המעין

תגובות והערות

הורדת קובץ PDF

תגובות והערות 242

עוד בעניין פירסום מכתבים אישיים ישנים

לעורך שלו'.

בגיליון הקודם של 'המעין' (גיל' 241 עמ' 7) פורסם פסק הלכה של הגרז"נ גולדברג זצ"ל בעניין זה, ובו הוא כותב בין השאר ש'לפרסם כעת דברים מלפני הרבה שנים מסתבר שלא יכול לצאת הפסד מזה ולכן נראה שגם זה מותר'.

אולם לענ"ד נראה שצריך להוסיף על דבריו זצ"ל (ואין לי ספק שניחא לו בכך) שבמקרים רבים גם בפרסום "ענינים אישיים מלפני הרבה שנים" יכול לצאת הפסד של פרסום דברים בגנותו של הכותב, או בגילוי כוונותיו ומחשבותיו באופן שהם לא ייראו רצויים לפחות בפני חלק מהקוראים, ומסתבר שחדר"ג על קריאת דברים אישיים יחול גם בזה[1], ובפרסומם יחול גם איסור לשה"ר או רכילות. אמנם בשו"ע או"ח סי' תרו סע' ג נמצאת תקנת קדמונים וחרם הראשונים רק שלא להוציא שם רע על המתים, והוצאת שם רע עוסקת באמירת דברי גנאי שאינם אמת ולא על כך מדובר כאן, אך מסתבר שבהקשר זה הביטוי 'הוצאת שם רע' אינו בדווקא, והוא הדין ללשה"ר ולרכילות. וראה בספר חפץ חיים עם ביאור נתיבות חיים לרב משה קאופמן (מהד' שלישית, ב"ב תשנ"ו, עמ' שצט-ת) שכתב בביאור גדר לשה"ר על המתים על נידון דידן, שלעיתים אנשים מפרסמים מכתבים של קרוביהם או של גדולי ישראל לאחר פטירתם כאשר בחלק מהמקרים נראה ברור שלא היה ניחא לכותבים ז"ל בזה. ויש להוסיף על דבריו שאם מדובר ברבנים וגדולי תורה ובתיאור מעשיהם עלול העניין להגיע גם לפגיעה בכבוד התורה, וכבר כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל "ובדורנו זה שכבוד התורה הושפל עד עפר בעוה"ר יש יותר לעשות חומרות וגזירות בזהירות בכבוד התורה מכל החומרות שבעולם"[2].

עמיחי כנרתי, איתמר

 

'מבורכת ה' ארצו'

הספר "הכוח לעשות חיל" שזכיתי להוציא לאור השנה עוסק בחיוב השירות בצבא, ובעידוד חיילי צה"ל במשימתם הנעלה בהגנת העם והארץ. בחלק חשוב מהספר מובאות שיחות עם לוחמים במבצעי 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן', 'שובו אחים' ו'צוק איתן', מבצעים שהתקיימו מול המתנכלים לנו מרצועת עזה. עורך 'המעין' כתב סקירה נאה על הספר בגיל' הקודם של 'המעין', אך במהלך ההתייחסות ללחימה ברצועת עזה כתב בטעות (עמ' 115) שכביכול חיילנו "חדרו לרצועת עזה הארורה".

אנא, סלחי לי ארץ אהובה על המכשול שיצא בסיבתי. אם כי אין לי ספק שהכוונה הייתה רק לתושבים הארורים מבקשי נפשנו, ולא לך לארץ עצמה, מקבל אני עליי בל"נ להיזהר יותר בכבוד ארצנו בכלל אשר עיני ה' בה, ובפרט בכבוד עיה"ק עזה תובב"א וחבל עזה המבורך והאהוב.

בכל מדינה מסודרת, במידה ויש בעיות בתשתיות התחבורה, כעקומה חדה, ירידה תלולה, כביש על סף תהום, יש צורך לתקן, לתחזק, לבנות מעקה, לסמן בתמרור וכד'. הסרת הסכנה מחויבת וגובלת בפיקוח נפש. אף אם התקלה אינה מהווה סכנת חיים, אך עלולה לגרום נזק לרכב – יש לתקן ולהזהיר, כדי למנוע נזק כספי ועוגמת נפש. כמובן שניתן להסתפק בשילוט מתאים שיזהיר את הנהגים ליסוע בקטע זה בזהירות. כל זאת חובה לעשות בכל מקום העולם.

בצומת שיזפון שבנגב נפער בור קטן בכביש. הבור אינו מהווה סכנה, אך עלול לגרום לתקר בגלגל הרכב. לכן הוצב מיד שלט גדול "זהירות בור בכביש", ולידו פנס מהבהב. מסופר (כתובות קיב, א ע"פ רש"י) שרבי חנינא טורח היה לתקן מכשולי דרכים בארץ ישראל. רבי חנינא לא מסתפק בשלט ובפנס המונעים כל נזק, הוא יוצא למקום עם כלי עבודה מתאימים כדי לתקן את הבור. אם כבר הוסרה הסכנה בשילוט מתאים, מדוע כל הטרחה?! רבי חנינא פועל כל זאת "מחמת חיבת הארץ שהייתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". אף שכל אדם יודע לעשות הבחנה פשוטה בין טיב הארץ לבין איכות דרכיה, לדעת שאף שהארץ טובה יתכן שאין בתקופה זו תקציב לתשתיות או שח"ו בוני הכבישים מתרשלים, בכל זאת משקיע רבי חנינא את זמנו, הונו וכוחותיו כדי "שלא יצא שם רע על הדרכים". כשרואים אדם עם חולצה מוכתמת, קיים חשש שלא יגידו רק שלבושו מלוכלך אלא יגידו שהאדם מוזנח. כך נוהג רבי חנינא ביחס לתשתיות התחבורה של ארצנו, וכך נוהגים רבי אמי ורבי אסי ביחס למזג האוויר (כתובות קיב, ב).

אמנם לכאורה מצינו, שנוקטים בלשון קללה אף ביחס למקום בארצנו הקדושה מתוך כוונה ליושביה הארורים, כיעקב אבינו המקלל את שכם (תרגום יונתן לבראשית כט, ז) ודבורה הנביאה המקללת את מרוז (שופטים ה, כג.). אך נראה לי שביטויים המבטאים יחס צריכים להיבדק בסגנונם ובהקשרם ע"פ הלשון המקובלת באותו המקום ובאותה התקופה, ויש לברר כיצד הם מתקבלים בעיני השומעים והקוראים (לא הייתי ממליץ עתה לחתן שישבח את כלתו בביטוי הנעלה "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי"). ובעיקר, נראה לי שאף שמצינו בתנ"ך או בדברי חז"ל ביטויים קשים מסויימים, אין בכך ראיה שאף לנו מותר להשתמש בביטויים אלו. ודאי כך נזהרים אנו בכבודם של ראשונים, ולא נוקטים כלפיהם בביטויים שמצינו בדברי קדמונים, כדברי הרמב"ן במלחמות ביחס לבעל המאור וכד'. וכן מצינו בדברי בעל מדרש שמואל (פתיחה לפירושו 'אגרת שמואל' למגילת רות): "הגם כי רז"ל דרשו אותו לגנאי... בהיות שלעולם השי"ת רוצה שיספרו בשבחן של ישראל... לכן כל דמצינן למדרשיה לשבח דרשינן ליה".

הרב קוק זצ"ל בהערת תוכחתו לח"נ ביאליק כתב: "וסגנון הדברים נערך ותלוי לפי הבחנת מקור המדרגה הרוחנית שממנו הם באים" (לשלושה באלול). הגרי"מ חרל"פ במכתב לסופר שנקט בלשון שאינה ראויה, כותב: "ואם היו כאלה אשר המיטו דברים... אין זה מהמידה שלנו בדורותינו אלה. דבריהם היו בחרדת קודש ויראת ה' טהורה". וכן מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק מדגיש לאותו הסופר "ואפילו אם נמצא ביטוי דומה לזה במקורות מקודשים... – אין ללמוד מזה לדורותינו ולדרגותינו".

הרב מרדכי זק"ש חתן הגרי"מ חרל"פ הסביר מדוע נמנעים אנו מלהפטיר בתועבות ירושלים אף שהנביא אמר כך ונכתבו הדברים לדורות, והשיב "ישנו הבדל גדול בין הדברים. כשהנביא אמר דברים אלו, ליבו שתת דם, ומתוך כך הוא דיבר בתועבות ירושלים. לעומת זאת, הפטרה בשבת בבית כנסת קוראים בניגון – ואי אפשר לנגן על תועבות ירושלים"!

זהירות כפולה ומכופלת נדרשת כלפי חבל עזה, אשר במשך דורות שרר כלפיו יחס שאינו לפי כבודו, וכפי שלימדונו בנות צלפחד (ספרי, מביאו רש"י במדבר כו, סד, והילקוט שמעוני שם) שיש לחזק ולהתחזק בעיקר בנקודות החולשה.

בבקשת סליחה.

המתגעגע לשוב ולחונן עפרך.

איציק אמתי, טנא-עומרים

 

תגובה בעניין דרכי פסיקת הלכה

אני מודה לרב דיכובסקי שליט"א על תגובתו 'האם תיתכן פסיקת הלכה שלא על פי ההלכה' ('המעין' גיל' 241 עמ' 90), כהמשך לדבריי בגיליון שלפניו. דבריו הזכירו לי מעשה שהייתי בו עֵד: רב צעיר, בעצמו חוזר בתשובה, הגיע לעיר בצפון מערב קנדה בה חיו מעט מאוד יהודים, מתי מעט מהם שומרי מצוות. הרב הצליח, בין השאר, להקים מניין יומי. ואז הגיעו ימי החורף, בהם שעות העבודה הרגילות בעיר החלו לפני עלות השחר. הרב שאל את הרב משה פיינשטיין זצ"ל, הפוסק של צפון אמריקה, האם להתפלל במניין לפני עמוד השחר, או לבטל את מניין השחרית בימות החורף? הרב פיינשטיין ענה: 'אתה שהקמת את המניין תהרסנו במו ידיך, ובכך תגרום לחוזרים בתשובה שלא להתפלל במניין? עליך להמשיך את המניין אף לפני עמוד השחר'! ומעשה נוסף: דודי פרופ' אברהם הלוי פרנקל, מתמטיקאי דגול, שאל אחרי שעלה ארצה מגרמניה בשנת תרפ"ט את הראי"ה קוק זצ"ל האם להצטרף לאוניברסיטה העברית, מוסד חילוני? הרב השיב: 'אדרבה, שיראו שאיש שמכובד בכל העולם המדעי הוא גם שומר מצוות'! ולענייננו: כאשר ייסדתי את פרויקט השו"ת בשנת תשכ"ג עלתה בלבי השאלה האם הדיינים כיום נוהגים לפי ההלכה שהדיין רשאי להתחיל בדיון רק כאשר שני בעלי הדין עומדים לפניו, הלכה שנלמדת מהפסוק 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּֽין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ'. אספתי שותי"ם שעוסקים בנושא, ושאלתי רבנים האם לפרסם "חומר נפיץ" זה. הרוח הכללית הייתה: תמשיך לאסוף חומר, ואח"כ נראה. לבסוף, אחרי שנים רבות, שאלתי את הרב חיים סבתו מה דעתו בעניין, והוא השיב לי: 'אדרבה, פרסם!' כך נולד המאמר 'יחסי גומלין בין בית דין לבין מתדיינים' בגיליון 240 של 'המעין' (טבת תשפ"ב עמ' 15 ואילך). לכן דבריו של הרב דיכובסקי מאוד דיברו אליי ונגעו לליבי. יתכן שגם לדברים מאין אלו מתאים התקדים שאירע אצל רבותינו הקדמונים (ב"מ נט, ב): 'עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא!' אירוע שהסתיים בדברי הקב"ה 'ניצחוני בניי, ניצחוני בניי'...

אביעזרי פרנקל, רחובות