המעין

'עשר בשביל שתתעשר' רק בצדקה שמֵעבר למעשר / הרב מיכאל דושינסקי

הורדת קובץ PDF

הרב מיכאל דושינסקי

'עשר בשביל שתתעשר' רק בצדקה שמֵעבר למעשר

הקדמה

הסוגיא במסכת שבת

המקור בפסיקתא

הסוגיא במסכת תענית

מסקנה

לעילוי נשמתו של חבר-אהוב-ואוהב, ידיד נפש וְרֵעַ-רחמן, הרב החכם יוסף ד"ר זילברשץ זצ"ל, מרביץ תורה ברבים בארבע יבשות. נפל פתאום על משמרתו בסאו-פאולו שבברזיל בערב שבת קודש לפרשת "וימת יוסף", י' בכסלו תשס"ח. חבל על דאבדין ולא משתכחין כמותן.

הקדמה

עניין הפרשת מעשר מהממון דבר גדול מאוד... ומותר לנסות במצוה הזאת להשם יתברך, ולעבור על לאו דלא תנסו (מרן ר' יוסף קארו בתשובותיו 'אבקת רוכל' סי' ג).

 

מטרת המאמר להציע, שלא כמקובל, שהיתר "וּבְחָנוּנִי" שייך רק לנתינה מעבר ל"מעשר", רק מהאגורה הנוספת הניתנת לצדקה מעבר לעשירית הרווח. רק בנתינה מכאן ולמעלה האדם מנסה את ה', ולמעשה גם את עצמו. רק כשהאדם נותן אפילו סכום קטן שאינו מְצֻוֶּה לתיתו, לפני שהרוויח או מעבר למעשר, רק אז מותר לו לצפות לגמול מיוחד ולקיום "ובחנוני נא" - תן אתה מעל ומעבר אזי גם ה' ייתן לך ברכה עד בלי די. לך בדרכיו, והוא יראה לך שאכן זו הדרך. זיל עביד, ופוק וחזי[1].

 

הסוגיא במסכת שבת

עיקר הסוגיא במסכת שבת קיט, א:

בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: עֲשִׁירִים שבארץ ישראל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר (דברים יד, כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר - עשר בשביל שתתעשר.

 

רבי שואל על העֲשִׁירִים דוקא, ואולי ניתן לפי זה לקרוא את המילה 'שמעשרין' שבתשובתו של ר' ישמעאל, וכן את המילים 'עשר' ו'שתתעשר' שבדרשתו על הפסוק עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, כולן בשִׁי"ן ימנית. לפי זה הפשט הוא כך: העשירים זוכין בְּעָשְׁרָם בשביל שֶׁמְּעַשְּׁרִין את האחרים, והמדרש המובא כהוכחה לכך גם הוא דורש לעַשֵּׁר [=להעשיר] את האחר, והתוצאה תהיה שה' יַעֲשִׁיר את הנותנים בגלל שהם הולכים בדרכיו ומְעַשְּׁרִין את האחרים[2]. אולם, גם אם נקרא 'בשביל שֶׁתִּתְעַשֵּׂר' בשִׂי"ן שמאלית, יוצא שמותר לנו לצפות מהקב"ה לקבל בזכות הפרשת המעשר פִי עֶשֶׂר לפחות ממה שהפרשנו. לפי הנ"ל, ולכאורה בניגוד גמור למקובל, יתכן שהקריאה הנכונה היא 'עַשֵּׁר בשביל שֶתִּתְעַשֵּׂר', או אף 'בשביל שֶתִּתְעַשֵּׁר'[3].

 

המקור בפסיקתא

וכך כתוב בפסיקתא דרב כהנא[4]:

[א] עשר תעשר שלא תתחסר [ב] עשר שתתעשר [ג] אמר הקב"ה עשר את שלי ואני מעשר את שלך.

את האמירות ב-ג ניתן לעניות דעתי לקרוא, לנקד ולפרש בדרכים הבאות, ובסדר זה:

לפי ב הקריאות האפשריות הן: 1. עַשֵּׁר שֶתִּתְעַשֵּׁר. 2. עַשֵּׁר שֶתִּתְעַשֵּׂר. 3. עַשֵּׂר שֶתִּתְעַשֵּׁר. ונראה לי ששלושתן לכאורה עדיפות על האפשרות הנוספת: 4. עַשֵּׂר שֶתִּתְעַשֵּׂר, קריאה ששמעתי במו אוזניי מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמשמעותה: קיים את מצות מעשר וה' יהיה "חייב" לך פי עשר ממה שנתת, שמבחינת השפע המובטח היא המינימלית והמצמצמת ביותר, כדלהלן.

לפי ג הקריאות האפשריות הן: 1. עַשֵּׁר - בְּשִׁי"ן ימנית - הַעֲשֵׁר נא את שלי, את העניים שלי, ובתמורה 'אני מְעַשֵּׁר את שלך', אותך ואת בני משפחתך. 2. עַשֵּׁר - בְּשִׁי"ן ימנית - את שלי, את העניים שלי, ובתמורה 'אני מְעַשֵּׂר' - בשי"ן שמאלית כדלעיל – 'את שלך', אותך ואת בני משפחתך, היינו: מתחייב שֶׁאֶתֵּן לך פי עשר. 3. עַשֵּׂר - תן מעשר לעניים וללויים מהתבואה שלי כי אני הוא שנתתי לך אותה (השווה טור סי' רמז), ואז מובטח אתה שאני מְעַשֵּׂר את שלך, את מה ש"שלך" אחר שעישרת, כי אז זה כבר הממון שלך אינו 'טבל', ואני אתן לך פי עֶשֶׂר בתבואה עצמה. מכאן הקריאה בגמרות דִּלעיל וְדִלקמן 'בשביל שֶׁתִּתְעַשֵּׂר', בְּשִׂי"ן שמאלית. ולפי זה, אולי דווקא מדרש זה הוא המקור למסורת הקריאה ששמעתי: שֶׁתִּתְעַשֵּׂר.

 

הסוגיא במסכת תענית

וכך מובא בתענית (ח, ב – ט, א):

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך! אמר ליה: עשר תעשר.

[1] אמר ליה (הינוקא ממשיך ושואל את ר' יוחנן. רש"י): ומאי עשר תעשר? [2] אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. [3] אמר ליה: מנא לך? [4] אמר ליה: זיל נסי. [5] אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא, והכתיב (דברים ו, טז) לא תנסו את ה'! [6] אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג, י) הָבִ֨יאוּ אֶת־כׇּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר ה' צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי. מאי עד בלי די, אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שֶׁיִּבְלוּ שפתותיכם מלומר די. [7] אמר ליה: אי הות מטי התם להאי פסוקא לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך.

ביאור שורה אחר שורה:

1. אמר ליה (הינוקא ממשיך ושואל את ר' יוחנן): 'ומאי עשר תעשר'? כבר כאן מתגלה חריפותו של הינוקא[5]. נראה שהוא כבר ידע מלימודיו שאם יש "יִתּוּר" (מילה או אפילו אות מיותרת בפסוק) הוא חייב להידרש, והוא מבקש 'ילמדני נא דודי ר' יוחנן משמעותו'. ולענ"ד, זו עצמה הסיבה שיש כאן שוב "אמר ליה". ראשית השיב הינוקא לר' יוחנן על שאלתו מה הוא למד, ועתה הוא פונה אל ר' יוחנן בשאלה, אנא הסבר לי מה נלמד מן הייתור! 2. 'אמר ליה (ר' יוחנן לינוקא): עשר בשביל שתתעשר'. זה מה שנדרש מן הייתור. 3. אמר ליה: 'מנא לך?' בשתי מילים אלה מתגלות ידיעותיו, חריפותו, וגם דרך לימודו הנכונה של הילד. הוא שואל מי אמר לך ר' יוחנן לדרוש זאת דווקא כך? אולי אפשר לדרוש אחרת, והרי יש לפחות ארבע דרשות אחרות על ייתור זה. בהלכה: א. במסכת ראש השנה (ח, א) בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ב. עשר מן המעשר: הנותן מעשר ראשון ללוי חייב לראות שהלוי ייתן את המעשר מן המעשר לכהן. ג. עשר ושוב תעשר, זה המקור ל"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". ובאגדה: ד. "שלא תתחסר". טוען איפוא הילד הלמדן: אם זה נדרש אחרת כנ"ל, ואף לנפקא-מינא הלכתית, הא אצטריך להא ולא לדרשתך! זוֹ מניין לך[6]? 4. 'אמר ליה: זיל נסי'. לְמָה התכוון ר' יוחנן? איך, מדוע ובמה ינסה? הילד ללא ספק לפני גיל מצוות, כי עדיין לא הגיע בתלמודו לספר האחרון בנביאים: מלאכי, והרי 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה'. לכן אינו חייב במעשרות. מסתמא גם אין לו ממה לעשר. מוכרחים לומר שר' יוחנן דודו אחי אמו מתכוון לחנכו במצוות, ועל כן הוא אומר לו שמן הפרוטות שקיבל מאמו, אחותי, אלמנת אביך ריש לקיש, תן מעשר, ותראה שה' ייתן לך עושר, או לפחות ישיב לך פי עשר. 5. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב לא תנסו את ה'! יודע הינוקא בוודאי שיש מצוות חינוך, ומבין היטב שלא למעשרות הרגילים התכוונה הדרשה 'בשביל שתתעשר', כי בהם אין לנו רשות לנסות את ה', כמו בכל שאר מצוות. מה כאן הניסיון, הוא שואל, הרי כבר העשיר אותנו הקב"ה ונתן לנו מטר, ולכן יש לנו תבואה ופירות שמהם מקיימים את מצות תרומות ומעשרות, אבל בזה אין שום ניסיון לעתיד, שהרי הקב"ה כבר העשיר אותנו קודם! עיקר חריפותו בא לידי ביטוי כאן. חושב הינוקא: אמרת לי 'זיל נסי', ז"א שאתה, דודי ר' יוחנן, אומר לי מפורשות לנסות את ה' ממה שאינני חייב בו, מהמעט שניתן לי במתנה. מכאן שגם הסכום הקט שבידי, ביחס לחיוב האמיתי שעדיין אינו מוטל עלי, הוא אותו ה"אקסטרה", "מעשר על החשבון"! אם כן שואל אף אני: והכתיב (דברים ו, טז) לא תנסו את ה'! 6. על כך עונה לו דודו רבי יוחנן שהמקור הוא בפסוק במלאכי. אחרון הנביאים, שם הקב"ה מבקש 'ובחנוני נָא', לנסותו כדי שיעשירנו. הקב"ה הטוב והמיטיב רוצה שלאדם יהיה "טוב לו ומיטיב לאחרים"[7]. 7. לאחר ששמע את הפסוק במלאכי מבין הינוקא בפקחותו שאם היה מכיר את הפסוק היה מגיע מעצמו לדרשה על הפסוק שבחומש דברים ש"עשר תעשר" הוא "עשר - בשביל שתתעשר"[8]. והנה עתה שומע הינוקא מדודו, שה' אומר בפיו של אחרון הנביאים מלאכי 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר'. והוא שואל את עצמו איזה מעשר מביאים לבית האוצר? הרי מעשר ראשון - הוא ללוי, מעשר שני בשנות אבד"ה של כל שמיטה אוכלים בירושלים, וכשאי אפשר או כשאין בית-מקדש - פודים, מעשר עני בשנים ג"ו של שמיטה נותנים לעני, ומעשר מן המעשר - לכהן! מוכרח להיות שכאן מדובר על "מעשר" אחר, כזה שמנסים בו את ה' ומתעשרים. זה הוא מין "מעשר-עַל" שדווקא בגלל שנותנים אותו ללא חשבון ומעל ומעבר לחשבון כאילו מביאים אותו אל בית האוצר של הקב"ה, ומאוצרו זה מבטיח ה' שיריק לנו ברכה עד בלי די, ולפחות פי עשר. ועל זה טוען הינוקא לפני דודו: בעקבות הייתור ב"עשר תעשר" אי הות מטי התם למלאכי לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך, והייתי מבין זאת מעצמי. לפי פירוש זה אין הדרשה הזו סותרת את יתר הדרשות ההלכתיות על ייתור זה שהוזכרו לעיל, כי זו היא דרגה מעבר להלכה, לפנים משורת הדין[9].

 

מסקנה

היוצא לפי פירוש זה שדין מעשר כספים כפי שנפסק בשו"ע הוא דין בהלכות צדקה, שמקורו מדאורייתא או מדרבנן או ממנהג קדמונים, לכל שיטה יש מקורות בספרים. אולם ההיתר לנסות את הקב"ה, וההבטחה של הקב"ה לברכה עד בלי די, לעשירות ולהכפלת הנכסים פי עשר[10], קיימים דווקא בצדקה שהיא מעבר למעשר הכספים, או כאשר עדיין לא הרוויח רווח המחייב הפרשת מעשר, או כאשר כבר הפריש את מעשר כספיו לצדקה כדין.