. שווי יבול התבואה: 32,080 פרנק (יבול השנה הקודמת היה שווה: 20,086.92 פרנק). וכי לאחר הקציר האיכרים עוסקים בזיבול שדותיהם להטבת השדות בשנים הבאות[33]. השאלה שהטרידה את איכרי מזכרת בתיה הייתה מה דין היבולים משנת תרס"ג לגבי הפרשת תרומות ומעשרות, כפי שתיאר אחד מבני המושבה בהחבצלת:
נדרשתי לאשר בקשוני איכרים אחדים, כי אשאל בעדם את השאלה הזאת, איך יתנהגו בדיני תרומות ומעשרות בשנה הזאת שנת השמיטה (אשר כל השדות מכורים לעכו"ם וגם נעבדים מהחל ועד כלה ע"י ערביים), ואיזה מעשרות יפרישו, מעשר שני או מעשר עני. לכן אמרתי והבטחתי להם לשאול שאלה פומבית ע"י מכתב עת החבצלת, ואקוה כי בודאי יתעוררו הרה"ג שיחי' להשיב על השאלה הזאת הנחוצה מאד לדעת, כי אנכי כבר שמעתי פסק הלכה מאיש אחד אשר הוציא הלכה מחיקו ויפסוק כי אין כל דין תרומ"ע נוהג בשנה זאת, רק מעשר עני. מזכרת בתיה היא עקרון, כ' סיון תרס"ג[34].
ביחס לשאלה זו או לדומותיה בשמיטה זו, ציין הרב אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים, האדר"ת, במכתב לראי"ה קוק:
פירות שביעית של המושבות צריכים להפריש מעשר שני, וכמדומה שכבר כתבתי מזה לכבוד גאונו נ"י שלדעתי היה נראה יותר להפריש מעשר שני, ואחר שדברתי עם הגאון ר' שמואל סלאנט נ"י הסכמנו לצוות להפריש שני המעשרות בתנאי, וכמו שעשה רבי עקיבא כהמבואר בירושלמי והובא בתוספות ר"ה י"ד ע"ב, ובזה יתוקן הכל[35].
סיכום
בשנת השמיטה תרס"ג התמודדו האיכרים היהודים בארץ במושבות הן בנזקי מגפת הכולרה שפגעה אז קשות בארץ והגבילה את הפעילות החקלאית והמשקית, והן בצורך לשמור מצוות השמיטה. סקרנו את המצב במושבות השפלה ואת הפעולות שנעשו ולא נעשו בהן בשנת תרס"ג, וניכר שלמרות הקשיים וחילוקי הדעות הצליחו רוב המתיישבים לסיים את שנת השמיטה בשלום לקראת שנים נוספות של מאמץ גדול ביישוב הארץ.
[1] ד' בראל, רוח רעה: מגפות הכולרה והתפתחות הרפואה בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים תשע"א, עמ' 90-80, 141-113.
[2] ראו שם, עמ' 87, 112, 116, 128-127.
[3] ראו שם, עמ' 157-142. על בני מושבות הגליל התחתון שמתו בטבריה, ראו שם, בעמ' 119, ובמאמרי "שמיטת תרס"ג ביבנאל: פרק בתולדות ההתיישבות היהודית בגליל התחתון", אורשת ח (תשע"ח), עמ' 57.
[4] בראל, רוח רעה, עמ' 113, 117, 151-150.
[5] שם, עמ' 149-144.
[6] על פי הנחייתו של הרב נפתלי הרץ הלוי נמכרו המטעים ערב שמיטה זו באופן מורכב. העצים נמכרו לגוי על מנת לעוקרן, בתוספת תנאי שאם יעבור הזמן הנקוב והלה לא יעקור אותן אזי ייקנו לו אדמות המטעים לשנתיים כבר מזמן המכירה. הרב נפתלי הרץ הלוי נפטר בי"ד בסיוון תרס"ב, והטיפול בנושא נמסר לחתנו הדיין הרב יוסף צבי הלוי, בתיאום עם רבני ירושלים האדר"ת והרב שמואל סלנט (ראו בספרי 'ובשנה השביעית', כרך ב, הר ברכה תשפ"א, עמ' 279-278, 284-283). ההנחיות שערך הרב יוסף צבי הלוי, היו בעיקרן ההוראות שהורה חותנו כבר ערב השמיטה הקודמת, ולפיהן המלאכות זיבול וחריש בכרמים, זמירת הענפים המיותרים, הרכבת הגפנים, נטיעת גפנים במקום אלו שמתו ונטיעת שתילים שהיו עד עתה במשתלה - תיעשינה רק על ידי גויים. המלאכות המותרות על ידי יהודים הן: זמירת בשינוי של הענפים נושאי הפרי, הכנת ההרכבות, קיצוץ ענפים מתחת להרכבה, וכן פיזור גופרית וחומרי סיכה להרחקת מזיקים (ראו שם, עמ' 284, 397-292).
[7] מדובר היה בהחכרת האדמות למספר שנים בהבלעת שנת השמיטה. ראו הדיון בנושא, שם, עמ' 285-284, 295-294.
[8] בשטר המכירה של מטעי פתח תקווה, שנערך בי"ב בתמוז תרס"ב לקראת שמיטת תרס"ג, צוינו הנתונים הבאים (לפי מספר עצים): 795,000 גפנים, 70,000 תפוזים, 6,500 זיתים, 2,600 שקדים ,וכן 15,000 עצי תות. ראו שם, עמ' 494. מידת הדונם המצוינת במאמר היא מידת הדונם התורכית, דהיינו: 919.3 מ"ר.
[9] שם, עמ' 266-263.
[10] השקפה, י"ד בחשוון תרס"ג (14.11.1902), עמ' 32. ב-9.11.1902 עדכן פקיד יק"א ביפו, ד"ר יצחק לוי, במברק את מנהל המושבות שם טוב פריינטה שישב בביירות, שהתמותה בכפרים הערביים שסביב פתח תקווה כה גבוהה עד שמקצתם שממו, והחשש של תושבי פתח תקווה מאימת המחלה גבר (בראל, רוח רעה, עמ' 150).
[11] הכוונה למושבת הטמפלרים הגרמנים שרונה, שבקרבת יפו.
[12] הארכיון הציוני המרכזי J15\6131. המסמך כתוב במקור בצרפתית.
[13] השקפה, כ"ח בחשוון תרס"ג (28.11.1902), עמ' 47.
[14] הנוהג המקובל היה לחכור קרקע לשנתיים כדי לזרוע בשנה הראשונה תבואות קיץ בלבד ("כראב"), כהכנת הקרקע לזריעת יבולי תבואות החורף, חיטה ושעורה, בשנה הבאה (ראו בספרי 'בשנה השביעית' כרך א, עמ' 43-42). מדברי שטמפפר יוצא שרבים מחקלאי פתח תקווה סיכמו עם הפלאחים הסמוכים על חכירת שדותיהם לשנים תרמ"ח-תרמ"ט, כשבשנת תרמ"ח נזרעו תבואות קיץ כהכנה לזריעת השדות בשנה הבאה בתבואות החורף העיקריות.
[15] הצבי, כ"א בשבט תרמ"ח (3.2.1888), עמ' לג.
[16] שו"ת מהרי"ל דיסקין, ירושלים תרע"א, סי' כז.
[17] ראו ר"ב ריבלין, "הגאון ר' דוד פרידמאן זצ"ל ושאלת השביעית", סיני נח (תשכ"ו), עמ' קמח-קמט; ר"א הנקין, "עובדות ומיתוסים בפולמוס השמיטה", עלוני ממרא, 121 (תשס"ח), עמ' 52, הע' 9.
[18] רי"ל פראנק ורש"ד רוזנטל (עורכים), הר המור: שביעית, ירושלים תשנ"ד, עמ' קיג.
[19] על היתר זה ראו בספרי 'ובשנה השביעית' כרך א, עמ' 11-10, 31.
[20] השקפה, ה' בכסלו תרס"ג (5.12.1902), עמ' 56. והשוו לחששות דומים בראשון לציון: "אחרי הגשמים צריך לעבד את הכרמים, צריך לעדר מסביב לאילנות, ואנו שואלים את עצמנו מי, מי יעשה לנו כל אלה, אם הערבים בכפרים ימותו, אם הנשארים לא יוכלו לבוא אלינו יען אנחנו עצמנו אוסרים עליהם הכניסה" (השקפה, כ"א במרחשוון תרס"ג (21.11.1902), עמ' 40).
[21] הכוונה מסתמא בעיקר לאדר"ת ולרב שמואל סלנט.
[22] הארכיון הציוני המרכזי J15\6122.
[23] כבר ב-6.10.1902 (ה' בתשרי תרס"ג) פנו נציגי המושבה לפקיד ד"ר יצחק לוי ביפו, והודיעו לו שבכפר עקיר הסמוך היו 15 מתים מתחילת החודש מסימפטומים הדומים לכולרה, וביקשו שידווח על כך לממשל ביפו. בדיקה שערכו רופאים מטעם הממשל יומיים אחר כך לא מצאה עדויות לכך, אולם הרופאים חששו שנפגעי הכולרה הוסתרו, ויעצו לתושבי מזכרת בתיה למנוע כניסת ערבים מהכפר למושבה (בראל, רוח רעה, עמ' 85-84). באספה כללית שנערכה בי"ב בתשרי תרס"ג (13.10.1902) נדונה השאלה אם לפתוח את הסגר כדי שהאיכרים יוכלו להביא אבנים לבניית הרפתות. ברוב דעות הוחלט "כי הקרנטין ישאר כמקדם", והאבנים יובאו אחרי חג הסוכות בעגלות האיכרים, אך על ידי הבנאים בלבד (ארכיון תנועת העבודה, מכון לבון, ספר הפרוטוקולים של מזכרת בתיה, 312-384 IV, עמ' 19).
[24] ארכיון תנועת העבודה, שם, עמ' 20-19.
[25] ארכיון הבילויים לתולדות גדרה, ספר הפרוטוקולים, פרוטוקול 207, מיום ד' י"ט בחשוון תרס"ג; בראל, רוח רעה, עמ' 85.
[26] השקפה, י"ט בכסלו תרס"ג (19.12.1902), עמ' 77-76.
[27] שטח הגפנים שעובד בשנת תרס"ג במושבות באזור יפו, עמד על 16,495 דונם, יבול הענבים היה בשיעור של למעלה ממיליון ק"ג (26,691.4 קנטר), בשווי 688,263.9 פרנק. ראו הנתונים בספרי 'ובשנה השביעית' כרך ב, עמ' 290-289.
[28] השקפה, כ"ג בשבט (20.2.1903), עמ' 153.
[29] המליץ, כ"ה בתשרי תרס"ד (16.8.1903), עמ' 3.
[30]. דו"ח יק"א (Rapport annuel de l'administration centrale au conseil d'aministration, presenté a l'assemblé générale.:International Jewish Organizations) לשנת 1903, עמ' 75-74. זאת לעומת הדיווחים מן השנים הקודמות. 26,450 פרנק בשנת 1902 ו-12,695 פרנק בשנת 1901 (דו"ח יק"א לשנת 1902, עמ' 43).
[31] שתי מושבות המזרע העיקריות באזור יפו היו פתח תקווה ומזכרת בתיה. במושבות רחובות, ראשון לציון, נס ציונה (ואדי חנין) היו שטחי הפלחה בכלל מועטים ביותר. בגדרה נזרע בשנת תרס"ג שטח של כ-660 דונם שהניב יבול בשווי 1000 פרנק (ראו דו"ח יק"א לשנת 1903, עמ' 64).
[32] הזמן, ט"ז בטבת תרס"ד (4.1.1904), עמ' 2.
[33] ראו דו"ח יק"א, לשנת 1902, עמ' 43, ולשנת 1903, עמ' 73.
[34] חבצלת, כ"ד בסיוון תרס"ג (19.6.1903), עמ' רכח. חתום "בן הרואה".
[35] אגרות האדר"ת, נספח לספרו של הראי"ה קוק, אדר היקר ועקבי הצאן, ירושלים תשכ"ז, אגרת טו. האדר"ת ציין את הדברים גם בספרו "שבח הארץ". ראו רי"ל פראנק ורש"ד רוזנטל (עורכים), הר המור, כרך ו, ירושלים תדש"מ, "חידושים ופסקים בעניני תרו"מ - רבי שמואל סלנט", עמ' 28.