"חנוך לנער על פי דרכו": מבט חינוכי על רצף הסיפורים בראש מסכת פסחים העוסק בלשון נקייה / ליאור זיו

הורדת קובץ PDF

ליאור זיו

"חנוך לנער על פי דרכו"

מבט חינוכי על רצף הסיפורים בראש מסכת פסחים העוסק בלשון נקייה

 

בדף ג, ב של מסכת פסחים (שאנו מסיימים עתה בדף היומי) עוסקת הגמרא בעניין חשיבות השימוש בלשון נקייה. לאחר שהגמרא מסיקה כי אין להשתמש בלשון מגונה אלא יש לברור לשון נקייה, מובאים שלושה סיפורים רצופים בעלי מכנה משותף ומִבנה זהה[1], שבהם מסופר על אנשים המביעים את דעתם בעניין מסויים, חלקם משתמשים בלשון נקייה וחלקם בלשון שאינה נקייה, ולדבריהם מוצגת התייחסות מצד הסמכות הגבוהה מהם.

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב, חד אמר שויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן, וחד אמר שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן, ולא אישתעי רב בהדי דהאיך. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי וחד מינייהו רבי יוחנן, חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. הנהו תלתא כהני, חד אמר להו הגיעני כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

 

בסיפור הראשון מסופר על שני תלמידים שישבו לפני רב ודיברו על כך שהסוגייה שלמדו הייתה קשה, אולם כל אחד מהם תיאר את קושי הסוגייה בצורה שונה. התלמיד הראשון השתמש בלשון שאינה נקייה, ואמר שהסוגייה הפכה אותו להיות עייף[2] כחזיר[3]. מעבר לכך שהחזיר הינו בעל חיים שאינו כשר למאכל, הוא מסמל ביהדות דבר משוקץ ומתועב[4], וזו לשון שאינה נקייה. לעומתו התלמיד השני השתמש בלשון נקייה, ואמר שהסוגייה הפכה אותו להיות עייף כגדי - בעל חיים כשר, עדין וטהור. בסיפור השני מסופר על שני תלמידים ששאלו שאלה זהה בדיני טומאה וטהרה. הראשון שאל בלשון נקייה "מפני מה אין מוסקין בטהרה", ואילו השני שאל: "מפני מה מוסקין בטומאה". בסיפור השלישי מסופר על שלושה כהנים שתיארו את הכמות הקטנה שקיבלו מלחם הפנים, וכל אחד מהם המחיש לחבריו את הכמות על ידי משל. שני הכהנים הראשונים השתמשו במשל בשפה נקייה, אחד אמר "הגיעני כפוֹל" והשני אמר "הגיעני כזית", לעומתם הכהן השלישי השתמש בשפה שאינה נקייה: "הגיעני כזנב הלטאה"[5].

והנה מתברר שההתייחסות לאמירות מצד הרב שונה בכל אחד מהסיפורים. בסיפור הראשון תגובת רב היא: "ולא אישתעי רב בהדי דהאיך", רב החליט להתעלם מאותו תלמיד. ניתן לפרש התעלמות זו בחומרא כניתוק מגע מוחלט, כנידוי[6], אולם יתכן שמדובר כאן על "פעמים שאתה מתעלם"[7] כמו בדיני אבידה, והכוונה שרב התעלם מהסיפור, עשה עצמו כאינו יודע. בסיפור השני הרב[8] אמר: "מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל". הרב בחר להתעלם מדבריו הבוטים של התלמיד השני ולשבח את התלמיד הראשון על ידי שצפה את עתידו הטוב של השומר על לשון נקייה[9]. דרך התבטאותו מעידה על היותו תלמיד חכם שאינו רק ידען - אלא גם בעל מידות[10].

להבדיל מהסיפור הראשון בו נידו או התעלמו מהתלמיד שהשתמש בלשון שאינה נקייה, ולהבדיל מן הסיפור השני בו עודדו את התלמיד שהשתמש בלשון נקייה, בסיפור השלישי התעלמו מהכהנים ששמרו על לשונם ודיברו בלשון נקייה, והתמקדו בהתבטאותו הבוטה של השלישי: "בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול". לא יושם כאן הכלל "פעמים שאתה מתעלם", אדרבה, הקפידו להתייחס למעשיו ולפעול בהתאם להם.

אין אנו יודעים מה גרם לתגובות השונות למקרים הדומים. יתכן שבסיפור הראשון התלמיד היה בעל פגם מוסרי גדול ומשום כך רב נידה אותו, או להיפך הוא היה תלמיד צעיר ולכן הרב התעלם מדבריו. אולי בגלל שדיבר דברי גנאי על עצמו לא היה ראוי ליחס מכבד. אולי התלמיד שישב לפני הרב בסיפור השני רק התחיל לתקן את מידותיו, משום כך לא רצה הרב לגעור בו אלא רק עודד את חברו. שמא בסיפור השלישי הקפידו עם הכהן שהמשיל משל שאינו ראוי, כיוון שעִם הכהנים צריך להקפיד יותר בהיותם משרתי עליון. יתכנו הסברים שונים. אולם ברור שהתגובות הותאמו לזמן, למקום ולמצב הנתון של כל אחד מהמשתתפים.

דומה שרצף שלושת הסיפורים העוסקים בעניין חשיבות השימוש בלשון נקייה מזמין אותנו לשים לב גם לעניין התגובות השונות למעשה זהה[11]. התגובה של המחנך צריכה להשתנות בהתאם למתחנך ולמצבו, לזמן ולמקום. בחינוך, אין, ולא יכולה להיות, דרך אחת לתגובה. יתכן שזהו המסר המשמעותי הנלמד מרצף הסיפורים העוסקים בחשיבות הלשון הנקייה[12].