המעין

צוואת דוד המלך / הרב ד"ר איתמר ורהפטיג

הורדת קובץ PDF

 

הקדמה

1. הקושי בצוואת דוד
2. שמעי
3. יואב
4. עונש מכפר

הקדמה

הדרך הראויה להתכונן למיתה היא אמירת וידוי ועריכת צוואה. הווידוי פונה אל העבר, מחייב חשבון נפש, פירוט חטאים ובקשת כפרה, ואילו הכנת הצוואה פונה לעתיד, מה וכיצד יכול המכין את עצמו למותו להשפיע על המצב לאחר מותו. בראש וראשונה הוא מצוה מה יֵעשה ברכושו, אך הוא גם משתדל להשפיע על המצב הרוחני של בניו ושומעי לקחו. כבר על אברהם נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו...", אמנם שם לא מדובר על ציווי לפני מותו דווקא. אבל אצל יעקב מצינו כעין צוואה לפני מותו, וכן אצל גדולי אומה נוספים, לא רק בתנ"ך אלא גם במשך הדורות. כך למשל מפורסמת היא איגרת הרמב"ן שנכתבה לבנו, שהיא מעין צוואה של הדרכות תורניות. במהלך הדורות יצאו לאור ספרים שבהם נאספו צוואות מלאות עניין של גדולי ישראל[1].

 

1. הקושי בצוואת דוד

לאור האמור נפנה לדוד המלך, שפונה לשלמה בנו בכעין צוואה (מל"א ב, ה-ט). היינו מצפים לנאום בעל תוכן רוחני, מחנך. אך לצד אזהרה לבנו שישמור את דרך התורה, הצוואה מסתיימת בעריכת חשבונות עם שני אנשים בעלי מעמד שדוד מבקש משלמה להורגם:

(ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בּן צְרוּיָה, אֲשׁ֣ר עָשָׂה לִשְׁנֵֽי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵֽי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם, וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹֽרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּֽבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: (ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹֽא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל... (ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ שִֽׁמְעְי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם, וְהֽוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַֽע לוֹ בַֽה' לֵאמֹר אִם אֲמִֽיתְךָ בֶּחָרֶב: (ט) וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָֽדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה לּו,ֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל:

אנו מניחים כי דוד נהג כשורה. לא מוזכר שחטא בצוואה זו לא במקרא ולא בחז"ל, אדרבה פסוק מפורש אומר על דוד שלא חטא מלבד בדבר אוריה החיתי (שם טו, ה):

אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹֽא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו, רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.

אולם אי אפשר להימנע מלתמוה: הזו היא צוואה ראויה למשיח ה'? האם היא מרגשת, מעוררת השראה?

כתשובה לתמיהה זו הפרשנים העלו השערות שונות.

יש שכתבו שהיה קיים הכרח 'לטפל' ביואב ושמעי, ושהם נהרגו על שם העתיד, מפני שבמצבם כמתנגדי דוד הם היו מסוכנים למלכות שלמה[2]. הוא היה צעיר, וכבר היו ערעורים על מלכותו, ולכן חשש דוד שהם יסכנו את מלכות שלמה - יואב נטה אחרי אדוניה, ושמעי היה חשוד בכך שרצונו להחזיר את המלכות לבני רחל, היינו לבית שאול[3]. אולם הדוחק בפירוש זה הוא שהמקרא מעיד במפורש כי יואב ושמעי צריכים להיענש על מה שעשו בעבר, לא בגלל חששות לעתיד. וצריך לדחוק שהעבר הוזכר כאן כי הוא מעיד על הסכנה הטמונה באישים אלו בעתיד, וצ"ע.

לכן נראה יותר לומר שהם אכן צריכים היו להיענש על מה שעשו בעבר, אלא שדוד עצמו לא יכול היה להענישם -לא את שמעי כי נשבע לו כאמור להלן, וגם לא את יואב כפי שיבואר. עכ"פ דוד לא ביקש משלמה להעניש אותם בגלל חשש עתידי, אלא כדי להעביר לשלמה מלכות נקיה, ולא כזו שמחפה על פשעים. לא יתכן שהעוול לא יתוקן במידה ואפשר לתקנו[4].

אולם עדיין יש לשאול שאם כך דוד יכול היה לטפל בכך בעצמו, מה הפשר של העברת המשימה לשלמה?

 

1. שמעי

מיהו שמעי? בשמואל ב, טז מתואר איך קילל את דוד בבורחו מפני אבשלום:

(ה) וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים, וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. (ו) וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם, וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. (ז) וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ, צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. (ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה’ כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו, וַיִּתֵּן ה’ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה. (ט) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ. (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה, כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה’ אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד, וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן. (יא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו, הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשִׁי, וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי, הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה’. (יב) אוּלַי יִרְאֶה ה’ בְּעֵינִי, וְהֵשִׁיב ה’ לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה. (יג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ, וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר.

חטאו של שמעי בולט לעין. שאול רדף את דוד. במהלך הרדיפה דוד יכול היה להורגו כמתואר בשמואל א, כד, והגמרא בברכות סב, ב גם אומרת שרשאי היה להורגו מדין רודף, ובכל זאת חס עליו, ואמר: "לא אשלח ידי באדני כי משיח ה' הוא", ולאחר נפילתו קרע בגדיו ונשא עליו הספד וקינה, והנה שמעי בחוצפתו רומז כי דוד אחראי על "כל דמי בית שאול" ושעשה זאת כדי למלוך תחתיו[5]. בשלב זה אבישי מבקש להרוג את שמעי. דוד מסרב, ותשובתו צריכה הסבר. וז"ל:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה, כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה’ אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד, וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן.

דוד חושב כי מן השמים נגזר עליו כן. רש"י מציין: "אפשר אדם כמותו שהוא ראש הסנהדרין יקלל את המלך, אם לא שנאמר לו מאת ה'?". הרלב"ג שולח אותנו לפרשת יוסף ואחיו, שם מרגיע יוסף את אחיו באומרו כי מאת ה' נתגלגל חטאם. ורבי ישעיה בפירושו מטעים כי דוד חשב "אולי יתמרק עווני בקללותיו"[6].

והנה לאחר שהמרד נכשל ודוד חוזר למלכותו שמעי חושש לחייו, והוא בא לפני המלך בבקשת סליחה כמתואר בשמואל ב, יט:

(טז) וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן, וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן. (יז) וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד. (יח) וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן, וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ, וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. (יט) וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו, וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן. (כ) וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ, אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן, וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ. (כא) כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי, וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. (כב) וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי, כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ ה’. (כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד, מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן, הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לֹא תָמוּת, וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ.

מתואר כאן כעין תהליך של חנינה שנותן המלך ביום חגו. ודוד מחזק את הבטחתו בשבועה. ואם כן מתחזקת השאלה, כיצד ומדוע משנה דוד את טעמו בצוואתו לשלמה?

נראה לי להסביר כי דוד נוהג כהלכה. בשעת בריחתו אומר הירושלמי כי לא היה לו דין מלך. מלך צריך להסכמת העם[7], ואם העם אינו אתו אבד הבסיס למלכותו. יש לכך משמעות הלכתית, כי קרבנו של מלך שטעה שונה מקרבנו  של אדם אחר שטעה[8]. וז"ל הירושלמי בהוריות ג, ב:

אמר רב חונה, כל אותן שישה חודשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום שעירה הוות מתכפר לו, כהדיוט.

אם כך דוד חשב כי שמעי לא חטא בקללת מלך[9], ואף רואה בשמעי שליח לשם מירוק חטאיו כנ"ל. לכן ביום חזרתו למלכותו הוא סולח לשמעי, ואף נשבע לו. אבל כשהתעשת ובדק את אשר נעשה, התברר לו כי טעה, ורוב העם לא היה עם אבשלום, ובעצם מעולם לא פסקה מלכותו. כעת התברר למפרע כי שמעי חטא בחטא חמור של "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", בנוסף למרידה במלכות שדינה מיתה[10]. וכך כותב הרמב"ם:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא יֵצא מביתו ויצא, חייב מיתה, ואם רצה להורגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך. וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להורגו, כשמעי בן גרא...

והנה דוד עצמו לא יכול היה להורגו שכן נשבע לו. וגם אם הייתה זו שבועה בטעות, הרי כבר פגשנו פרשה דומה בסיפור יהושע והגבעונים, גם שם הייתה שבועה בטעות ובכל זאת יש משום חילול השם בהפרתה [ראה גיטין מו, א]. אם כן אומר דוד לשלמה: שמעי הוא בן מות[11], אבל אני מנוע מלהורגו בגלל השבועה. אבל אתה תמצא דרך לקיים את דינו[12].

 

1. יואב

סיפורו של יואב הוא מורכב, באשר אורות וצללים משתקפים בדמותו. לא נרחיב את היריעה, ונעסוק רק בפרשת מותו. דוד אומר שמגיע לו עונש מות על הריגת אבנר ועמשא. והנה הגמרא בסנהדרין מט, א מספרת שיואב עבר הליך משפטי אצל שלמה, ודנה באריכות בעונשו של יואב, וז"ל:

אתיוה ליואב, דייניה. אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר? אמר ליה: גואל הדם דעשהאל הואי. עשהאל רודף הוה! אמר ליה: היה לו להצילו באחד מאבריו. אמר ליה: לא יכיל ליה. אמר ליה: השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש, ואמר רבי יוחנן: בדופן חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה? אמר ליה: ניזיל אבנר, מאי טעמא קטלתיה לעמשא? אמר ליה: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו'. אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא; אמר: כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ!

אלא, ההוא גברא [יואב] מורד במלכות הוה, דכתיב והשמעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה. מאי לא נטה, אמר רב יהודה: שביקש לנטות ולא נטה. ומאי טעמא לא נטה? אמר רבי אלעזר: עדיין ליחלוחית של דוד קיימת. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עדיין איצטגניני של דוד קיימין... והן בעלי אגרופין של דוד. ופליגא דרבי אבא בר כהנא, דאמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה. דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא. מה טעם דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו - משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא - משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.

עד כאן סוגית הגמרא, וכעת נפרט:

1. הריגת אבנר. יואב טוען שהוא היה גואל הדם של אחיו עשהאל. ואע"פ שטענתו נדחית, כי עשהאל היה רודף של אבנר ואבנר הרגו כדי להציל עצמו, יואב מתעקש וטוען כי אבנר יכול היה להציל עצמו באחד מאבריו של עשהאל, ומשלא עשה כן, אין לאבנר פטור של הריגת רודף, וחוזרת ליואב טענת גואל הדם.

בשלב זה שלמה לא ממשיך בוויכוח, ואומר "ניזיל אבנר", ואומר רש"י: "דינו של אבנר פטור אתה עליו".

1. הריגת עמשא. יואב טוען כי עמשא היה חייב מיתה כמורד במלכות, שכן איחר לקיים את פקודת המלך של גיוס לצבא. אבל שלמה [או מי מטעמו] מצדיק את עמשא, שכן באותם נסיבות לא היה חייב לגייס מיד את לומדי התורה. לכאורה אפשר היה לעצור פה ולהאשים את יואב בהריגת אבנר, אבל הסוגיה ממשיכה, ומחפשת עוון אחר.

תוס' שם משלים את החסר, ומסביר כי אי אפשר היה להרשיע את יואב על הריגת עמשא בדין סנהדרין כי לא הייתה התראה כדין, ולכן נאחזים בחטא של המרידה.

1. מורד במלכות. לכאורה קשה לומר על יואב, איש אמונו של דוד, שמרד בדוד. אלא הגמרא מסבירה כי מדובר בסוף ימיו של דוד, כאשר יואב יודע, או היה עליו לדעת, כי דוד רוצה שהמלוכה תעבור לשלמה, ואילו יואב נוטה אחר אדוניה. אבל באופן מפתיע הגמרא מגלה לנו כי שנים קודם יואב נטה אחר אבשלום, אלא שבשלב מאוחר יותר נלחם בו והרגו. עכ"פ על מחשבה זו, ואולי גם בצירוף תמיכתו באדוניה[13], הוא נידון כמורד במלכות[14].

לפי זה אכן יואב נהרג על היותו מורד במלכות, וקשה מדברי דוד שיש להעניש אותו על הריגת אבנר ועמשא. גם שלמה עצמו אומר כן, כמובא בהמשך הפרק:

וְהֵשִׁיב ה' אֶת־דָּמ֜וֹ עַל־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה: [מלכים א פרק ב פסוק לב]

ביחס לאבנר עונה המהרש"א בחידושי אגדות: 

והכתוב שאמר והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים וגו', גם דוד אמר אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל וגו' ויהרגם וגו', היינו לפי דעתם שלא היה יכול אבנר להציל עצמו באחד מאבריו של עשהאל, ועוד דאיכא למ"ד דפליג דאפילו ביכול להציל עצמו באחד מאבריו ולא הציל פטור הנרדף.

ויש להוסיף כי לפי הרמב"ם [הל' רוצח א, יג; מלכים ט, ד] גם אם יכול היה הנרדף להציל באחד מאבריו ולא הציל, אינו חייב מיתה. אכן הראב"ד [בהל' מלכים שם] שואל מכח הגמרא בסנהדרין שאומרת כי נתקבלה טענת יואב שאכן אבנר יכול היה להציל באחד מאבריו, ואינו נפטר מעונש. אך אפשר שדוד ושלמה סברו כרמב"ם, שאבנר אינו חייב מיתה, אלא ששלמה לא רצה לדון כרוצח מי שחשב כראב"ד, ומצא דרך אחרת לחייבו[15]

באשר לעמשא - לפי פשטות הגמרא אכן שלמה יכול היה לדונו על הריגת עמשא, אך הוא העדיף לדונו כמורד במלכות. בדף הקודם [מח, ב] נאמר כי הרוגי בית דין נכסיהם ליורשיהם, ובהרוגי מלכות יש מחלוקת אם נכסיהם למלך או ליורשים. עכ"פ יואב ברח למזבח, וכשבא אליו בניהו ביקש יואב שידינוהו ויהרגוהו כהרוגי בית דין, כדי שיירשוהו בניו. ואילו שלמה רצה לדונו כמורד במלכות, עכ"פ לדעה זו כל הרוגי מלכות נכסיהם למלך, ולדעה החולקת הסבר אחר, כפי שאומר המהרש"א שם:

אלא ההוא גברא מורד במלכות כו'. למ"ד לעיל הרוגי מלכות נכסיהן למלך ניחא, דהוצרך לומר לו דבלאו שהוא חייב מיתה ממה ששפך דם עמשא אלא דמורד במלכות נמי הוה ונכסיו למלך, ולמ"ד דמורד במלכות נמי נכסיהן ליורשין קאמר ליה דמורד במלכות הוה לפי דעתו שלא היה חייב מיתה בהריגת עמשא ונראה דדריש ליה דהרגו ליואב נמי מפני שהיה מורד במלכות מדברי דוד שאמר וגם אתה ידעת אשר עשה לי יואב וגו', דהיינו שהיה מורד במלכות ממה שנטה אחרי אדוניהו, כמ"ש הרד"ק שהרי היה יואב יודע כי בלב דוד להמליך שלמה, והוא מורד בהם ונטה אחרי אדוניהו[16] כו', עיי"ש.

ועדיין יש לשאול, אם יואב הוא בן מוות, בין אם מצד הריגת עמשא ובין אם מצד מרידה במלכות, מדוע דוד עצמו לא דן אותו אלא רק ציווה את בנו?

הרד"ק [מל"א ב, ו] אומר:

ועשית כחכמתך - כלומר שלא תהרגהו עד שתמצא עליו עילה, אף על פי שהוא חייב מיתה, כי מלחמות ה' נלחם וטובות נמצאו בו, אלא שהרג לאלה שני השרים חינם. לפיכך תעשה כחכמתך שתביאהו לידי עילה וסיבה[17] שיתחייב הריגה.

עוד יש להוסיף שבאשר למרידה במלכות הרי בית דין צריך לדונו [ראה שבת נו, א ותוס' סנהדרין לו, א], ודוד עצמו, הנפגע, לא רצה[18] או אף לא יכול היה לדונו, שכן היה בגדר בעל דין[19].

1. עונש מכפר

נראה לי להוסיף מימד חדש לסיפור. דוד ידע את הסברי יואב לסיפור הריגתם של אבנר ועמשא, והוא עצמו לא רצה לדונו על כך, ולהיכנס עמו בוויכוח אם הסבריו מוצדקים[20]. אבל מעבר לדקדוק המשפטי דוד ראה בהריגתם של אבנר ועמשא עוול מוסרי גדול. בהריגתם של שרי הצבא התערבו שיקולים זרים כי יואב חשש לתחרות על תפקידו כשר הצבא[21], ובאשר לתירוציו של יואב, כבר ראינו את דברי המהרש"א כי דוד סבר שלא היה יכול אבנר להציל עצמו באחד מאבריו של עשהאל, ובאשר לעמשא - גם אם לא הייתה התראה הרי דינו מסור לשמים. כך אומרת הגמרא בסנהדרין פא, ב כי ההורג ללא התראה נמסר לעונש ה'כיפה'[22].

דוד חשש לעונש מן השמים שיחול על יואב, ובגמרא  סנהדרין מג, ב מבואר שכל המומתין מתוודים ויש להם חלק לעולם הבא, כי מיתת ביד דין מכפרת. אם כן דוד רצה  שיואב יידון בפני בית דין - אם כרוצח ואם כמורד במלכות - ואז יינצל מדינה של גיהנם, ויזכה לחיי העולם הבא.

ונראה שיש לכך מקור במדרש [במדבר רבה פרשה כג סימן יג]:

למה נהרג? שכן ציווהו דוד אביו וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה ואשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם... וציווה לשלמה בנו שיהרוג אותו, שהיה יואב בן אחותו של דוד והיה מבקש להביאו לעולם הבא.

ולמעשה הדברים רמוזים במפורש ברש"י שם (מל"א ב, ו):

ולא תורד שיבתו בשלום שאול - אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגהינם:

כלומר בכך שיומת ע"י בית דין או ציווי המלך הוא מתכפר בעולם הבא, וניצול מדינה של גהינם. נמצא שדוד עשה טובה גדולה עם יואב.

לא נמצא אם כן רבב בצוואתו של דוד. הוא דן את שמעי ואת יואב כהלכה, ואף זיכה את יואב בחיי העולם הבא.

 

 

5