המעין

[1] הרב נפתלי הירץ הלוי וידנבוים (י"ג חשוון תרי"ג - י"ד סיוון תרס"ב) עלה בשנת תרמ"ד מפולין לארץ ישראל, התיישב בשכונת מאה שערים בירושלים ועמד בראש ישיבה בעיר. בשנת תרמ"ו התמסדה הקהילה האשכנזית ביפו, והרב נפתלי הירץ נשלח לכהן כרבה על ידי רבני ירושלים, רבי שמואל סלנט ומהרי"ל דיסקין. הוא הוציא לאור את סידור הגר"א, ובו גם פירושיו שער נפתלי ואמרי שפר על דרך הנגלה והנסתר. כן כתב הערות לספרו של הגר"א "שנות אליהו" למסכת שבת, והדפיסן בסידורו. האדר"ת כותב על הרנ"ה: "ובפה שותים גם היראים יין ראשון לציון וכל הקולוניות על פי הכשירו של הרה"ג ר"נ שי', ביודענו אותו כי לא יחתום שמו על דבר שקר מה שלא נודע לו ביחוד, והוא היה חשוב מאוד בעיני הגריל"ד זצ"ל" (אגרות האדר"ת בסוף אדר היקר, מכתב ו). ראו עוד בספרו החדש של הרב ד"ר בועז הוטרר 'ובשנה השביעית' כרך ב עמ' 93-90.

[2] את הרקע למתן ההיתר, ההיתרים האחרים שניתנו באותה שמיטה, והמאבקים בין הגורמים השונים ביישוב בעניין ההיתרים, פרטתי במאמר "היתר המכירה תרנ"ו ומשמעותו לזמננו" שפורסם ב"האוצר" לו, תש"פ, עמ' קצא–ריט. וראו עוד הוטרר, שם, עמ' 165-104.

[3] פורסם על ידי הר"ק כהנא, 'שאלה של בני מושבות הדרום לשמיטה תרנ"ו', המעין, ב-ג (אייר תשט"ו), עמ' 98–105, ומאוחר יותר אצל רעי"מ לוין, 'אלו שאלות בקיום מצוות השמיטה הטרידו את איכרי המושבות ערב שמיטת תרנ"ו', אורייתא, יח (תשנ"ו), עמ' שיד–שכא; הוטרר שם, עמ' 362-358. המכתב נשלח לרבני ירושלים האשכנזים והספרדים, ועותק ממנו נשלח לחובבי ציון ברוסיה שהעבירו אותם לרבנים מסוימים בחו"ל.

[4] אצ"מ A25/22, עמ' 21 וכן שם A91/55. במכתב ששלח בנו של הרנ"ה, יוסף הלוי, לרב זאב יעבץ בסוף אב תרנ"ה, הוא מפרט את ההוראות "אשר יצא מלפני אא"מ הרה"ג הגדול ר' נפתלי הירץ הלוי נ"י אב"ד דעה"ק יפו ת"ו בהסכם גדולי ירושלים". הוראות אלו תואמות לחלוטין את הוראת אב שבידינו (אלא שההיתר לעניין הזיבול אינו מופיע שם). הם פורסמו ב'המזרח': ירחון ציוני מזרחי לדת ולציון למדע וספרות, תרס"ג, עמ' 157–158.

[5] תודתי לרב נחמיה פפר, ראש מכון הגר"א ומגלה צפונות הרנ"ה, שמסר לי העתק של כתב היד ונתן את רשותו לפרסמו. עותק נוסף של ההוראות מצוי בארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ A9155-6). תודתי לרב דוד סלמון שהואיל לעבור, להאיר ולתקן את ההערות להוראות. תודתי גם לידידי וקרובי הרב ד"ר בועז הוטרר על הערותיו וסיועו לכל אורך הדרך בפרסום מאמר זה.

[6] ראה במאמרי על היתר תרנ"ו (לעיל הערה 2), ליד הערה לה; ובשנה השביעית, שם, עמ' 168-150.

[7] נדפס לראשונה ב'שערי ציון' חוברת ד-ז (תרצ"ח), סי' כז, עמ' עג–עד, שם נכתב כי ההוראות נעתקו מתוך כתב יד של הרנ"ה שהיה מונח בעיזבון הרב אהרן הכהן אורלנסקי [רבה של פתח תקוה] ונמסר למערכת על ידי בנו הרב אברהם יעקב הכהן אורלנסקי. משם נעתק בספר בצאת השנה, ירושלים תש"ך, עמ' עז–עט, ונדפס שוב, עם תיקונים מתוך כתב היד [שתצלומו מובא שם] בקובץ הר המור – שביעית, ירושלים תשנ"ד, עמ' קט–קיא. יצוין שכתב היד הוא של הרב אברהם יעקב הכהן אורלנסקי הי"ד. עותק נוסף בכתב ידו של דוד יודילוביץ מראשון לציון, מצוי בארכיון הציוני (אצ"מ A192\237, עמ' 441-438). וראה בספרו של הרב בועז הוטרר, ובשנה השביעית חלק ב, בנספח 13, עמ' 397-392, שם ציין למספר שינויים קלים בין הנוסח הנדפס כאן לבין הנוסח בעותק של  יודילוביץ. כמו כן יצוין שסמוך לאחר פטירתו של הרנ"ה, ערב שמיטת תרס"ג, נתן חתנו, הרב יוסף צבי הלוי, הנחיות לתושבי ראשון לציון, ובהן ציטוטים רבים מהנחיות אלול של חותנו הרנ"ה. הנחיות הריצ"ה פורסמו לראשונה בידי אהרן מרדכי פריימאן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון, ח"א (תרס"ז), עמ' 73-70, ושוב אצל הרב מנחם ולדמן, 'הוראות לשנת השמיטה תרס"ג', תחומין, יג (תשנ"ב–תשנ"ג), עמ' 47–52.

[8] בנוסף על העולה בעניין זה במאמר היתר תרנ"ו (לעיל הערה 2), בנו של הרנ"ה, ששולח את עיקרי ההנחיות לר' זאב יעבץ (לעיל הערה 4), כותב לו שההוראות הן "בהסכם רבני ירושלים". יצחק אייזיק בן טובים, שהתנגד בתרמ"ט להיתר, כותב: "ואוכל להעיד כי כל מה שעשה [הרנ"ה] לא עשה אלא אם נמלך קודם ברבותינו הגאון דיסקין והגרש"ס זצ"ל ואחרים, שעל פיהם והסכמתם קבע כל פרטי ההיתר" (החרות [ירושלים], 4.7.1910, עמ' 1). הרב אהרן יצחק זסלנסקי, ונצדק קודש, ירושלים תש"ה, עמ' כו, מספר כי "גם רבה של ירושלם מרן הגאון מוהרצ"פ פראנק שליט"א סיפר לי במפורש שדיבר עם הרב הגה"צ ר' נ"ה זצ"ל בלכתו לכ"ק מרן הגריל"ד זצ"ל להתייעץ בדבר הוראת היתר השמיטה, והגה"ק הגריל"ד זצוק"ל הסכים עמו, וכל הוראותיו של הגרנ"ה ז"ל בעניין זה הן הן הוראותיו של רבנו הקדוש והנשגב מרנא ורבנא רבי יהשע ליב דיסקין זצוקללה"ה". תודתי לרב בועז הוטרר על ההפניה האחרונה.

[9] ישנם מספר שינויים בין הוראות אב לאלול, וניתן לראות שהן מתייחסות באופן ישיר לטענות שהעלו המתיישבים באסיפה שקיימו בראשון לציון ולמכתב ששלחו לפקידות בעקבותיו (ראה במאמר היתר תרנ"ו [לעיל הערה 2] בסמוך להערה לה, וכן ובשנה השביעית, שם, עמ' 168-150). דהיינו שעיקר טענות המתיישבים נגעו בארבע הגבלות בהוראות אב, ועל כולן ניתן לראות שקיימים שינוי ותוספת לקולא בהוראות אלול: א. לעניין זיבול הוסיף הרנ"ה בהוראות אלול שבמקום שיש חשש שיחלש העץ או הפרי מותר לזבל על ידי נכרי. ב. לעניין הרכבה – שהמתיישבים טענו שהערבים לא יודעים את המלאכה היטב – הוסיף באלול שחלק מההכנות להרכבה מותר לעשות על ידי יהודים. ג. לעניין נטיעות חדשות – הוסיף באלול היתר שהרב סלנט אישר למכור לגוי את העפר על מנת לפנותו ואז מותר לטעת על ידי נכרי. ד. לעניין החרישה – התיר ע"י גוי אם יש חשש לפגיעה בעצים הקיימים.

[10] פסקי המהרי"ל דיסקין לעניין שמיטה פורסמו לראשונה כ"דיני שביעית בקצרה להלכה ולמעשה" בשנת תרס"ג, ולאחר מכן כסימן כז בשו"ת המהרי"ל דיסקין.

[11] בשו"ת שלמת חיים ח"ב ס' קטו, במהדורות החדשות סימן תקצט, שאל הרב סובול את הרב יוסף חיים זוננפלד על דיוק מפסקי המהרי"ל דיסקין בהלכות שביעית, והשיב לו הרב זוננפלד: "מדברי רבינו כל מה שיכול לדייק הוא הלכתא". אף הרב בנימין זילבר, מחשובי הפוסקים שהיה מקורב לחזון איש, חיבר ספר שלם בשם "שביתת הארץ" שעיקרו ביאור והערות על פסקי המהרי"ל דיסקין.

[12] וכך כתב הרנ"ה לצבי הירש קאהן (הערה 4 לעיל): "חתרנו אחרי היתרים לעשות ע"פ הדת, ועשינו מכירת הנטיעות למען יוכל עשות מסחר בפירותיהן, וכן העבודות אשר לאוקמי אילנא בודאי נתיר להם ואפילו בדברים שמפורש לאיסור אם ידענו שמחמת שוממות האדמה שניתשה עד כה נשתנה טבעה, וישנם עבודות שבימים הקדמונים היו להרווחה אך מחמת שכעת ידענו שהם לאוקמי אילנא גם אלה התרנו בלי פקפוק כלל".

[13] כאמור בהקדמה, בהוראות אב מפורש שההיתר לקצוץ על ידי גוי הוא רק בגלל שהעץ נמכר לגוי לעקירה, ויודגש כי בעקבות כך הותרה זמירה שלדעת הרנ"ה הינה איסור דאורייתא על ידי נכרי.

[14]  משנה שביעית פ"ד מ"ו, ונפסק ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"א ה"כ כר"ע שמתיר.

[15] בהוראה זו אין שינוי בין הוראות אב והוראות אלול, וכאמור במאמר היתר תרנ"ו היתר זה ניתן באישור המהריל"ד עוד בחודש טבת, והוא גם מופיע במכתב הרנ"ה לצבי הירש קאהן (הערה 4 לעיל). והוא צריך עיון גדול, שכן בפסקי המהרי"ל דיסקין יש גם הבדל בין סוג זמירה המותר וסוג זמירה האסור, אלא שהוא לכאורה הפוך מהרנ"ה: "הזמירה כיצד? זמירה אסור בין בגפנים בין בשאר אילנות הן לזמור ענפים הגדלים תכופים ומסובכים למען הרחיקם זה מזה וליטול אחד מבין שנים והן לזמור ענפים המכבידים על האילן וקרוב האילן להישבר על ידם (וזהו זירוד) הכל אסור. ולפי המנהג אשר ינהגו נוטעי גפנים לקצוץ בשנה ראשונה כל הענפים עד פקק הראשון ובשנה שניה עד פקק השניה ובשנה השלישית עד פקק השלישי כל זה אסור. אך אם קוצץ כל הענפים ואינו מניח רק הגזע, וזהו נקרא המזנב בגפנים, מותר לקצוץ כדרכו בקרדום ובמעגל ובמגירה ובכל מה שירצה (ויותר טוב להניח טפח גבוה מהקרקע)" (פסקי המהרי"ל דיסקין אות ב). דהיינו בסיס ההיתר היה שיש זמירה שאסורה מהתורה שאותה יעשו נכרים, ויש זמירה שהיא נחשבת המזנב בגפנים ואותה יעשו יהודים, אבל מהי הזמירה ומהי המזנב התחלף לרנ"ה ולמהריל"ד. מעניין כי חתנו של הרנ"ה הרב יוסף צבי הלוי מאריך בספרו תורת שביעית, ירושלים תש"ו, עמ' קנה–קנט, לדון בעניין המזנב בגפנים, ולא הזכיר את שיטת חמיו כלל.

[16] הוראה זו מתאימה לפסקי המהרי"ל דיסקין, שם נכתב: "כשעלה הגזע למעלה, ויצא ענף סמוך לקרקע המכחיש את האילן וצריך לקוצצו מותר (אך כל זה לפי פירוש רש"י בע"ז (נ, ב) ד"ה אוקמי, שפירש שם שלא יתקלקל האילן מכמות שהוא, ולפי זה כמו כן בנידון דידן, כיון שהיחור מכחיש האילן ומקלקלו מכמות שהוא מותר אפילו על ידי ישראל, אבל לפי פירוש רש"י שם אוקמי אילנא שלא ימות האילן, משמע היכא שגורם רק להתקלקל ולא להמית אסור – ולפי זה אין להתיר רק על ידי נכרי. וצריך עיון, ויש להתיישב)" (פסקי המהרי"ל דיסקין אות ד). אלא שמה שמסתפק המהריל"ד פשוט אצל הרנ"ה. אמנם יש להעיר שאף בפסקי המהריל"ד הדין כתוב כפשוט להיתר, וכנראה אח"כ נוסף בסוגריים הספק לפי דברי רש"י. ועיין לקמן בהוראה 2 עוד בעניין פסק זה של המהריל"ד.

[17] בסעיף זה לכאורה אין ההיתרים מבוססים על מכירת הגפנים, אלא על היתרים ופתרונות ספציפיים בעבודת הזיבול ובדיני אוקמי אילנא. כפי שניתן לראות, באב, ההיתר הראשון היה לעשות גל אבנים ועליו לצבור זבל שיתפשט גם מחוץ לגל. באלול נוסף לו ההיתר לזבל על ידי גוי במקרה של חשש שמא ייחלשו הגפנים או הפירות.

[18]גם הוראה זו תואמת לפסקי המהרי"ל דיסקין (אות כא): "...והרוצה לעשות אשפתות תיכף אחר החג, יניח בתחלה הרבה אבנים על מקום אחד בשיעור ד' אמות אורך ורוחב, ויניח האשפה עליהם, ואחר כך כשיתפשט הרבה לית לן בה". מקור ההיתר בשלוש המשניות הראשונות בפ"ג של שביעית וכדעת ראב"ע, ורמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ב ה"ג, אך יש בדברי המהרי"ל דיסקין ובעקבותיו הרנ"ה שלושה חידושים: א. שהיתר ההנחה על הסלע מועיל אף קודם שיעבור הזמן שמזבלים לעבודת הארץ (ועיין הרב מ"מ קארפ, משמרת השביעית, פ"ח הערה 14, קרית ספר תש"ס, עמ' ע). ב. שגם אם אין סלע מותר להניח אבנים על מקום אחד ועליהם האשפה (לכאורה מירושלמי שביעית דף כא ע"א). ג. שיתפשט הרבה לית לן בה (לכאורה מדין מוספים על המשפלות ואין מוסיפים על האשפתות, אבל בלשונם משמע דלא כהחזון איש שכתב: נראה דאשפתא היתה ידועה אפנה ואינו רשאי לפזרה ולרדדה יותר מהרגיל דאל"כ יוכל לפזר על פני כל השדה [חזו"א, שביעית, סי' יח סוף סעיף ה]).

וכאן יש להעיר הערה עקרונית, שלכאורה צריך עיון היתר הרנ"ה בזה, שכן כל ההיתר לזבל בדרך של אשפתות או הנחה על הסלע הוא משום שאינו מתכוון לזבל את השדה אלא לעשות אשפה, אבל הוראות הרנ"ה כל מטרתן הן לזבל באמת את השדה על ידי עצה מסוימת, ואיך מותר לזבל באופן זה כאשר כן מתכוון לזבל? ובעצם לעניין זיבול הדבר קשה ביותר, שכן גם זיבול כשאינו מתכוון לכך אסור משום מראית עין אלא אם כן מעשיו מוכיחים עליו שכוונתו לאשפה ולא לעבודת הארץ, אבל בהיתר הרנ"ה כל המטרה הינה עבודת הארץ, ואיך מועיל לעשות באופן הנ"ל? וצ"ע.

[19] משמע שההיתר הוא גם אם זה רק ספק, ולכאורה הדבר תלוי בסוגיית הגמרא בב"ב דף פ ע"ב ובפירושי הראשונים לגבי קיצוץ בתולת השקמה, ועיין דרך אמונה, הלכות שמיטה ויובל פ"א הכ"א בבאור ההלכה ד"ה אין קוצצין באריכות.

[20] בשאלה האם לצורך ההיתר לאוקמי די בכך שייחלש העץ או שצריך שיהיה חשש שימות, הסתפק המהריל"ד כפי שהבאנו בהערה 16 לעיל. אבל כאמור זאת משנה אחרונה בפסקי המהריל"ד, ובמקור התיר בלי ספק, ומשם מקור הרנ"ה.

[21] אם יש אוקמי בפירי נחלקו האחרונים (ועיין באריכות אצל הרב יוסף ליברמן, שו"ת משנת יוסף, ח"א, סי' יב סעיף יב, ירושלים תשל"ט, עמ' לה–לז), אבל אצל המהריל"ד מצאנו במפורש שמתיר: 'בכל מקום דשרינן איסור משום פסידא, יש לעיין אם אין הדבר שלו כ"א הפקר ועדיין לא זכה בי', אי שרינן לי'. והי' נראה להביא ראי' ממאי דשרינן פ"ק דמו"ק בשביעית בכ"מ משום פסידא, במקום שאין הפסד לגוף הקרקע כ"א לפרי, ונהי דודאי קאי במקום שהספיחין מותרין, וע' ר"מ הלכות שמיטה [פ"ד ה"ד], אכתי הא כיוון דהפיקרא נינהו, ואיך שרינן להאי עבודת קרקע משום פירי דלאו דילי'. אך י"ל דכיון דכתב קרא אביוני עמך (ועי' ר"מ הל' שמיטה [פ"ד ה"ל] שמשמרין שלא ילקטום עכו"ם), א"כ חשיבי הני פירי דשייכי לכלל ישראל' (קונטרס אחרון בסוף שו"ת מהרי"ל דיסקין אות רנט). ברם ישנה כאן שאלה עקרונית, שכן היתר המהריל"ד לעבודות במקום הפסד שבהן הפירות הם של הפקר הוא בגלל "אביוני עמך", אבל במקרה שלנו, שבו נמכרו האילנות לנכרי, כיצד יש היתר של הפסד או אוקמי לגבי אילנות ופירות נכרי? עם זאת חשוב להדגיש, שעל פי היתר הרנ"ה בפועל בסופו של דבר את הפירות לקחו המתיישבים היהודים, והעצים נשארו בחזקתם, וצ"ע.

[22] מקורו בהמהריל"ד שחידש שצריך מקום ד' אמות על ד' אמות, ולא ידוע מקורו, אך כנראה סבר שזה השיעור שחל עליו שם "מקום".

[23] בנדפס הועתק בטעות: שלש. זאת תוספת של הרנ"ה. ועיין כס"מ שמיטה ויובל פ"ב ה"ג ותיו"ט שביעית פ"ג מ"ג ד"ה או שיתן על הסלע.

[24]שאלה זו נוגעת לדין האם התירו משום אוקמי או הפסד במקום של עבודות גמורות כמו הרכבה. אבל לעניין הרכבה יש גם דיון נוסף, שכן בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ד) מובאת ברייתא: "אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה". ולפי גרסת הר"ש סירילאו מסבירה הגמרא מה ההו"א שיהיה מותר "שלא תאמר הואיל והפסד רבא הוא לפום כן צריך מימר אסור", דהיינו שההו"א היתה שמאחר שאם לא ירכיב את הדקל יהיה הפסד גדול, כמו שמצינו בגמרא בפסחים (נו, א) שהתירו חכמים לאנשי יריחו שירכיבו את הדקלים בערב פסח משום דבר האבד, היינו חושבים שיהיה מותר בשביעית, קמ"ל שהיא עבודה ואיננה מותרת. ולפירוש הרש"ס ישנו לכאורה ירושלמי מפורש הקובע שאסור להרכיב אף במקום הפסד גדול. אבל בדברי הרנ"ה ברור שכל הספק הוא אם זה נחשב אוקמי או אברויי, ואם היה הדבר מוחלט שזה לאוקמי היה מותר להרכיב בלי חשש. אבל עצם דין אוקמי כאן צריך עיון, הרי הגזע עליו דנים בדרך הטבע לא יגדל ויצמיח פרי מועיל, ואם לא נעשה כלום ולא יוולד בו שום נזק חיצוני או פנימי לא יצמחו פירות, וכל שאנו דנים עליו הוא היכולת לחבר אליו ענף מעץ אחר ואותו ענף יגדל ויצמיח פירות (וכידוע הפירות הם של הרוכב), א"כ איך זה נחשב אוקמי של הגזע? וכנראה שזה גוף הספק של הרנ"ה אי הווי לאוקמי. ועדיין צ"ע.

[25] הרנ"ה כתב שאפשר להתיר על ידי גוי במקרה שהאילנות הם של גוי. דבר זה צ"ע, שכן אם הגפן היא של הגוי למה אסר במקום שאין חשש הפסד, שהרי אפילו זמירה דאורייתא התיר הרנ"ה לעיל על ידי גוי בגפני הגוי. ואולי במקום שאפשר לדחות לשנה הבאה אי אפשר על ידי נכרי ורק היכא שאי אפשר – כמו בזמירה או בהרכבה של גפנים אמריקאים (ולא משנה אם זה דרבנן או דאורייתא) מותר על ידי נכרי, אבל עדיין צ"ע מדוע נצרך לצרף את הספק אם הוא אוקמי או אברוי.

[26] בהוראות אלול כתב כן ללא ספק וללא צורך בשאלה. אף בהעתקים של הוראות אב שהיו בידי האיכרים אין ספק בשאלה זו. ויתכן שהרנ"ה סימן הלכה זו כספק שצריך שאלה קודם שהלך לירושלים עוד באב, ושם אכן שאל גדול והתיר לו, והוא מחק את התוספת.

[27] זו הבחנה והיתר שהתווספו באלול, שאף את המלאכה הצריכה להיעשות על ידי נכרי ניתן לחלק לשניים, ואת ההכנות יכול לעשות היהודי, ורק התחיבה והחיבור, שהוא עצם מעשה ההרכבה, יעשה הגוי. ולמרות שזו הכנה לעבודה אסורה, ומצינו למשל שאסרו לסקל אבנים כהכנה לזריעה בשמינית (שביעית פ"ג משניות ג-ה), בכל אופן כאן שאין זו עבודת קרקע אין לגזור גזרות חדשות ומותר. כמו כן לעניין הבקעת הגזע, מצינו מפורש שהמבקע בזית מותר, ואין איסור אלא אם יחפה בעפר, שזה עושה לה טינא והיא גדלה מחמתו (רמב"ם שמיטה ויובל פ"א הי"ט וירושלמי שביעית פ"ב ה"ד). תודתי לרב יהודה הלוי עמיחי על הערה זו.

[28] מאחר והטענה המרכזית של האיכרים לגבי היתר עבודות על ידי נכרי הייתה שעבודות אלו (כמו גם גיזום) הינן מלאכה שהיא חכמה וצריכה הבנה, והערבים יקלקלו את העצים אם יעשו את העבודה, מצא כאן ושם הרנ"ה דרך לחלק את העבודה בין עבודות הדורשות יותר מומחיות אבל מותרות ליהודים לבין העבודות האחרות האסורות שיעשו על ידי גוי. ומעניין לציין שבהוראות חתנו הריצ"ה משנת תרס"ב (לעיל הע' 7, אות ב) כתב: 'כך מצאתי כתוב בשם מר חותני זצ"ל, ובשבוע שעבר הייתי בראשון לציון לעשות דבר המכירה לא"י, אגב אורחיה חקרתי מהכורמים דשם, אם באמת כן הוא, כי נחוץ לצורך הגפנים להקדים ההרכבה בשנת השמיטה; ואם לא ירכיבו, יתקשה העץ ולא תהי' עוד ההרכבה נקלטת; או לא, וראיתי כי אין זה דבר מוחלט, רק יש אומרים כך ויש אומרים כך. לכן מוסר אני את הדבר לבעלי הכרמים עצמם – מי שידוע לו בבירור כי אם לא ירכיב בשנה השביעית לא תקלט אח"כ ההרכבה כל כך טוב כמו בשנה השביעית ותהיינה הרבה הרכבות שלא תקלטנה אזי מותר, ואם אינו יודע בברור – אסור, והמחמיר תעב"ט'.

[29] כאן יש לנו שינוי קיצוני בין הוראות אב להוראות אלול. באב אסר הרנ"ה לחלוטין נטיעת גפנים חדשים במקום אותם שמתו בלי שום פתרון, ואילו בהוראות אלול התיר על ידי המצאה חדשה של מכירת העפר בעומק מטר לנכרי. כאמור במאמר היתר תרנ"ו, בנידון נטיעות חדשות במקום המתות, היו טענות רבות של המתיישבים והופעל לחץ כבד מצד פקידי הברון שהרנ"ה ימצא לכך היתר, ועל כן בסופו של דבר מצא את הפתרון האמור. לפתרון זה הסכים הרב סלנט, אבל המהריל"ד לא הורה בו לא איסור ולא היתר. מדוע התיר הרב סלנט היתר מחודש שכזה בזמן שהתנגד בחריפות להיתר מכירה הרגיל בתרמ"ט? צריך לזכור שבמכתבו של הרש"ס לרב יצחק אלחנן ספקטור טען הרב סלנט בעיקר שתי טענות נגד היתר המכירה: א. כי במכירה יש איסור לא תחנם; ב. מכירת הקרקע ללא קושאן אין לה תוקף. שתי טענות אלו אינן קיימות במכירת העפר על מנת לפנות. ומאחר וידע הרב סלנט שיש ביד המתיישבים היתר למכור לשנתיים ולעבוד, דבר שלשיטתו אסור ואינו מועיל, העדיף ככל הנראה להתיר הערמה גלויה זו, על מנת למנוע את השימוש בהיתר הגרוע יותר לדעתו של מכירת הריא"ס. אמנם יש לציין שלא מצאנו עד היום שטר מכירה של מכירת עפר על מנת לפנות, ולא מצאנו אזכור בהתכתבויות ובמכתבי העיתים שאי פעם בוצעה בפועל מכירה שכזו.

[30] איננו יודעים מדוע המהרי"ל דיסקין התיר למכור את האילנות על מנת לקוץ אבל בדין העפר לא אמר לא איסור ולא היתר, אבל כמובן יש לציין שהיתר מכירת העצים על מנת לקוץ מפורש במשנה, משא"כ מכירת העפר, ומכירת העפר בלבד הינה ודאי הערמה כפולה ומכופלת ממכירת העצים על מנת לקוץ. לאידך גיסא יצוין שהחזון איש בספרו העלה ספקות רבות בדין מוכר אילן על מנת לקוץ. ולמרות שלא ציין בשום מקום שם שזהו היתר המהריל"ד דיסקין והרנ"ה, ברור שבהערותיו כיוון לשדות נרגא בהיתר זה (שביעית כא, ט). רבות מהטענות והספקות שהעלה שם החזון איש לכאורה אינם קיימים במכירת העפר בלבד.

[31]מקור ההוראה הוא במשנה בשביעית (פ"ד מ"ד): "המדל בזיתים – בית שמאי אומרים יגום ובית הלל אומרים ישרש, ומודים במחליק עד שיגום. איזה הוא המדל – אחד או שנים. המחליק – שלשה זה בצד זה". והרמב"ם פסק כב"ה: "הקוצץ אילן או שתיים לעצים הרי זה מותר לשרש. קצץ שלשה או יותר זה בצד זה לא ישרש שהרי מתקן את הארץ, אלא קוצץ מעם הארץ ומניח שרשיו בארץ" (שמיטה ויובל פ"א הי"ח). ומתוך טעם הדבר נראה שאף שכתב הרמב"ם שהמדובר שמטרת הקציצה היא "לעצים"; לאו דווקא נקט, אלא כל שאינו לשם תיקון הארץ שממנה עוקר, מותר – וכן בענייננו. אמנם יש לציין שהרנ"ה כתב בהוראות אב "כדי שלא יתקלקלו שאר הנטיעות", ומשמע שמתיר בגלל הפסד האילנות האחרים, ואילו בהוראות אלול סתם וכתב שמותר לעקור על ידי ישראל מבלי לציין את ההפסד. לעומת זאת כבר בשאלה בהוראות אלול ציין הרנ"ה "ונחוץ להעתיקן ממקומן ולנטען בשדה אחר כהלכות נטיעה". וצ"ע האם התכוון שזה לעיכובא. והנה כפי העולה מהמשנה ומהרמב"ם ההיתר לעקור את העצים הוא רק באופן שאיננו "מחליק", דהיינו שאיננו עוקר שלושה עצים ברצף. ואילו בהוראות הרנ"ה לא מצינו אזכור לתנאי זה בהיתר העקירה. דבר זה הוליד כבר בשעתו טענות על הרנ"ה, ובמכתב לרב אורלנסקי מפ"ת, ערב שמיטת תרנ"ו הוא מבהיר את היתרו: "עקירת האילנות לא התרתי רק האילנות העומדים רצופים ולעקור אחד מתוך שניים או שניים מתוך שלשה כפי חוק הנטיעות והשאר יעמדו על עמדם" ('פסקים בדבר עבודות בשביעית', בתוך: הר המור – שביעית, ירושלים תשנ"ד, עמ' קיג). דהיינו בעקבות הוראות הרנ"ה  הגיעה השמועה לרב אורלנסקי שהוא מתיר לעקור אילנות ללא הגבלה, ועל זה השיב לו הרנ"ה שכל כוונת היתר העקירה היא בתנאים המנוים במשנה. הרנ"ה כתב לו שהתיר רק כפי "חוקי הנטיעות" והוא דומה ללשון של הוראות אלול, שנחוץ להעתיקן "כהלכות הנטיעה", וכנראה כוונתו מלכתחילה בביטוי זה היה שצריך לעקור לפי כללי המשנה – בלי שלושה ברצף. ובהוראות חתנו הריצ"ה (סעיף ט) כתב במפורש שההיתר הוא לעקור אחד מתוך שניים או שניים מתוך שלושה כפי חוקי הנטיעה.

[32] הוראת הרנ"ה זו, לעקור את השתיל עם עפר בשיעור יניקה כדי מחייתו, לא באה על מנת להתיר את העקירה – שהינה הוראה פשוטה כאמור לעיל, אלא היא נועדה כסניף לצורך השתילה החדשה. ומצאנו לרב טוקצ'ינסקי שפסק: 'ואם העתיקו השתיל עם עפרו בשעור שיכול לחיות בו, שאין זו נטיעה חדשה לעניין ערלה, מסתבר שגם בשביעית אין זו זריעה, אעפ"י שבשביעית יש גם עשה ושבתה הארץ – אין זה נחשב לעבודת הארץ' (ספר השמיטה, ירושלים תשי"א, עמ' יח). מקורו של הרב טיקוצ'ינסקי הוא במשנה בערלה (פ"א מ"ג): "אילן שנעקר והסלע עמו [העפר שסביב השורשים קרוי סלע – הרע"ב] שטפו נהר והסלע עמו, אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב". וכן נפסק ברמב"ם (מעשר שני פ"י הי"ב), טור ושולחן ערוך (יו"ד רצא סעיף יט). בנוסף, בהוראות אב הורה הרנ"ה: "ויטעו אח"כ את הנטיעות הנ"ל עם עפרם בתוך גומות שנעשה בתוך הסוכה הנ"ל". ומקורו הוא בתוספתא לערלה (פ"א ה"ג): "שנינו דבר שמספק לי דתניא התם כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב". השאלה כמובן היא האם אמנם אפשר ללמוד מערלה לשמיטה, שכן בערלה אין איסור בנטיעה. ובגדר הדבר השאלה היא האם פטור מערלה כי אין שמה נטיעה כלל, או שעקירה עם הגוש והנטיעה נחשבת כנטיעה לכל דבר, אלא שלעניין מניין השנים אין מונים מחדש שאיננה נטיעה חדשה. וראה תורת השמיטה, עמ' יב הערה יג, ועמ' לט הערה קעד שחלק על הרב טיקוצינסקי, ובצאת השנה, חוזר הרבנות הראשית, חוזר ג' הערה 15, שנקטו שלא כהרב טוקצינסקי. וראה הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, ג, כפר דרום תשס"א, עמ' 117–119. יש לציין גם שבמנחת שלמה, ח"א, סי' מא הביא הרש"ז אויערבך סברות נוספות להקל במקרה דומה לדידן, והוא שאחר שעקר את השתיל אם לא יניחנו בארץ ימות לאחר זמן וא"כ יש בו דין לאוקמי, ואף שהסתפק בדבר, פסק שלנטעו בתוך בית – מותר, והוא בעצם כמו צירוף הקולות בהוראות הרנ"ה. הרש"ז דן גם לעניין עציץ נקוב, וחלק מהנידונים על הזזת עציץ נקוב דומים להזזת ונטיעת אילן עם גושיו. ועיין משפטי הארץ פ"ח סיכום דעות חלק מפוסקי זמננו בעניין זה.

[33] נמצא כי גם אם הסככה נועדה במיוחד להתיר את הנטיעה, ואולי גם אם היא זמנית, הרי היא מתירה לנטוע תחתיה כבית, ודלא כחזון איש, שביעית, סי' כב סו"ס א שכתב: "וכש"כ אם מתוח אהל עראי לפי שעה לזרוע תחתיו שזה אינו כלום ואין אהל עראי מבטל שם שדה כלל", וכבר הרב צבי פסח פרנק, 'גדרי פטור בית לענין שביעית', כרם ציון, י (תש"ה), עמ' כט–ל הביא ראיות לסתור דעת החזו"א בזה. החזו"א באותו סימן אף אסר להסיר את הכיסוי לאחר מכן מדין תולדה של זורע, וצ"ע האם כוונת הרנ"ה היא שיהיו מחצלות רק לצורך הנטיעה ולאחר מכן אפשר להסיר אותן, או שצריך להשאיר אותן לכל השנה. הרב פרנק במאמר הנ"ל האריך להוכיח דלא כחזון איש בזה, וכן הרש"ז אוירבך במנחת שלמה, א, עמ' רכ.

[34] בעניין זה ישנו שינוי בין המבואר בהוראות אב להוראות אלול. בהוראות אב כתב הרנ"ה שיעשו "סוכה גדולה ממחצלאות למעלה ובארבע רוחות", ואילו בהוראות אלול רק כתב: "יעשו אהל במקום שרוצים לנטוע שם", וצ"ע האם כוונתו באלול שרק צריך אוהל כסככה, או עדיין סבר שבעינן גם מחיצות מסביב. והחזון איש הסתפק בדין זה וכתב: "וגדר בית ודאי א"צ בית שחייב במזוזה, והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי, ואולי צריך מחיצות י"ט ג"כ". והרב פרנק (לעיל) הוכיח מהירושלמי במעשרות שכתב "סיכך על גביו" שדי בסיכוך למעלה ולא בעינן מחיצות.

[35] בסיס היתר זה תלוי בשאלה האם מותר לנטוע בתוך בית. בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) הוא בעיא דלא איפשטא, והרמב"ם לא הביאה להלכה. פאת השולחן סי' כ סעיף נב (וראה בית ישראל שם) פסק שמאחר ושביעית בזמן הזה דרבנן לפי זה האיבעיא לקולא, וכן פסק הערוך השולחן, שמיטה ויובל, סי' טז ה"א אף בדאורייתא. והחזון איש, שביעית, סי' כב סעיף א הסתפק בהכרעת הפאת השולחן. הרנ"ה התיר כאן רק על ידי נכרי.

[36] זאת תוספת מעניינת, ממנה עולה כי אי אפשר שנכרי יעשה את הגומות תחת המחצלאות בשנת השמיטה עצמה. מדוע "בית" מתיר לנטוע בשביעית ואינו מתיר את עבודת החפירה? מעניין הדבר שבהערות שכתב האיכר אהרן איזנברג על הוראות אב של הרנ"ה, עיקר תלונתו בעניין היתר המחצלאות היה כנראה על התנאי האמור, שכן, טען, הדרישה שהגומא צריכה להעשות לפני שמיטה הינה זמן ממושך לפני הנטיעה עצמה, ולטענתו האדמה כבר לא תקלוט את הנטיעה אם עבר זמן רב (אצ"מ A25/22 עמ' 13). והנה בהוראות אלול אין זכר לתנאי הנ"ל שהגומות ייעשו קודם השמיטה. האם חזר בו הרנ"ה מדרישה זו לאחר שלחץ המתיישבים בעניין הועיל? יתכן ומבחינה פרקטית בזמן שחזר עם הוראות אלול כבר לא היה ניתן לבצע את החפירה בזמן המותר וזה כבר לא היה רלוונטי, אך בכל אופן עדיין התיר הרנ"ה. ואם כן יתכן ואפשר ללמוד מהשינוי הנ"ל שאכן הדרישה שהגומות ייעשו קודם ראש השנה הייתה פשוט מכוח שכל עבודה שניתן לעשותה קודם השביעית אין היתר לעשותה אף על ידי נכרי בשביעית, אך כעת כשכבר לא ניתן לעשותה, התיר בכל זאת.

[37] כבר בהיתר אב, היה בעניין זה לרנ"ה היתר לעקירת שתילים מהמשתלה ונטיעתם במקום חדש על ידי הצבת מחצלאות מעל מקום הנטיעה החדשה. באלול הוסיף הרנ"ה היתר המבוסס על ההיתר המבואר בהוראה 4 לעיל, והוא למכור את העפר על מנת לפנות, ואז הקרקע היא קרקע גוי, ומותר לנטוע בקרקע הגוי. לאור ההיתר החדש באלול גם שינה הרנ"ה את סדר התשובות, והעביר את השאלה הזו משאלה ח' לשאלה ה', וזאת על מנת להסמיכה להיתר הרש"ס של מכירת העפר על מנת לפנות בו דן בשאלה ד'.

[38] מאחר והרנ"ה מקפיד לציין במפורש שההיתר למכור לנכרי ולנטוע על ידי נכרי הוא רק לשיטת הרב סלנט ואילו המהרי"ל לא הסכים להורות בעניין זה, ולעומת זאת בהיתר לנטוע תחת המחצלאות לא ציין כל פקפוק, נראה מוכח שהיתר זה היה בהסכמתו המפורשת של המהריל"ד, עוד יותר מאשר מוכח לגבי שאר ההוראות של הרנ"ה. ישנה קצת ראיה לכך שהמהרי"ל דיסקין התיר נטיעה בתוך בית, שכן בסעיף א לפסקיו כתב: "גם להוי ידוע לכל מאן דאית ליה מיני זרעים או ירקות ודשאים או מיני אילנות ושושנים הנטועים והנזרעים הן על הגגות ועל החצר שלפני הבתים והן בכלי חרס ואפילו בכלי עץ על החלונות, שאסור לנטוע ולזרוע בשביעית", ומכך שכתב איסור בגגות חצירות וחלונות ולא כתב בתוך הבית יתכן שבתוך הבית מותר. להיתר זה ישנן השלכות לדיונים שנולדו בזמננו לגבי זריעה ונטיעה בחממות, וארכו בהם הדברים. אבל יש לציין שלגבי החלק בדיון ההוא הנוגע להגדרת "בית" ו"שדה", לגבי האפשרות לצרף בזה היתרים עם עבודות נכרי ושתילה עם גוש, וכן לגבי עצם עשיית הדבר לכתחילה בצורה מסיבית לצורך עבודות בשביעית, ניתן להביא מקור מהוראות הרנ"ה והסכמת המהריל"ד כאמור.

[39] ברור שמקורו של הרנ"ה הוא המהריל"ד שכן מפורש בפסקי המהריל"ד (סימן כו): "מותר לסוך בשמן הענפים כשהן רכים, שיש להם ריח רע, כדי שיברחו העופות ולא יאכלו את הענפים הרכים ויפסידו את האילן, וכן כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מותר להדביק שם זבל ולקשור כדי שלא ימות, אבל להברות האילן ולהשביחו אסור, וכן אם נקטם הענף קודם שביעית מותר לסוך שמן כדי שלא ימות האילן. אבל בפסק זה של המהרי"ל דיסקין יש חידוש גדול, שכן מקור הוראה זו הינה בברייתא בעבודה זרה נ, ב: "מתליעין ומזהמין בשביעית... וסכין שמן לגזום". ופירש רש"י על אתר, מזהמין: "כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות". הגמרא בע"ז שם הקשתה על זה מהמשנה בשביעית (פ"ב מ"ד) ששונה: מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומקשין אותן עד ראש השנה. ודייקה הגמרא "עד רה"ש אין ובשביעית לא", ואם כן מפורש במשנה שאין מזהמין בשביעית – הפוך מהברייתא שמתירה. ומתרצת הגמרא: "ודלמא כרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו חד לאברוי אילנא ואסור וחד לסתומי פילא ושרי, הכי נמי תרי זהומי הוי, חד לאוקמי אילנא ושרי וחד לאברוי אילנא ואסור". והנה הירושלמי לא פירש כן, אלא פירש שהברייתא והמשנה אכן חלוקין זה על זה, והברייתא כרבנן וסתם המשנה בשביעית היא כרבי. והרמב"ם פסק להלכה כמשנה בשביעית (שביעית פ"א ה"ה): "ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך". וביאר בפאת השולחן שהרמב"ם פסק כירושלמי וכרבי וסתם משנה כנגד רבנן, ולא כתירוץ הבבלי שמחלק בין אברויי לאוקמי. דהינו לרמב"ם להלכה אסור לעשן בכל גווני בלי חילוק בין אוקמי ואברוי. ואם כן צריך עיון איך פסקו המהריל"ד והרנ"ה בדיוק להיפך מהרמב"ם שזיהום בכל גווני מותר? בפאת השולחן הביא שהר"ש במשנה בשביעית והרא"ש שם פירשו שהמשנה מדברת באופן שהוא אברוי אילן ולכן אסור, אבל אם הוא רק לאוקמי הוא מותר, וכפי העולה מסוגיית הבבלי בע"ז, ואם כן ישנה מחלוקת להלכה האם מותר או אסור. והמהריל"ד פסק – ללא שום פקפוק – שהוא מותר כדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם וכפשט הסוגיא בבבלי, ופסק כן ללא שום סייג, שכן הורה שמותר בלי צורך שיעשה על ידי נכרי וכדומה. כאמור, ברור שהוראות הרנ"ה מבוססות על פסקי המהריל"ד, שכן לא היה פוסק קודם למהריל"ד שהתיר לחלוטין עבודות זיהום לאוקמי או מניעת הפסד. ולמרות זאת, ועל אף הדמיון הלשוני הרב בין הוראות הרנ"ה והמהריל"ד, מצאנו כמה הבדלים מהותיים ביניהם: לעניין הדבקת זבל על העץ, כתב המהריל"ד שמותר – "כדי שלא ימות", כלשון רש"י בעבודה זרה והר"ש במשנה, ואילו הרנ"ה כתב "כדי שלא יתקלקל האילן". האם ההבדל הוא במהות שאוקמי למהריל"ד הוא דוקא למניעת "מוות" ולא הפסד גרידא ואילו לרנ"ה אף מניעת נזק כלשהו מותר? (ויש לציין שלעניין "סיכה" אף הרנ"ה כתב "שלא ימות"). כן משמע מהכלל שכתב הרנ"ה בפתח הסעיף: "כללו של דבר כל אלו הפעולות שאם לא יעשו יתקלקלו האילנות מותר לעשות בשביעית" וכן כתב בהוראות אלול. אף בפירוש הראשון של סיכת הזמורות בדבר שיש לו ריח רע פירש המהריל"ד: "כדי שיברחו העופות ולא יאכלו את הענפים הרכים ויפסידו את האילן", ואילו הרנ"ה כתב: "כדי שיברחו התולעים ולא יאכלו הענף", ובעצם אלו שני פירושי הרמב"ם – המהריל"ד נקט את הפירוש ביד החזקה (אלא שכאמור הרמב"ם אסר והמהריל"ד התיר), והרנ"ה נקט את האופן המופיע בפירוש המשניות להרמב"ם. וצ"ע האם בדווקא נחלקו בלשונם? השאלה הנ"ל היא בעצם ספקו של המהריל"ד (ראה בהערה 16 לעיל) שהביא שהוא מחלוקת בין שני לשונות רש"י בעבודה זרה האם אוקמי הוא למנוע מוות או קלקול, וגם שם פסק הרנ"ה לקולא דהיינו שדי בקלקול בלי מוות. האם הרנ"ה פשט את ספקו של המהריל"ד, או שהמהריל"ד הורה לרנ"ה להיתר ורק לאחר מכן נסתפק לו הדבר בלשונות רש"י כפי שמשמע קצת בהוראה הנ"ל. מן העניין לציין שבמכתבו של הרנ"ה לרב צבי הירש קאהן שנשלח עוד בתמוז (הערה 4 לעיל) כתב כך: 'ומחמת כי איזה דברים ראינו כי לא יוכל הישוב עמוד בהם כעת חתרנו אחרי היתרים לעשות ע"פ הדת, ועשינו מכירת הנטיעות למען יוכל עשות מסחר בפירותיהן, וגם העבודות אשר לאוקמי אילנא בודאי נתיר להם, ואפילו בדברים שמפורש לאיסור אם ידענו שמחמת שוממות האדמה שניתשה עד כה נשתנה טבעה, וישנם עבודות שבימים הקדמונים היו להרווחה אך מחמת שכעת ידענו שהם לאוקמי אילנא גם אלה התרנו בלי פקפוק כלל. מפורש במכתבו של הרנ"ה שיסוד מרכזי בהיתר תרנ"ו (לבד מעניין המכירה על מנת לקוץ) היה היתרים בדין אוקמי אילנא "אף במקום שמפורש לאיסור". האם כוונת הרנ"ה במכתב הנ"ל הייתה על הוראות הזיהום הללו שבהם התירו המהריל"ד והרנ"ה "בלא שום פקפוק" להיפך מהדין "בימים קדומים"? לכאורה אין הדבר כן, שכן בסיס ההיתר הוא לפסוק כבבלי כנגד הירושלמי וכראשונים החלוקים על הרמב"ם, ולא בגלל השתנות הטבעים שמה שפעם היה אברויי הוא כיום אוקמי וצ"ע. בהוראות חתנו הריצ"ה (לעיל הע' 7) ביאר שהיתר זה הוא אף ללא המכירה על מנת לקוץ (ומשמע ששאר ההיתרים בהוראות תלויים במכירה). ודבר זה מתבאר מתוך פסקי המהריל"ד שכן כאמור אין בפסקיו כל איזכור של מכירה ופסק שם בפשטות להיתר אף על ידי ישראל.

[40] פיזור גפרית הנה הפעולה היחידה בהוראות הרנ"ה שאיננה מופיעה כלל בפסקי המהריל"ד (או במשנה או ברמב"ם). הסיבה לכך הייתה שאלת המתיישבים אשר עוררו את שאלת "הגפרה בגפרית" במכתבם לרבנים ובעצם לא שאלו באותו מכתב כלל על הפרטים האחרים המופיעים בסעיף זה. המכתב מדגיש את הצורך בגפרית כמניעת נזק או מוות, אבל לא ברור האם הפעולה הנ"ל גם מועילה להבראת האילן.  הרנ"ה התיר לכאורה את פיזור הגפרית מאותם טעמים שהותרו שאר העבודות בסעיף זה כאוקמי ומניעת נזק, אך יש לציין כי חתנו הרצי"ה כתב על הוראה זו: "אע"פ דמצד הדין אסור לעשות כן בשביעית, מ"מ כיון שנעשתה מכירה כד"ת הילכך יש להתיר. עוד יש טעם בדבר היתר ואכמ"ל". לא ברור מה כוונת הריצ"ה, למה עבודה זו אסורה יותר משאר העבודות שהותרו בסעיף זה על מנת שלא יתקלקל האילן, אבל חידוש גדול יצא מדבריו, שכן בהיתר זה לא כתב הרנ"ה, ואף לא הריצ"ה, כי עבודה זו צריכה להיעשות על ידי נכרי. ואם כן זאת הפעם היחידה שנמצא בהוראות הרנ"ה היתר לעבודה על ידי ישראל בגלל מכירת האילנות על מנת לקוץ. דבר זה איננו מסתבר (ראה הערה 45 להלן) וצ"ע.

[41] ההיתר לחפור אם יש עשבים שמפסידים, כמו האינדזיל, בא לפתור בעיה נפוצה מאוד באותה תקופה של העשב הנ"ל שחולל ממש שמות בכרמי המושבות. היתרו של הרנ"ה תואם לפסק המהרי"ל דיסקין (אות א), ושוב ניתן לראות איך המהרי"ל דיסקין מתייחס בפסקיו לבעיות הספציפיות שהיו למתיישבים: 'שדה אילן אם יש שם עשב הנקרא (אינדזיל) וידוע כי הוא נכרך בארץ סביב השרשים ומיבשם והוא בגפנים ובאתרוגים ודומיהם, ואם כן הוי לאוקמי אילנא, ומותר לשרש אחר עשב זה ולשרשו בכל מקום מוצאו. במה דברים אמרים על ידי המלאכה הנקרא פיאשיווע שאינו רק חופר ומשרש אחר העשב הלזה, אבל על ידי חרישה אסור, כיון שיש הרבה דעות שהוא דאורייתא, אבל אפשר להתיר על ידי הדחק על ידי נכרי גם בחרישה, וצ"ע, ויש להתיישב'. המהריל"ד פירש שההיתר הוא משום אוקמי אילנא (ומעניין כי זאת הפעם היחידה שמוזכר בפסקי המהרי"ל דיסקין דין אוקמי). אבל המהריל"ד לא התיר לחרוש בשביל אוקמי, שכן הוא לדעתו ספק איסור דאורייתא אבל כן התיר בשעת הדחק שהגוי יחרוש. הרנ"ה הולך בעקבותיו, ומתיר עידור בכל השדה כדי לעקור את האינדיאל, אבל איננו מתיר לחרוש.

[42] מקור ההיתר לעדור תחת הגפנים הוא מהברייתא שהובאה כבר לעיל במועד קטן ג, ב: '...יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא הנקעים מים ולא יעשה עוגות לגפנים ת"ל שדך לא תזרע' וכו'. ואם כן מפורש להיתר לעדור תחת הגפנים. עם זאת, ישנה מחלוקת ראשונים לכאורה האם ההיתר הוא רק ב"עתיקי" או גם ב"חדתי". לפי רש"י הנדפס (ד"ה לא יקשקש) עולה כי ההיתר הוא רק בעתיקי, אבל מרוב הראשונים עולה כי אין חילוק כזה ומפורש להיתר בפירוש הרא"ש ובתלמיד הר"י מפריז. הרמב"ם פסק שעודרין תחת הגפנים בלי להביא שום סיג לגבי עתיקי וחדתי ומשמע שאף לרמב"ם אין חילוק ושניהם מותרים. המהריל"ד כתב באות יא: 'חפירה כיצד? חפירה אסור, אבל עודרין תחת הגפנים. במה דברים אמורים, אם כבר נחפר תחת הגפנים קודם שביעית ונסתם, מותר לחזור ולחפור, אבל לחפור מחדש אסור. וכן בשאר כל אילנות בעתיקי שרי בחדתי אסור'. דהיינו פסק לחומרא כמו רש"י הנדפס, ולא כרמב"ם והרא"ש. לעומת זאת הרנ"ה כתב: "אסור לחפור כל השדה של גפנים רק שיעדור תחת הגפנים בלבד", וכן בהוראות אלול כתב: "סביב הגפנים בעצמם מותר לעדור ע"י ישראל בלי שום תנאי, אבל לעדור כל הכרם וכו'". דהיינו באב לא כלל הרנ"ה את התנאי של המהריל"ד שמותר רק בעתיקי, ובאלול עוד פירש שההיתר הינו בלי שום תנאי. כאמור הוראת הרנ"ה היא כפשטות רוב הראשונים חוץ מרש"י הנדפס, אך עדיין צריך עיון איך סטה מהוראות המהריל"ד בעניין זה. ובדוחק יש לומר שהקרקע תחת הגפנים נמכרה עם הגפנים כמקום היניקה, וממילא בקרקע הגוי התיר הרנ"ה לעדור אף בחדתי מאחר וממילא הוא מותר על פי רוב הראשונים אף בשדה ישראל, ויתכן ולזה הודה המהריל"ד עצמו וצ"ע (וכמובן פסקי המהריל"ד נאמרו במקום שאין מכירה).

[43] בשאר ההעתקים לא מוזכר כלל "שצריך שאלה", וכנראה שאל הרנ"ה וקיבל הסכמה. המהרי"ל דיסקין הורה שלחרוש על ידי גוי מותר, ואילו אצל הרנ"ה נשמע שהיתר לחרוש על ידי גוי הוא רק בגלל שהעצים עם עפר היניקה נמכרו לגוי. יתכן והרנ"ה מדבר על מקרה אחר מהאינדזיל המובא במהרי"ל דיסקין, והוא כאשר יש רק ספק שמא העשבים יקלקלו את העצים, במקרה כזה מתיר לחרוש על ידי גוי רק מאחר והגפנים והעפר סביבותיהם נמכרו לגוי, ואולי המציאות היתה שהיו חופרים או חורשים בכל שנה ולא היתה סיבה לדבר על "חדתי" וצ"ע. כמו כן צ"ע מה בדיוק כוונת הרנ"ה, האם התכוון שניתן לחרוש במקום הסמוך לגפן כי האדמה שם היא של גוי, או שבכרם שנמכרו כל גפניו וכל עפר היניקות שייכות לגוי מותר לחרוש בכל הכרם, גם בחלקי האדמה שלא נמכרו לגוי? וצ"ע מדוע יהיה מותר. בהוראות אלול כתב שבמקום ספק מותר לחרוש "כל הכרם" ע"י גוי. אבל בהוראות אלול לא ציין כלל שזה נובע מכך שהגפנים נמכרו לגוי (וכמובן שלא בהכרח שלא זאת הסיבה), וצ"ע.

[44] בסוף קובץ של העתקת הוראות אב מובא שהאיכר צבי הורוביץ מגדרה ציין שהרנ"ה הורה לו בעל פה כי על אף האמור בכתב ההיתר - "חרישה וחפירה מותר הכל כל השורות אפילו בשקדים זה שעור יניקה שלהם" (אצ"מ A9155-6). השאלה היא האם ההיתר שהורביץ מצטט בשמו אכן ניתן. לעניין עצם הדין שההיתר לחפור תחת הגפנים הוא גם לכל האילנות ראינו שפסק כן המהריל"ד להדיא, ולעניין שההיתר הוא לא רק תחת האילן אלא אף בסמוך מצינו בהוראות אלול שההגדרה רחבה יותר וכתובה כ"סביב הגפנים בעצמם מותר", אבל איך הגענו לחרוש את כל השורות? ואיך הגענו לחרוש שדה בור כדי להכשירו לנטיעה חדשה? יותר מסתבר שהורביץ לא הבין נכון את הדברים.

[45] זהו היתר חדש שלא נמצא בהוראות אב. ולכאורה היתר זה הוא רק אחרי שהרב סלנט התיר למכור את העפר, שכן במקרה זה הגפנים כבר נגדעו ואין טעם במכירתם עם העפר, ויש צורך למכור רק את השורשים. כמובן שההיתר דחוק, שכן איזו תועלת כלכלית יש לקונה בשורשים הללו? חשוב להדגיש שמלשון הרנ"ה אין הכוונה להתיר חרישה (שהיא ספק דאורייתא) על ידי הגוי בקרקע נכרי, אלא כתב שלגוי מותר לחרוש כי זה לצורך הוצאת השורשים השייכים לו, ולכן גם כתב שילקט מעט מעט כדי שזו לא תהיה עבודת שדה רגילה. הרנ"ה גם כתב שמטרת העקירה היא "שלא ישובו להשחית את כל השדה", ולכאורה זה מטעם הפסד השדה. וצ"ע. נציין שמהיתר זה לא ראינו שום איזכור לאחר מכן בהתכתבויות המתיישבים, וכן לא נמצא שטר מכר שכלל מכירת שורשים בלבד.

[46] לעניין החרישה מצאנו דין ודברים מעניין בין הרנ"ה לבין המהריל"ד בפסקי המהריל"ד עצמו (ומעניין שבפסקי הרנ"ה אין לכך זכר), שכן כתב המהריל"ד בסימן ט: "חרישה, אסור בין בשדה לבן בין בשדה אילן, ואף בשדה נכרים [והרר"נ מיפו מסתפק, ואמר כי לדעתו אפשר להתיר לאיש שאין לו מה לאכול לחרוש בשדה נכרי להיות כשכיר יום ולא כאריס. ולדעתי אסור, וצ"ע, ויש להתישב]". דהיינו הרנ"ה ניסה למצוא היתר לעבודה בחרישה בשדות הנכרים כל עוד מדובר בעניים העובדים כשכירי יום ולא כאריסים. המהריל"ד התנגד והניח בצריך עיון. את מסקנת הדברים כתב גם הרנ"ה לרב ארהרנסון בסוף המכתב האמור: "לעבוד בקרקע הגוי לא התירו רבני ירושלים". דהיינו כל ההיתרים שיש לרנ"ה מכוח מכירת העצים והעפר לנכרי הם לעניין עבודת הגוי בשדה ולא לעניין עבודת היהודים. וזאת דוגמא מצוינת להקפדה של הרנ"ה על היצמדות להוראות רבני ירושלים, שכן בכל הוראותיו בכל נוסחותיהם אין שום היתר לעבודת ישראל הנובעת ממכירת הקרקע לגוי, וכל המקומות שההיתר הנ"ל נכנס הוא רק להתיר עבודת גוי בשדה הנמכר. דהיינו שאף שצידד הרנ"ה שיש מקום להקל לעבוד בקרקע הגוי, מאחר והמהריל"ד חלק עליו (ואף שרק כתב 'כנראה' וגם השאיר בצ"ע) לא הזכיר צד זה כלל בהוראותיו. ומכלל לאו אתה שומע הן, המקומות שהתיר הרנ"ה הם בהסכמת רבני ירושלים והמהריל"ד.

[47] צריך לומר שכוונת הרנ"ה כבר בשאלה היא האם מותר להשכיר לנכרי את הקרקע והוא הנכרי יזרע שם ירקות, וכנראה חלקם יתן למשכיר כחלק מהשכירות, ועל כך עונה הרנ"ה שא"א לעשות כן. ולעניין ההיתר להשכיר לגוי (בלי קשר לשמיטה) כתב הרנ"ה בשמיטה לאחר מכן לאדר"ת (הוראת שנה עמ' קיז): 'ונהי דהתירו שכירות בזמן הזה, מפני כי אנחנו שוכנים בין האומות ואם לא יתירו שכירות אין למי להשכיר ותישאר הארץ שממה'. אבל המפליא הוא ששם צידד הרנ"ה לאסור, וכתב: "כל זה בשאר שני שבוע, אבל בשמיטה ובכרמים שאדרבא כל השנים אינם רוצים להשכיר כלל רק שבעצמם יעבדו, ורק שנתנו לו על השמיטה, ואפילו השנה שקודם השמיטה אינם נותנים לו רק בשביל השמיטה, מי התיר להם באופן כזה".

[48] יש בתשובות המבי"ט והמהרי"ט מספרים שונים לגבי מספר השנים בהם מבליעים, ולכאורה להם מכוונים המחיקות והתיקונים במספר השנים המושכרות. אבל לכאורה חשבון מספר השנים לא מסתדר בכל אחת מהגרסאות שבהוראות הרנ"ה. כאמור במאמרי על היתר תרנ"ו (לעיל הערה 2), כל היתרו של הרנ"ה באישור המהרי"ל דיסקין היה למכירת עצים על מנת לעקור והוא הועיל לכרמים ולפרדסים, אבל לא היה לו שום היתר לשדות תבואה וירק. הפקידות הייתה מוכנה לכך, אבל המתיישבים, בעיקר במקומות שלא היו רק כרמים ועצים, היו מודאגים מאוד מאיסור זה. כמו כן, כאמור במאמר, בני חדרה, שהיו חרדים וקרובים לרבני ירושלים, ביקשו היתר לדבר זה, ולהם נמצא היתר המבי"ט והמהרי"ט (ושפסק אותו להלכה פאת השולחן) להשכיר את השדה למספר שנים ובהבלעה את שנת השמיטה. להיתר זה ישנם חסרונות ניכרים, שכן נפסק להלכה שאסור להשכיר שדות לנכרים, ונפסק להלכה ששכירות לא קניא ואדם מצווה על שביתת שדהו, אבל מאידך מעלתה הגדולה שהיא הותרה על ידי המבי"ט ובנו המהרי"ט והסכים לזה הפאת השולחן (עיין מה שדנו באריכות בהוראות שעה, עמ' קטו–קכה, ומה שדנו בשעתו הרב יהושע השל מרגליות בשו"ת משיב דבר סוף סי' נו – קונטרס 'דבר השמיטה', והרב אברהם אהרן הלוי פראג בקונטרס השביעית שפורסם בתוך הר המור – שביעית, ירושלים תשנ"ד, עמ' רלט ואילך. ועיין מעדני ארץ, סי' יג וספר השמיטה, פרק יג). בעניין היתר זה ומה הייתה דעת המהרי"ל דיסקין התקיים דיון בערב שנת תרס"ג. וראה במאמרי על היתר תרנ"ו (לעיל הערה 2) בהערה טז בהרחבה.

[49] צ"ע האם זו הוראה נפרדת של הרנ"ה להתיר את הפירות, או שכוונתו לדרך שבה עושים הערמה. דהיינו שמלכתחילה קוצבים שכירות בכסף עם הגוי, ואז בפועל לוקחים את פירות אותם שנים בתור תחליף לכסף, וכך יוצא שהגוי עובד בשדה היהודי, והיהודי מקבל את הפירות (אבל כמובן בניכוי אחוז מסוים שהולך לגוי בשביל העבודה). אבל עיון בשטר השכירות שעשו בפועל בחדרה (המובא ב'ובשנה השביעית', חלק ב, עמ' 432-429) מראה כי שם קבעו דמי שכירות גם בפירות עצמם. דו"ד בעניין קרוב מצאנו מפורש בפסקי המהרי"ל דיסקין (סעיף א): 'כן שלח אלי הה"ג מ' נפתלי הערץ מיפו: בדבר אותן שיש להן אריסין נכרים בהבאייארעס [פרדסים] שלהן, והמה קבועים בזה כמה שנים, ולוקחין למחצה לשליש ולרביע גם בהזרעים, והאריס מכריח ליתן לו חלקו בהזרעים – ואמר: כי דעתו בזה להתיר להניח להנכרי לזרוע ולעבוד עבודתו באלה, רק שלא יתנה עמו למחצה, ואם אחר כן יתן לו הנכרי המחצה, לא אכפת לן. וטעמו בזה: מדקי"ל דבשביל ארנונות המלך אם מכריחים אותו לעשות התירו לזרוע בשביעית בדברים שצריכין וכמה שצריכין ואפילו בלא פקוח נפשות רק אנוס ממון, כיון דרבים סבירא להו דבשביעית בזמן הזה דרבנן, ולפי זה הוא הדין אם כופהו אחר כגון זה, נמי יש להתיר. ולפענ"ד אינו כן, כי אין הנידון דומה לראיה, וצריך עיון ויש להתיישב). דהיינו כנראה האריסין בפרדסים היו גם זכאים לגדל ירקות ליד הפרדס ולקבל חלק מהירקות, והרנ"ה חשב להתיר לבעל הבית לאפשר את זה מדין אונס ארנונא, והמהרי"ל פקפק בדבר. אבל כאן אין מדובר בהשכרת הקרקע, אלא רק על אריס בקרקע היהודי. זאת שוב דוגמא טובה לכך שבמקום שלא קיבל הרנ"ה אישור מהמהרי"ל דיסקין, הוא לא הורה כדעתו, שכן אין בכל הוראות הרנ"ה את ההיתר האמור. ועיין שו"ת רבי עקיבה יוסף, יו"ד, סי' קסג שהתנגד גם הוא לעניין זה בשעתו. תודתי לרב הוטרר על ההפניה ועל ההסבר, וראה בספרו ובשנה השביעית, שם, עמ' 112–113.