המעין

התורה ה'מקושרת' / יונתן רבינוביץ

הורדת קובץ PDF

 

לע"נ אמו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל

ראש ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים

במלאת שנה לפטירתו בי"ב אייר תש"פ

'אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם'

התורה ה'מקושרת'

קישורים במסמכים מקוונים

קישורים בתורה

אִשֶּׁה לה' בפרשת המועדות

קרבנות חג השבועות

איל העם ביום הכיפורים

מערכת של אילוצים סותרים

מנחת ביכורים

מנחת נסכים

זכרון תרועה

פסח וחגיגת י"ד

שכבת הקישורים בתורה

קישורים במסמכים מקוונים

השימוש בקישורים במסמכים מקוונים נעשה רווח מאוד מאז פריצת המרשתת לתודעה העולמית לפני כחצי יובל שנים. לקישורי המרשתת שלושה מאפיינים חשובים:

1. סימון
   הקישורים במסמך מקוון מסומנים ככאלה על ידי כותב המסמך, והם מוצגים לקורא בצורה המאפשרת את זיהויים בקלות ובאופן חד משמעי.
2. הפעלה
   ההקשה על קישור במסמך מקוון גורמת להפעלתו – "קפיצה" אל קטע אחר באותו מסמך או במסמך מקוון אחר.
3. משמעות
   קישור מקוון מורכב דרך כלל ממילה או רצף מלים שמוסרים מידע לקורא כבר במסמך המקשר, גם אם לא יקיש על הקישור. למשל, במשפט הפותח של מאמר זה, הביטוי "פריצת המרשתת לתודעה העולמית" הוא קישור. סימונו ככזה רומז לקורא שההקשה עליו תוביל אותו למסמך המלמד על תולדות התפתחות המרשתת, אך כבר הביטוי המקשר מקפל בתוכו משמעות מקומית, כך שהקורא אינו חייב לקרוא את המסמך המקושר אם אינו זקוק לתוספת מידע והרחבות.  

חשוב להבחין בין קישורים להפניות. הפניה מפנה את הקורא למקור מידע כלשהו, בדרך כלל כמראה מקום. למשל, "ראה ויקרא כג" הוא הפניה. אין בהפניה כל מסירת מידע שימושי אחר לקורא מלבד עצם ההפניה[1]. כמובן, במסמך מקוון ניתן לסמן הפניה כקישור, למשל, "ראה ויקרא כג", ובכך להקל על הקורא במציאת המקור האחר. הפנייה כזאת היא מקרה פרטי של קישור. ואולם במקרה הכללי שלו יש בקישור יותר מאשר רק הפניה, ומאמר זה יתמקד בקישורים כאלה.

 

קישורים בתורה

במאמר זה נטען שהתורה רגילה להשתמש בקישורים. אמנם, קישורי התורה נעדרים מאפיין הסימון של קישורי המרשתת. בספר תורה הכתוב כהלכתו אין כל סימון מפורש לקישורים, ולכן זיהוי הקישורים מסור לתבונת הקורא. כמו כן, ברור שקישורי התורה נעדרים מאפיין ההפעלה של קישורי המרשתת, שכן עד לדורנו לא הומצא מנגנון המאפשר "לקפוץ" בקלות ממסמך אחד למשנהו בלחיצת כפתור וכדומה. אך קישורי התורה דומים למקרה הכללי של קישורי המרשתת במאפיין המשמעות שלהם. הקישור בתורה הוא ביטוי שמוסר מידע לקורא כבר במסגרת הפסוק שהוא כתוב בו, והוא גם מרמז על הפניה למקום אחר, שם בדרך כלל ניתן יהיה למצוא פירוט נוסף. לשון אחר: לקישורי התורה יש את המשמעות (Semantics) של קישורי המרשתת, בלי התחביר (Syntax) שלהם.

עוד נטען שחז"ל היו מודעים היטב לדרכה של התורה להשתמש בקישורים, ומודעות זו עומדת לעיתים ביסוד הכרעותיהם הפרשניות. אמנם, כתוצאה מהיעדר סימון מפורש, זיהוי של קישור אינו מוסכם תמיד על הכל.

יתרת מאמר זה תוקדש לדוגמאות של קישורים בתורה. הדוגמאות שנביא באות מתחום עבודת הקרבנות, אך היקף התופעה אינו מוגבל לתחום זה בלבד.

 

אִשֶּׁה לה' בפרשת המועדות

פרשת המועדות מפרטת את "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, ב). ביחס לחג המצות כתוב (שם ח):

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

אין כל פירוט מעבר לכך באשר להרכב האִשֶּׁה המוזכר. פסוקים דומים כתובים בהמשך הפרק ביחס לחודש השביעי באחד לחודש ("וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'", פס' כה); ליום הכיפורים ("וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'", פס' כז); לחג הסוכות ("תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה'", פס' לו) ולשמיני עצרת ("וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'", שם).

לדעת רש"י (פס' ח), חמשת המופעים ה"סתמיים" של "אִשֶּׁה לַה'" בפרשה זו "הם המוספין האמורים בפרשת פינחס", וכך הבינו גם ראב"ע, רמב"ן, רלב"ג ועוד. לפי פירוש זה הביטוי "אִשֶּׁה לַה'" בפרשת המועדות הוא קישור לפרשת המוספים (במדבר כח-כט), על פי ההגדרה של קישורים לא מסומנים בתורה שהונחה לעיל. כוונת התורה בכל אחד מחמשת המופעים הנ"ל היא לרמוז למוסף המתאים. כשכתבתי את הביטוי "פריצת המרשתת לתודעה העולמית" במשפט הפותח של מאמר זה, עמד לנגד עיני המאמר בויקיפדיה שהוא מקשר אליו. גם אלמלא סימנתי אותו במפורש כקישור, כוונתי הייתה נותרת בעינה. הקישורים המסומנים במסמכים מקוונים מחצינים אפוא את כוונת כותב המסמך. קישורי התורה אינם מסומנים באופן מפורש, אך פרשן מקראי המזהה ביטוי בתורה כקישור חושף את כוונת התורה לרמוז לעניין המקושר.   

אם כן, לפי רש"י וסיעתו, פרשת המועדות מודעת לפרשת המוספים ומקשרת אליה[2]. כך מתפרש גם הפסוק המסכם את אזכורי הקרבנות בפרשה (ויקרא כג, לז):

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ  לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

ופירש רש"י:

דבר יום ביומו - חוק הקצוב בחומש הפקודים.

התורה מצפה מהקורא להכיר את הרכב קרבנות המוספים "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" מבלי שתצטרך לפרט אותו כאן. ואם אינו זוכר את הרכב המוספים, לכל הפחות ידע הקורא לזהות את הקישורים, וימצא את מבוקשו בחומש הפקודים.

ואולם, לא הכל תמימי דעים שפרשת המועדות מקשרת לפרשת המוספים. הנה דברי הר"י אברבנאל בפירושו לויקרא כג, א-כב:

והאִשה הנזכר כאן במועדים כתבו המפרשים שהם המוספים. ואינו נכון בעיני, כי הפרשה הזאת לא באה כי אם לבאר הימים האסורים למלאכה והמקודשים לכבוד הגבוה, ואיך יאמר בהם "והקרבתם אשה לה'" אם עדיין לא פירש האשה? ולכן היותר נכון הוא שאמר בכל אחד מהמועדים "והקרבתם אשה" על התמידין הנקרבים בכל יום שכבר ציוה עליהם בסדר אתה תצוה (שמות כט, לח-מב), כלומר שגם במועדים יהיו נזהרים בקרבן התמיד כמו בימי החול, כי הוא האשה הנבחר. אבל המוספים לא נצטוו עד שנת הארבעים[3]...

אמנם, גם לפי אברבנאל "אִשֶּׁה לַה'" הוא קישור, אלא שלדעתו הוא מקשר לפרשת התמיד שכבר נאמרה בחומש שמות. אך איך יתפרש לפי זה פסוק הסיכום (לז) עם האזכור של "עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ"? ניתן אמנם לשייך את "עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים" לקרבנות שפורטו בפרשת המועדות עצמה[4]. אך לכאורה "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" מורה על הרכב קרבן ייחודי לכל אחד מהמועדים, בעוד שלפי דברי אברבנאל הנ"ל יש בפרשת המועדות אזכור של הרכב קרבן ייחודי רק ביום הנפת העומר ובחג השבועות, ואילו "אִשֶּׁה לַה'" הכתוב ביחס לכל שאר המועדים מתייחס לקרבן התמיד הרגיל!

ושמא משום כך נסוג אברבנאל עצמו מפירושו הנ"ל, כפי שעולה מדבריו בביאורו לסוף הפרשה[5]:

ואמנם אמרוֹ "מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם" (פס' לח) בא להגיד שלא בלבד יהיו בחג הסוכות ריבוי הפרים והאלים והכבשים במוספי ימי החג, כי גם יתווספו עליהם שבתות ה', והוא מוסף השבת כשחל באחד מימי החג, ומלבד מתנותיכם והם הנדרים והנדבות...

מכל מקום, מוסכם על הכל ש"אִשֶּׁה לַה'" הוא קישור, משום שלא יתכן שהתורה תצווה על הקרבת אִשֶּׁה "סתמי" ולא מוגדר. ואכן, עיון בכל המופעים של שם העצם "אִשֶּׁה" בתורה מגלה שבשום מקום לא נקטה התורה בלשון ציווי כמו "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה" או "תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה" וכדומה מבלי לפרט את הרכב האִשֶּׁה, מלבד בחמשת המופעים הנ"ל בפרשת המועדות[6].

יתרה מזאת, היסוד שבדברי אברבנאל מאפשר להבין מדוע הסתפקה כאן התורה בקישור ולא פירטה את הרכב האִשֶּׁה, יהיה אשר יהיה. מטרת התורה בפרשת המועדות היא "לבאר הימים האסורים למלאכה והמקודשים לכבוד הגבוה" ולהדגיש שגם בימים המקודשים הללו האסורים במלאכה יהיו נזהרים באִשֶּׁה לַה' (המפורט במקום אחר). לשם כך מספיק בהחלט קישור לאִשֶּׁה האמור.

משהוכח שהתורה אכן משתמשת בקישורים, הרי שזיהוי הקישורים הופך להיות כלי בארגז הכלים של הפרשן המקראי. ניתן לסווג את "אִשֶּׁה לַה'" בפרשת המועדות כ"קישור מובהק", אך כפי שנראה בהמשך, יש גם דוגמאות של "קישור מסופק" שזיהויו כקישור נתון במחלוקת.

 

קרבנות חג השבועות

בחג השבועות מביאים את שתי הלחם שהם "מִנְחָה חֲדָשָׁה". מוספי החג מפורטים בבמדבר כח, כו-לא:

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם.

פרשת המועדות מפרטת קרבנות שבאים בחג השבועות "עַל הַלֶּחֶם" (ויקרא כג, טו-יט):

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'. וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וַעֲשִׂיתֶם .שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.

לכאורה מדובר בשתי מערכות נפרדות של קרבנות, שהרי יש כמה הבדלים בולטים בהרכב הקרבנות בשתי הפרשיות:

1. מספר שונה של פרים ואילים לעולה (שני פרים ואיל אחד בפרשת המוספים לעומת פר ושני אילים בפרשת המועדות).
2. בפרשת המוספים שבעת הכבשים מוזכרים אחרי הפר ושני האילים, ואילו בפרשת המועדות הם מוזכרים לפני שני הפרים והאיל.
3. רק בפרשת המועדות מוזכרים שני כבשים "לְזֶבַח שְׁלָמִים".

בנוסף, הקרבן המוזכר בפרשת המועדות בא בהמשך להבאת עומר התנופה שנאמר עליו "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (שם י). ומכאן קובעת המשנה (מנחות ד, ג) שאכן מדובר בשתי מערכות נפרדות של קרבנות:

שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, וכל האמור בתורת כוהנים לא קרב במדבר. משבאו לארץ קרבו אלו ואלו.

ואולם חז"ל התלבטו בדבר, כפי שמובא בספרא (אמור, פרק יג):

יכול שבעת כבשים ושעיר האמורים בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן [=בפסוקי חג השבועות בפרשת המועדות]? וכשאתה מגיע לפרים ולאילים אינם הם! אלא אלו קרבו בגלל לחם ואלו קרבו בגלל היום.

הגמרא במנחות (מה, ב) הביאה את דברי הספרא והוסיפה התלבטות משלה:

ודלמא פרים ואילים לאו אינהו, הא כבשים אינהו נינהו? מדהני אישתנו הני נמי דאחריני. ופרים ואילים ממאי דאישתנו - דלמא הכי קאמר רחמנא, אי בעי פר ושני אילים ליקרב אי בעי שני פרים ואיל אחד ליקרב? מדאישתני סדרן שמע מינה אחריני נינהו.

הרי שהספרא והגמרא דנו ברעיון שמא יש לזהות את "שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה" ו-"שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת" האמורים בפרשת המועדות כקישורים לביטויים המקבילים בפרשת המוספים[7]. ולא נחה דעתה של הגמרא לדחות רעיון זה עד שעמדה בצורה מפורשת על ההבדלים במספר הפרים והאילים ובסדר הבהמות בשתי הפרשיות. במקרה זה מסקנת הדברים וההכרעה שהתקבלה להלכה היא שאין לראות את הביטויים האמורים כקישורים[8], אך עצם העלאת הרעיון מלמדת כאלף עדים שחז"ל ראו בעין יפה את האפשרות העקרונית לזהות ביטויים מסויימים בתורה כקישורים.

 

איל העם ביום הכיפורים

גם ביום הכיפורים קיימת מערכת נוספת של קרבנות ציבור מלבד התמידים והמוספים. מוסף היום מתואר בבמדבר כט:

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

הקרבנות המרכיבים את "עבודת היום" של יום הכיפורים מתוארים בפרשת "אחרי מות" (ויקרא טז):

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה... וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.

הכהן הגדול מביא פר לחטאת ואיל לעולה משל עצמו, וברור שקרבן זה בא בנוסף למוסף היום. גם שני שעירי העיזים לחטאת "מֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" באים בנוסף למוסף היום. בפסוקים בהמשך הפרק מתברר שאחד השעירים מוגרל להיות  "השעיר לעזאזל", ובן זוגו הוא "השעיר הנעשה בפנים" שמזים מדמו (כמו גם מדם הפר) בקודש הקדשים ועל קרנות מזבח הזהב סביב, ושנשרף מחוץ למחנה. לאחר מכן, עושה הכהן את שתי העולות שהוזכרו בפרשה, כפי שמפורש בפסוק כד:

וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם [רש"י: ואיל לעולה האמור למעלה ומאת עדת בני ישראל וגו'] וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

"עֹלַת הָעָם" של פסוק כד היא היא ה"אַיִל אֶחָד לְעֹלָה" שמביא הציבור, המכונה "איל העם" בלשון חכמים[9]. ואולם נחלקו תנאים באשר לזהותו של איל זה (ספרא אמור, הובא בגמרא יומא ע, ב):

רבי אומר 'איל אחד' האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר שני אילים הן, אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים.

לפי רבי "וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה" האמור בפרשת אחרי מות הוא קישור לאיל שבא בכלל המוסף של יום הכיפורים. לדעתו פרשת אחרי מות מודעת לפרשת המוספים ומקשרת אליה[10], בדומה למה שראינו לעיל בעניין "אִשֶּׁה לַה'" בפרשת המועדות. ואילו לפי ראב"ש מדובר באיל אחר, נוסף.

על פניהם, נראים דברי ראב"ש מתאימים יותר לפשוטו של מקרא. הכהן הגדול מביא פר לחטאת ואיל לעולה וכנגדו מביא הציבור שעיר לחטאת ואיל לעולה, וכל אלה באים במסגרת העבודה המיוחדת של היום וללא כל קשר למוספים. ואכן, עורכי 'דעת מקרא' הביעו פליאה על דברי רבי[11]:

...שאין סיבה שיוציא הכתוב כאן את איל המוספים מכלל שאר המוספים (פר אחד ושבעה כבשים לעולה, במדבר כט, ח), אלא מסתבר שהקרבנות הנזכרים בפרשתנו באים לשם כפרה, וקרבנות המוספים הנזכרים בחומש הפקודים באים לרגל יום טוב... לכן נראה שהאיל הנזכר בפרשתנו לחוד והנזכר בספר במדבר לחוד.

עורכי 'דעת מקרא' תלו אמנם את יהבם בדעת רש"י על התורה[12], אך לא הציעו כל הסבר לשיטת רבי, אף שזו נתקבלה להלכה[13].

ואולם, אם נניח לרגע שהקישורים בתורה היו מסומנים במפורש, וש"וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה" היה מסומן כקישור לאיל המוסף, כי אז איש לא היה מפקפק בכך שמדובר באותו האיל. דא עקא שקישורי התורה אינם מסומנים, וזיהוי הקישורים הוא מלאכת הפרשן על פי שיקול דעתו. במקרה זה זיהה רבי קישור, ובכך מסר לנו את השקפתו באשר לעומק פשוטו של מקרא זה. נותר רק להסביר מדוע בחר כך. מה מצא רבי במערכת הקרבנות של יום הכיפורים שגרם לו לשלוף את כלי ה"קישור" מארגז הכלים הפרשני שלו?

 

מערכת של אילוצים סותרים

הגמרא ביומא (ע, ב) מנמקת את דברי רבי וראב"ש:

מאי טעמא דרבי? דכתיב 'אחד'. וראב"ש, מאי 'אחד' - מיוחד שבעדרו. ורבי, נפקא ליה מ'מבחר נדריך'. וראב"ש, חד בחובה וחד בנדבה, וצריכי.

נראה שהדיוק שמביאה הגמרא כטעמו של רבי מבוסס על שינוי הסגנון בין האמור ביחס לאיל הכהן לאמור ביחס לאיל העם. קרבן הכהן הוא "פַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה" ואילו קרבן העם הוא "שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה", ולכאורה המילה "אֶחָד" מיותרת[14]. ואולם נראה שטעם זה אינו מספיק. שהרי גם אם המילה "אֶחָד" אומרת דורשני, יכול היה רבי לדרוש אותה על "המיוחד שבעדרו" כראב"ש[15]. מה הכריחו לקבוע שאיל העם הוא הוא האיל מקרבן המוסף?

על מנת להבין את דברי רבי נעיין בסדר העבודה ביום הכיפורים לפי רבי עקיבא (שדעתו כדעת רבי בזיהוי איל העם) כפי שמובא בבבלי (יומא ע, א-ב):

רבי עקיבא אומר פר העולה ושבעת כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין, שנאמר 'מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד' (במדבר כח, כג), ואחר כך עבודת היום, ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ שנאמר 'שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים' (שם כט,יא), ואח"כ אילו ואיל העם, ואח"כ אימורי חטאת, ואח"כ תמיד של בין הערבים.

דברי רבי עקיבא מתבססים על כך שבכל המועדים קרבן המוסף קרב עם התמיד של שחר^[16], אחריו[17].

והנה, בדרך כלל, "חַטָּאת קוֹדֶמֶת לָעוֹלָה; אֲפִלּוּ חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת בְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה' - בִּנְיַן אָב לְכָל חַטָּאת שֶׁהִיא קוֹדֶמֶת לָעוֹלָה הַבָּאָה עִמָּהּ" (רמב"ם, הל' תמידין ומוספין ט, ו, ע"פ ספרא דיבורא דחובה פ' יח ובבלי זבחים צ, א). כלל זה תקף גם ביחס לקרבנות החטאת של מוספי רוב המועדים[18], והם קודמים לקרבנות העולה שבאים איתם, אף על פי שלפי סדר המקראות בפרשת המוספים היה עולה על הדעת שיש להקדים את העולות. דבר זה מפורש בתלמוד הירושלמי (הוריות ג, ד) ביחס למוסף ראש חודש, ומשם יש להקיש לשאר המועדים:

...פר של עבודה זרה קודם לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא [=בבמדבר טו, כד]. ר' שמואל אחוי דר' ברכיה בעי: מעתה של ראש חדש יקדום לשעיר הבא עמו מפני שקדמו? א"ר בא מרי... 'על עולת התמיד יעשה ונסכו' (במדבר כח, טו) - סמכו לעולת התמיד^[19].

אמנם ביום הכיפורים קיים אילוץ נוסף, והוא ששעיר המוסף ("השעיר הנעשה בחוץ") קרב אחרי השעיר הנעשה בפנים של עבודת היום. דבר זה למד רבי עקיבא מהאמור במוסף יום הכיפורים: "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים" (במדבר כט, יא), ופירש רש"י (יומא ע, א ד"ה ואח"כ עבודת היום ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ) "ואף על פי שהוא מן המוסף... למדנו ששעיר חטאת הפנימי[20] קדמו".

נמצא שיש לפנינו מערכת של אילוצים סותרים, כדלהלן:

1. יש לעשות את המוסף עם התמיד של שחר, אחריו.
2. יש להקדים חטאות לעולות.
3. יש לעשות את שעיר החטאת של המוסף אחרי השעיר הנעשה בפנים.

הבחירה הפרשנית לזהות את איל העם עם איל המוסף מאפשרת "לרבע את המעגל" וליישב בין האילוצים הסותרים[21]. הפר ושבעת הכבשים של המוסף קרבים עם התמיד של שחר, ובכך רוב המוסף אכן בא עם התמיד, כמשפטו. אמנם השעיר הנעשה בחוץ אינו קרב בשחר עם שאר המוסף, כיוון שהוא חייב לבוא רק אחרי השעיר הנעשה בפנים של עבודת היום ("חַטַּאת הַכִּפֻּרִים"). שני השעירים קודמים אפוא לשני האילים (איל הכהן ואיל העם), כמשפט החטאות שקודמות לעולות. יתרה מזאת, כיוון שאיל העם הוא הוא איל המוסף, הרי שהמוסף מפוצל גם במרכיבי העולות שבו, ונמצא שהחטאות קודמות לכל הפחות להשלמת העולות של המוסף!

אפשר שיש כאן מסר רעיוני על פי משלו של רבי שמעון (בבלי זבחים ז, ב):

אמר רבי שמעון חטאת למה באה... לפני עולה? לפרקליט שנכנס, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו.

ריצוי הפרקליטים של יום הכיפורים מורכב הן מהחטאות של "עבודת היום" (פר הכהן והשעיר הנעשה בפנים), הן מהשעיר הנעשה בחוץ של המוסף. השעיר הנעשה בחוץ יכול לבוא רק לאחר ריצוי "הפרקליטים הבכירים" של עבודת היום[22]. איחור איל העם עד לאחר כל החטאות מלמד שלא ניתן להשלים את עבודת העולות ביום הכיפורים (אף לא עבודת עולות המוסף) כל עוד לא הושלמה כפרתן של כל החטאות[23]. חרף האילוץ להביא חלק מהדורון עם שחר, הדורון השלם של מוסף יום הכיפורים מתקבל[24] רק לאחר סיום עבודת הריצוי של כל הפרקליטים[25].

עוד יש לציין שהזיהוי של איל העם עם איל המוסף עולה גם מפשוטו של מקרא בבמדבר כט, יא[26]:

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

אם איל העם הוא אכן איל המוסף, הרי שקרבנות הציבור היחידים שיש ביום הכיפורים מלבד המוסף[27] הם אכן "חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ". אך אם איל העם אינו איל המוסף, מדוע לא הוזכר כאן[28]?

לסיכום: הזיהוי של "וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה" כקישור לאיל המוסף מהווה דוגמה מרהיבה לדרכם של חז"ל לחשוף את עומק פשוטו של מקרא על ידי התבוננות רוחבית בפרשיות התורה. פשט המקרא לפי חז"ל נגזר לא רק מההקשר המקומי של כל פסוק, אלא מושפע גם משיקולים של תאימות לפרשיות אחרות ולכללים הלכתיים הנובעים מהן. אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואכן הכלי הפרשני שהפעיל רבי כדי ליישב את המקרא במקרה זה הוא כלי מובהק של פשטן, שהרי מלים וביטויים בתורה עשויים להתפרש כקישורים כשם שמוכח מ"אִשֶּׁה לַה'" בפרשת המועדות.

קרבן ראשית - שתי הלחם והביכורים

האיסור להקטיר חמץ ודבש על המזבח מופיע בתורה בפרשת המנחה (ויקרא ב, יא-יב):

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ.

בבבלי מנחות (נח, א) מובא:

'קרבן ראשית תקריבו... אותם' - ומה יש לך להביא? שתי הלחם מן השאור וביכורים מן הדבש.

חז"ל הבינו שהביטוי 'קָרְבַּן רֵאשִׁית' הוא קישור, הן לשתי הלחם הבאות "ראשית לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו" (רש"י מנחות שם ד"ה אותם) ושבאות חמץ ("חָמֵץ תֵּאָפֶינָה" – ויקרא כג, יז), הן לביכורים שנאמר בעניינם "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כג, יט) ושבאים מן הדבש ("כמו ביכורי תאנים ותמרים" – רש"י ויקרא ב, יב).

הרי לפנינו הבדל בין קישורי המרשתת לקישורי התורה. קישורי המרשתת הם "אחד-לאחד" – כל קישור מוביל למקושר אחד, על מנת להקל על הניווט וה"גלישה" בין מסמכים מקוונים. אך קישורי התורה נעדרים מאפיין ההפעלה של קישורי המרשתת, ומשוחררים ממילא משיקולים הנובעים מנוחות הניווט בין המקורות. לכן קישורי התורה יהיו לעתים "אחד-לרבים", כמו הביטוי 'קָרְבַּן רֵאשִׁית' המקשר לשתי פרשיות שונות.

 

מנחת ביכורים

פסוקי הסיום של פרשת המנחות בויקרא ב עוסקים ב"מִנְחַת בִּכּוּרִים":

וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַה'.

בבבלי (מנחות נח, ב) מובא: "'וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים' – במנחת העומר הכתוב מדבר", כלומר, הביטוי "מִנְחַת בִּכּוּרִים" הוא קישור לעומר האמור בפרשת המועדות (ויקרא כג):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

לפי חז"ל, העומר שמניפים מראשית הקציר בא מסולת השעורים במידה של עשירית האיפה, כמשמעות המילה "עֹמֶר" לאורך כל פרשת המן (שמות טז, טז-לו). העומר עובר כמה שלבים של עיבוד שנלמדו מהביטוי "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" האמור בויקרא ב, והוא עולה על המזבח כמנחת ציבור.

והנה, מעיון בכל המופעים של השורש "קלה" ושל שם העצם "כרמל" בתורה מתגלה ששניהם מופיעים אך ורק בשתי הפרשיות הללו, דבר שמחזק את הזיהוי של 'מִנְחַת בִּכּוּרִים' כקישור לעומר. מנחת הביכורים באה קלויה מן הכרמל והיא מתירה את הקלי והכרמל מהיבול החדש.

 

מנחת נסכים

יש מקומות שבהם נמנעה התורה מהשימוש בקישורים אף במקום ששימוש כזה נראה מתבקש. דוגמה לכך נמצאת בפרשת המוספים (במדבר כח-כט) שבה חזרה התורה פעמים רבות על שיעורי הסולת (ובחלק מהמקרים גם על שיעורי היין) של מנחות הנסכים הקרבות עם המוספים, במקום להסתפק בקישור לפרשת נסכים (במדבר טו). הרמב"ן עמד על טעם הדבר בפירושו לבמדבר כח, ז:

הזכיר הכתוב בתמיד ובראשי חדשיכם שיעור הסלת במנחה ושיעור היין בנסכים, אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ובראש השנה וביום הכפורים ובראשון של חג הסוכות הזכיר שיעור המנחה, ולא הזכיר שיעור הנסכים. והטעם בזה כי אף על פי שציוה בפרשת הנסכים (במדבר טו) בשיעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים, מצינו מנחה כפולה לכבש העומר (ויקרא כג,יג), וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ (ויקרא כג, יז), וכן בקרבן התודה, והם מנחה, ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו. אבל הנסכים לא נשתנו לעולם, לפיכך הזכיר אותם בתחילה בתמיד, ולא הזכירם אחרי כן בשבת, וחזר והזכירם בראש חדש להזכיר גם נסכי הפר והאלים, ואחר כך לא הוצרך להזכירם כלל.

ואולם, בפרשת המועדות בפסוקים המורים על הבאת שתי הלחם בחג השבועות כתוב (ויקרא כג, יז-יח):

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה  בִּכּוּרִים לַה'. וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

ושם פירש רש"י:

ומנחתם ונסכיהם - כמשפט מנחה ונסכים המפורשין לכל בהמה בפרשת נסכים, שלשה עשרונים לפר, שנים לאיל עשרון לכבש, זו היא המנחה; והנסכים חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד-י).

הרי שהביטוי "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" בפרשת שתי הלחם הוא קישור מובהק לפרשת נסכים בספר במדבר[29]. והלא פרשת שתי הלחם באה מיד אחרי פרשת העומר (שבה יש מנחה כפולה לכבש), ולפי הסברו של הרמב"ן קשה להבין מדוע דווקא בפרשת שתי הלחם הסתפקה התורה בקישור לפרשת נסכים לתיאור המנחות והנסכים לכבשים לפר ולאילים, ואילו בפרשת המוספים נאלצה לפרט את הרכב המנחות של כל מוסף ומוסף על מנת להדגיש "שלא תשתנה בהם המנחה"?

ואולם יש לשים לב לכך שפרשת נסכים מופנית לדור שיכנס לארץ, ככתוב בתחילתה (במדבר טו, ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". כמו כן, פרשת שתי הלחם מופנית לבאים לארץ[30]. לכן פרשת שתי הלחם יכולה לקשר לפרשת נסכים לתיאור מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם של הכבשים הפר והאילים הבאים עם הלחם. לעומת זאת לפי חז"ל במשנה (מנחות ד, ג - הובאה לעיל) התמידים והמוספים האמורים בבמדבר כח-כט קרבו גם במדבר. לכן פרשת המוספים האמורה גם לדור המדבר אינה יכולה לקשר לפרשת נסכים[31], האמורה רק לבאים לארץ. ומאותו טעם מובן שגם פרשת התמיד בספר שמות אינה מקשרת לפרשת נסכים, אלא מפרטת את מנחתה ונסכה של כבש התמיד (שמות מ, כט).

ואולם פרשת הנזיר מקשרת לפרשת נסכים לתיאור מנחתם ונסכיהם של קרבנות העולה והשלמים שהוא מביא ביום מלאת ימי נזרו (במדבר ו, טו). קישור זה מובן היטב לפי שיטת ר' ישמעאל[32] שלא נתחייבו היחידים בנסכים אלא מביאתם לארץ[33].

 

זכרון תרועה

מצוות שופר בראש השנה נלמדת מהאמור בפרשת המועדות (ויקרא כג, כד):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

הביטוי "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" מקשר באופן מובהק לפרשת התרועה והתקיעה בחצוצרות (במדבר י, ט-י):

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹוקֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹוקֵיכֶם.

וכך פירש רשב"ם:

זכרון תרועה - על ידי התרועה תיזכרו למקום, כדכתיב: והרעותם בחצוצרות וגו' ונזכרתם וגו' (במדבר י, ט).

אמנם חז"ל למדו שמצות היום בשופר מתוך השוואה עם התרועה האמורה בפרשת היובל, כפי שמסביר הרמב"ם (הל' שופר א, א):

 הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּיּוֹבֵל: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה... תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר" (ויקרא כה, ט), וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בַּשּׁוֹפָר, אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּשּׁוֹפָר.

ועל כן מצוות שופר במקדש[34] מתקיימת בשילוב עם התקיעה בחצוצרות "עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם"[35] האמורה בבמדבר, תוך הבלטת תרועת השופר, כמבואר במשנה (ראש השנה ג, ג):

שופר של ראש השנה... ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.

 

פסח וחגיגת י"ד

אפשר לטעון שכל שם של אדם או של מקום או של כל עצם אחר שמוזכר בתורה הוא סוג של "קישור לא מסומן", שמפנה את הקורא להגדרת אותו העצם (למשל, למופע הראשון שלו בתורה). ואמנם כך הוא, אלא ששמות עצם הם מהמרכיבים הבסיסיים של כל שפה, ועל כן בדרך כלל לא נתייחס לשימוש הרגיל בשמות עצם בתורה כאל קישורים כהגדרתם במאמר זה. אך לפעמים השימוש בשם טומן בחובו יותר מאשר זיהוי העצם המדובר בלבד, אלא גורר פרשנות אפשרית שנובעת ממאפייני אותו העצם. דוגמה כזאת נמצאת בפירוש הרמב"ן לדברים (טז, א-ב):

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹוקֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹוקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹוקֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

מפסוק ב עולה לכאורה שזבח הפסח הוא "צֹאן וּבָקָר", בניגוד לאמור בשמות יב, כא: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח". רש"י פותר קושי זה בעקבות חז"ל[36] על ידי הכנסת "פסיק" לאחר המילה צֹאן בפסוק בדברים:

וזבחת פסח לה' אלהיך צאן - שנאמר "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב, ה). ובקר - תזבח לחגיגה, שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע.

החגיגה האמורה בדברי רש"י מכונה 'חגיגת י"ד', כפי שהביא הרמב"ם (הל' קרבן פסח י, יב):

כְּשֶׁמַּקְרִיבִין אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן מַקְרִיבִין עִמּוֹ שְׁלָמִים בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים, זְכָרִים אוֹ נְקֵבוֹת, כְּכָל זִבְחֵי הַשְּׁלָמִים. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת 'חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר', וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹוקֶיךָ צֹאן וּבָקָר".

הרמב"ן קיבל אמנם את עיקר דברי חז"ל בעניין חגיגת י"ד[37], אך הציע פיסוק אחר:

וטעם "וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר" - על דרך הפשט כמו "שור שה כשבים" (דברים יד, ד), "ראובן שמעון לוי" (שמות א, ב), ואמר וזבחת פסח לה' אלוקיך, וצאן ובקר. לכך לא אמר "וזבחת פסח לה' אלוקיך מן הצאן ומן הבקר", כאשר יאמר בכל מקום "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), "ואם מן הצאן קרבנו" (שם י), "אם מן הבקר הוא מקריב" (שם ג, א), אבל יצווה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר, וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה.

לפי הרמב"ן המילה פֶּסַח בדברים טז, ב אינה רק שמו של קרבן, אלא מהווה קישור לפסח הידוע מספר שמות על כל מאפייניו^[38], ובכלל זה שבא מן הכבשים ומן העיזים. ואילו צֹאן וּבָקָר בהמשך הפסוק מתייחסים לחגיגת י"ד כדברי חז"ל. ומלשון הרמב"ם שהובא לעיל עולה שיתכן שגם דעתו בפירוש הפסוק כדעת הרמב"ן.

 

שכבת הקישורים בתורה

חז"ל ופרשני המקרא לא הכירו אמנם את המונח "קישורים" שהתחדש רק בימינו, אך הבינו היטב שלעיתים מילים וביטויים בתורה עשויים לרמוז לפרשיות אחרות. לקורא בן זמננו קל לזהות את התופעה במקרא עם הקישורים שהוא נחשף אליהם תדיר בשוטטות שלו ברחבי המרשתת. אוסף הקישורים בתורה מרכיב "שכבת מידע", בדומה לשכבות מידע מוכרות יותר כגון הניקוד וטעמי המקרא.

קיימים מאגרים מקוונים של התורה המאפשרים למעיין להציג או להסתיר שכבות מידע אחדות, כגון ניקוד, טעמים, וכן דברי פרשנות וכו'. ברור שבאמצעים הקיימים היום אפשר ליצור גרסה מקוונת של התורה שבה ניתן יהיה להציג או להסתיר את קישוריה, ואף לאפשר את "הפעלתם" כשהם מוצגים, בדיוק כמו קישורי מרשתת רגילים. כמובן שלשם כך נדרש מחקר מקדים שיזהה את כלל קישורי התורה, שהרי רק אחוז קטן מתוכם זוהה כאן. מחקר כזה יאפשר גם בניית "מפה" שלמה של רשת הקישורים שבתורה, דבר שעשוי גם כן להוליד תובנות מעניינות.

כידוע, חז"ל הִרבו לבנות מבנים הלכתיים מורכבים מתוך פרשיות שונות ואף מרוחקות שעוסקות בנושאים קרובים[39], מתוך הנחה שהפרשיות השונות "מתכתבות" אלו עם אלו. קיומה של רשת צפופה של קישורים בתורה עשויה לתמוך בהנחה זו, ולהראות שהיא מתיישבת אף עם פשוטו של מקרא.