השמירה על קדושת פירות שביעית בצה"ל / הרב אליעזר רייכמן

הורדת קובץ PDF

הרב אליעזר רייכמן*

השמירה על קדושת פירות שביעית בצה"ל

אוצר בי"ד במסגרת הצבא - רקע מציאותי

ההבדל בין ירקות לפירות

התמודדות הצבא עם איסור סחורה בפירות שביעית

ההתמודדות עם בעיות הקשורות לקדושת שביעית

השפעת מעשיו של מקיים המצוה על דין קדושת שביעית

דין מאכל בהמה

זמן הביעור

סוף דבר

 

אוצר בי"ד במסגרת הצבא - רקע מציאותי

במהלך שמונה שמיטות (תשי"ב-תשס"א) הסתמך צה"ל על היתר מכירה שנוסח על ידי הרבנות הראשית. הרבנות הצבאית חייבה את החקלאים ששיווקו פירות וירקות לצבא לחתום על היתר המכירה, ולנהוג על פי כלליו. במבחן המציאות הרבה חקלאים לא הקפידו על ההנחיה שלא לבצע בשדותיהם המכורים לגוי מלאכות שיסודן מהתורה על ידי יהודים, כפי שכתב למשל באגרות הראי"ה (איגרת קעז בסופה):

בגופי המלאכות הנה ישנן ארבעה מלאכות שהן מן התורה, והן זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, שהן אינן מותרות גם אחר המכירה להיעשות ע"י ישראל כי אם ע"י פועלים נכרים, וחרישה צריכה תמיד שאלת חכם לפי העניין והדחק אם תהי מוכרחת להיעשות ע"י ישראל.

לא הייתה גם מודעות לכך שיש לעשות כל מאמץ לסיים את כל עבודות השדה האפשריות לפני השמיטה. בביקוריי הרבים בין החקלאים שסיפקו סחורה לצה"ל מצאתי שרבים מהם לא הכירו את הדרישה ההלכתית הזו, ולא את משמעותה. מקרה קיצוני היה של מרכֵז גידולי שדה באחד הקיבוצים הדתיים שתיכנן נסיעה לטיול לחוץ לארץ לפני וסמוך לראש השנה של שביעית,  ואת זריעת הגזר בקיבוצו תיכנן מראש לבצע למחרת ראש השנה, בצום גדליה, ע"י יהודים, בהיסתמך על היתר המכירה תכנון עבודה לקוי. לא הייתה במקרה זה שום סיבה מקצועית שלא לזרוע לפני ראש השנה, ועל כך כתב הרב זצ"ל (משפט כהן סי' סז):

ואם יבוא הדבר שיהיה הכרח לחפש על זה תיקון, אז יש לנו להחליט שהזריעה תישאר בהכרח ע"י נכרים, ועליה אין שום עצה להקל ממנה אפילו בכל דהו, אבל שלושת המלאכות הנשארות שהן זמירה קצירה, בצירה, יש בהן דרכי היתר במקום דחק גדול וכו'.

היו רבנים שטענו שהיום החשש נמוך ביותר שיהודי יעשה מלאכה אסורה בשמיטה, מפני שכל המלאכות בשדה מבוצעות בין כה על ידי פועלים תאילנדים. אבל זוהי טעות.

מעניין לציין שאחת מדרישות הצבא כתנאי להשתתפות במכרזים לאספקת מזון, מסיבות של בטיחות כלכלית, הינה הוכחת מחזור כספים הגדול בשני שליש מערך הקנייה שבמכרז. דרישה זו גורמת לכך שכל החקלאים שמשתתפים במכרזים הקשורים לצבא הינם בעלי ממון, כך שלא ניתן להסתמך על היתרו של הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל שעניים יכולים לבצע מלאכות מהתורה.

כל זה עמד נגד עיניי בהתארגנות לקראת שמיטה תשס"ח, כאשר קיבלתי בצבא כתב מינוי לפקח על כשרות רכש המזון בבסיסי המזון בצה"ל. מחובתי היה לשפר ולייעל את הקיים ברכישת מוצרי המזון לכלל חיילי צה"ל, ובנוסף היה עליי לדאוג לאספקת מזון לשתי קבוצות נוספות - כ-10.000 חיילים שאינם מעוניינים לצרוך מזון מעובד שמעורבים בו מרכיבים שגדלו על סמך היתר המכירה^[1], וכן חיילים לא מעטים שסמכו עקרונית על היתר המכירה אך היו מעוניינים לקבל עד כמה שאפשר אספקה של מזון מאוצר בית דין של פירות הקדושים בקדושת שביעית.

הרבנות הצבאית במהלך שמונה שמיטות סיפקה מארזים של ירקות טריים שלא מהיתר מכירה (יבול נוכרי) לחיילים שהקפידו לא לאכול מהיתר מכירה, כל מארז הכיל ירקות טריים לצריכה של שלושה-ארבעה ימים. מארזים אלו נתנו מענה למזון טרי [סלט ירקות וכד'], אבל המזון המעובד בצה"ל, שהוא עיקר מזונו של החייל, היה מורכב מפריטים מהיתר מכירה, כך שחייל שהקפיד לא לאכול מהיתר מכירה לא היה יכול לאכול במטבח הצבאי^[2]. כמו כן קשה הייתה לי ההתנזרות בכלל צה"ל מפירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית.

לאחר שקילת האפשרויות שעמדו בפניי הגעתי למסקנה שעדיף שרכש הפירות והירקות ושאר פרטי המזון המעובדים יתקיים בגידולים שגדלו במסגרת אוצר בית דין, עם עדיפות לרכש מוגבר בשנה השישית במוצרים שניתן לרכוש מראש.

 

ההבדל בין ירקות לפירות

בהתארגנות לקראת מעבר מצריכה כללית של מזון מעובד וירקות ופירות מהיתר מכירה בלבד, לרכש נוסף של ירקות ופירות שגודלו במסגרת אוצר בית דין, היה עליי להתמודד חוץ מאשר עם שאלת קדושת שביעית גם עם התנגדות משרד הביטחון למהלך, בטענה שאין באפשרות המפעלים שפרנסתם מייצור קופסאות שימורים לצבא להיסגר בשנת שמיטה ולהפסיד את פרנסתם. התעוררה התנגדות גם מצד ענף מזון בצבא, בטענה שתאריך 'פג תוקף' המקסימלי שניתן לתת למזון משומר הוא שלוש שנים, ואין באפשרותם להאריך את חיי המדף לקופסאות שימורי המזון, ואם אפסיק את רכש קופסאות השימורים מייצור שנת שמיטה תחסר להם שנה בתכנון ארוך הטווח של הצבא, וזה יפגע ביכולת הצבא לארוז מנות קרב לשעת חרום. גם חוליית פיקוח איכות המזון הקימה קול צעקה, והכריזה שלא תהיה מוכנה להוריד את דרישת האיכות לפירות והירקות בגלל המעבר למסגרת אוצר בית דין.

לאחר פגישות עם כל מנהלי המפעלים וחלק גדול מהחקלאים שמספקים מזון לצה"ל, נמצא הפתרון הטוב והמוסכם על כולם: החקלאים יזרעו את הניתן לזריעה בשנה השישית ויגדלו ויקטפו את התוצרת בשנה השביעית במסגרת אוצר בית דין, ולגבי הגידולים שלא ניתן לשתול או לזרוע לקראת סוף השנה השישית כדי להיקטף בשביעית - סוכם שתוגדל כמות הייצור שלהם בשנה השישית. המפעלים מצידם התחייבו לאחסן במחסניהם את התוצרת שגדלה ונקטפה בשנה השישית לצורך השימוש בה בשביעית. מדובר במוצרים שעמידים לטווח ארוך, כגון גרעיני תירס ורסק עגבניות מהשנה השישית שיעובדו במפעלים בשנה השביעית. בכך נפתרה שאלת תפוגת התוקף, ובעיית העסקת העובדים במהלך שנת השמיטה בענפים אלו. אולם סיכום זה הצריך הקדמת העברת חלק ניכר מתקציב רכש המזון עבור שנת שמיטה תשס"ח לשנה השישית שנת תשס"ז, ומדובר בסכומים הנאמדים במאות מיליוני ₪. לאחר פגישות בין נציגי האוצר והצבא סוכם שהצבא יתחייב שלא לבקש תקציב נוסף בשנת תשס"ח, והמזון יישמר לשנתיים, וכך בוצעה ההעברה התקציבית המוקדמת.

לאור הנאמר הנחיתי את מרכז המזון ומשרד הביטחון שכל פריטי המזון המעובד לקראת שנת תשס"ח יעובדו ממרכיבי מזון שאינם מהיתר מכירה, וכל קופסאות השימורים, הקטניות, הפירות, היין והתבלינים היבשים יהיו או מפירות שנה שישית או מפירות שגדלו במסגרת אוצר בית דין. בנוסף סוכם שעשבי תיבול טריים, כגון פטרוזיליה, כוסברה ושמיר, יהיו מגידול מהדרין ללא חרקים שגודלו במסגרת אוצר בית דין, וקדושים בקדושת שביעית.

בשונה מרכש קופסאות שימורים ופריטי מזון מעובד שבהם ניתן להתגבר על מכשולים בתכנון נכון, בירקות טריים איכות התוצרת מושפעת ממזג האוויר ונבדקת כל בוקר עם קבלת התוצרת, כך שבכל יום סחורה שלא עומדת בקריטריונים נפסלת, וזה יצר צורך בתוכנית שתהיה פשוטה ליישום בשמיטה כדי שלא תעורר התנגדות. בבדיקה עם כל גורמי הכשרות בארץ לא נמצא גורם כשרות אחד שפעל במסגרת אוצר בית דין בשמיטה תשס"ח שיכול היה לעמוד בכמויות ובדרישת האיכות שהצבא דרש. הבעיה הייתה שמחג החנוכה בערך כמעט שלא ניתן לרכוש ירקות מזריעת שישית חוץ ממינים יוצאים מן הכלל, לעומת פירות שניתן לספק לאורך כל שנת השמיטה בפיקוח אוצר בית דין. המוצא היחיד שאיפשר לעמוד בצורכי הצבא כבשאר השנים, ולשדרג את נושא הכשרות, היה לקיים הפרדה בדרישות הכשרות בין פירות לירקות. וכך בי"ב תמוז תשס"ז נכתב למועצת הפירות מכתב שבמהלך שנת השמיטה הצבא ירכוש פירות אשר גודלו ויסופקו בפיקוח אוצר בי"ד, ולגבי ירק טרי לבישול ולסלט הופץ בי"ז אב תשס"ז מִפרט רב"צ לרכש ירקות לשמיטה שצורף לחוזים, שפירט את חובת הכשרות לשמיטה במסגרת אוצר בית דין, וחובת זריעת כל הירקות לשמיטה בשנה השישית, וכן הנחייה שכל טיפולי הגידול והקטיף יבוצעו בפיקוח ובהנחיית אוצר בית דין המוכר על ידי הרבנות הצבאית. הוגדר שעגבנייה ופלפל יסופקו כשאפשר מזריעת שישית במסגרת אוצר בי"ד, ולאחר שלא ניתן יהיה להשיג יותר את הירקות האלו מגידול של אוצר בי"ד ייקנו רוב הירקות כבשמיטות עברו, וכמות מסוימת שנקבעה תסופק במארזי שמיטה לחומרא למקפידים לא לאכול היתר מכירה. תפוחי אדמה, בצל וגזר יסופקו מזריעת שישית במסגרת אוצר בי"ד עד תאריך י"ב תמוז תשס"ח ולאחר מכן כבשמיטות עברו, חצילים יסופקו מזריעת שישית במסגרת אוצר בי"ד עד תאריך כ"ה אייר תשס"ח ולאחר מכן כבשמיטות עברו,

 

התמודדות הצבא עם איסור סחורה בפירות שביעית

בסעיף יג למפרט הנ"ל הוסבר לחקלאי/הספק אופן ההתקשרות עם אוצר בית דין:

בהתקרב שנת השבע התורה ציוותה (שמות כג, יא) "והשביעית תשמטנה ונטשתה" - עלינו להפקיר את יבולי השנה השביעית ולא לעסוק במסחר בהם. מוסכם ע"י הצדדים[3] שהסכום אשר סוכם ביניהם כתשלום ישולם עבור הזריעה והעבודות שנעשו בשנה השישית והמלאכות שנועדו לקיום הפירות[4], ועבור הובלת הפרי אל מחסני הצבא. כן מקובל על הצדדים כדי להינצל מאיסור שלא לקצור כדרך הקוצרים, דהיינו שהקצירה או קטיפת הפרי תהיה בשליחות בי"ד, ושכר הטרחה יהיה במסגרת התשלום שסוכם בין הצדדים בכפוף להוראות האיכות של הצבא.

 

ההתמודדות עם בעיות הקשורות לקדושת שביעית

בנוסף היה עלינו להתמודד עם צריכת מזון הקדוש בקדושת שביעית לאחר זמן הביעור. חלק גדול מאוד מרכש המזון בצבא מבוצע בקופסאות שימורים לצורך חירום, ומאוחסן במחסני חירום עבור כוחות המילואים אם יהיה צורך לגייסם. כדי למנוע את קלקול המזון שבמחסנים משתמשים בהם בשנה השלישית לרכישתם, לפני שפג תאריך התפוגה של קופסאות השימורים, גם במטבחים הצבאיים וגם על ידי חיילים ביחידות השדה בתנאי שדה. וכאן יש בעיה, אם מדובר בפירות וירקות בקדושת שביעית מדובר על שנים לאחר זמן הביעור!

הייתה גם בעיה קשה של שמירת קדושת שביעית בפירות מאוצר בית דין. במהלך הבישול וההכנה נשארות לעיתים כמויות גדולות של שאריות אוכל במטבח הצבאי, וכל השאריות נזרקות. מסיבה זו היו רבנים צבאיים שהתנגדו להכנסת פירות וירקות בקדושת שביעית לצבא. בצר לי פניתי לרב יוסף אפרתי שליט"א וביקשתי ממנו לשאול את הרב אלישיב זצ"ל האם לוותר על הכנסת פירות בקדושת שביעית לצה"ל. הרב זצ"ל השיב שהמחשבה שלא להכניס פירות שביעית לצבא בגלל חשש לשמירת קדושת שביעית זו עצת היצר... אולם היה צורך לפתור את הבעיות הנ"ל.

 

השפעת מעשיו של מקיים המצוה על דין קדושת שביעית

הרבה חוששים לצרוך פירות וירקות מקדושת שביעית שמא הם יזרקו אוכל שעדיין ראוי לאכילה, ומעדיפם שלא להסתבך בשאלה זו כלל. לדעתי אין מקום לחששם.

במשנה בזבחים לה, א נאמר:

השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב ומן הקיפה ומן האלל ומן העצמות ומן הגידים ומין הקרניים ומן הטלפיים חוץ לזמנו וחוץ למקומו כשר ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר^[5] וטמא.

רש"י בד"ה 'קיפה' מפנה לגמרא בחולין (קכ, א), שם הוא מפרש "דק שבבשר שצולל ליסוד הקדרה", וכן במשנה בחולין (קיז, ב^[6]) כתב רש"י "הקיפה. תבלין, והן עצמן לאו אוכלין חשיבי, אבל לאיצטרופי מצטרפין". והרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין יד, ז כתב:

וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לעניין מחשבת הקורבנות, והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה.

לרש"י הקיפה היא תבלין או דק שבבשר הצולל ליסוד הקדרה - והרי כל כהן מחליט אחרת מתי לא לאסוף עוד בשר מהקדירה! יוצא מרש"י שהכהן שיוציא את הבשר מהקדרה הוא זה שיגדיר למעשה מה מוגדר דקת שבבשר הצולל  ליסוד הקדרה לעניין מחשבת הקורבנות כדבר שאינו ראוי לאכילה, ואז לא יהיו חייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא. וכן לפי הרמב"ם "הבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל", והרי כל כהן משאיר בשר מפליטת הסכין לפי הכישרון הטכני שחננו הבורא יתברך! יוצא גם מהרמב"ם שהכהן שמפשיט הבשר הוא מגדיר במקרה זה מה מוגדר לעניין מחשבת הקורבנות כדבר שאין ראוי לאכילה ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, אף על פי שבזמן הקדשת הזבח האלל ודק שבבשר היו חלק מההקדש, ורק לאחר הבישול הצטברה דקדקת בשר בשולי הקדרה, וכן רק כשהפשיט הכהן את הזבח פלט הסכין מבשר הזבח. הוא הדין לעניינינו, כל חייל שגומר את ארוחתו כל השאריות שנותרו בצלחת או במגש הפרטי שלו נחשבים לפסולת גם אם אדם אחר היה אולי ממשיך ואוכל חלק מהן, כך שפגה מהאוכל שנותר אצלו בצלחת קדושת שביעית.

וכן מצינו במשניות תרומה יא, ה:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות, וכן עצמות הקודשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין. המורסן מותר, סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות, ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין.

ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא:

עצמות הקודשים. בעצמות הראויין קצת לאכילה מיירי, כגון ראשי כנפים והסחוסין.

וכן כתב התוס' זבחים פו, א ד"ה ופליגא:

וא"ת דבמסכת תרומות (פי"א מ"ה) אמרינן גרעיני תרומה בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין, וכן עצמות קדשים בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין. ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה ויש עליהם עדיין בשר, וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין, אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו. וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהם אוכל, ומיפרשא בעניין זה.

תוספות כתב ש"מיירי בעצמות קודשים הנאכלין דומיא דתרומה ויש עליהם עדיין בשר", ורבינו עובדיה מברטנורא כתב "בעצמות הראויין קצת לאכילה מיירי, כגון ראשי כנפים והסחוסין", ובכל זאת כשמקיים המצוה או המשתמש משליכים אותם "בטל שם אוכל מינייהו". וכתב הרמב"ם (הלכות מעשה הקורבנות פ"י הלכה י): "והעצמות הנשארות מותרות, ועושה אדם מהם כל כלים שירצה". וביאר הכסף משנה:

כתב הר"י קורקוס ז"ל, כתב רבינו הנשארות, כלומר שאין בהם שום דבר ראוי לאכילה, דתנן בתרומות פרק י"א עצמות קדשים בזמן שמכנסן[7] אסורות ואם השליכן[8] מותרות, ומיירי[9] ביש עליהם קצת בשר ולכן אם מחשיבן אסורות, ואין מותר אלא נשארות שאינו מחשיבן ולא מצניען. כ"כ תוספות שם.

משביאר הכסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל שהרמב"ם מיירי "בהעצמות הנשארות" שנשארו בבית הכהן, ולא עשה בהן הכהן מעשה של זריקה וגם לא ייחדם למשמרת אלא נשארו מעצמם, לגביהם כתב הרמב"ם ז"ל "מותרות ועושה אדם מהם כל כלים שירצה", והתוס' בזבחים (פו, א ד"ה ופליגא): "מיירי ביש עליהם קצת בשר ולכן אם מחשיבן אסורות"^[10], נמצאנו למדים שהכל תלוי בדעת מקיים המצוה או המשתמש, שבזמן שמחשיב ומכנס אותן העצמות אסורות, וכשאין מחשיב אותן הן מותרות.

ונראה לי שמה שלא ציין הרמב"ם את החילוק בין מכנסם למשליכם הוא מפני שהרמב"ם הסתמך על מה שכתב בהלכות פסולי המוקדשין (יד, ז):

הבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לעניין מחשבת הקורבנות, והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה, כל שכן ראשי כנפיים והסחוסין שזרקם שגילה דעתו שאינו מעוניין בהם.

וכן כתב הגר"ח קנייבסקי ב'דרך אמונה' (שביעית פרק ה ציון ההלכה אות כד בסופו), וכתב שגם התיר מרן החזון איש "לעשות סלט מגזר וגם לרסק את הגזר ולשטוף אחר כך את המכונה מהפסולת", דהיינו שמנהג מרסק הגזר משפיע על דין קדושת שביעית של שאריות הריסוק.

ולכן נראה שלגבי שאריות אוכל שנותרו במטבח או בחדר האוכל, מכיוון שפקודות הצבא אוסרות להחזיר אוכל שבושל או שנפתח מאריזתו או שהוגש לשולחנות, וגם לא אוכל שרק הוצא מהמטבח לשולחנות ההגשה שבחדר האוכל לצורך ארוחה אחרת, והפקודות פוסלות אותו לאכילה מטעמי בריאות, וכן אוסרות הוצאת מזון מהיחידות לחלוקה לנזקקים או לבעלי חיים, וקיום הפקודה נבדק בביקורות מטכ"ל ביחידות, וטבח שעבר על ההוראה נענש בחומרה, ובנוסף לטבח גם היחידה נענשת על ידי הנהלת הצבא, לפי זה כל המוצרים האלו הם בגדר שבדעת בני אדם שהם לא ראויים למאכל אדם ולא למאכל בהמה מכח הפקודה, ובכך מתבטל שם אוכל מכל האוכל שנפסל לאכילה, ולאחר שנפסל לאכילה אין בו דין 'לאוכלה ולא להפסד'.

והעיר לי אחי היקר הרב יהודה רייכמן שליט"א, שלכאורה יש לחלק ולומר שפקודות הצבא אינם מתייחסות לאוכל שנשאר בחדר האוכל או במטבח כאשפה, אלא קובעות רק שבעת הארוחה הבאה הוא יחשב פסולת, שהרי אם למשל יבוא חייל לחדר האוכל לאחר זמן הארוחה הוא יוכל לאכול את האוכל מבחינת הפקודות, הוא רק נתון לחסדי הטבח שייתן לו להיכנס לחדר האוכל לאחר זמן הארוחה, אם כן איך אפשר לומר שבסיום הארוחה כל האוכל הזה נחשב כבר פסולת?

התשובה: החילוק נכון. חייל מזדמן מותר לו לאכול את האוכל שנשאר לאחר הארוחה בחדר האוכל, כי הפקודה אוסרת רק לשמור אוכל מארוחה לארוחה. אך נראה לי ששאריות אוכל שנותרו בשולחן ההגשה בחדר האוכל לאחר זמן הארוחה, שאז נסגרות דלתות חדר האוכל והוא נאסר לכניסת חיילים, דומות לעצמות קדשים הנאכלין ויש עליהם עדיין בשר, שכאשר הכהן המטפל משליכן "בטל שם אוכל מינייהו" אף על פי שמצד המציאות הבשר עדיין ראוי לאכילה, כלשון הרמב"ם "כל אלו אינן חשובין לעניין מחשבת הקורבנות, והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה"[11].

היוצא מלימודינו הוא שמחשבה מבטלת דין 'אוכל' לגבי קדושת שביעית, דומיא דקיפה לרש"י שהוא תבלין או דק שבבשר הצולל ליסוד הקדרה, ודומיא דהרמב"ם שכתב "הבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל", והכוונה שמה שקובע להלכה הוא מנהגו בפועל של הכהן שמקיים את המצוה ומטפל בה, ומכיוון שמשליכן "בטל שם אוכל מינייהו", וכלשון תוס' והכסף משנה "ומיירי ביש עליהם קצת בשר". והוא הדין לענייננו בחייל תורן שתפקידו לנקות את השולחנות בחדר האוכל הצבאי, שאין הוא מחליט על דעת עצמו מתי לנקות אלא מקבל הוראה מאחראי חדר האוכל, שמשקיבל התורן את ההוראה לנקות את השולחנות ולהשליך את השאריות זהו בדיוק הגדר של "משליכן בטל שם אוכל מינייהו".

 

דין מאכל בהמה

אין מקום לחשש שמפסידים בצבא מאכל הראוי לבהמה.

כתב החזון איש בהלכות שביעית סימן יד ס"ק י:

נראה דמותר לקלוף פירות שביעית אף בפירי שאפשר לאכול עם הקליפה כמו תפוחים^[12] וכיו"ב, וכדאמר בירושלמי בתרומה פי"א דתרומות ה"ד ומקנב בירק כל מה שהוא רוצה, ונראה דה"ה בשביעית וכמש"כ הרמב"ם פ"ה ה"ב שדין שביעית כתרומה. מיהו הקליפה שקלף קדוש עדיין בקדושת שביעית שהרי יש בה אוכל[13]... ומניח הקליפה בכלי עד שיתעפש ויפסל מאכילת אדם ואז מותר להשליכה, ואם עדיין ראוי לבהמה נראה שאם רוב בני אדם מייחדין אותן לבהמה עדיין קדשי בקדושת שביעית, ואם רוב בני אדם אין מייחדין אותן לבהמה פקעה קדושתה, וכמו דאמר רוב עצים להסקה אף שראוין לבישול ולהתחמם בהם... ומיהו יש לעיין אי תלוי במקום שהן נמצאים אי אזלינן בתר רובא בעלמא, או הדבר מסור לחכמים כפי התשמיש הנאות להם, אפשר שהתשמיש הנאות הוא ליתנן לבהמה ועדיין קדשי.

וכתב עוד החזון איש:

מסקנא דמילתא דקולף בפירות ומקנב בירק כל מה שרוצה^[14], ומניחן בכלי עד שירקבו ויפסלו ממאכל בהמה. ואפשר דבנפסל מאכילת אדם סגי כל שאינם מיוחדים לבהמה...

ולאחר שמסתפק החזון איש "אי אזלינן בתר מנהג המקום או כפי תשמיש הנאות, ואין לנו תלמוד בכל הקליפין"^[15], כתב החזו"א:

ובר"מ פ"ה מהלכות כלאים הי"ח כותב עד שיקים דבר שכמוהו מקיימים רוב בני העם באותו מקום, משמע שמשתנה לפי המקום והזמן... ובמ"ב סי' ר"ב בשעה"צ אות מ"א כתב בשם הברכי יוסף דכהיום אין נוטעין אדעתה דשותא^[16], מבואר דעתו ז"ל דהא דאמר בגמ' ברכות ל"ו א' צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא אינו הכרעה על עיקר טבעו וטבע בני אדם שינהוג דין זה לעולם, אלא הכרעה בדורם ובזמנם, ואם נשתנה המנהג נשתנה הדין. ולפי זה קליפין וגרעינים שאינן מיוחדין אצלנו לבהמה אין בהן קדושת שביעית משום מאכל בהמה, וכל שנפסל מאדם מותר להשליכן וכו'[17]...

הוא הדין לענייננו, מכיוון שפקודות הצבא אוסרות על מפקדים וחיילים להעביר אוכל ממטבחי הצבא לעניים או לבהמה מחשש שיוציאו אוכל שמיועד לחיילים במסווה של שאריות אוכל, וחייל שמפר הוראה זו צפוי למשפט על הוצאת רכוש מהצבא שלא ברשות, יוצא למעשה שפקודות הצבא פוסלות את האוכל גם מאכילת בהמה. במקביל פקודות הצבא מחייבות למנוע מחיות בר לטייל בבסיסים ולאכול שאריות אוכל, והצבא משקיע הרבה כסף כדי להרחיק חיות בר משטחי הבסיסים והיחידות, לכן פקעה קדושת שביעית מהפירות, כמסקנת החזון איש בסוף דבריו:

ולפי זה קליפין וגרעינים שאינן מיוחדין אצלנו לבהמה אין בהן קדושת שביעית משום מאכל בהמה[18], וכל שנפסל מאדם מותר להשליכן וכו'.

 

זמן הביעור

כדי להתמודד עם שאלת הביעור הוקם בית דין שקיבל כתב מינוי מראש אגף התקציבים ומהיועץ הכספי של הרמטכ"ל, ובכתב המינוי מונה בית הדין לטפל בכל הסחורה הקדושה בקדושת שביעית אשר הצבא חתם חוזים עתידיים עליהם מול הספקים, החקלאיים והצרכנים. סוכם שקופסאות השימורים יישארו בבעלות אוצר בית דין, כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא כה, ז) "ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינם צריכים ביעור אחר, שכבר מבוערים הם מן הבית". בכך נפתרה שאלת הביעור.

 

סוף דבר

לחלק הקשור לחקלאי, גידול וקטיפת פירות שביעית, נמצא מענה בצה"ל בשמיטת תשס"ח במסגרת אוצר בית דין. לרכש המזון נמצא המענה בחלוקה בין הפעולות שעשה החקלאי בשנה השישית שמשרד הביטחון התחייב לגביהם עוד בשנה השישית, לפעולות שנעשו במסגרת אוצר בית דין בשנה השביעית. לשאלת קדושת פירות שביעית נמצא מענה בפסיקת החזו"א ששאריות שלא אמורות להגיע לבהמות אינן קדושות בקדושת שביעית, ולגבי שאריות האוכל שנשארו על גבי השולחנות בסוף הארוחות נפסק שמשעה שקיבל התורן הוראה לנקות את השולחנות בטל שם אוכל מהן.

ויהי רצון שנזכה בקרוב לקיום מצוה שמיטה דאורייתא כמאמרה.