המעין

עוד על חיבור ספר הזֹהר / הרב יהושע ענבל

הורדת קובץ PDF

הרב יהושע ענבל

עוד על חיבור ספר הזהר

דומה שבתחום זה כבר נאמר כל מה שיכול היה להיאמר. ומאידך גיסא אחרי ריבוי הדיונים נותרנו בנקודת ההתחלה. אין שום הסבר משביע רצון לדרך בה הופיע והתגלה הזהר.

לפני שאפרט את השערתי אקדים את המובן מאליו לרבים (אם כי לא לכולם), שיש להפריד הפרדה גמורה בין תורת הקבלה, ובין החקירה ההיסטורית על פרסום הזהר. היסטוריונים יכולים לעסוק בחלק ההיסטורי של גילוי ופרסום ספרים, השוואת לשונות וביטויים, ועל ידי זה לחקור מאורעות ביבליוגרפיים. אך העיסוק בתורת הקבלה עצמה הוא עיסוק בחכמת האלוהות שנמסר לחכמי וגדולי הדורות, שהם אלו שראו בזהר אור גדול של חכמת האלוהות, וקבעו שממנו יסוד ופינה לכל החכמה הזו. אין ההערכה וההערצה לחכמה הזו תלויים כלל במחקר ההיסטורי, אלא אך ורק בהכרעת הראשונים כמלאכים.

אף מאמרי זה עניין לו לחלק ההיסטורי בלבד, ואין לו שום השלכות על מעמדה של תורת הקבלה. וכנודע, גם החכמים שטענו שהזהר כולו מאוחר, כמו היעב"ץ למשל, קבלו את תורת הקבלה כיסוד מרכזי בהבנת התורה והנביאים והברית בין ישראל לה', ובהבנת מידות והנהגות הבורא. גם האחרונים (הנודע ביהודה והחתם סופר ותלמידיהם ועוד) שהדגישו שיש בתורת הקבלה גם חכמה אנושית, לא התווכחו על קדושתה ומרכזיותה של חכמת הקבלה במסורת ישראל[1].

רוב ככל המחקרים האקדמאיים בענייני הזוהר והקבלה נגועים בדעות קדומות ופרשנויות כפרניות לעצם הנושא של תורת האלוהות. אין ספק כי מי שאינו מאמין בבורא עצמו, מחקריו על תורת האלוהות כחרס הנשבר הם חשובים בעיני המאמינים. וכפי שכותב פרופסור אמנון שילוח בכנות[2]: "שאלת מחברו של הזהר, שנתקדש במשך דורות רבים באומה, לא נפתרה עד היום. המבקרים שהתייחסו בזלזול לקבלה לא יכלו לערוך חקירה יסודית על הזוהר". נכון הדבר שמחקרי גרשום שלום ורבים מתלמידיו באים ליצור אנטיתזה לקבלה, ולהזהיר כביכול מן המשיחיות שבה, ואילו מחקרי ליבס ומרוז ואחרים באים מתוך חיבה והערכה לגישה המיסטית היהודית. אבל כשאנו עוסקים בבירור בין אמונה לכפירה אין הבדל בין סוגי הכופרים, החביבים והלא חביבים כאחד, כולם באותו צד של המחיצה.

כפי שכתבתי לעיל, המחקר כיום, למרות שפע הידיעות והחקירות, חזר לנקודת ההתחלה מבחינת פתרון התעלומה של חיבור הזהר. מתחילה פשוט היה לכל משכילי גליציה שרבי משה די ליאון (רמד"ל) הוא מחבר הזהר ואין זולתו, כל זאת ידעו והבינו עוד לפני שהתחילו להתפתח כלי מחקר כל שהם. לאחר מכן בא גרשום שלום והטיל ספק בדבר, ושוב מסיבות שלא התחוורו פנה לאחור והטיל את כל כובד משקלו לייחס את הזהר לרמד"ל. תלמידו ישעיה תשבי קיבל ממנו, והטיל את כל כובד כרכי חיבוריו כדי לשכנע אותנו שהזהר נכתב ע"י "חבורת מקובלים במאה ה-13". ליבס תלמידם מחזק את הטענה כי לא יתכן שאדם אחד חיברו. מרוז טוענת שמבחינה עובדתית הזהר נכתב בצורות רבות מאוד ובגירסאות רבות מאוד החל מהמאה ה-11. דניאל אברמס כותב שכל הדיבור על 'מחבר' לספר הזהר הוא אנכרוניסטי, כי מבחינה עובדתית אין 'ספר זהר' אחד אלא קיימות גירסאות רבות מאוד שלו, וקטעים מהזהר מצוטטים במקורות שונים לפני רמד"ל.

פרופסורים אלו ואחרים התווכחו עד הנץ איילת השחר איך ואיפה פעלה 'חבורת המקובלים' הזו, אבל לא העלו שום קצה חוט כדי להשיב על השאלה מהיכן זרח האור הגדול של הזהר? די ברור שאחרי שנכתב עיקר הזהר יכלו חכמים להרחיבו על פי דרכו, כמו החלקים בזהר המכונים 'זהר חדש' ו'תיקוני הזהר'. אבל אחרי שאנחנו רואים בבירור את שלשלת הקבלה בדורותיו של הרמב"ן, רבותיו שקדמוהו, ותלמידיו ותלמידי תלמידיו אחריו, שנמשכת בצורה היסטורית וברורה, עם סגנון ואופי מהודקים ומובחנים, עקב בצד אגודל, נותרת בכל עוצמתה השאלה מהיכן הגיע המפץ הגדול והעצום הזה?

ג"ש ניסה להסביר את תולדות הרוח כתוצאה של מאורעות היסטוריים ופוליטיים, וכבר היכוהו על קודקודו המלומדים הבאים אחריו[3], כעין שהיכה קויפמן את התיאולוגים הגרמנים שהתיימרו להסביר את כל יצירות הרוח הישראליות, ואף את הנבואה האלוהית, במאורעות פוליטיים. על משקל דברי יש"ר: קינה היא לחוקרי הקבלה, ותהי לקינה, אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, אין הבור מתמלא מחולייתו ואין הזהר מוסבר מתוך מחקרו.

ובאמת, קושיה זו מנקרת כיתושו של טיטוס בלב כל חכם לב - האם יש זיקה בין התקבלות הזהר כיסוד לחכמת האמת, ובין הסיפור ההיסטורי על התגלותו? כלומר, האם החכמים בדורו של רמד"ל האמינו לאיזה שהוא תיאור היסטורי של גילוי כתב יד שהיה נראה להם אמין, ולכן קיבלו את הזהר כמייצג של חכמת האלוהות - או שמא ההחלטה הזו מנותקת לגמרי מהסיפור ההיסטורי, והיא קשורה בתוכנו של הזהר בלבד? ובמילים אחרות: הייתכן שמישהו, חכם ככל שיהיה, בא וטען 'מצאתי כתב יד של רשב"י', והחכמים שבאותו הדור האמינו לכך כפתיים לכל דבר? והרי כל כך הרבה כתבים פסבדואפיגרפיים ידועים ומוכרים לנו ובוודאי היו מוכרים גם לקדמונינו, והרבה קודם לרמד"ל התפרסמו עשרות ספרים פסבדואפיגרפיים מיוחסים לחכמינו הקדמונים, והספרים האלו לא יצרו שום יחס מיוחד, לא שינו את התפיסה הדתית של הכלל, והבאים אחריהם לא חששו גם לבקר אותם, ולעיתים התייחסו אליהם בסלחנות.

גם הרשב"א ידע על קיומם, ואעפ"כ אין להם מקום משמעותי במשנתו. ואלו דבריו (שו"ת ח"א סי' תקמח)[4]:

ישראל נוחלי דת האמת, בני יעקב איש אמת, כולו זרע אמת, נוח להם לסבול עול גלות ומה שיגיעם, מהאמין בדבר עד שיחקרו חקירה רבה, חקירה אחר חקירה, להסיר כל סיג מהדברים הנאמרים להם, ואפילו במה שיראה להם שהוא אות ומופת.

 

הרשב"א נלחם עד חורמה, בתקיפות וקיצוניות יוצאת דופן, בנביא אווילה וברבי אברהם אבולעפיה ועוד, וביטל את כל ההגות הקבלית שלהם כעפרא דארעא, וכלום תלמידיו ותלמידי תלמידיו, כמו רבינו בחיי או רבי יצחק דמן עכו, היו כה פתאים, עד שהמירו כל מה שהיה ידוע להם (גם בקבלה גופא הרי כבר הייתה להם משנה קבלית שקיבלו מרבותיהם) תמורת סיפור על מישהו שמצא כתב יד? ר' יצחק דמן עכו נסע כנודע לספרד להתחקות על תולדות ספר הזהר, ואף כתב דו"ח מפורט על המסע, אלא שחלקו האחרון של הדו"ח, בו מתואר מה הביא אותו למסקנה לקבל את הזהר כחיבור הקשור ברשב"י, לא הגיע לידינו[5]. ובכן החידה בעינה עומדת: האם יתכן שהתרחש איזה שהוא 'סיפור', שהיה בו כדי לשכנע את גדולי וחכמי הדור, שהיה בהחלט דור דעה, בדבר אמיתות הזהר? הייתכן שיש כאן משהו שאנחנו לא יודעים?

* * *

ברצוני להציע הצעה נועזת, המנסה לבחון מחדש אגדות עממיות ולהציג אותן כמייצגות התרחשויות. אנסה לקרוא מחדש את המסורות העממיות על גילוי הזהר ללא דעות קדומות.

החיד"א מצא ב'זוהר כתב יד ישן נושן', שהיה שייך למהר"ם זכות כמין קולופון המתאר את תולדות הזהר (שם הגדולים ערך זהר):

כשמת רשב"י ורבי אלעזר בנו וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה, עד שהיקרה ה' לפני מלך אחד ממלכי מזרח שציווה לחפור במקום אחד על עסקי ממון, ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזהר. ושלח למלכי אדום, ולא ידעו ולא יבינו. שלח אחר היהודים, באו אצלו וראו הספר, ואמרו לו אדונינו המלך, זה הספר עשהו חכם אחד והוא עמוק ואין אנו מבינים אותו. אמר להם וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו, אמרו לו יש במדינת טוליטילא. והמלך שלח הספרים עם גיבוריו לטוליטילא, וכשראוהו חכמי טוליטילא שמחו בו שמחה גדולה ושלחו למלך מתנות רבות, ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל. עד כאן מצאתי כתוב מהרב הנזכר.

 

בניגוד לטענה הרווחת לפעמים אצל אפולוגטיקנים של הקבלה שחכמת הזהר הייתה קיימת כל השנים כמסורת סודית שלא פסקה, מתארת המסורת הזו שכשמת רשב"י ור"א בנו "אבדה חכמת הקבלה" (הכוונה לחכמת הזהר, שהיא הרבה יותר רחבה ומקיפה, מתורת הקבלה שהייתה ביד היחידים בתקופה שעד גילוי הזהר).

אגדה נוספת מפרשת מהו המקום בו מצא המלך את הזהר (ספר יוחסין לרבי אברהם זכות, ספרד לפני הגירוש):

בשנת ה' אלפים נ' נמצאו כיתות אנשים שאמרו כי דברי הזהר אשר הם בלשון ירושלמי הם דברי רשב"י, אבל את אשר בלשון הקודש אינם דבריו. וי"א שהרמב"ן מצאו בא"י ושלחו לקטלוניא.

 

גם המקור הקודם מייחס את גילוי הזהר ל'מלך ממלכי מזרח', כלומר לא באיזור ספרד, ולפיו הראשונים לבדוק את המציאה היו 'מלכי אדום', (כנראה שליטי הממלכה הביזנטית ששלטו אז בא"י). אך האגדה הזו כבר מקשרת במפורש את המציאה לארץ ישראל[6].

יש לשים לב, כי הטקסט הזה שר"א זכות מצטט, טקסט הקודם לדור הגירוש ומתאר את הלך הרוח בזמן גילוי הזהר, כבר מבחין בין חלקים בזהר, שפות שונות ומחברים שונים. מכיון שלא ידוע לנו על מחקר זהר קדום שהיה בספרד שקודם הגירוש, יש להניח כי ההבחנה הזו היא חלק מהמסורת העממית, כלומר שהיא מייצגת חלק מהידע שעבר מפה לאוזן בזמן גילוי הזהר. לא מדובר על תוצאה מחקרית שהשיגו חוקרים מאוחרים מתוך ניתוח פילולוגי.

חשוב לזכור, שר"א זכות עצמו, שהיה רציונליסט ואיש מדע מפורסם, מבטל את כל הפקפוקים שהוא מצטט, וכותב: "סתם ספרי רבי שמעון. וכן ספר הזהר המאיר לכל העולם, הנקרא מדרש יהי אור, שהוא מסודות התורה והקבלה, כינוהו על שמו אע"פ שהוא לא עשאו, כיון שתלמידיו ובנו ותלמידי תלמידיו עשוהו על [פי] מה שקבלו ממנו". גם זה לא נבע מתוך אמונה במקובלים לא ידועים לנו, אלא כנראה מתוך היכרות עם הדעה הרווחת בזמנו[7]. מרן הב"י שהיה ממגורשי ספרד משלב כמה וכמה מדברי הזהר בחיבורו הגדול להלכה, והרי חלק הארי של הבית יוסף נכתב כנודע לפני שעלה לצפת, ולפני שהכיר את מקובליה.

ההנחה הפשוטה הזו, שהזהר הוא יצירת דורות, נמצאת אצל עוד חכם מחכמי ספרד שלפני הגירוש, רבי ישראל אלנקווה, תלמידו של הרא"ש (מצוטט ברב פעלים לר"א בן הגר"א ערך זהר):

כינוהו על שם רשב"י, אף שלא עשהו רק תלמידי תלמידיו חיברו על פי מה שקיבלו ממנו... נתחבר הזהר מרשב"י אחרי מותו מתלמידי תלמידיו".

פרט מעניין נוסף, מובא מפי השמועה בספר שלשלת הקבלה:

וקיבלתי על פה שזה החיבור הוא כ"כ גדול הכמות, שאם היה נמצא כולו יחד היה משאת גמל...

המחבר לא מפרט על מהימנותו של המקור שמסר לו מידע זה בעל פה, אבל בהתחשב בכך שר"ג אבן יחיא, מחברו של ספר שלשלת הקבלה, היה בן זמנו של הב"י בקירוב, וגם הוא השתייך למשפחה של מגורשי ספרד, אפשר להתייחס גם לאגדה זו, בזהירות, כראויה להיזכר.

שמועה נוספת, מאוחרת בהרבה, מוזכרת ע"י החכם הידוע יש"ר מקנדיא בספרו 'מצרף לחכמה'. הוא כותב שהוא שמע מפי 'מגידי אמת' שבשנת ש"פ, כשבזזו הספרדים את העיר היידלברג, לקחו מהאקדמיה כמה אלפי ספרים, וביניהם ספרי קודש על קלף ובכללם ספר הזהר על כל עשרים וארבע (כלומר על כל התנ"ך) 'משא סבל', ושלחו את הספרים לחשמנים ולדוכסים. בשנת ש"פ יש"ר עצמו היה בן שלושים. ואכן לפי הידוע כיום בשנת שפ"ב כבש הרוזן טילי הקתולי את היידלברג מידי הפרוטסטנטים, בזז את ספריית פאלטינה המפורסמת, ושיגר את ספריה כמתנה לאפיפיור. סביר מאוד שעל האירוע הזה מדבר יש"ר, והכינוי 'ספרדים' מתקשר למעורבות של פליפה הרביעי מלך ספרד במאבק נגד הפרוטסטנטים בגרמניה[8]. אם אכן גם כיום ישנם כתבי יד זוהריים במה שנשאר מספריית פלאטינה שבוותיקן, הרי עדותם של 'מגידי האמת' הנ"ל הקדימה את המחקר בהרבה. גם אם כיום לא ניתנים לאיתור קטעי זהר בספריה זו, סביר שאכן העדות נכונה היא. ידוע שבמהלך הביזה לא שרדה כל הספריה, וייתכן גם שחלק מכתבי היד הבזוזים הועברו למקומות אחרים.

ובכן, אם לסכם את המסורת העממית, סיפרו בספרד שלפני הגירוש כי ספר הזהר לא היה ידוע איש מפי איש, אלא הוא נמצא באדמת ארץ ישראל[9], ובמציאה הייתה מעורבות של גופים נוצריים כל שהם. הזהר נמצא כקונטרסים נפרדים, שחלקם קשורים ברשב"י וחלקם ניתן לייחס לתלמידיו ותלמידי תלמידיו. כמות החומר הייתה עצומה, אם יקבצו את כולו – יעלה למשא גמל.

האם יש טעם לייחס משמעות לסיפורים אלו? בעיני המשכילים ברור היה שמדובר באגדות מגוחכות, אטיולוגיה שבאה להסביר בדיעבד את קדושת הזהר. לא נצטט כאן את ביטוייהם הארסיים של גרץ ומייזס, ונסתפק באיזכור לגלוגו של שד"ל על הנושא (ויכוח על הקבלה עמ' 119):

ואתה אל תחשוב כי בעל ספר הזהר היה הראשון אשר מצא את התחבולה הזאת, כי כבר נעשה כדבר הזה קרוב לזמנו וקרוב למקומו. כי אמנם ידוע תדע כי בשנת שלוש לאלף השישי יהודי אחד בעיר טוליטולה בהיותו חופר בהר להרחיב כרמו מצא (כך אומרים) בתוך הסלע ספר כתוב בשלוש לשונות, לשון הקודש לשון יוני ולשון רומי, והיה כולל כל מה שהיה ושיהיה מאדם  עד סוף העולם, והיה כתוב בו כי בן האל יוולד ממרים הבתולה...

דומה שכך יגיב כל אדם המנסה לחקור מבחינה היסטורית את המאורעות שאירעו על פי הסיפורים הנ"ל סביב למציאת הזהר. הסיפור על כתבים שנמצאים בתוך מערה מזכיר את סיפוריו של מוחמד[10], ודרך הסיפור הנוצרי שמביא שד"ל אנו נזכרים בכתבים ה'קדושים' ש'מצא' מייסד כת המורמונים במערה נידחת רק לפני כמאתיים שנה. המבדיל בין קודש לחול יבדיל בין אמונות טפלות של עובדי עבודה זרה, ובין תורתנו הקדושה שאינה מיוסדת על בדותות ועל 'מציאוֹת'[11].

ההכחשה של חכמת הקבלה ע"י ראשוני המשכילים, שכמנהגם בירכו על המוגמר עוד לפני שנפתח קוף המחט הראשון של מחקר אמיתי, הייתה חפה כמעט לחלוטין מיֶדע על ימי הבית השני מעבר למצוי בספרות חז"ל ובכתבי יוספוס. כיום מוסכם הדבר שבימי התנאים כבר הייתה תורת אלוהות סדורה בידי חכמים, וכלשונו של יוסף דן תלמידו של ג"ש (במאמרו "משנתו ההיסטורית של גרשום שלום", ציון מז תשמ"ב):

מחקרו הכרונולוגי המפורט של שלום בתחום זה (שעליו הוסיף פרופ' שאול ליברמן ז"ל) הוכיח כי יסודותיה של המיסטיקה העברית הקדומה הונחו באותה תקופה שבה נתגבשה המשנה, וכי הממד המיסטי הוא ממד רב משמעות להבנתן של אגדות שבתלמוד ופרשיות רבות בספרות המדרש.

אמנם, אי אפשר להתחמק מהקביעה הבולטת של ספר יוחסין ש'אבדה חכמת הקבלה', שכן אין שום המשך ישיר מהמשנה הסדורה שעמדה מאחורי מאמרים שהובאו בתלמוד, ואפילו לא מספרות ההיכלות והמרכבה. הקבלה שמופיעה בכתובים אחרי תקופת הגאונים שונה לא רק במושגיה אלא גם במידותיה. היא אינה המשך והרחבה של דברי הקודמים כדרך שהרחיבו הראשונים את התלמוד, אלא כגילויים והבלחות של סודות נשגבים. אין המשכיות. ואחר כל זה, בא המפץ הגדול של הזהר ומקרין על כל העולם כולו פרץ כביר של אור ואנרגיה רוחנית.

כיצד ניתן להסביר זאת?

יש לנו שפע של מקורות על הכיתות הגנוסטיות שפעלו בימי הבית השני, ג"ש כינה את תורת הסוד של חז"ל 'גנוסיס יהודית', והבאים אחריו הבהירו שמדובר בכינוי בעלמא, כלומר הנחות היסוד של הגנוסיס שנמצא אצל אבות הכנסיה שונות ממקורותיה ביהדות. אם כן, מבחינה היסטורית מקומו של ספר הזהר מקביל לימי חז"ל, וכנגד הגנוסיס הנוצרית הייתה השקפה יהודית מסורתית, שהרי יסודות הגנוסיס נטועים עמוק בתוככי תקופת הבית השני, ואף הכיתות היהודיות הפורשות עסקו רבות בפיתוח תורת גנוסטיות משלהם. אין תורת הסוד נטע זר ביהדות, אלא להיפך, בראשית הייתה תורת סוד עברית מקורית.

הבה ננסה ללמוד לקח לדורות עד כמה לפעמים ידע עממי יכול לייצג מציאות אמיתית, שעולה על כל דמיון. לפני כ-180 שנה, בשנת תרמ"ג, פרסם סוחר העתיקות המשומד מוזס וילהלם שפירא כי בידיו 15 מגילות קלף קדומות שרכש מבדואים שמצאו אותן במערה באזור ים המלח, ובהן נוסח עתיק של עשרת הדברות. הוא תיארך את המגילות למאה השביעית לפנה"ס (לקראת סוף ימי הבית הראשון). החוקר הצרפתי הידוע שארל קלרמון-גנו התבקש לבדוק את טענותיו, והוא 'בדק את הנושא לעומק' והגיע למסקנה כי המגילות מזויפות. הסוחר שפירא התאבד כעבור מספר חודשים, והמגילות שרצה למכור אבדו. אף אחד לא העלה על דעתו באותו זמן שייתכן קיומם של עותקים מקראיים הקודמים באלף שנים ויותר לכתב יד לנינגרד, שנחשב אז לתנ"ך הקדום ביותר (משנת 1000 לספירה). סביר גם להניח שקלרמון-גנו לא באמת בדק ברצינות טענה שנשמעה כה פנטסטית בזמנו. אך כאשר כמה עשרות שנים לאחר מכן התגלו מגילות ים המלח ובהם מאות רבות של עותקים קדומים מתוך כל ספרי המקרא, מניחים עתה ששפירא החזיק בממצא אמיתי. לו היה בודה את הדברים מליבו לא היה מעלה בדעתו שבדואים באיזור ים המלח יסחרו בעתיד בקטעי מגילות גנוזות שמכילים עותקים קדומים מאוד מן המקרא. זייפן מזייף ממצא שהגיוני למוצאו, ומנסה לצייר סביבו סיפור הגיוני (שפירא אמנם היה זייפן, וזה הוכח במקרים אחרים, אך הוא היה גם סוחר עתיקות...).

והנה עוד בתקופות קדומות מאד נפוצו אגדות על מגילות מקראיות שהיו טמונות במערות באיזור ים המלח ונחשפו מדי פעם. אוריגינס, מאבות הכנסיה, מתאר במאה השלישית איך מצא נוסח עתיק של ספר תהילים: "הנוסח השישי נמצא יחד עם ספרים אחרים עבריים ויוונים בכד חרס ליד יריחו בימי שלטונו של אנטוניוס בן סוורוס". אוסביוס מתאר בספרו "היסטוריה כנסייתית": "אוריגנס רכש כתבים מקוריים באותיות עבריות שרווחו בין היהודים. כן התחקה על עקבות התרגומים האחרים של כתבי הקודש, מחוץ לשבעים, וגילה אחדים השונים מן המקובל… והעלה אותם מחדש לאור העולם לאחר שהיו גנוזים ימים רבים במקומות סתר בלתי ידועים".

גם במאה התשיעית עדיין סופר מפה לאוזן על מגילות מקראיות עתיקות: טימותיאוס הראשון, הפטריארך של סלאוקיה, כתב ששמע מפי יהודים משומדים על מספר ספרים שנתגלו כעשר שנים לפני כן "בתוך מבנה חצוב בסלע ליד יריחו", ובהם ספרי תנ"ך וספרים אחרים הכתובים בעברית. "היהודים נהרו למקום בהמוניהם ומצאו ספרי תנ"ך וספרים אחרים הכתובים בכתב העברי". אחד היהודים, שהיה "מלומד הבקי בספרות", סיפר לתימוטיאוס שמצא בספרים "למעלה ממאתיים מזמורי תהלים לדוד". אף לא אחד מהחוקרים לקח סיפורים אלו ברצינות.

בעת החדשה התברר שלסיפורים אלו יש בסיס מוצק. העתק מ'ברית דמשק', שמוכרת לנו מהמגילות הגנוזות, נתגלה בגניזת קהיר. הקראי קירקיסאני באחד מספריו מתאר את הכיתות השונות ביהדות הקדומה, וביניהן הוא מזכיר את "כת המערות", המכונה כך "מפני שספריהם נמצאו במערה". קירקיסאני מציין שכת זו נבדלה מיתר הכיתות בכך שיש לה לוח שנה מיוחד, וספריה עוסקים בין השאר גם בפירושים שונים ומוזרים של כתבי הקודש. ישנן עדויות ברורות שבידי ראשוני הקראות היו כתבים רבים המוכרים לנו רק מהמגילות הגנוזות[12]. הוכח שספרות אפוקריפית מסויימת רווחה בבבל ובפרס בתקופת הגאונים סביב המאה השמינית והקראים הכירו גם אותה, והיכרות זו הקלה עליהם לקבל את החלקים מהמגילות הגנוזות שפגשו כשהגיעו לירושלים במאה התשיעית. לדעת יגאל ידין הידיעות על הגילויים המוקדמים הללו מסבירות את העובדה שכמה מן המערות נמצאו ריקות ממגילות, למרות שנתגלו בהן שרידי כדים רבים.[13]

נתון מדהים נוסף ניתן להסבר בדרך זו. בשנת ת"ח פרסם רבי נפתלי הירץ בספרו 'עמק המלך' את 'מסכת כלים', המתארת את מקום גניזת כלי המקדש. והנה עם פיענוחה של מגילת הנחושת שהתגלתה במערות ים המלח בשנות השישים של המאה הקודמת, נמצאו הקבלות שאינן יכולות להיות מקריות בין 'מסכת כלים' לבין מגילת הנחושת. חנן אשל וזאב ספראי, במאמרם: 'אלו אוצרות נרשמו במגילת הנחושת' (קתדרה 103), כותבים:

מספר נקודות דמיון קושרות בין מסכת כלים למגילת הנחושת, ומהוות סימן היכר לסוגה הספרותית המשותפת: א. במסכת כלים נאמר שאת הרשימה כתבו שימור הלוי וחבריו על לוח נחושת. ב. לפי מסכת כלים הוטמנו כלי המקדש שעשה שלמה וכן מטמונים של זהב וכסף, ובמגילת הנחושת יש תיאור מפורש של מטמוני כסף וזהב. ג. בפיסקה העשירית של מסכת כלים צוין שחלק מהמטמונים הוטמן בעין כחל, ובמגילת הנחושת נזכרת 'כחלת' כמקום הטמנתם של חמישה מטמונים. ד. במסכת כלים נאמר כי מלבד האוצרות שפורטו בחיבור זה יש אף אוצרות נוספים ומגילה נוספת שאיש לא ידעו באיזה מקום נגנזו, ואילו בפסקת הסיום של מגילת הנחושת נאמר ש'משנא הכתב הוא' (כלומר עותק נוסף של הרשימה) המפורט יותר מהמגילה הוחבא בבור מים בינוח.

עם כל הכבוד, אין כאן שום 'סוגה ספרותית' אלא קשר ברור בין שני הטקסטים. ומתקבל על הדעת ש'מסכת כלים' של עמק המלך היא גלגול של טקסט שנמצא אי שם במערות ים המלח בתקופה לא ידועה.

ידיעה נוספת מאותו סוג: במדרשו של רבי משה הדרשן, שתולדותיו לוטות בערפל במידה מסויימת, מוצאים אנו הקבלות למגילות הגנוזות, כפי שמתאר חננאל מאק בספרו "מסודו של משה הדרשן" (מוסד ביאליק תש"ע, עמ' 29)[14]:

אפשרות הנראית דמיונית במבט ראשון – כלשונו של פרופ' תא שמע המנוח – היא שהגיע חומר ממערות מדבר יהודה לאירופה בימי הביניים המוקדמים והתגלגל לידיו של רבי משה הדרשן. אפשרות זאת נתמכת לאור מקבילות ספרותיות מפתיעות בין תורתו של הדרשן ובין המגילות הגנוזות... זיקתו של ר' משה הדרשן אל ספרות בית שני היא עובדה קיימת, אבל פרטיה עודם שרויים באפלה...

מסמכים נוספים שנמצאו בגניזה הקהירית מזוהים כבני תקופת הבית השני, כמו 'מסמך לוי הארמי', וכן מרשם נגד כישוף שיש לו מקור קומראני, ולדעת חלק מן החוקרים 'הטקסטים האלו נתגלו בשלב כלשהו בתחילת ימי הביניים במערות מדבר יהודה, תופעה שאנו שומעים עליה גם ממקורות אחרים'[15].

גם על המגילות הגנוזות נשפכו דיותות לאין מספר, ועדיין, כמו בפרשת הזהר, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. לא נמצא שום מאפיין שמסביר את הממצאים יחדיו, אין כאן איזו השתקפות של איסיים, וגם לא של צדוקים. יש כאן אוסף עצום של כתבים עתיקים יהודיים, שלאחרונה התברר גם בבדיקות גנטיות של העורות עליהם כתובות המגילות שאין הוא מקומי. מדובר באוספים כבירים שהתכנסו למערות אלו בצוק העתים של שלהי ימי הבית השני בהיותם כה חשובים לבעליהם, אוספים המכילים דעות מגוונות ואף סותרות, ובוודאי שחלק מהם לפחות היה מקום איסוף של כתבים מסוגים שונים ולאו דווקא כתבים של כיתות פורשות, כדוגמת מגילת הנחושת שבמקורה קשורה במקדש ובירושלים[16].

תרבות המגילות במערות אינה מייצגת תקופה אחת. הפורשים והמתבודדים כבר יצרו להם חיי ספריות מתחת לסלע עוד בימי הבית, אבל דורות לאחר מכן, בימי מרד בר כוכבא, שוב חזרו היהודים אל המערות, וביתר שאת. כנודע, המערות היו מרכיב בסיסי במלחמת היהודים נגד הרומאים בעת מרד בר כוכבא, והפעילות בהן דרשה מומחיות מיוחדת. רוב הממצאים ממערת האגרות שבנחל חבר הינם מזמנו של בר כוכבא, אבל נמצאו שם גם ממצאים מימי המרד הגדול.

כפי שראינו, הממצאים שבידינו עשויים להיות רק חלק קטן מכמות הפריטים המקורית. גם מערת האגרות הגיעה לידינו אחרי ששודדי עתיקות חמסו ממנה מכל הבא ליד, וגם הגילויים בזמננו היו קשורים בסוחרים בדואים שעשו ככל העולה על רוחם עם הממצאים.

לפי הממצאים שבידינו עולה כי השימוש האחרון במערות מורבעת, ובמערת האגרות שבנחל חבר, היה באיזור ימי מרד בר כוכבא. לאור ההשתלשלות ההיסטורית המפורטת לעיל המלמדת כי היו, לכל הפחות במאה התשיעית, וכנראה בעוד הזדמנויות, גילויים של כתבים עתיקים במערות ים המלח, ניתן לשאול סוף סוף בפשטות את השאלה: האם אי אפשר להעלות את הסברא כי גם יסודו של ספר הזהר הוא בכתבי יד עתיקים שהתגלו במערה שכזו, כאשר חותם העתיקות והאותנטיות טבוע עליהן? האם יתכן לומר שהבסיס של ספר הזהר נוצר בפרץ התגלות של הגנסיס היהודי המקורי? אין שום ספק שגם בלי להיעזר ביגאל ידין, יהודים ברי אוריין שהיו נתקלים במסמכים כאלו במערות ים המלח היו מכירים שאופי כתיבתם מוכיח עליהם כאלף עדים שהם נוצרו בתקופת שלהי בית המקדש בקירוב, ואינם זיוף מאוחר. האנשים שחיו בארץ בתקופה הביזנטית בוודאי ידעו בצורה ברורה על אופי מערות המסתור היהודיות מימי המרד, ונתקלו בממצאים כאלו באופן תדיר. כך ניתן להסיק בבירור מהעובדה שאנחנו נתקלים עד היום במערות כאלו ובשרידיהן אחרי אלפיים שנה (ידועות היום כ-300 מערכות מסתור בשפלת יהודה, רובן הגדול לא נחקר עדיין). בסמיכות של מאות שנים, הצירוף של היֶדע ההיסטורי והממצאים בשטח הופך לעובדה היסטורית. והיה, אם נדמיין לעצמנו התגלות של מגילות וכתבים המתארים את תורת המושגים הבסיסית של הזהר בסגנונו, ואולי גם מתארים מאורעות שאירעו לחכמי ארץ ישראל בתקופת המרד, ובפרט אם יוזכר בהן שמו של רשב"י, היינו יכולים לקבוע שגילוי הזהר הוא התפתחות של העובדות האלו.

חסרים לנו הרבה נתונים על תקופת המרד, אבל הקשר בין 'דורו של שמד' ותלמידי ר"ע ובין הצפייה במרכבה בולט וידוע. אפילו תוך כדי הוצאתם להורג של עשרת הרוגי מלכות עולה רבי ישמעאל למרום ומקשיב מאחורי הפרגוד. זה הזמן בו רבי עקיבא יצא בשלום, אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות, ובן זומא נטרד מדעתו. האם לא יתכן שתלמידי רשב"י או תלמידי תלמידיו יצרו או שימרו יצירות לאור מסורות מיסטיות יהודיות, ובצורה כל שהיא השתמרו יצירות אלו באחת ממערות המסתור היהודיות? ואולי אפילו באחת ממערות המסתור המוכרות לנו גופן[17]?

ובמילים אחרות: האם לא זה מה שמספרת לנו המסורת הספרדית על חפירה שהניבה כתבים עתיקים, קונטרסים מפוזרים, אשר אם נקבצם יגיעו למשא גמל? הלא זה מאפיין מאוד בולט של המגילות הגנוזות ודומיהן, מאות ואלפים של מגילות וכתבי יד שנדחסים לתוך מערה נידחת, כתבים שהשלטונות הביזנטיים מודעים לקיומם ומזכירים אותם, ואצל היהודים הם נתפסים כחשובים ביותר.

יודעים אנו על ריבוי עצום של כתבים מיסטיים בין המגילות הגנוזות, אבל איך כל זה מתקשר לרשב"י? ובכן, בל נשכח, שרשב"י גופו הסתתר במערה שנים רבות מחמת הרומאים. בתלמוד הבבלי (שבת לג, ב) ובירושלמי (שביעית ט, א) ובמדרש (ב"ר עט, ו) לא מוזכר מיקום המערה, במדרש קהלת (י, א) מכונה המערה 'מערתא דפקע', ובחלק מכתבי היד: 'דבקע'[18]. לעומת זאת, בזהר כידוע מוזכר שרשב"י איטמר במערה 'במדבר לוד', הייתכן שאמירה זו של הזהר יסודה בגילוי כתבים המיוחסים לרשב"י במיקום מדברי[19]?

הדימוי של רשב"י במערה, מצטייר אצלנו (ואצל המאיירים...) כהסתתרות במערה גלילית בלב יער. אך סביר יותר שמדובר במערת מסתור טיפוסית מימי מרד בר כוכבא, כפי שמספר המדרש בפשטות: "רשב"י ור"א בריה הוו טמירין במערתא י"ג שנה ביומי דשמדא", כך מקבל הסיפור מימד היסטורי ריאלי, שהם נהגו כמו עוד אלפי יהודים אחרים שהתחבאו במערות המסתור באותה תקופה[20]. בתלמוד הסיפור מופיע ברצף לשיחה המפורסמת של שלושת התנאים, שיחה שהתקיימה ביהודה, ולכן רבי יוסי ששתק נענש ב'הגליה לציפורי', דהיינו גירוש מאיפרכיית יהודה. רשב"י מתחילה התחבא בביתו, ולאחר מכן עבר למערה. לא מוזכר שנסע לצפון להתחבא במערה[21]. רשב"י לימד תורה בתקוע, ותקוע הינה במדבר יהודה[22].

כך או כך, בדאי ספרדי בן המאה הי"ג לא היה יכול לדעת דבר על לוד או מדבר לוד, ועל הקשר אפשרי לפקיעין שבאיזור. נתון זה הרבה יותר מתאים לידיעה מסורתית כל שהיא, הקשורה למציאות. סיפור על הסתתרות של רשב"י במערת ארכיון מדברית, שנקבצו בה הרבה מגילות, ואולי גם כאלו הקשורות בתורות המרכבה, הופכת את התיאור הזה לריאלי. במקרה שטקסטים מיסטיים מזמן התנאים היו מתגלים במערת מסתור עמוסה מגילות, הרי זה מזכיר מיד את המעשה ברשב"י שהתבודד במערה שנים רבות ועסק בתורה, גם אם אין שמו מוזכר על הכתבים[23].

גם ספר יוחסין מתאר אגב הילוכו את ההבנה הפשוטה הזו: "הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר אשר עשה ר' שמעון ור' אלעזר בנו במערה". ר' יצחק דמן עכו באוצר חיים כותב שהספר נכתב במערה על ידי רשב"י ובנו ועוד עשרה גדולים. ובתוספת זהר (שג ע"א) נאמר: "אמר רבי אבא יומא חד הוינא אנא ור' יהודה דמן עכו במדברא ואעלנא במערתא חדא ואשכחנא תמן ספרא חדא עתיקא דמן יומין קדמאין פתחנא ליה ואשכחנא דהוה כתוב ביה בריש מלוי (ישעיה מב) הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד, ואוקים קרא בנשמתהון דצדיקייא... ע"כ הוה לי רשו למחמי בההוא ספרא, אדמקיפנא למחמי יתיר ביה פרח מן ידי ולא חמינא ליה אשתארנא עציב ובכינא... ועד לא יפוק מהאי עלמא גניז בההוא מערתא דמדברא דא והשתא דהוה מתגלי לחייא הכא פרח באוירא ונטליה מכאן ולהלאה זיל לך לאורחך"[24].

* * *

אם נכונה השערה זו היא מספקת בסיס המניח את הדעת להתקבלות הרווחת של ספר הזהר כתורת רבי שמעון, שכן זיהוי הגיוני כזה טבעו להתקבל כדבר מוסכם.