המעין

* יהיה מאמר זה לעילוי נשמת חותנתי מרת חיה אסתר שלימה שולמית סוקלובסקי ע"ה, אוהבת התורה ולומדיה, ובת לאודים מוצלים מלבת האש: ר' יקיר אברהם שימשוביץ ז"ל, ויפה שיינדל (שרי) לבית הרשקוביץ ע"ה.

[1] לפי הפשט, שלמה המלך לא זכה באותו בוקר בידיעת כל התורה וגם לא בידיעת חלק מהתורה, אלא אך ורק בלב חכם ונבון שתלמודו לא יישכח, ובברכה אלוקית לעשיית המשפט מכאן ולהבא. אף על פי כן דרש רבי יצחק את דרשתו בנוגע לגומרה של תורה, והדברים מיושבים לפי האור זרוע (שמובא בפנים בסמוך) שידיעת כל התורה למי שזכה בה כמוה כקניית כל החכמה שזכה בה שלמה: 'כשנתן לו הקדוש ברוך הוא חכמה, לכבוד החכמה עשה משתה, ומיכן למד רבי יצחק שהגומר תורה שכולה חכמה שצריך לעשות סעודה ומשתה'. גם בדרכי משה הארוך סימן תרסט אות ב* דייק בלשונו: 'וכתב באור זרוע שהמנהג שאותן שקונים חתן תורה וחתן בראשית המה עושים סעודות גדולות לכבוד התורה, וכן מצינו בשלמה המלך שעשה משתה ושמחה לעבדיו לאחר שלמד חכמה'.

^[2] לפי הרמב"ם גם בזמננו אדם יכול להשלים את ידיעת כל התורה שבכתב ובעל פה, ומכאן ואילך מוטלת עליו אך ורק חובת לימוד תלמוד לפי רוחב דעתו, וכן חובת חזרה למניעת השכחה (הלכות תלמוד תורה א, טו): 'כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו ויישוב דעתו'.

[3] מובא בהגהות אשר"י בסיום מסכת סוכה, וכן בדרכי משה הארוך סימן תרסט אות ב*, ובקנה אחד כתב גם האשכול מהדורת אלבק עמ' 105.

[4] האור זרוע עצמו לא ביאר מי יהיו חתני התורה, ומ"מ בדרכי משה אות ב* שהביאוֹ ביאר שהכוונה לחתן תורה ולחתן בראשית.

[5] שלמה המלך גם נדר ונדב: 'וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים', ובאמת באשכנז נהגו שהחתנים גם נודרים לצדקה. ואף על פי שמנהג זה אינו מופיע באור זרוע הוא מוזכר בטור סי' תרסט, והרמ"א פסק זאת להלכה (ראה להלן).

[6] יש להיזהר במצוה קלה כבחמורה, אבל מותר להבחין בין מצוה גדולה למצוה שאינה גדולה.

[7] בפירוש המשנה הראשונה במסכת פאה כותב הגר"א (ד"ה 'ותלמוד תורה') שכל תיבה ותיבה שלומדים בתורה הוא מצוה בפני עצמה, והובא גם בחפץ חיים, פתיחה עשה יב.

^[8] אף שם בב"ב מביא רב מנשה מתוך מימרתו של הלל הזקן בפרקי אבות א, יג: 'שאינו מוסיף יסיף' (ימות בחצי ימיו. רש"י בב"ב). ופסק רמב"ם בהלכות תלמוד תורה א, יג: "עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורה - עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך".

^[9] אמנם השמחה על חנוכת בית המקדש הייתה שמחה ייחודית, מפני שבניית בית המקדש היא מצוה כללית שמוטלת על הציבור, וביותר כיוון שנלוותה לה השמחה על גילוי השכינה (עי' שבת ל, א), וכשם שמצינו בהשלמת בניית המשכן במדבר (ויקרא ט, כד). אך ניתן להשיב שלכן עבור בניית בית המקדש יש לשמוח שבעה ימים ואף לבטל את צום יום הכיפורים, ועבור השלמת מצוה אחרת די בשמחה יום אחד.

[10] כנראה התקשה רש"י מדוע יש להזמין את כל רבנן לסעודת הסיום, שהרי לא נעשה לתלמיד המסיים שום נס שעליו יש להודות בפני רבים, ולכן תירץ רש"י שהסעודה נועדה לתכלית כפולה: להודאה של התלמיד המסיים על סיומו, ולהמריץ אותו ואת יתר בני הישיבה המוזמנים לסעודה להוסיף בלימודם, בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה (ומשלמה המלך אין ראיה שתלמיד המסיים מסכת צריך לעשות סעודה גם לאחרים, שהרי הודאתו של שלמה אכן הייתה על ברכה פלאית בחריגה מהטבע "אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ", ועל כך בוודאי יש להודות בפני רבים. זו בדיוק הייתה דרשתו של רבי יצחק שגם מי שזכה לגומרה של תורה זכה לברכה פלאית בחריגה מהטבע, ומכאן שיש לערוך עליה סעודה לרבים; אך מי שסיים מסכת בלימודו לא זכה בזכייה יוצאת מגדר הטבע, וממילא נזקק רש"י לבאר מדוע ערך אביי סעודה לא רק לתלמיד המסיים אלא גם לחבריו). ייתכן גם להעלות הסבר אחר, והוא שרש"י בא ללמדנו שאין ללמוד מההנהגה של אביי שקיימת חובה לעריכת סיום כפי שאנו נוהגים, ודלא כנפסק ברמ"א בסי' רמו סע' כו, מפני שההנהגה שחידש אביי היא הנהגה לראשי ישיבות בלבד לדירבון התלמידים, אך לא לתלמידים עצמם (ועי' גם במהרש"ל ביש"ש לסיום פרק מרובה שכתב הסבר אחר מדוע נזקק רש"י לציין שאביי היה ראש הישיבה).

[11] וראה גם בחוות יאיר סי' ע שכתב במפורש בעקבות הגמרא בתענית ד, א ורש"י שם שאותו צורבא מרבנן שערך לו אביי את סעודת הסיום לא היה ראש ישיבה אלא רק בחור חריף.

[12] וביש"ש הנ"ל הדגיש שאביי היה אחד מן החולים והיה מצמצם ביותר (ראה גם מגילה ז, ב), ואפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן מחמת רוב חיבת המצוה, וזו הסיבה שאמר 'תיתי לי' (אולם, יש להעיר שייתכן שאביי התעשר באחריתו בעקבות המעשה בברכות נו, א מבר הדיא).

[13] רבי יעקב בעל הטורים נולד לאביו הרא"ש באשכנז סמוך אחר הסתלקותו של רבי יצחק מווינא מחבר ספר אור זרוע.

[14] וצ"ע מה הטעם לפי הטור למנהג שנהגו באשכנז לנדור ולנדוב. בסי' תכח נמנע הטור מלחייב את הקהל להעלות לעליה האחרונה בפרשת 'וזאת הברכה' דווקא תלמיד חכם (בשונה מהמרדכי שמובא בדרכ"מ אות ב, וכן בשונה מהאו"ז שמובא בדרכ"מ אות ב*), וזאת משום שפירש את הגמרא בב"ב טו, א כשיטת רש"י. בכל זאת יכול היה הטור לקבל בהלכות שמחת תורה את מנהג בני אשכנז שדווקא המסיים והמתחיל הם אלו שקוראים לאחרים לסעודה, מפני שמן הסתם ידע הטור שהמנהג באשכנז הוא להעלות לעליות אלו את תלמידי החכמים הבולטים שבקהילה, אלא שנתן למנהג זה פרשנות אחרת כפי שכתבנו בפנים.

[15] יתכן שמרן סבר שאין בדורנו מי שראוי לערוך סיום 'לגומרה של תורה', אך קצת צריך עיון שהרי בהלכות תלמוד תורה סי' רמו סע' ד פסק כלשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה א, טו הנ"ל בהע' 2. צריך גם עיון מדוע השמיט השו"ע את הדין הנובע משמחתו של אביי בצורבא מרבנן שמסיים מסכת, ומכל מקום, ודאי שלא יכל ללמוד זאת מהטור בהלכות שמחת תורה אחרי שבבית יוסף נימק את הטור בדין שכתוב באור זרוע (שאותו הב"י השמיט בשו"ע) ולא בדינו של אביי, וראה בהמשך.

[16] גם ברמב"ם לא מצאתי זכר לשמחות הללו אף שהן מפורשות בגמרא, ואף שמימרות האמוראים הנוספות שם בשבת קיח, ב, שאף הן נוסחו בלשון 'תיתי לי', נפסקו להלכה. אפילו תימא שאין ללמוד חובה מהנהגתו של אביי (ראה למשל תוספות מסכת בכורות דף ב עמוד ב ד"ה שמא), עדיין היה מקום לכתוב את ההנהגה של אביי לפחות כהנהגה טובה. יתכן שסברתם של הרמב"ם והשו"ע לפחות בכל הנוגע למימרא דאביי היא שמימרא זו יכולה ללמד הנהגה ראויה רק לראשי ישיבה ביחס לתלמידיהם. וצריך עיון שעל כניסתו לארץ ישראל והצלתו מן השמד נדר הרמב"ם יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים לו ולביתו עד סוף כל הדורות, וכנגד שני הימים שבהם התפלל בבית הגדול והקדוש שבירושלים ובקברי אבות בחברון נדר שבכל שנה ושנה יהיו שני הימים האלו כמו יום טוב בתפילה ושמחה ואכילה ושתייה (ספר חרדים מצוות התשובה פרק ג), ואילו כנגד סיום כתיבת ספר משנה תורה לא מצאנו שהרמב"ם קיבל על עצמו שום יום הודיה, ואף לא לאותו יום עצמו, וצ"ע.

[17] "ראיתי אני בליבי כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו [של ספר ב"י] בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לת"ח דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את... לחלקו לחלקים שלושים ללמוד בו בכל יום חלק, ונמצא שבכל חודש הוא חוזר תלמודו, ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". אף המנהג לכבד את הגדול שבעדה לקריאת הפסוקים האחרונים שבתורה אינו קיים בהלכות שמחת תורה בשולחן ערוך, אך לכך יש הסבר פשוט, והוא שבסימן תכח סע' ז פסק השולחן ערוך את דינא דגמרא (בבא בתרא טו, א) לא כפירושם של פוסקי אשכנז הקדומים שמובאים בדרכי משה שם, אלא כשיטת רש"י ובעלי התוספות והטור, ולכן כתב רק 'שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם'.

[18] ואכן צריך עיון שבדרכי משה הלכות תלמוד תורה סי' רמו אות ו הביא אך ורק מהנימוקי יוסף לבבא בתרא שיש לשמוח כשאדם מסיים מצוה, מבלי להפנות למימרא דאביי בשבת קיח, ב שהיא המקור הספציפי לעריכת סיום על לימוד מסכת. ומכל מקום, בביאור הגר"א שם אות עו, על הדין ברמ"א סע' כו שכשמסיימים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה, מציין הגר"א גם לגמרא בב"ב לעניין יום תבר מגל וגם למימרא דאביי בשבת.

[19] בפ"ת יו"ד סי' רמו אות כו הביא את דברי חוות יאיר סי' ע שהוסיף מקור נוסף לעריכת סעודת מצוה בסיום לימוד: 'דה"ה יום של אחריו [עושים בו סעודת מצוה] כנהוג, שהרי שלמה המלך ע"ה עשה משתה שבעה ימים, ואפשר שגם שאחר אחריו כמ"ש גבי שבע ברכות מחמת הלולא כו', ע"ש". מפורש שגם בשמחה על חנוכת בית המקדש יש מקור לעריכת סעודות שמחה על סיום הלימוד, וממילא, גם במשך יותר מיום אחד (ואף שהשמחה על בניית בית המקדש והשראת השכינה בו הייתה צריכה להיות גדולה פי כמה וכמה). ברם, מההפנייה שמפנה בעל החוות יאיר שם למדרש שהביא הבית יוסף באו"ח סי' תרסט עולה, שגם לדבריו שניתן ללמוד מהשמחה בחנוכת הבית חיוב שמחה על סיום בלימוד התורה, הכוונה היא לשמחה על ידיעה של כל התורה, ולא על סיום לימוד של מסכת, שזהו חידושו של אביי. והדברים פשוטים, שהרי בסיום לימוד של מסכת לא השלים הלומד שום מצוה כאמור, וממילא אין כל דמיון בין סיום מסכת לשמחה על חנוכת הבית.

[20] לפי מנהגנו הנערים [שאינם קוראים לעצמם] אינם עולים בשמחת תורה בפני עצמם אלא עם גדול שמברך להוציא אותם ואת הציבור ידי חובה. אך בלשון הרמ"א לא משמע כן, ואף במנהגי רי"א טירנא, שהוא המקור למנהג זה, כתב רק 'וקורין כל הנערים יחד'. והנה, לפי שיטת הרמ"א סי' קלט סוף סע' ג שחלק על השו"ע ומתיר להעלות לתורה עם הארץ שאינו יכול לקרוא מתוך הספר עם הקורא (ועי' מ"ב שם ובסי' קלה ס"ק טו ובשו"ע סי' קמג סע' ה ובמ"ב שם) יתבאר דין הרמ"א להעלות את הנערים כפשוטו בלא גדול עמהם, ובלבד שיודעים למי מברכים, שהרי הם לא גרועים מעם הארץ שאינו יודע לקרוא, וכל ההכרח להעלות גדול עמהם הוא אך ורק עבור הנערים שאינם יודעים למי מברכים.

[21] ראה בדרכ"מ הארוך אות ב*. וראה גם ביאור הגר"א אות ד שמציין לרבי יצחק שבמדרש.

[22] פוק חזי שבביאור הגר"א בהלכות תלמוד תורה סי' רמו אות עו על הדין שכתב הרמ"א 'כשמסיימים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה' מציין תחילה למימרא דאביי שבמסכת שבת, וגם לגמרא בבא בתרא דיום תבר מגל, וגם להגהת הרמ"א הזו שבהלכות שמחת תורה! הרי לנו שהשמחה שביום שמחת תורה נובעת גם מהחידוש של אביי לצורבא מרבנן דשלים מסכתיה.

[23] בספר מנהגי רי"א טירנא שלפנינו כתוב להעלות את כל הנערים, ולא כתוב מה קוראים לפניהם; אך בדרכי משה כשהביא דין זה באות ב משמו של ספר המנהגים הוסיף שיש לקרוא להם פרשת המלאך הגואל, וכך פסק גם בהגהת השו"ע.

[24] מלשון הדרכ"מ הנ"ל אות ב* משמע שגם במקומו של בעל האור זרוע החתנים היו קונים את העליות, אך בספר האור זרוע בפנים אינו. ובאמת בהגהה על השו"ע הרמ"א השמיט פרט זה.

[25] ב"ק פב, א, רמב"ם הלכות תפילה יב, א.

^[26] במעמד הר סיני שמענו רק את עשרת הדברות ואת תרי"ג המצוות שמשתמעות מהן (רש"י על התורה שמות כד, יב); כוונת הזוהר, מן הסתם היא, לומר שבמעמד הקריאה בתורה בציבור אנו משלימים זאת, וכאילו שומעים מהר סיני את כל הפרשות בתורה שלא שמענו במעמד הר סיני.

^[27] מהגמ' ב"ק פב, א משמע שמצות קריאת התורה בבית הכנסת נתקנה לשם קירוב לימוד התורה להמון, וממילא אין עניין לרכז את הציבור סביב עניין אחד, ובוודאי שלא סביב קריאה בספר התורה דווקא, וכל אחד מהנוכחים בבית הכנסת בשעת קריאת התורה יכול לעסוק בלימוד במקום שליבו חפץ. אך מהירושלמי מגילה פרק ד הלכה א (מובא בתוספות ב"ב טו, א ד"ה שמונה) עולה שהמצוה לקרוא בתורה בבית הכנסת היא שיחזור של מעמד הר סיני, ולכן גם מוטלת החובה על הקורא לעמוד ולא לשבת, וגם שיעמדו לצד ספר התורה שניים לפחות (ונהגו שיעמדו שלושה, מ"ב סי' קמא ס"ק טז). אך מהזוהר בפרשת ויקהל שכתב "וְאָסִיר לְמִקְרֵי בְּסִפְרָא דְּאוֹרַיְיתָא בַּר חַד בִּלְחוֹדוֹי, וְכֹלָּא צַיְיתִין וְשַׁתְקִין בְּגִין דְּיִשְׁמְעוּן מִלִּין מִפּוּמֵיהּ כְּאִילּוּ קַבִּילוּ לָהּ הַהִיא שַׁעֲתָא מִטּוּרָא דְּסִינַי" (מובא בב"י סי' קמא)... 'וּלְכַוְונָא לִבַּיְיהוּ כְּמָּה דְּהַשְׁתָּא קַיָּימִין עַל טוּרָא דְּסִינַי לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא', וגם בזוהר פנחס (רכט, א) 'אִינּוּן דְּחָשׁוֹת לס"ת בְּזִמְנָא דְּדִבּוּר נָפִיק מִפִּי הַקּוֹרֵא, אִיהוּ חָשִׁיב לְגַבַּיְיהוּ כְּאִלּוּ מְקַבְּלִים אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי', משמע שהקריאה בתורה בבית הכנסת בציבור אינה רק שיחזור של מעמד הר סיני אלא חזרה על מעמד הר סיני בזעיר אנפין לכל דבר ועניין, ויש בדבר כמה נפ"מ: א. הדין שיש להקדים 'ברכו' לברכות התורה שמברך העולה (עי' בספר נפש הרב עמ' קלו. הוא מוסיף בשם הגרי"ז שעל כן מי שהחמיץ את הענייה על 'ברכו' של העולה הראשון לא יצא ידי חובת הקריאה בתורה בבית הכנסת. ועי' מ"ב סי' קלה ס"ק כא בשם האליה רבה). ב. אמירת 'בריך שמיה' בפתיחת ארון הקודש (עיין זוהר פרשת ויקהל ומ"ב סי' קלד ס"ק יג וסי' רפב ס"ק א וכף החיים שם), בגלל שזו עת רצון מיוחדת כמעמד הר סיני (מקורו בשער הכוונות דף עג). ג. במגן אברהם סי' קנ ס"ק ו הביא מהזוהר בפרשת ויקהל דף רו, א שאין עושין יותר משש מדרגות לבימה (מובא במ"ב שם). הנהגה זו כתובה בזוהר סמוך לפני הקטע שהעתקנו לעיל. ייתכן שעל פי הנגלה מטרת הזוהר בדין זה הייתה לשמור את הקורא בספר התורה ואת העומדים לצידו בתוך אותה רשות שבה מצויים מניין המתפללים, כיוון שרק במניין שרויה השכינה. ד. נחלקו הפוסקים עד כמה יש לחזר כדי להשלים פרשיות שהציבור דילג על קריאתם בציבור, וייתכן שהמחמירים שיש להשלים את כל הפרשיות סוברים כשיטת הזהר (אע"פ שבזוהר עצמו אין התייחסות לשאלה זו), עי' סי' קלה סע' ב ומ"ב ס"ק ו.

[28] ב'רשות' לחתן בראשית, שנפסק להלכה בספר המנהגים (ורק אצלו) שיש לאומרו, מפורש שמעלת החתן המתחיל היא שהמצוה תיקרא על שמו, ולאו דווקא להיות ראשון בין לומדי התורה: 'וְעַתָּה קוּם רבי פלוני ב"ר פלוני עֲמוֹד לְהִתְאַזְּרָה, בֹּא וְהִתְיַצֵּב וַעֲמוֹד לִימִינִי וּקְרָא, מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לִכְבוֹד צוּר בָּרָא, עַל זֹאת מַתְכִּיפִין הַתְחָלָה לְהַשְׁלָמָה בִּתְדִירָה, עַד שֶׁלֹּא יְרַגֵּל בְּעַם זוּ לְשַׁקְּרָה, יַעַן נַעֲשֵׂיתָ רִאשׁוֹן לְמִצְוָה גְמוּרָה, מָה רַב טוּבְךָ וּמַשְׂכֻּרְתְּךָ יְתֵרָה, טוֹב עַיִן תְּבוֹרָךְ בְּנִדְבָתְךָ מִלְּעַצְּרָה, וּמִבִּרְכוֹת בּוֹרְאֶךָ תְּבוֹרָךְ יָדְךָ מִלְּקַצְּרָה'.

[29] כנראה מהרי"א טירנא הבין שהשמחה על השלמת בניין בית המקדש אינה מקור לעריכת סעודות ביום שמחת תורה, וגם לא המימרא של רב יוסף שיערוך סעודה למי שיאמר לו שעיוור חייב במצוות, שהרי יש לחלק. וראה גם לעיל הע' 9.

[30] ובני, הבחור חיים שיחי', העירני לדייק בנוסח ה'רשויות' שאנחנו אומרים לחתן התורה ולחתן בראשית: שתיהן נקבעו להלכה רק בספר המנהגים של מהרי"א טירנא ולא באור זרוע ולא בטור (ואף לא נזכרו לא בדרכי משה ולא בהגהת הרמ"א), ובאמת, שתיהן לא לכבוד הקהל באו וגם לא לכבוד מי שזכה לגומרה של תורה ואף לא לכבודו של הגדול שבקהילה, אלא לכבודו של האדם שקנה את המצוה בכספו להיותה נקראת על שמו - כיצד נתפלל על חתן תורה 'לְאַמְּצוֹ לְבָרְכוֹ לְגַדְּלוֹ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה לְדָרְשׁוֹ לְהַדְּרוֹ לְוַעֲדוֹ בַּחֲבוּרָה" אם החתנים הם גדולי התורה שאינם זקוקים לתפילה כדי שיהיו ראויים להתוועד איתנו; אדרבה, אנחנו נשמח להימצא ראויים להתוועד איתם. גם נוסח בקשת הרשות מלכתחילה תמוה, אם החתן הוא תלמיד חכם גדול שבעדה מדוע יזדקק לרשותם של 'נערים יושבי שורה' (=תלמידי הישיבה) כדי לעלות לתורה?

[31] שו"ע או"ח סי' קמז סע' א בעקבות הטור שם שכתב 'א"ר יהושע בן לוי עשרה שקראו בתורה הגולל נוטל שכר כנגד כולם, ורגילים באשכנז לקנותה בדמים יקרים לחבב המצוה'.

[32] ראה בהגהת הרמ"א על שו"ע או"ח סי' שו סע' ו. גם העליות של ליל שמחת תורה נרכשות בכסף כמפורש בדרכי משה אות א, וכן הוא משמעות הגהת הרמ"א בשולחן ערוך, ראה לקמן בהערה האחרונה למאמר זה.

[33] מרדכי מנחות רמז תתקנה.

[34] המקור לדין הוא בב"ב טו, א: "א"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן", עם ההבנה שהיחיד הוא היחיד שבעדה (עי' דרכ"מ או"ח סי' תכח אות ד). לפי הפירושים האחרים (למשל, ב"י שם סי' תכח) שורש הדין הוא בייחודם של אותם פסוקים אחרונים, וממילא גם כיום דין זה מחייב. לפי מרדכי והלכות קטנות שנפסקו בדרכי משה לדינא שורש הדין הוא בייחודו של העולה, וממילא אם העולה המכובד לא יקרא בציבור אותם הפסוקים אלא הקורא, יכול הרמ"א לחדש שאין טעם לכבדו.

[35] אף כי למעשה לא נהגו כן כיום; ראה מ"ב שם סי' רפב ס"ק יב.

[36] כבר בספר המנהגים עצמו כתב: 'ואז מפקין כל הספרי תורות [שבארון], וש"צ נוטל ספר תורה [אחת] ומתחיל אנא ה' הושיעה נא וכו' אלהי הרוחות וכו' ב' או ג' חרוזות. ומסבבין המגדל והעם עמו עם הספרי תורות, ויש אומרים 'על הכל' בברונא...'

[37] גם לדידן שאוסרים לטלטל ספר תורה לחינם, מותר לטלטל את התורה לכבוד התורה; ראה ביאור הלכה סי' קלה סעיף יד ד"ה 'אין מביאין'.

[38] נניח כרגע לשאלת היתר הריקוד בשבת ויום טוב, שאלה שיש לה מקום ביותר בשמחת תורה; עי' ב"י ושו"ע ורמ"א סי' שלט סע' ג ובנו"כ שם, וכן בפרי מגדים ובמחצית השקל בסי' תרסט ובדרכ"מ שם אות ג ובמ"ב ס"ק יא, אך אין לכך זכר ברמ"א.

[39] סתם ריקודים הם לפני המכובד ולא איתו, למשל דוד כרכר לפני הארון, מרקדים לפני הכלה (עי' מסכת דרך ארץ פרק ד הלכה ד וכתובות טז, ב ושם יז, א), וכן בסוכה פ"ה מ"ד ('חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם'), ונדרים נא, א ('קום רקוד לי דאימר לך'), וסוטה יב, א ('ואהרן ומרים מרקדין לפניה'), וקידושין סג, א ('שחוק לפני רקוד לפני'), וסנהדרין קד, ב ('הביאן לביתן ועשה להן סעודה גדולה והיה מרקד לפניהם') ועוד. גם בחטא העגל לא מצאנו שרקדו עם העגל אלא סביבו, לכן נקראו הריקודים 'מחולות'.

[40] אף מהרי"א טירנא עצמו שממנו למדנו את מנהג ההקפות נמנע מלכתוב שמנהג ההקפות הוא לכבוד התורה, וזאת בשעה שהטעם המנהג להרבות קרואים ביום כתב בפירוש שהוא לכבוד התורה, ואף הרמ"א עצמו אחרי שהביא את מנהג ההקפות כתב רק 'והכל משום שמחה' ולא רמז שעניין לנו עם כבוד התורה. ברור אם כן שלולא החידוש של מהרי"א טירנא אין סיבה להניח שהרמ"א היה מגיע למנהג ההקפות מסברא; פוק חזי שמרן הראי"ה באורח משפט סי' קמב נזקק לבסס את מנהג ההקפות במוצאי שמחת תורה ('הקפות שניות') על מנהגי המקובלים כדי להתיר את איסור הטלטול של ספר התורה, ולא השיב לשואל בקצרה שמדובר בכבוד התורה ושהשאלה מלכתחילה ליתא.

[41] האור זרוע לא הזכיר כלל הוצאת ספרי תורה בשמחת תורה, הטור הורה רק להוציא את כל ספרי התורה בלא הקפות וגם זאת רק ביום ולא בלילה, ומן הסתם הטור גם לא העלה על דעתו את המנהג להקיף עם כל ספרי התורה את הבימה פעם אחר פעם 'כמו שמקיפים עם הלולב' (וזאת אף על פי שהטור בסי' קלה לא פסק שאסור לטלטל ספר תורה), ורק מהרי"א טירנא הוא שכתב את מנהג ההקפות (אמנם רק בלילה ולא ביום, שבו הורה מהרי"א לא לסובב את המגדל אלא רק להוציא את כל ספרי התורה ולומר מה שאמרו בלילה).

[42] פוק חזי שבסימן קלה, ב הביא הרמ"א את דינו של האו"ז בנוגע לבית כנסת ששבתה ממנו הקריאה שבת אחת שיקראו וישלימו בשבת אחריה, וראה גם במשנ"ב שם ס"ק ו ובביאור הלכה שם. כל אותם דיונים התקיימו רק בנוגע להשלמת הקריאה בשבתות הבאות, ולא מצאנו דיון שמא לא יהיו רשאים המתפללים באותו בית הכנסת ביום שמחת תורה הקרוב לערוך את ההקפות כמנהג ישראל; מכאן שמנהג ההקפות אינו תלוי בהשלמת המצוה לקרוא את התורה בציבור בשנה היוצאת, אלא בכניסה למצוה זו בשנה הנכנסת. ראייה נוספת לכך מצויה במנהג שנהגו להוציא מבית הכנסת את כל ספרי התורה לקראת ספר התורה החדש ביום שמכניסים אותו לבית הכנסת; כלומר טלטול ספר תורה הותר בימים שבהם מוליכים את התורה אלינו, דהיינו בשמחת תורה וביום שמכניסים ספר חדש לבית הכנסת. ועי' מה שכתב בנימוק להיתר הוצאת ספרי התורה מבית הכנסת לקראת ספר התורה החדש בשו"ת ישכיל עבדי או"ח סי' ט סע' ג.

[43] הרמ"א אימץ את מנהגי מהרי"א טירנא לקרוא בתורה גם בלילה וכן להרבות קרואים וכן לקרוא בתורה פעם אחר פעם וכן לקרוא לתורה את הנערים, מה שלא מצאנו לא באור זרוע ולא בטור. אך אף על פי שמנהגים אלו אינם כתובים לא באור זרוע ולא בטור, לא נראה שהם היו מתנגדים להם, בשונה ממנהג ההקפות - שכל מי שחושש לאיסור טלטול ספר תורה אינו יכול להתירו אלא אם כן הוא מקבל את שיטת מהרי"א טירנא.

[44] עתה מבוארים הדברים שמביא בספר חוט המשולש (דף לה עמ' א) ובאשל אברהם (בוטשאטש) סי' תרסט ד"ה מוציאין, שהחת"ס עלה לחתן תורה אחר שכבר עלה שלישי בסדר הקרואים בפרשת וזאת הברכה, אך הא"א סייג: 'ומיהו חתן תורה לא יעלה חתן בראשית, דליכא הפסק אחר'. מדוע מלכתחילה ביקשו הגבאים להעלות את החת"ס פעמיים? על כרחינו נאמר שמדובר בשתי מצוות נפרדות: העולה לקריאה בתורה בפרשת וזאת הברכה עולה תחת החובה הקבועה לקרוא בתורה בציבור, והעולה לחתן תורה ולחתן בראשית עולה מחמת המצוה להעלות אחרון את מי שיודע את כל התורה כולה (מנהג אשכנז לפי האור זרוע) או תלמיד חכם גדול שבעדה (מנהג אשכנז לפי שיטת הטור) או את מי שרוצה לזכות בכבוד להיות מסיים המצוה (מהרי"א טירנא), וממילא אין מניעה שאותו אדם יעלה את שתי העליות. אך חתן תורה וחתן בראשית עניינם אחד, וקיים החשש לפגמא. וראה גם בדרכ"מ סי' תרסט אות ב שמביא את מה שכתב מהרי"א טירנא שם באות ז שגם כהן ולוי יכולים לעלות לחתן תורה ולחתן בראשית, אף שבעלמא למנהג אשכנז אין להעלות כהן ולוי לעלייה מן המניין, הוא הדין והוא הטעם (ראה גם הגהת הרמ"א על פסק השו"ע סי' קלה סע' י, וראה גם בדרכי משה שם אות ו). ועי' מ"ב סי' תרסט ס"ק ב, ובכף החיים שם אות יב.

[45] ראה בדרוש לסיום מסכתא מאת הרמ"א שנדפס בים של שלמה למסכת בבא קמא סוף פרק מרובה שכותב דין זה, והנימוק לו הוא הנימוק שהביא הטור לכך שביום שמחת תורה מתחילים בקריאת ספר בראשית.

[46] שמחה שיש לה מקור גם בשמחת דוד המלך בהכנסת הארון לאוהל (שמ"ב פרק ו), ובשמחה שנהג שלמה המלך בחנוכת בית המקדש, שהרי השמחה בימי שלמה לא נבעה רק מהשלמת מצות בניית הבית אלא גם משום השראת השכינה בבית המקדש מכאן ואילך; ראו לעיל הע' 9.

[47] מחלוקת דומה מובאת בביאור הלכה סו"ס קלה ד"ה 'ואם הוא אדם חשוב'.

[48] אחרי שהחתנים אינם קונים את העליות כיצד נברך אותם ברשויות 'טוֹב עַיִן תְּבוֹרָךְ בְּנִדְבָתְךָ מִלְּעַצְּרָה. וּמִבִּרְכוֹת בּוֹרְאֶךָ תְּבוֹרָךְ יָדְךָ מִלְּקַצְּרָה'?

[49] בפרטים הללו הרמ"א שינה ממה שכתוב במהרי"א טירנא, בלא קשר למחלוקת בין מהרי"א טירנא לבין האור זרוע והטור: מהרי"א טירנא לא כתב שקונים את העליות שבקריאה בליל שמחת תורה, וכתב שקוראים את מה שיקראו שוב למחר בבוקר, ואילו הרמ"א כתב 'ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה', ובוודאי הפרשיות הללו מכונות כך כיוון שהעולה נודר תמורת העלייה, ואלו אינן הפרשיות של שמחת תורה (ראה בדרכי משה שם אות א ובמ"ב שם). מהרי"א טירנא לא העלה את האפשרות שהמסיים יהיה קטן (למרות שלשיטתו אין מניעה בכך), והרמ"א כותב שכך נוהגים, מהרי"א טירנא לא פירש מה קוראים לפני הנערים, והרמ"א כתב שקוראים המלאך הגואל. עוד כתוב במהרי"א טירנא בהגה ששני החתנים מברכים שהחיינו, וזה לא נפסק ברמ"א וגם לא הובא בדרכי משה (וכנראה שלא היה לפני הרמ"א).