המעין

האמנם נמצא 'בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי'? / יגאל אמיתי

הורדת קובץ PDF

• מבוא
• רקע ארכיאולוגי
• מהות המבנה
• זיהוי המבנה כבית עובד אדום הגתי
• האמנם זוהה גם 'בית אבינדב אשר בגבעה'?
• סיכום

מבוא

במאמר זה אני מבקש לדון ברקע ההלכתי התומך בהצעת הזיהוי לאתר מסוים ההולך ומתגלה בתל מוצא כ'בית עובד אדום הגתי' המוזכר בספר שמואל כמקום שבו עמד ארון ה' שלושה חודשים. מתוצאות חפירות ארכיאולוגית שנערכו במהלך הרחבת כביש מס' 1 משער-הגיא לירושלים באפיק נחל מוצא, במקום המכונה תל מוצא, עלה ששיאו של היישוב באתר היה בתקופת הברזל 2 (בין המאות העשירית והשישית לפני סה"נ, דהיינו בין תקופת השופטים לראשית תקופת המלוכה). בין שאר הממצאים מחפירות אלו נחשף מבנה ציבורי, שיתכן שהוא-הוא 'בית עובד אדום הגתי'.

 

רקע ארכיאולוגי

החפירה שנערכה בתל מוצא[1] במהלך השנים 2013-2012 כללה שלוש עונות חפירה[2], וחשפה ממצאים רבים מתשע שכבות שונות, החל מהתקופה הניאוליתית (ראשית תקופת המקרא) ועד לימי המנדט הבריטי[3]. אנו נתמקד בעיקר בממצאים שתוארכו לתקופת הברזל 2. מתקופה זו נתגלה יישוב חקלאי שהלך והתפתח, כאשר הממצא המשמעותי ביותר בו הינו מבנה ציבורי מוקף חצר שפתחו למזרח, והוא כונה 'מבנה 500'. עם התקדמות החפירה התברר שהמבנה הוא חלק ממכלול של מקדש. חרסים רבים וכלי פולחן שנמצאו בתעלת היסוד של המבנה וגם כשהם פזורים על רצפת החצר הביאו את החופרים למסקנה שתאריך בניית המבנה המקודש הזה הוא סביב למאה הט' לפסה"נ (תקופת השופטים).

מדובר במכלול בנוי כנגד המדרון, בציר מזרח–מערב, ולו שלושה מרכיבים: חצר, מבוא ומבנה שפתחו קבוע בקיר המזרחי. המכלול נחפר רק חלקית, ועל כן מידותיו המדויקות ותוכניתו אינם ידועים. החצר פולסה ברצפת עפר כבוש, ובמרכזה, מול פתח הכניסה למבנה, נבנה מזבח רבוע. המזבח בנוי מאבני שדה שאינן מהוקצעות, והוא השתמר לגובה של שלושה נדבכים. מצפון למזבח נמצא בור שנחפר לתוך רצפת החצר. הבור הכיל כמות גדולה של כלי חרס ופולחן שבורים, עצמות שחלקן שרופות ועל חלקן סימני חיתוך, ואפר. להערכת החופרים הבור שימש כבור האשפה של המקדש. מצפון לבור, על הרצפה, נמצאו כלי חרס ופולחן רבים, שבורים ופזורים בשטח של כ-1.0 × 1.5 מטר. בין כלי הפולחן נמצאים שברי כנים מעוטרים בזיזים ובמוטיב 'העלים התלויים', קובעות (=קערות שניצבות על בסיס גבוה ששימשו בטקסי פולחן), תליונים, שתי צלמיות זואומורפיות (=עם דמויות של בעלי חיים) ושני ראשי צלמיות אנתרופומורפיות (=דימויים אנושיים לבעלי חיים). כלי הפולחן והצלמיות שעל הרצפה כוסו במכוון בשכבה עבה של עפר וגושי טיח. המבוא והמבנה השתמרו רק חלקית, מאחר וחלקם הדרומי נסחף במורד המדרון. הקיר הצפוני של המבנה מסיבי (כ-2 מ' רוחב) ומשמש קיר תמך במדרון, ובקצהו המזרחי אומנה בולטת שתוחמת את המבוא מצפון. בין האומנה ופתח הכניסה למבנה נמצא בסיס עמוד מאבן גיר. בהנחה שהמבנה היה סימטרי, אפשר לשחזר אותו כמבנה אורך שפתחו הרחב קבוע בקיר המזרחי, שתי אומנות בולטות תוחמות את המבוא שבחזית המבנה, וביניהן בסיסי עמודי אבן שניצבו בצדי הכניסה[4]. יש לציין באופן מיוחד את העובדה שבמקום התגלו עצמות בעלי חיים כשרים בלבד, מה שמוכיח שבכל תקופת השימוש בו היו מפעיליו מבני ישראל[5].

 

מהות המבנה

לפני כמה שנים הציעו שני חוקרים לזהות את המקדש כבית עובד אדום הגתי[6], בהנחה כי עוד קודם להעלאת הארון אליו בידי דוד הוא נחשב למקום מקודש, ודווקא מציאות המקום המקודש היא שהביאה להשכנת הארון בו[7]. המקור העיקרי לזיהוי האתר הוא התיאור בספר שמ"ב פרק ו על העלאת הארון לירושלים בידי דוד מ"בית אבינדב אשר בגבעה"[8]. הגבעה היא "גבעת קרית יערים", אשר הבאת הארון אליה תוארה בשמ"א פרק ז. קרית יערים זוהתה במשך השנים בכפר אבו-ע'וש[9], ואילו הגבעה שבקרית יערים זוהתה בדיר-אל-עזר[10] הסמוכה לאבו גוש, על הגבעה הגבוהה שעל אם הדרך לירושלים[11]. משם הארון הועלה לירושלים, והיכן שהוא בדרך, בגלל מות עוזה, הוא מוסב מהדרך הראשית ("ויטהו דוד", שמ"ב ו, י) ומובא אל בית עובד אדום הגתי[12]. יש המשערים כי עובד אדום היה לוי מגת רימון[13] שבנחלת דן (יהושע יט, מה) שע"פ דבהי"א ו, נד ניתנה לבני קהת, וכשנעקרו בני דן מנחלתם עברה משפחה זו לסביבות ירושלים. במקביל הוצע לזהות את פרץ עוזה באחד מסיבובי הדרך הישנה היורדת מפסגת הקסטל אל עמק מוצא המכונה "כביש שבע אחיות"[14]. על פי זיהוי זה עוזה ביקש למנוע את נפילת הארון מהעגלה באחד מהסיבובים החדים (17 במספר) של הדרך, ועל כך שילם בחייו. לאחר מכן הארון שהה בבית עובד אדום שלושה חודשים, ולאחר "הברכה" שניתנה לבית (שמ"א ו, יא) דוד מעלהו בשנית לירושלים.

נוכל להעריך שהבאת ארון הברית לבית עובד אדום הגתי הפכה את המקום, שכבר לפני כן נחשב מקום מקודש במידה מסוימת, לאתר מקודש ממש. אני מבקש לטעון כי כפועל יוצא מהתקדשות האתר נשמרה קדושתו גם לאחר העתקת ארון הברית ממנו אל ירושלים[15]. התנ"ך מלא במקומות שהתרחשו בהם אירועים מכוננים ובעקבותם קדושתם נשמרה לדורות, כבית אל[16], שכם[17], באר שבע[18], שילה[19] ועוד[20].

במקרא אין רמז כיצד התייחס עובד אדום הגתי לשהיית הארון בביתו, אך נוכל ללמוד זאת מדברי חז"ל בכמה מקורות.

א. ברכות סג, ב: פתח רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בכבוד אכסניא ודרש: [וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלושה חודשים] ויברך ה' את עובד אדום וכו' בעבור ארון האלקים וכו', והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא אכל ושתה אלא כיבד וריבץ לפניו כך, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה.

ב. שיר השירים רבה ב, טז: נכנס רבי יוסי ודרש: וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי וגו', ויוגד למלך דוד לאמור ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו. באיזו זכות? בעבור ארון האלהים. ובמה ברכו? בבנים. ומה פעל בתורה? שהיה מדליק לפני הארון נר אחד שחרית ונר אחד בין הערביים. והרי דברים קל וחומר, ומה ארון האלהים שאינו אוכל ושותה ומדבר, אלא שהיו בו שני לוחות אבנים, והדליק בו נר אחד, זכה להתברך בכבודו, ואתם אחינו בני אושא על אחת כמה וכמה[21].

ג. במדבר רבה ד, כ: מֶה עָשָׂה דָוִד? הִטָּהוּ בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם לַעֲמֹד שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא אָבָה דָּוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' וגו' וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי. לֵוִי הָיָה עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי, שֶׁכֵּן מְיַחֲסוֹ עִם הַלְוִיִּם וְעוֹבֵד אֱדוֹם וְאֶחָיו שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עֹבֵד עַל יְדֵי שֶׁעָבַד לִפְנֵי ה' כָּרָאוּי, אֱדֹם שֶׁהֶאְדִּים פְּנֵי דָוִד, הוּא הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הָאָרוֹן שֶׁלֹא יְמִיתֶנוּ וְהוּא עוֹבֵד לְפָנָיו, וּבֵרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

ממקורות אלו עולה שחז"ל בימי בית שני[22] ראו את עובד אדום כמי ש"עבד לפני ה' כראוי", "כיבד וריבץ לפניו", ו"היה מדליק לפני הארון נר אחד שחרית ונר אחד בין הערביים", עד כדי שהיה "מאְדִּים פְּנֵי דָוִד". התיאור הזה מדמה חלק מעבודת בית המקדש שהתקיימה בזמן שהיית ארון הברית בבית עובד אדום, אולי כפי מה שהיה נעשה בבמה[23].

בספר שמואל, המספר על תקופת השופטים ומלכות שאול ודוד, מסופר במקומות רבים על הקרבת קורבנות בבמה, גם על ידי שמואל הנביא או בהוראתו, והכתוב מתאר זאת באופן חיובי. הדבר מוסבר בתחילת ספר מלכים[24]: רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת, כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם. לאחר הקמת המקדש חל האיסור להקריב בבמות, אבל הכתובים מציינים שהאיסור הופר כמעט לכל אורך תקופת בית המקדש הראשון. הפסוק "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", חוזר ונשנה בספר מלכים בפרשיות הסיכום של רוב מלכי יהודה, ומודגש בכתובים שמדובר בבמות להקרבת קורבנות לה', אלא שהן הוקמו מחוץ למקדש[25]. הסיבה להפרת החוזרת ונשנית של האיסור הייתה מתוך שמירת המסורת העתיקה, הרגל מן הימים שבהם היה הדבר מותר[26], ותחושה של צורך עז בהקרבת קורבנות. יש מציינים גורם נוסף לדבר, ולהימנעותם של מלכים אחרים מאכיפת האיסור: מכיוון שהבמות הוקמו לשם ה' – אסור היה להרוס אותן[27]. שני המלכים היחידים שעליהם נאמר שעסקו בהפסקת ההקרבה בבמות הם המלך חזקיהו[28] והמלך יאשיהו[29].

בעשרות השנים האחרונות הולכים ונחשפים מקדשים 'יהודאיים' שהיו פעילים גם בהיות בית המקדש על מכונו, כמו בערד, בבאר שבע, ועתה גם במוצא. לדעתי במחקר ארכיאולוגי מתאים יימצאו מקדשים נוספים כאלו גם בגלגל, בבית אל ובמקומות נוספים. המשניות העוסקות באיסור להקריב מחוץ למקדש מוכיחות לכאורה כי מעשים שכאלו בוצעו בפועל בבמות. מהמשנה בזבחים (יג, ג) עולה כי בבמות היו שוחטים ומעלים קדשי-קדשים וקדשים קלים, חטאות ואשמות. וכן היו מעמידים לחם הפנים, מדליקים מנורה. בבמות אלו היו מקפידים למנוע מטמאים לעבוד, ומקפידים על מחשבות הכהן הזובח שלא יפסלו את הזבח (אם חשב לאכול או להקטיר אחרי הזמן ההלכתי הקבוע הקרבן הופך פיגול), ונמנעים מהשארת הקרבן אחרי הזמן הראוי (יד, י). בבמות ניסכו מים בחג הסוכות (זבחים יג, ו ובגמרא קיא, ב), הקריבו מנחה וקמצו (שם משנה ג) ואף הקטירו את בזיכי הלבונה שעל שולחן לחם הפנים (שם). מהסוגיה בבבלי (זבחים קי, א) עולה שבבמות היו אף מקטירים בקודש הקודשים של בית הבמות, כמו בעבודת יום הכיפורים במקדש בירושלים[30]. אני מניח כאמור שמשניות אלו הם השתקפות של המציאות בזמן המקרא.

אפילו העגל שהקים ירבעם בבית אל מתואר כמקום שבו מתנהלת פעילות של במה (מל"א יב, כט-לא):

וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן . וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת, וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי .

כנראה שעגל הזהב לא היה חשוף על פני השטח אלא ספון בתוך בית הבמות בחדר הפנימי ("קודש הקודשים"), ובחדר החיצוני, "הקודש", היו מוצבים כנראה מנורה ושולחן ומזבח קטורת בדיוק כמו במקדש שבירושלים[31].

 

זיהוי המבנה כבית עובד אדום הגתי

לאור הזיהויים הגיאוגרפים והמציאות המשתקפת מהמדרשים שהובאו לעיל, ניתן לשער בזהירות המתבקשת שאם אכן "פרץ עוזה" התרחש באחד מעיקולי דרך "שבע אחיות" סביר להניח כי בית עובד אדום הגתי היה ניצב בסמוך, לא ממש על אם הדרך אלא בעמק מוצא, ליד מקור המים. אחרי "פרץ עוזה" הארון הוסב אל בית עובד אדום הסמוך כפתרון ביניים, ולאחר שלושה חודשים, אחרי שהתברר מהברכה שחלה על בית עובד אדום כי חרון אף ה' סר, חזרו דוד וכל ישראל והעלו את הארון לעיר דוד. סביר להניח שהנחת הארון בבית עובד אדום והפעילות סביבו בזמן שהייתו שם, ובעיקר הברכה שהביא איתו, הביאו את בני התקופה והאזור לשמור את קדושת המקום גם בדורות הבאים, ואף לאחר שהוקם מקדש שלמה בירושלים. מן המפורסמות הוא שלאורך כל ימי הבית הראשון המשיכו בני ישראל לעבוד את אלוקי ישראל גם בבמות מחוץ למקדש, למרות האיסור החמור הכרוך בכך. הסובלנות שגילו הרשויות בירושלים למקדש מוצא, ועובדת המשכת קיומו במשך רוב ימי הבית הראשון, נבעו מאותה תפיסה נגדה נלחם המקרא שביקש לאחד את הפולחן במקום אחד. סובלנות זו היא הרקע לריבוי והתמדת עבודת הבמות בתקופה זו, למרות שהם היו מנוגדים לציווי מפורש.

לשם השלמת זיהוי מבנה המקדש בתל מוצא עם בית עובד אדום הגתי יש להביא בחשבון גם את הנקודות הבאות שעלו בממצא הארכיאולגי במקום:

א. תוכנית המבנה בנויה בציר מזרח מערב, כפי שהיו המשכן שבמדבר והמקדש בירושלים. כמו כן החופרים מציינים כי במוצא נמצאו "שתי אומנות בולטות תוחמות את המבוא שבחזית המבנה, וביניהן בסיסי עמודי אבן שניצבו בצידי הכניסה", בדומה לשני עמודי הנחושת, יכין ובועז, שהוצבו בכניסה למבנה המקדש בירושלים (ז, טו-כג). מול פתח הכניסה למבנה נבנה מזבח רבוע בנוי מאבני שדה שאינן מהוקצעות[32], בהתאם לדרישה ההלכתית של בניית מזבחות מאבני גוויל שלא עובדו בכלי מתכת (שמות כ, כא-כב): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".

ב. מצבור של כלים שבורים שנמצאו בסמוך למזבח במוצא שכנראה נשברו בכוונה, לאור ההלכה הקובעת שכלי חרס שבישלו בו הכהנים את בשר החטאת יש לשוברו בעזרה (רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות ח, יא): "כלי חרש שנתבשלה בו החטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה".

ג. כיסוי האתר, ולא החרבתו או ניתוצו לחלוטין: בימי חזקיהו ויאשיהו שהחריבו את הבמות בכל הארץ לא הוחרב האתר במוצא כמו אתרים דומים, כנראה עקב קדושתו, אלא רק כוסה ו"נגנז" על מנת למנוע אפשרות חידוש הקרבת קרבנות בבמה[33].

 

הצילום: חברת Skyview, באדיבות רשות העתיקות

 

האמנם זוהה גם 'בית אבינדב אשר בגבעה'?

אם אכן ניתן לזהות את המבנה בתל מוצא עם מקום שהיית הארון במשך שלושה חודשים, ואם צדקנו שהמקום זכה לשימור קדושתו במשך שנים רבות אחר כך, יש לשער שמקום מנוחתו של הארון בבית אבינדב בגבעה של קרית יערים במשך עשרים שנה צריך לזכות, לפי אותו הגיון, להתייחסות גדולה בהרבה. ואכן, בחפירות שניהלו אוניברסיטת תל אביב וקולג' דה-פרנס באבו ע'וש, המזוהה כקרית יערים, התגלה מתחם פולחני גדול-ממדים בן התקופה[34]. במקום נמצאה גבעה מלאכותית שנתמכה ע"י ארבעה קירות תמך מסיביים, שנבנו תוך הנדסה קפדנית ומדוקדקת. אמנם החפירה נערכה בשטח קטן יחסית, אך כבר מהממצאים שנחשפו אפשר להעריך בזהירות כי יתכן שזהו המקום שבו שהה הארון במשך כעשרים שנה, ושהמשיכה לפעול בו במה גם לאחר הקמת המקדש בירושלים.

 

סיכום

דומה שניתן להציע ש'מבנה 500' שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בתל מוצא הוא 'בית עובד אדום הגתי' שבו הונח ארון ברית ה' במשך שלושה חודשים, ושהמקום שימש כבמה במהלך הדורות הבאים. כמו כן יתכן שהמבנה הפולחני הגדול שנמצא בגבעת קרית יערים הסמוכה הוא 'בית אבינדב בגבעה' בו נשמר ארון הברית במשך כעשרים שנה, שגם הוא שימש כבמה בתקופות מסוימות. סביר להניח שהמשניות במסכת זבחים, העוסקות בעבודות המקדש 'הנעשות בחוץ' הן השתקפות והתמודדות עם מציאות אסורה הלכתית, שנהגה בבמות אלו גם אחרי הקמת המקדש.