המעין

[1] שיעור זה נתחבר לכבוד ברית המילה של נכדִי נועם יהודה ב"ר אריה אלחנן קלמן נ"י (ר"ח סיוון ה'תשע"ו), כהודאה לרבש"ע על כל הטוב והחסד אשר גמלנו, גומלנו ויגמלנו. ועי' שערי תשובה לרבנו יונה (שער ג אות יז). תודתי נתונה לִבני-בכורי אברהם נ"י על עריכת הדברים [מקצת מהדברים בהערות בסוגריים מרובעים הם ממנו].

[2] ובפרט מתמיהים הדברים לנוכח דברי רבותינו הראשונים ז"ל, שאף ש"לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו" (יבמות עא, ב) מ"מ אברהם אבינו קיימה, כמו שקיים שאר מצוות שבתורה קודם שהצטווה (תוס' שם ד"ה לא ניתנה פריעת מילה; ואף בישמעאל ובעבדיו ילידי ביתו ומקנת כספו קיימה - עי' רש"י ורא"ם בראשית יז, כה; רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ומאירי ביבמות שם. וראה להלן סוף הערה 6). וא"כ מתעצמת השאלה מדוע לא נימול קודם שנצטווה, כמו שפרע אע"פ שלא נצטווה?

[3] הרב החיד"א (ראש דוד, ריש פרשת לך-לך, עמ' לח) הקשה על פירוש זה (המובא גם בשו"ת משפטי שמואל סי' יג אות א) שהטעם שגדול המצֻווה ועושה הוא מפני שיצר הרע מסיתו יותר (תו"ח ב"ק פב, א; ר"מ אלשיך מל"א ב, לו; ועי' תוס' קידושין לא, א ד"ה גדול המצווה ועושה), וא"כ אצל אברהם אבינו ע"ה, שלא שלט בו יצר הרע (ב"ב יז, א) מה יתרון למצֻווה ועושה על מי שאינו מצֻווה ועושה? ותירץ שנסתלק ממנו יצר הרע רק לאחר שקיים את כל המצוות (עי' תוס' שם ד"ה שלושה לא שלט וכו'), כולל מצות מילה, ורק אחר שמל נסתלק הימנו יצר הרע, עיי"ש. וראה בספר 'דעת תבונות' (לרבנו הרמח"ל ז"ל, סי' קכו ו-קנח) וכן 'מעדני אשר' (גיליון תפג, פרשת תולדות תשע"ד), אשר הביאו טעמים יסודיים אחרים לכך שגדול המצֻווֶה ועושה (ואכ"מ), ולשיטתם אין מקום כלל לקושיית הרב החיד"א. [וראה את מאמרו של הרב איתם הנקין הי"ד 'חשיבותו של מי שאינו מצֻווֶה ועושה' ('עלוני ממרא' גיליון 120, עמ' 38-48), שאע"פ שישנה משמעות בכמה מקורות שמעלת 'מצֻווֶה ועושה' הינה מטעמים צדדים-כמותיים, אך ניתן להוכיח מהסוגיות ומהפוסקים שהמצווֶה ועושה גדול מאינו מצֻווֶה ועושה לאין שיעור, עיי"ש. והדברים מתאימים להסבר הרמח"ל הנ"ל.]

[4] וראה מה שכתבו בזה המקנה (סוף קידושין, פב, א, ובפנים יפות בראשית טז, א) והערוך לנר (יבמות ק, ב ד"ה בגמרא לא תנסיב). וע"ע דעת זקנים מבעלי התוס' עה"ת (בראשית כה, א, הובא במקנה שם; וכעין זה בהדר זקנים מבעלי התוס' בראשית כה, ה, ובפירוש הריב"א בראשית כה, א; וראה פירוש ר' חיים פלטיאל בראשית כה, ה-ו, ושם כד, א); פענח רזא (סוף פרשת חיי שרה), וכעין זה בעיון יעקב (יבמות שם, הובא בשו"ת דברי יציב או"ח סי' רכד ס"ק ח ד"ה וגם); שו"ת הלכות חי"ב סי' רעו; מעדני אשר, שם, עמ' 3; ועוד.

[5] בכתב סופר עה"ת (פרשת לך לך, ד"ה התהלך לפני, מהדורת הרב יעקב ווייס, הוצאת סיני, תל אביב תשנ"ה, עמ' סא) כתב פירוש זה בסגנון שונה מעט, שאברהם קיים כל המצוות מדעתו, ומ"מ לא ידע אם כיוֶן האמת (ואכן רצון השי"ת שיעשה מצוה זו), ולכן נמנע ממצות מילה שיש בה חשש עבירה שחובל בעצמו (ואף שבשִׂכלו סבר שהוא רצון ה', אך לא היה יכול לסמוך על סברתו, שמא יכשל באיסור, לעומת שאר מצוות שאין בהם חשש איסור) ע"ש.

[6] לפי זה אסור לגוי למול עצמו מדין חובל (ומסתבר שה"ה שאסור לישראל למול גוי), אכן בפוסקים (יו"ד סי' רסח סע' ט, בהגהה; וכ"ה בט"ז שם ס"ק טו ובש"ך שם ס"ק יט ובסי' רסג ס"ק ח) משמע שכל האיסור מחמת ש"אין מעלין" גוי (ע"ז כו, ב) או מצד שמילה היא חותם ברית קודש שאינו ראוי לגוי (עי' בט"ז יו"ד סי' רסג ס"ק ג), ולא דנו מצד איסור חובל. ועי' ב'מנחת אשר' עה"ת (בראשית, סי' יח, עמ' קיא-קיד) שהאריך בזה מכמה צדדים: (א) האם יש לגוי איסור לחבול בעצמו [וראה בהערה הבאה], (ב) אם החובל חייב דווקא "דרך ניציון" (רמב"ם פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א; וע"ע בכתבי הגר"ח, סטנציל, מנחות מא, א אות שמא), וא"כ כשיש תכלית למעשהו איננו בגדר חובל, ובפרט כאשר מקיים בכך מצוה, ואע"פ שאינו מצֻווֶה י"ל שבכה"ג לכו"ע ליכא איסור בדבר (והוכיח זאת מדברי רש"י, תוס' והראשונים [הנ"ל בהערה 2], שאברהם פרע לילידי ביתו אע"פ שלא נצטווה על הפריעה). [וע"ע 'דרך שיחה' (תשובות הגר"ח קניבסקי זצ"ל לרבי אליהו מן שליט"א, נערכו ע"י הרב צבי יברוב שליט"א), ח"א, בני ברק תשס"ד, פר' לך לך, עמ' נט. וע"ע שו"ת יהודה יעלה (למהר"י אסאד) יו"ד סי'  רמט ד"ה ושלא תקשה, עמ' תכז במהדורת מכון שלמה אומן (הערת הרב הלל גלר שליט"א).].

[7] מקורות אלו צ"ע (שבפשטות מדובר דווקא על שופך דם אדם והורגו), וראה 'מנחת אשר' (שם אות ב) שציין למשך חכמה (בראשית לד, כב-כה, וע"ש בהערות 'יד לחכמה', אות ג-ד, עמ' שנד-שנח, וכן בפרדס יוסף שם, וש"נ) ולרש"י (בראשית מא, נה), ולמקורות נוספים.

[8] [אולם החת"ס (שם) סייג את הדברים: "ומדקדוק לשון הש"ס משמע דווקא מילה שניתנה [להיעשות] בשמיני איכא סכנה ומצויה טפי, משא"כ ישמעאל ובני קטורה שמלים בגדלותם". וא"כ אין בדברים אלו בכדי ליישב מדוע לא מל אברהם אבינו ע"ה את עצמו בגדלותו עד שנצטווה (מגיל י"ג ועד גיל צ"ט).]

[9] ראה: בראשית לד, ט-יד, ושם פס' יט וברש"י (שם ובשבת קלז, ב), וע"ש ג"כ פס' ב, ד, ז, כא (ובתורה תמימה שם והערה נב). וראה כריתות ט, א ורש"י שמות כד, ו (ור"ה לא, ב ד"ה וצריך שיפריש); רש"י דברים לג, ט; ועוד.

[10] לתירוץ זה הברית הינה עצם המהות של המצוה, עד שללא "ברית" אין טעם למול כאינו מצֻווֶה ועושה.

[11] [ובשרידי אש שם הוסיף: "...ולדעתי לא קיים אברהם אבינו מצוות מצה ומרור וכדומה, וקיים רק המצוות שלא ניתנו בתור אות וזכר למאורעות שאירעו אחרי כן". ולכאורה בכמה מקומות (רש"י בראשית יט, ג; שם כו, ט; תרגום יונתן שם יד, יג; דברים רבה א, כה; תוס' ר"ה יא, א ד"ה אלא דקאי; רבנו בחיי בראשית יח, ח) מבואר שלא כדבריו, וצ"ב.]

[12] וראה נפש החיים (מהדורת הרב יששכר דוב רובין, בני ברק ה'תשמ"ט) שער א פרק כא (עמ' ע-עב, ושם הערה 146), ובפרקים (לפני שער ד) פרק ז (עמ' רב-רג).

[13] וראה בספר 'מעדני יוסף' בענייני ברית מילה (מאת הרב יוסף חי סימן טוב שליט"א, ירושלים תשע"א, שער ה סי' כ, עמ' קנג-רטו), שהביא ס"ו תירוצים על קושיא זו, ודן בהם בטוב טעם. וראה תנחומא (פר' לך לך, סוף סי' יז).

[14] וראה בספר 'מנחת אשר' (שם, אות ג, עמ' קטו) שתמה על יסוד זה, שכן האבות הפרישו תרומות ומעשרות (ראה רש"י בראשית יד, כ; שם כה, כז; שם כו, יב; במדבר רבה, נשֹא, פר' יב סי' יא; פסיקתא דרב כהנא, פיסקא י - עשר תעשר, אות ו; פסיקתא רבתי, ריש פיסקא כה; תנחומא פר' חיי שרה סי' ד ופר' ראה סי' יד; פרקי דר"א פכ"ז; ועוד), אע"פ שעדיין אין חלות "טבל"; כמו כן, האבות הקפידו על השחיטה (עי' חולין צא, א וברש"י ד"ה ופרע להן בית השחיטה, וע"ש בצל"ח), אע"פ שלא שייך "נבילה" לפני הציווי על השחיטה, עיי"ש. וכן יש לתמוה ג"כ בעוד כמה מצוות שקיימו האבות הקדושים. [ואפשר שיש לחלק, בין מצוות שעניינן הסרת הפגם, ובין מצוות שיש להן עניין חיובי (ובהעדרו שלילה ופגם), שבמצוות שעיקרן הסרת הפגם (כמעקה ומילה לשיטה זו) אם אין פגם - אין כלל עניין בקיומן; ובמצוות שעיקרן בעשה (כשחיטה ותרומות ומעשרות) - גם קודם שיש פגם (טבל, נבילה) יש מעלה בקיומן. וראה בבית הלוי עה"ת (פרשת לך לך; פרק יז, א) שהביא את חקירת הראשונים בגדר מצות מילה, האם היא בגדר הסרת החיסרון, שהערלה הוא מום, או בגדר הוספת מעלה וקדושה. ואכמ"ל בזה.]

[15] למשל: "...אשת יפת תואר מותרת... בין בתולה... בין אשת איש, שאין אישות לגויים" (רמב"ם פ"ח מהל' מלכים ה"ג).

[16] ראה בספר 'דף על הדף' (יומא כח, ב): "והקשו כיצד יכול אברהם אבינו לקיים את מצות קרבן פסח (קודם שמל עצמו), והרי נאמר בפסוק: "וכל ערל לא יאכל בו"? ובספר 'מרפסין איגרא' (עמ' קעח) כותב ליישב בזה שהפסול של ערל בקרבן פסח הוא רק לאחר שניתנה מצוה מילה, שאז אדם שלא מל לא יכול לאכול את קרבן הפסח. אולם אברהם אבינו קודם לכן לא נצטווה כלל על המילה, ולכן יכל לאכול מקרבן הפסח מכיוון שלא היה לו דין 'ערל'". ותירוצו הוא מעין דברי הגרי"ז. [יצויין שלפי דברי המהרש"א הנ"ל, שאברהם קיים כל התורה רק אחר שנימול - לא קשיא מידי. וראה גם לעיל הערה 11.]

[17] ראה בספר 'פענח רזא' שלכן השתמשה התורה בלשון "והקִמֹתי את בריתי" (בראשית יז, ז ויט; לעומת "ויפול אברם") לרמז שע"י קיום הברית יוכל אברהם לעמוד בעת גילוי שכינה. אכן יש להעיר שאף בפרשת נח (קודם הציווי על המילה) נאמרה לשון "והקִמֹתי את בריתי" (בראשית ט, יא; וראה שם ו, יח – אכן שם אפשר ליישב עפ"י ה'כלי יקר' במקום, שרומז על המילה). עוד הוסיף ב'פענח רזא' שאצל בלעם נאמר (במדבר כד, ד): "...אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם", סופי תיבות אותיות מילה (מהסוף להתחלה), רומז שסיבת נפילתו מפני שאינו נימול. וראה רבנו בחיי (דברים ל, יב) על הפסוק "מי יעלה לנו השמימה", שהוא ראשי תיבות מילה, וסופי תיבות שם הוי"ה, "יש בכאן רמז כי השם המיוחד לא תתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנימולים שהם חתומים באות ברית קודש, ומצינו ג"כ שלא יתנבא מעומד אלא מי שהוא נמול, שכן מצינו באברהם... ובלעם לא התנבא מעולם אלא נופל... וכן רמזו משה במה שאמר להקב"ה בסנה (שמות ג, יג): 'ואמרו לי מה [אותיות: מילה] שמו מה אומר אליהם', יאמר כי הנימולים ישאלוהו על השם המיוחד... ובא הרמז בפרשה הזאת להורות כי בזמן הגאולה יהיו כל ישראל בעלי ההשגה מולי הלב והבשר, דבקים בשם המיוחד" ע"ש.

[18] ראה: בראשית יב, א-ג; יב, ז; יג, יד-יז; טו, א-כא (ושם אברהם גם השיב לקב"ה עיי"ש); יז, א (המובא בפנים).

[19] ניתן להביא ראיה לדרך זו מדברי רבנו בחיי (בראשית יז, יז) שהתורה הזכירה לשון נפילה "בכל פעם ופעם" (שתי פעמים בפרק זה, בפס' ג ו-יז, נאמר "ויפול אברם על פניו"), "ללמדך שקודם המילה לא היה מתנבא אלא [אם היה] נופל, לפי שהעורלה מאוסה אצל השי"ת". מדבריו משמע שהתורה הזכירה "בכל פעם ופעם" (שנפל על פניו), וא"כ בפעמים שלא הזכירה לא נפל על פניו (והיינו כדברי המשך חכמה והעמק דבר, שעד שנצטווה לא היה נופל על פניו כי לא נחשב עדיין "ערל", או מטעם אחר – כדברי הפרשנים המובאים בהמשך ההערה). ויש לדון בראיה זו. [כך גם עולה מדברי חז"ל (בראשית רבה, פרשת לך לך, פר' מו סי' ו, ופר' מז סי' ג; שכל טוב, שם, פי"ז סי' ח ויז; ילקוט שמעוני שם רמז פא-פב): "רבי פנחס בשם רבי לוי, שתי פעמים כתיב באברהם נפילה על פניו, כנגדן ניטלה מילה מבניו שתי פעמים אחד במצרים ואחד במדבר..." ומשמע שאברהם אבינו נפל על פניו רק פעמיים המפורשים בכתוב, ולא יותר]. הרב שמואל חיים דומב שליט"א בספרו 'משך חכמה השלם' (בראשית, בני ברק תשנ"ג) במקום (יז, ג, 'יד לחכמה' הערה יב, עמ' קמו) הביא מדברי כמה מפרשים, שאף לשיטתם רק מכאן ואילך אברהם נפל על פניו, אלא שהם הביאו טעמים אחרים לדבר. בפירוש 'תוספות השלם' על התורה (הרב יעקב גליס, ירושלים תשמ"ג, ח"ב, בראשית יז, ג אות ב, עמ' פה) הובא: "ויפֹל אברם - למה נפל בדיבור זה? רעדה אחזתו כשאמר לו 'וֶהְיֵה תמים', אמר שמא דבר מגונה יש בי [עי' נדרים לב, א], לכך נפל על פניו לבקש רחמים". מדבריו מבואר שעד כה לא נפל על פניו, ורק כעת נפל מטעם מיוחד (וצ"ב לפירוש זה למה נפל על פניו שנית בפס' יז). וב'פנים יפות' עה"ת (בראשית יז, ג) כתב: "אף שכבר כתוב לעיל 'היה דבר ד' אל אברם במחזה לאמר' [בראשית טו, א], ולא כתוב ביה ויפול על פניו, י"ל... כיוון שכשנגלה אליו במחזה, שהוא לשון חזיון בחלום... והיינו באספקלריא שאינה מאירה [עי' במדבר יב, ו, ויבמות מט, ב], לא היה צריך ליפול על פניו, וזה [אצל אברהם] היה יותר מדרגה ממה שכתוב בבלעם [במדבר כד, טז] 'מחזה ש-די יחזה נופל וגלוי עיניים', שאפילו מדרגות מחזה שהיה בחלום... היה צריך ליפול על פניו, אבל כשנגלה אליו [לאברהם] באספקלריא המאירה לא נתגלה אליו אלא בבחינות שם א', והיה צריך ליפול על פניו". גם מדבריו מבואר שעד כה לא נפל אברהם על פניו , אלא שלהבנתו החילוק הוא בשל מדרגות הנבואה. [וראה במשך חכמה השלם שם, שדקדק מהנוסח בתנחומא (לך לך סי' כ): "עד שלא מל כל זמן שהייתה השכינה מדברת עמו היה נופל", שמהמילים 'כל זמן' נראה שהכוונה אף קודם הציווי, אכן בתנחומא ישן (מהדורת ר"ש בובר, לך לך סי' כז) ובילקוט שמעוני (ישעיה רמז תב; משלי רמז תתקסד) הדברים מובאים בלא המילים "כל זמן שהשכינה הייתה מדברת עמו", ושפיר י"ל שהוא מזמן הציווי.]

[20] במשך חכמה הביא ראיה ליסוד זה מדין קטן כל שבעה שאינו נקרא "ערל" (להכרעת הרמב"ם), ראה להלן.

[21] בעניין פסקה זו דנתי עם הרה"ג א' רוט, ה' גלר וא' קוגל שליט"א, מחכמי כולל "בית דוד", בראשות מו"ר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, ודבריהם הינם בכלל האמור להלן.

[22] [בהגהות מהרז"ו על פרקי דרבי אליעזר העיר שבילקוט שמעוני (רמז פ הנ"ל) הנוסח: "שהעורלה היא חרפה, [שנאמר (בראשית לד, יד):] 'כי חרפה הִוא לנו', והעורלה היא טמאה מכל הטומאות שנאמר 'כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא'." (כלומר, הושמט עניין המום שבעורלה, ובמקומו בא עניין החרפה. אכן במקומות אחרים בדברי חז"ל העורלה נקראת מום, למשל ראה בבראשית רבה, פרשת לך לך, פר' מו סי' א. ואכמ"ל בזה).]

[23] [וראה תנחומא ישן (מהדורת ר"ש בובר, פרשת לך לך סי' כה): "עד שלא מל [אברהם], לא אמר [לו הקב"ה]: 'התהלך לפני', למה? שהיה ערל. משמל אמר 'התהלך לפני'. עד שלא מל לא היה שלם, משמל נעשה שלם".]

[24] אבות דרבי נתן, נוסח א, פ"ב, ושם בהוספה ב; תנחומא פר' בראשית סי' יא ופר' נח סי' ה, ובישן סי' ו; מדרש תהלים ט, ז ה; שכל טוב בראשית יז, כו; בראשית רבתי עמ' 57; אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ' 178; ילקוט שמעוני בראשית רמז טז, מב, מג, נ ועד, ירמיה רמז רסא; מדרש ילמדנו, מאן, ילקוט תלמוד תורה, בראשית אות כט (דף כ"א ע"ב), ד"ה תמים היה; ועוד.

[25] על ראיות אלו (מהמשנה בנדרים ומהאבות דרבי נתן) היה ניתן להשיב שקודם הציווי לא היה פגם בעורלה (כדברי הגרי"ז וסיעתו), אך אולי הייתה תוספת מעלה ושלמות בהסרת העורלה, אך מלשון פרקי דרבי אליעזר הנ"ל לא נראה כך.

[26] ואכתי לשון פרקי דר"א "שהעורלה מום מכל המומים", המתייחסת לתקופה שלפני הציווי, אינה מתיישבת בפשטות עם מהלך רבותינו הנ"ל, וצ"ע.

[27] ובדומה לדברי הגרי"ז (בדבריו הנ"ל) שדימה זאת לאיסור לשאת שתי אחיות, השייך דווקא באישות של ישראל ולא באישות של בני נח, אע"פ שיש לבני נח אישות (האוסרת באיסור אשת איש) מ"מ היא איננה אישות שלימה שיכולה להוות בסיס לאיסור אחיות, וכן י"ל בעורלה לפני הציווי.

[28] יתכן שהרמב"ם הכריע את ספק הבבלי מפשיטות הירושלמי; אולם, כמה ממפרשי הרמב"ם (שם) נקטו שאף בתלמוד הבבלי הוכרע הספק שקטן כל שבעה אוכל בתרומה (מהר"י קורקוס, רדב"ז וכסף משנה; ועיי"ש באחרונים). וראה בתוספות (יבמות ע, א סוף ד"ה הערל) שכתבו: "...ובהדיא מחלק בירושלמי בין ערלות שלא בזמנה ובין שהגיע זמנו למול אלא שסכנה היא לו [ראה להלן הערה 34], אלא שבזה חולק על הש"ס שלנו, דהתם פשיטא ליה דעַרֵלוּת שלא בזמנה לא הויא ערלות ואכיל בתרומה, ובש"ס שלנו בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא". משמע שלדעת התוס' הבבלי לא הכריע בספק זה (ושלא כדעת המפרשים הנ"ל). אך יש שכתבו בדעת התוס' שהגמרא הכריעה את הספק רק לעניין פסח ולא לעניין תרומה (בן אריה על הרמב"ם שם); אכן אפשר שלדעת התוס' הספק לא הוכרע, ורבא רק דחה את הראיה אך לא הכריע את הדין (וכ"כ הר"ח, מובא בחידושי הרשב"א והריטב"א יבמות עא, א, שהסכימו עמו, כמובא ב'דרך אמונה', שם ס"ק פט וציון הלכה קסו, ועיי"ש שכן דעת כמה ראשונים).

[29] הנוסף במוסגר הוא לשיטת רש"י המובאת להלן (כפי שביארוהו הראשונים המובאים בהערה 34), ולא לשיטת ר"ת (המובאת להלן) ודו"ק. [ובכלל, נראה שדברי ר"ת נאמרו רק לגבי ההגדרה ההלכתית של "ערל" (לאכילת תרומה, פסח ושאר ההלכות הנ"ל), אך הגנאי "ערל" בתנ"ך ובחז"ל נאמר על הגויים (ראה נדרים לא, ב) אע"פ שהם לא מצווים. וא"כ דברי המשך חכמה המשווים בין הגנאי שבערלות ובין דין "ערל" מתאימים יותר לשיטת רש"י.]

[30] שו"ת הרשב"א החדשות מכתב יד סי' קמא, הובא בבית יוסף יו"ד סי' רסד, א ד"ה כתב הרשב"א, ובביאור הגר"א שם אות י.

[31] ובדברי רבנו הרמ"א מצינו לכאורה סתירה, שכתב (יו"ד סי' רסד סע' א): "...תינוק שהוצרכו למולו תוך שמונה מפני הסכנה אין חילוק בין ישראל לגוי, שכל תוך שמונה לא מיקרי מילה", והוא כדברי הראשונים הנ"ל (שמילה לפני השמיני איננה מילה). ואילו במקום אחר (יו"ד סי' רסב סע' א) כתב: "...מלו תוך שמונה וביום - יצא" (וכבר העירו בזה המפרשים, וע"ע שיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל, בני ברק תשס"א, יבמות עא, א, ח"ג, אות עז-פ, עמ' קצח-רא).

[32] רש"י שמות יב, מח; יחזקאל מד, ז; פסחים כח, ב ס, א סא, ב צו, א יומא עא, ב תענית יז, ב מועד קטן ה, א יבמות ע, א צט, ב נזיר סא, ב סנהדרין כב, ב פג, א פד, א זבחים יח, ב מנחות ו, א ערכין ג, א (וע"ע נדרים לא, ב).

[33] מדברים אלו מבואר שלשיטת ר"ת אדם שמתו אחיו מחמת מילה דינו כקטן קודם שמונה שלא נימול, ולפי הצד בגמרא שנקרא "ערל" גם אדם שמתו אחיו מחמת מילה נקרא "ערל" (וכ"מ בחי' הריטב"א שם - יבמות ע, א ד"ה הערל, ובעוד ראשונים).

[34] ריטב"א (יבמות ע, א) בשם מורי ז"ל בדעת הירושלמי (וכעין זה בתוספות שם, כמובא לעיל הערה 28). ונראה שהכוונה לחלק בין הפטור ממצות מילה, ובין המחויב בה אלא שאינו יכול לקיימה באונס (וע"ע להלן הערות 36-35 ובפנים בהמשך הדברים). וראה בתוספות (פסחים סוף כח, ב): "יש לחלק בין שלא בזמנה דקטן - שאין חייב למול כיוצא בו, למתו אחיו מחמת מילה דכיוצא בו חייבין". וכעין זה ברשב"א יבמות ע, א. ואפשר שכוונתם לחילוק בין פטור לאונס וכנ"ל, אך איננו מוכרח. ואפשר שכוונתם שמתו אחיו מחמת מילה פטור לגמרי, אך עדיין נחשב "ערל" משום שכיוצא בו מחויב, ודוק, וראה ב'אתוון דאורייתא' כלל יג ולהלן הערה 38). וראה מאירי יבמות ע, א, ועוד.

[35] כדוגמא להבחנה בין אונס לפטור יש להביא את שסיפר הגרי"ש אלישיב זצ"ל (מובא בספר 'משנת איש') על מנהגם של כמה מיקירי ירושלים, ובהם גיסו הגרש"א יודולביץ זצ"ל (בעל 'מעיל שמואל'), אשר נהגו לנסוע ערב הפסח [קודם עלות השחר] למקום הרחוק י"ב מיל מירושלים וחזרו לאחר זמן הקרבת הפסח, משום שחששו שאנו מחויבים בהקרבת הפסח (שמקריבים אע"פ שאין בית, עי' עדויות פ"ח מ"ו, מגילה י, א שבועות טז, א זבחים סב, א קז, ב ועוד, וברמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הל' טו), ומה שאין אנו מקריבים קרבן פסח בזמן הזה הוא מפני ספקות ואונסים שונים (חסרים כהנים מיוחסים; ספק מהו מקום המזבח; ספקות בזיהוי התכלת ועוד מרכיבים של בגדי כהונה; התנגדות האומות וסכנת נפשות; ועוד), ולכן נסעו כדי להיות "בדרך רחוקה" פטורים ומופקעים לגמרי מהמצוה (ולא מחויבים לה אלא שאינם יכולים לקיימה באונס). [ועיין חשוקי חמד (פסחים, בסוף ההקדמה) ו'דף על הדף' (כתובות קי, ב) וש"נ. ועי' שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מז ושו"ת אור לציון ח"ג פי"ג הערה ב. והגריש"א עצמו חלק עליהם, עיי"ש, ואכמ"ל בדבריו, ובמה שיש לדון באריכות הן בנוגע לשאלה אם בזמננו אנו פטורים מהקרבת פסח (ושאר קרבנות) או שמחויבים אנו אלא שאנוסים בדבר, והן בנוגע לשאלה האם אדם רשאי להכניס עצמו לחיוב במצוה שאינו יכול לקיימה באונס (והאם מוטל עליו לגרום שלא יהיה מחויב במצוה שאינו יכול לקיימה)].

[36] ולפי דעת ר"ת יש לדון לגבי אדם שמתו אחיו מחמת מילה ואעפ"כ נימול (שלא כדין), שאפשר שלא קיים מצות מילה (שהרי כשנימול לא היה מחויב, והרי הוא כנימול תוך שמונה שצריך הטפת דם ברית להרבה מהפוסקים וכנ"ל), וכ"כ ב'דרך אמונה' (ביאור הלכה, פי"א מהל' תרומות ה"ז, סוף ד"ה שהנולד כל שבעה כו'). אך לשיטת רש"י לכאורה מסתבר טפי שקיים המצוה. אכן עיין בעונג יום טוב (סי' מא) שהאוכל מצה כשהיה מסוכן לא יצא ידי מצות מצה, ואם נתרפא עוד בזמן חיובו (ליל ט"ו קודם חצות) חייב לאכול שנית כדין האוכל מצה בעת שהיה שוטה (והוכיח זאת מדיני מילה), עיי"ש באורך (בהמשך הדברים דן העונג יו"ט אם חייב לאכול שוב מפני שהאכילה הראשונה הייתה מצוה הבאה בעבירה, עיי"ש. ואכמ"ל). [ולפי דברי העונג יו"ט לכאורה עולה שפיקוח נפש הוא פטור מקיום המצווה (ולא רק אונס, ודלא כמו שנקטנו בהערה הקודמת), וא"כ החילוק בין אדם שמתו אחיו מחמת מילה ובין קטן קודם שמונה הוא שקודם שמונה הוא פטור בעצם ממצות מילה ולכן איננו "ערל", אך מי שמתו אחיו הוא פטור מהמצוה אך יש כיו"ב שחייב (ראה לעיל הערה 34), דהיינו שפטורו נובע מסיבה חיצונית, והוא פטור למרות שהוא "ערל"]. והעירני הרב פינחס משה לנדמן הי"ו, שלפי דעת ר"ת יתכנו שני כוהנים שלשניהם אנו מורים מעת לידתם שלא למול, ואעפ"כ האחד יהיה פסול לעבודה במקדש וחברו לא, והיינו שהאחד מתו אחיו מחמת מילה ואם כן איננו מוגדר כ"ערל" הפסול לעבודה, והשני אם ימול יגרם לו נזק רפואי משמעותי (כגון שיצלע), ולפי שיטת ה'אבני נזר' (יו"ד סי' שכא, וע"ע אה"ע סי' א אות ח) פטור ממצות מילה כמו שאדם פטור מלהוציא יותר מחומש על מצות עשה (רמ"א או"ח סי' תרנו), שהוא מוגדר "ערל" שפסול לעבודה (אלא שאנוס ופטור מקיום המצוה),ולכן השני אם עבד חילל  עבודתו. ודפח"ח.

[37] [לכאורה, ניתן היה להציע דרך נוספת, שלדעת ר"ת דין "ערל" איננו נובע מהמציאות (שאין לו עורלה), אלא מכך שמבטל מצות מילה באיסור, וא"כ יהודי שמתו אחיו מחמת מילה, שאין עליו חיוב בפועל למול, אין לו דין "ערל" (כי איננו עבריין), גם אם ביסוד העניין המצוה מוטלת עליו אלא שבאונס אי אפשר לו לקיימה (וראה שיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל, יבמות ע, א, ח"ג, סי' מה, אות ב-ג, ושם עא, א אות צא, עמ' קעז-קעח, רב)].

[38] [וראה ב'כלי חמדה' (פרשת כי תצא, סי' יא ס"ק ה, ד"ה עוד העיר, עמ' רלג) שהעיר על דברים אלו, שרבי יוסף ענגיל "לא ביאר הטעם לדעת רש"י ז"ל, כיוון דבאמת הוי פטור גמור, אמאי יהיה דינו כערל?" – ולענ"ד נראה שכוונתו לבאר את חילוק התוס' שמצות מילה היא סימן שהלה ערל (ולא סיבה), וכל שפטור מסיבה חיצונית (והראיה שאחֶר כיו"ב חייב) נקרא "ערל". וראה בשיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל (שם) שהעלה אפשרות שלדעת רש"י דין "ערל" איננו תוצאה מהמצוה למול (ואי קיומה), אלא מחמת מציאות העורלה, ואדרבה על "ערל" הטילה התורה מצות מילה, עיי"ש. וראה להלן בסיכום שביארנו הסבר זה בעניין אחר].

[39] [ונראה שרומז שאפשר שבזה גופא נחלקו רש"י ור"ת, לרש"י פיקוח נפש הוא אונס אע"פ שהוא עדיין מחויב, ולר"ת פיקוח נפש הוא פטור (ולא רק אונס) שהתורה לא הטילה עליו מצות מילה. וכ"כ בקובץ הערות סי' מח ס"ק יט-כ עיי"ש, הביאו בשיעורי רבי דוד פוברסקי שם אות צב, עמ' רב-רג].

[40] [הראיה המפורסמת לחילוק זה היא שהאנוס לעבור עבירה ורוצה בה אף בלא האונס - אין לו פטור 'אונס' (עי' כתובות ג, ב "איכא פרוצות" ובאחרונים שם), אך המחלל שבת במזיד והציל נפשות במעשהו פטור לדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' שבת הל' טז גבי המתכוון לצוד דגים בשבת והעלה תינוק), והאריכו בזה האחרונים ואכמ"ל].

[41] כלי חמדה, פרשת כי תצא, סי' יא ס"ק ה, ד"ה עוד העיר, עמ' רלד; שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' סח אות יא-יב, עמ' תקמג; דרך אמונה, ביאור הלכה לפי"א מהל' תרומות ה"ז, ד"ה שהנולד כל שבעה כו'.

[42] עי' שו"ת נודע ביהודה, תניינא, סי' קסה, הובא בפ"ת יו"ד סי' רסג ס"ק ה; וע"ע תוס' חולין ד, ב ד"ה שמתו אחיו.

[43] כשיטת הרמב"ם פ"א מהל' מילה הי"ח, הטור והשולחן ערוך יו"ד סי' רסג סע' ב, וסיעתם.

[44] וראה ב'כלי חמדה' שם (עמ' רלד) שהביא ראיה לדרך זו מדברי הגמרא (יבמות סו, א) שכהן ערל אינו אוכל בתרומה, אך עבדיו אוכלים בתרומה, משום ש"פומייהו כאיב להו", כלומר הם "עומדים להיתקן ולאכול" (רש"י שם). וא"כ רואים שהחיסרון של ערל (שמתו אחיו מחמת מילה) הוא רק זמני ובר תיקון [וראה ב'כלי חמדה' שם שפירש באופן אחר, שרשאי להחמיר על עצמו (לשיטת התוס' ע"ז כז, ב סוף ד"ה יכול אפילו), ולכן איננו אונס גמור שמוציאו מדין "ערל", עיי"ש. אכן, צ"ב אם במתו אחיו מחמת מילה רשאי להחמיר על עצמו (למול ולסכן את עצמו), ולא מצאנו כן אלא כשהגוי מכוון להעבירו על דת, עי' שולחן ערוך יו"ד סי' קנז סע' א, ושו"ת הרדב"ז סי' תתפה (ח"ד סי' תמד), וצ"ע].

[45] וראה גור אריה (למהר"ל מפראג ז"ל) בפרשת בהעלותך (במדבר ט, א, עמ' מ), הכותב "שכל מי שהוא פטור מן המצוה מחמת שהוא אונס, גנאי הוא לו שלא עשה המצוה". ובזה מיישב קושיית התוס' (קידושין לז, ב ד"ה הואיל ונאמרה), שגנות לישראל שלא עשו הפסח, אע"פ שהיו אנוסים ולא יכלו להימול מחמת רוח צפונית, עיי"ש [א"ה: אך מעיון בדבריו נראה יותר שכוונתו לדרך החמישית (דלהלן), שגם הנאנס מלמול מחמת פטור (כגון ישראל במדבר לפי התנא שסובר שמצות מילה היא רק לאחר ירושה וישיבה) מ"מ גנות הוא לו שלא קיים המצוה, עיי"ש ודוק].

[46] כך אפשר לבאר על פי הערת האתוון דאורייתא הנ"ל, וראה לעיל הערה 39.

[47] כך הסביר האתוון דאורייתא בדרכו השנייה, וע"ע לעיל הערה 38.