המעין

* יהי מאמר זה לעילוי נשמת פרופסור ר' יעקב שויקה ז"ל, ממנגישי התורה בימינו.

[1] ראו בהערות 40, 42 במאמר הנזכר.

[2] 'אין פוחתין מהם [משבע פעמים] אבל מוסיפין עליהם' (מעשה רב על הגר"א אות רלג), וראה גם לקמן הע' 19 מנהגו של בעל החפץ חיים.

[3] ראו ביאור הלכה לסימן קלה סעיף יד ד"ה 'אין מביאין'.

[4] עיקר האיסור הוא בטלטול ספר התורה מחוץ לבית הכנסת, ויש לדבר סמך כבר בלשון המרדכי שאוסר להביא ספר תורה דווקא לבית האסורים ולא אוסר את הוצאת הספר מהארון בתוך בית הכנסת לקריאה בו גם כשלא מדובר על קריאה בציבור (ואין חולק שמותר ליחיד בביתו להוציא את ספר התורה מהארון וללמוד בו לעצמו, עי' למשל בספר החינוך מצוה תריג בשרשי המצוה, וכן ברא"ש שמובא בטור יו"ד סי' ער). ועדיין לא יתכן לומר שייאסר להביא ספר תורה ליחיד שמנוע מלהשתתף בקריאת התורה בציבור ואפילו אם בשעת הקריאה יצטרפו אליו אחרים ויהיה שם מניין, ראה בביאור הלכה הנ"ל, ובאותה עת למי שבתוך בית הכנסת יהיה מותר לטלטל את הספר סביב הבימה פעם אחר פעם כמה שעות רצופות שלא לשם הקריאה בו אלא רק לשם שמחה או כל מטרה אחרת. מלבד זאת, פוק חזי, שבשמחת תורה רוקדים עם התורה גם ברחובה של עיר, והיא גופא מנלן שמותר?

[5] וראה בהערה 39 במאמר הנזכר וכן בהערה 40, 41, 42.

[6] ולא על השלמת המצוה לקרוא בתורה בציבור בשנה שחלפה, שזהו כנראה הטעם הראשון משני הטעמים שפסק מהר"י טירנא לשמחה בשמחת תורה (אמנם בספר אוצר כל מנהגי ישורון מט, א משמע אחרת, וצ"ע).

[7] בפרשת ויקהל דף רו עמוד א. גם אם מחבר ספר המנהגים לא הכיר את הזוהר, הרי המקור לכך שביום הכיפורים קיבלנו לוחות שניות נמצא בגמרא תענית ל, ב, ועי' רש"י דברים ט, יח ד"ה ואתנפל, והמקור לכך שהעולה לתורה הוא כמשה רבינו נמצא בירושלמי כדלהלן.

[8] לפני כן נכתב שם (ומובא בבית יוסף או"ח סי' קמא): "וְאָסִיר לְמִקְרֵי בְּסִפְרָא דְּאוֹרַיְיתָא בַּר חַד בִּלְחוֹדוֹי וְכֹלָּא צַיְיתִין וְשַׁתְקִין בְּגִין דְּיִשְׁמְעוּן מִלִּין מִפּוּמֵיהּ, כְּאִילּוּ קַבִּילוּ לָהּ הַהִיא שַׁעֲתָא מִטּוּרָא דְּסִינַי". וראה גם זוהר פנחס רכט ע"א: 'בְּזִמְנָא דְּדִבּוּר נָפִיק מִפִּי הַקּוֹרֵא אִיהוּ חָשִׁיב לְגַבַּיְיהוּ כְּאִלּוּ מְקַבְּלִים אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי'.

[9] במקומות נוספים נכתב בזוהר שמעמד הר סיני מעולם לא הסתיים. עי' למשל בזוהר ואתחנן דף רס"א ע"א: 'דלא פסק מבועי לעלמין', וייתכן שהדברים רמוזים כבר ברש"י על הפסוק 'קול גדול ולא יסף' (דברים ה, יט). וראה במאמר הנזכר בהערה 27.

^[10] תיקונא חד ועשרין אות שעד, דף נו עמ' א; במהדורה עם פירוש מעלות הסולם עמ' שמד.

[11] מובא בספר יסוד ושורש העבודה שער הכולל פרק טו.

[12] הנוסח במדרשים ובמפרשים הוא בדרך כלל 'לוחות שניות' ולא 'לוחות שניים', ולמדקדקים ינעם.

[13] כתב הלבוש בסימו תרסט: 'ומה שמסיימין ומתחילין התורה ביום אחרון דסוכות, ולא בראש השנה שהוא יום ראשון מן השנה, הוא גם כן להטעות את השטן' וכו'. מדברינו כאן עולה הסבר נוסף לכך שנהגו לערוך את יום שמחת תורה דווקא ביום שמיני עצרת ולא בראש השנה, כי עיקרה של השמחה ביום שמחת תורה לפי מהרי"א טירנא הוא על קבלת לוחות אחרונות ביום הכיפורים, ובוודאי שלא ניתן להקדימה לראש השנה, וכיוון שלא ניתן לשמוח כנדרש הכיפורים שהוא היום הנכון, דחינו את השמחה לשמיני עצרת (ובחו"ל ליו"ט שני שלו), שגם הוא יום מיוחד לציון החיבה המיוחדת של עם ישראל (ראה סוכה נה, ב, וברש"י ויקרא כג, לו ובמדבר כט, לו).

[14] אבי מורי הרב נפתלי בר אילן שליט"א הראני את דברי רמב"ן עה"ת שמות כד, יא. גם הפיוט הידוע אומר 'עֶלְיוֹנִים שָׂשׂוּ וְתַחְתּוֹנִים עָלְזוּ בְּקַבָּלַת תּוֹרָה הַכְּתוּבָה מִסִּינַי'. אמת, שבתפילת שחרית של שבת אנחנו אומרים 'ישמח משה במתנת חלקו', אך לפי הפשט הכוונה למתנת השבת (וראה גם עולת ראי"ה ח"ב עמ' קו). וראה זה פלא, מצאנו במנהגו של הרב יעקב משה חרל"פ בשעת ההקפות בשמחת תורה ש''כנער צעיר שר בהתלהבות את הפיוטים המסורתיים והקהל אחריו. לשיא ההתלהבות הגיע בשירו את הפיוט 'ישמח משה במתנה חלקו' בניגון המיוחד שלו ובליווי מילים באידיש בין קטע לקטע' (יאיר חרל"פ, שירת הים שירת חייו של איש ירושלים הרב יעקב משה חרל"פ, בית אל תשע"ב עמ' 244). והדברים עולים בקנה אחד עם הכתוב במאמר זה.

[15] שמ"ב ו, יד–טו. וראה גם בדהי"א טו, כט: 'וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִיד֙ מְרַקֵּ֣ד וּמְשַׂחֵ֔ק וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ'. ייתכן שיש אסמכתא נוספת לשמחה ביום שמקבלים את התורה מהפסוק בשמ"א ו, יב: 'וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש' וגו', ואומרת הגמרא בע"ז כד, ב: 'מאי וישרנה א"ר יוחנן משום ר"מ שאמרו שירה'.

[16] שנה ראשונה פרשת וזאת הברכה אות יח, מובא בכף החיים אות כג.

[17] ועל שמחת הגר"א בהקפות מסופר במעשה רב אות רלג: 'והוא ז"ל היה הולך לפני הס"ת... ומספק כף אל כף ומפזז ומכרכר בכל עז לפי הס"ת', ובוודאי נבחר ביטוי זה לא לחינם. וראו עוד בכף החיים אות ל. כתב הב"י באו"ח סי' שלט ד"ה ולא מטפחין בשם מהר"י קולון בשם רבינו האי 'שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות' (למרות המשנה בביצה פרק ה משנה ב), והדברים הובאו גם בדרכ"מ סימן תרסט אות ג ובמ"ב שם ס"ק יא, אך לא ברמ"א (וראה גם בפרי מגדים ובמחצית השקל שם). והדברים צריכים עיון, שהרי במעמד הר סיני לא מצאנו ריקודים ומחולות, ודווקא בחטא העגל עם ההשחתה באו הריקודים והמחולות. ברם, לפי הבן איש חי הדברים מיושבים, שמצאנו סמך למנהג זה לרקוד בקבלת התורה והוא בכרכור של דוד המלך בכל עז.

[18] ראה מ"ב סימן קמא ס"ק טו שלפי שיטת הירושלמי ששניים עומדים לצד הבימה, הקורא הוא נגד השכינה, כביכול, והעולה הוא נגד משה רבינו. ועיין מ"ב שם ס"ק טז.

[19] החפץ חיים 'הנהיג להוסיף בהקפות עד עשרה ולפעמים אף יותר, כדי שיזכה כל אחד ואחד מבני הקהל בנשיאת ס"ת בהקפות, ולא יבוא לידי מחלוקת כנהוג" (בספר 'דרכיו נימוקיו ושיחותיו של הרב חפץ חיים זצ"ל', שנסדר על ידי בנו, הרב אריה ליב הכהן זצ"ל, ונכרך יחד עם הספר 'מכתבי הרב החפץ חיים', עמ' לג אות כח). אם טעמה של ההקפה הוא לכבוד התורה לא ברור כיצד מתרבה כבודה של התורה בכך שמוסיפים הקפות למניעת מחלוקת, אך אם טעמה של ההקפה הוא לשם קבלת התורה, מנהגו של החפץ חיים בא כדי לזכות את כולם לקבל ממש בידיים את התורה (וצ"ע מהמ"ב בסימן תרסט ס"ק י שלא כתב חידוש זה שלו; וגם קצ"ע שלפי תוספות מעשה רב הגר"א לא היה מהדר לאחוז בתורה בעצמו בהקפות,  , וייתכן רק בזיקנתו (כותב מעשה רב שימש את הגר"א בשנותיו האחרונות בהאי עלמא; ראה, למשל, בסיום ההסכמה של ר' חיים מוואולוזין למעשה רב)).

[20] בספר גשר החיים חלק א פרק כג עמוד רס התיר לאבל להחזיק ספר תורה בהקפות ולהקיף עימו, ולדברינו ניחא, שהרי מותר להעלות אבל לתורה (עי' יו"ד סי' ת' סע' א). וראה גם ב'נפש הרב' עמ' רכב, המסופר על הנהגת ר' חיים מבריסק בעת ההקפות, והיא היא (ותודה לאחי הרב טוביה שליט"א).

[21] הטור לא כתב את מנהג ההקפות, ולכן לא יכול היה לכתוב טעם זה.

[22] וראה גם שו"ת אורח משפט סימו קמב 'ואפילו על ההקפות של יום שמיני עצרת ג"כ נאמר שם שלא ראו אותן מהאריז"ל רק בליל שמיני עצרת'.

[23] הטור כתב שהמנהג להוציא את ספרי התורה מארון הקודש ביום, ולא הזכיר מנהג זה לגבי הלילה. מהרי"א טירנא כתב להוציא את הספרים גם בלילה וגם ביום, ולהקיף את הבימה רק בלילה. אנו נוהגים להקיף עם התורה גם ביום, ומקור מנהג זה הוא ברמ"א.

[24] כשלפי מנהגו קריאה זו, שהיא חידש, היא בשלושה ספרים: פרשת וזאת הברכה ופרשת בראשית ומוספים. וכך מובא גם בשמו בדרכ"מ אות א. ומ"מ כשהרמ"א הביא את המנהג לקרוא בתורה גם בלילה לא פסק מנהג זה כפי שהובא בספר המנהגים, אלא שקוראים בלילה 'נדרים' (ראה הערה אחרונה במאמר הנזכר), ואולי זו הסיבה שאנו נוהגים את מנהג ההקפות לא רק בלילה אלא גם ביום, מה שלא נזכר בספר המנהגים כלל וכנ"ל.

[25] לוחות ראשונות נתנו 'בִּהְיֹת הַבֹּקֶר'. לא מצאתי שנאמר משהו על זמנן נתינת הלוחות השניות, אבל מסתבר שהוא הדין.

^[26] עי' בדברי הרב יהודה זולדן, מלכות יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ב, סימן ח, עמ' 146-131, וראה גם במה שכתב בנימוק להיתר הוצאת ספרי התורה מבית הכנסת לקראת הכנסת ספר התורה החדש בשו"ת ישכיל עבדי או"ח סי' ט סע' ג (מצוין אף הוא אצל הרב זולדן).

[27] ואכן, נהגו, ללוות בלפידים את ספר התורה שמכניסים לבית הכנסת.

[28] שהעתיק הרמ"א בדרכי משה ס"ק א-ב ובהגהותיו.

[29] ראה הערה 23 במאמר הנזכר, שהערנו שספר המנהגים לא כתב מה קוראים לפני הנערים למרות שהוא זה שחידש מנהג זה. אכן הרמ"א פסק שקוראים לפניהם פרשת מלאך הגואל, אך ייתכן שלפי דברנו אולי ספר המנהגים סבר אחרת, ואולי אין בכך נפ"מ.

[30] עי' שמות י, ט, ובמאמר הנזכר הערה 20.

[31] יביע אומר חלק ז, או"ח סימן נה.

[32] שמות יט, טז. וראה בנפש הרב עמ' רכא: "הגר"א היה מקפיד שלא יעמוד שום אדם ע"ג הבימה בשעת ההקפות" (ותודה לאחי הרב טוביה שליט"א); בוודאי, כדוגמת הר סיני במעמד מתן תורה (ובעל 'נפש הרב' כתב בעצמו נימוק אחר, עיי"ש).

[33] מנהג דומה מצאנו במהרי"ל שמובא בדרכי משה אות ג (דוק שהמחאה שמביא מהרי"ל בשם אביו היתה נגד סתירת הסוכות ולא נגד הבערת המדורה).

[34] או"ח סי' קנד ס"ק ז. הט"ז עצמו כותב שמנהג זו הוא לכבוד התורה, אך הוא אינו מקשר אותו למעמד הר סיני, וצ"ע.

[35] לא מצאתי בא"ר בפנים, וצ"ע.

[36] שמות יט, יח, דברים ה, ד. אמנם יש להעיר על מנהגים הללו, שהרי ע"פ מדרש תנחומא כי תשא סי' לא שבקבלת לוחות שניות לא מצאנו לא ענן ולא אש ולא עשן אלא רק בקבלת לוחות ראשונות.

[37] מנהג כפול זה (להרבות קרואים ביום טוב, וכן שיקרא זה מה שקרא זה) מופיע בהמשך דברי רמ"א שם בסימן תרסט סע' א (וראה גם בדרכ"מ שם אות ב), ונפסק גם ברמ"א בסי' רפב סע' א-ב, והוא חריג לכללים שכותב הרמ"א שם סי' רפב סע' א בנוגע לימים טובים, ובסע' ב בנוגע לשבתות וימים טובים.

[38] שכך הוא לשון הזוהר שהעתקנו לעיל: "בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא".

[39] על שרשי מנהג זה מכיוונים אחרים ראה בשו"ת עשה לך רב חלק ג סימו כא.

[40] גמרא שבת קיח, ב.

[41] למי שזכתה לכך. לא כאן המקום לדון בנוגע להיתר או לאיסור או להידור, אם יש, בכך שאשה תגמור אף את כל התורה שבעל פה.

[42] רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג; וראה גם משנה נדרים פרק ד משנה ג.

[43] ראה שלחן ערוך סי' רפב סע' ו ומ"ב שם ס"ק יב.

[44] שו"ע או"ח סי' נה סע' א, וכך נפסק שם בסימן קמג סע' א. נשים רשאיות לעלות לתורה מעיקר הדין (מגילה כג, א), וכך נפסק גם בשו"ע סי' רפב סע' ג, אך אין ביכולתן להצטרף לעשרה לאמירת דברים שבקדושה, ועי' גם מג"א סי' רפב אות ו ומחצית השקל שם ופמ"ג שם בא"א, ובברכי יוסף ועוד.

[45] שהרי ייתכן שאמא לעשרה בנים תבקש אף היא להקיף עמם את התורה.

[46] וראה הערה 42 במאמר הנזכר בדיוק מלשון הרמ"א סי' קלה סע' ב וב"ב סי' קלה ס"ק ו ובביאור הלכה שם.

[47] ועי' מעשה רב אות רלג על השמחה המיוחדת ששרתה על הגר"א בשעת ההקפות דווקא, יותר משמחת החג בשאר היום, וראה גם ב'תוספות מעשה רב' שבחג השבועות גדלה השמחה אצל הגר"א יותר מכל רגל. הרי לנו שוב שמנהג ההקפות משרה שמחה מיוחדת כביום מתן תורה.

[48] 'היתר' שיחה בטלה בזמן ההקפות צע"ג, מלבד איסור אמירת דברים בטלים בבית הכנסת (ועי' מ"ב סי' קמו ס"ק ד, וצ"ע). ומ"מ נראה שנהגו גדולי ישראל להקל בשעת ההקפות ללמוד לעצמם.

[49] אם מוליכים את ספר התורה בדרך הקצרה מארון הקודש כדי להניחו על הבימה, אף על פי שלא קוראים בו, לא נראה שיש לחלק בין קהל מתפללים שיש בו מניין לקהל מתפללים שאין בו מניין, אחרי שזה בוודאי כבוד התורה שיוציאוה וירקדו לפניה, ובתנאי שהטלטול הוא הטלטול המינימלי ההכרחי. אמנם אם הוצאת ספר התורה היא אל מחוץ לבית הכנסת למקום שבו ירקדו הנשים סביב הספר, ההוצאה היא אותה הוצאה לכבוד התורה, אבל לכאורה משם איסור טלטול ספר התורה שלא לצורך לא יצאנו, כשם שלא מוציאים את ספר התורה לבית האסורים אם אין עשרה הזקוקים לקריאה. ואולי קריאה בספר ליחידים שאינה קריאה בציבור גרעה מריקוד סביב הספר לכבודו, וצ"ע.

[50] הריקוד סביב התורה נזכר בטור, שלשיטתו טעם שמחת הקהל בשמחת תורה הוא השלמת לימוד התורה שבכתב, ושמחה זו שייכת גם בנשים. ובלאו הכי יש שמקילין בריקודים בזמן הזה כיוון שאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, עי' הערה 19 לעיל.

[51] כשם שכורתי העצים למזבח שמחים ביום השלמת מלאכתם לדעת הרשב"ם, ואף שמלאכה זו של כריתת העצים אינה מלאכה בפני עצמה אלא הכנה למלאכה אחרת; הוא הטעם לשמחת הקהל ביום שמחת תורה לפי האור זרוע, ואחד משני הטעמים לשמחת הקהל לפי ספר המנהגים (שהוא היחיד שלימד אותנו את מנהג ההקפות, כאמור).

[52] ובשו"ת בצל החכמה חלק ד סי' קיב אות ה הכריע בפשטות להקל, וצ"ע; וראה גם מ"ב סי' תרסט ס"ק ט, ומן הסתם לבית כנסת שיש בו מניין מדובר.

[53] עתה עולה בידינו יישוב נוסף לשאלה מדוע נזקק הרמ"א להביא את הדין שכתב הטור ('ועוד נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות שירות ותשבחות'), למרות שמיד סמוך לו הביא את הדין שכתב ספר המנהגים ('ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת'); אחרי שמקיפים את הבימה עם ספרי התורה, האם אין זה קל וחומר שניתן להוציא את הספרים ולהניח על הבימה? ולדברנו ניחא: הדין של ספר המנהגים נאמר לגבי בית כנסת שיש בו מניין, והדין שכתב הטור הוא דין מצומצם יותר לבית כנסת שאין בו מניין (בעמודים 67-68 במאמר הנזכר הצענו שני הסברים נוספים).