המעין

[1] בספר 'עד שבחברון' [עמ' 53] מסופר בשם הגרש"ז ברוידא זצ"ל: 'ההערצה אל הסבא הייתה נדירה ביותר. הצמא לשמוע את דבריו היה עצום. כדי להמחיש את הדברים מספר הגרש"ז פרטיו של אירוע, וכדי להבין את הרקע הוא חוזר מעט לאחור. באותה תקופה פקדה רעידת אדמה קשה את הארץ. המביט לארץ ותרעד. הנזקים ברכוש היו גדולים מאוד, בתים רבים קרסו עד היסוד, אחרים נסדקו והפכו מסוכנים למגורים, בעיקר סבלו מכך תושבי הארץ הערביים. הבית שגרנו בו בחצר שטרויס נפגע קשות, ולקח הרבה זמן לתקנו. פחד השתרר בקרב העם. הרגישות הייתה נוראה, המתח ניכר בכל פינה בעיקר בשל הזעזועים הקלים יותר שאחרי הרעידה, אנשים רבים ישנם ברחובות. בקרב האוכלוסייה שררה פאניקה אנשים היו מאוד דרוכים כל שמועה אף קלה ביותר התפשטה כאש בשדה קוצים וטרדה את המנוחה. בדיוק בתקופה ההיא למדתי בישיבת חברון מקומי הקבוע דאז היה בפינה ליד ארון הספרים. פתאום שמעתי שהסטנדרים נופלים הבחנתי בריצה מבוהלת של בני הישיבה נבהלתי, לבי נפל בקרבי ,האם זו שוב רעידת אדמה התגנב החשש ללבי? מהר מאוד הבחנתי בטעותי, הריצה המבוהלת היתה ריצתם של הבחורים כדי להתקרב לבמה, כל אחד רצה להשיג מקום קרוב יותר. סטנדרים הועמדו על גבי ספסלים, ספסלים הוגבהו כמעט עד התקרה קומה על גבי קומה. מישהו הבחין שהסבא יורד להגיד שמועס בישיבה, והתכונה הבהולה החלה. דיבורו היה שקט, כמעט בלחש, משום כך כולם רצו להתמקם כמה שיותר קרוב כדי שלא להחמיץ אף מילה. היה צמא לשמוע את דבריו של הסבא מסלובודקא זצ"ל, להקשיב לכל הברה, ולהפנים. באמצע השיחה מדי פעם נשמעו סטנדרים נופלים, מגדל הרהיטים על יושביו קרס. זה לא מנע מהבחורים לחזור על הפעולה הזו בשיחה הבאה שוב, הם כל כך רצו להקשיב'. אף ששמעתי בעצמי דברים אלו מפי הגרש"ז, צ"ב פרט מסוים, שכן הסבא נפטר בשבט תרפ"ז, ובחודשיו האחרונים לא היה בחברון. אם כך, מתי היתה השיחה המדוברת? אא"כ היתה רעידה נוספת בשנה קודמת. מצאתי שהרב דוד טוביה ויין [קובץ בית דוד לזכרו עמ' קב] כותב בסיום רשימה של שיחת הסבא מסלובודקא בשנת תרפ"ו: שיחה זו כתבתי במוצש"ק א' לסדר פנחס, ובאמצע כתיבתי רעדה מעט הארץ תחתינו ונקשו הדלתות זו בזו והכסא תחתי נע וגם הריצפה נדה, וכן בעוד הרבה חומות, ואני ישבתי בעליה, ואושפיזי הרב הג' ר' נח שליט"א כבר ישן, ונקיצהו, ויתלבש ואמר לנו כשהקיץ שהרגיש כמו שהוא יושב בספינה נעה. וגם בחוץ הרגיש ה"ה מרדכי מטיקטין את הנדנוד, הוא הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל ראש ישיבת סלבודקה. ובחסדו כי גבר עלינו לא ארכה הרעידה הקלה אלא כשני שלושה מינוט בערך. מצש"ק א' פנחס תרפ"ו, חברון עיה"ק תובב"א'. ואולי לזה התכוון הגאון ר' שמחה זיסל.

[2] על פי ויקיפדיה, וכן משם רוב המידע שבהמשך. במאמרו של אילן שחורי [עתמול 271] נכתב שעוצמת הרעידה הייתה 6.25 בסולם ריכטר, לעומת זאת במקור אחר מופיע המספר 7.5 בסולם ריכטר https://blog.nli.org.il/earthquake]]. כנראה מדובר בהערכה בלבד, כי סולם ריכטר עדיין לא פורסם באותה עת בעולם, אלא רק שמונה שנים אחר כך.

[3] "גם הרבה ימים אחרי הרעש היו עדיין העצבים מתוחים ביותר. נתפשטו שמועות שהרעש יִשנה עוד פעם ועוד באופן יותר חזק, ואחדים עוד קבעו את הזמן המדויק של הרעש השני, בשלוש בלילה, לפנות בוקר, וכדומה. זה היה בכל ערי הארץ, וכל האנשים כמעט האמינו לזה, ורוב התושבים יצאו ללון בשדה בלילה שאחרי הרעש. המצב הזה נמשך איזו שבועות, ובאמת נשנה הרעש באופן קל ביום ראשון י"ז בתמוז בשעה אחת עשרה בבוקר, וביום ראשון כ"ד תמוז נשנה עוד פעם, אבל היו באופן קל" [נחלת בנימין עמ' 138].

[4] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%94_%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_(1927)

[5] אורח דוד סע' צב, והובאו הדברים גם בהליכות שלמה תפילה פרק כג הע' 108. במאמר הרב שריה דבליצקי ב'מוריה' חשוון תשס"ט מופיעה גירסה זו: 'כשהיה הרעש נבהלו ועמדו לברוח. אז דפק על השולחן והכריז שמקודם לברך הברכה ואחר כך לברוח'. וכן הובאה שם בהערות לאורח דוד עדות על ר' אהרון ראטה שבירך אז. עדות מעניינת מצויה בספר נחלת בנימין הנ"ל הע' 3 בתיאור של תלמיד הישיבה בחברון: 'באותם ימים חפצתי לצאת אבל לא יכולתי לעזוב את הזקנה [אשת הסבא זצ"ל] לבדה. מעניין לציין שכשאמרנו לה שזו רעידת אדמה לא נפחדה הרבה, ושאלה איזה ברכה צריכים לומר'. מעניין לציין שבספר שבחי הראי"ה [עמ' 256] נכתב אודות הנהגתו של מרן הרב קוק בזמן רעידת האדמה ולא מוזכרת ברכה: 'ויהי בימי הרעש בזמן רעידת האדמה של שנת תרפ"ז בה נהרגו בארץ כמאה וחמישים איש ישב הרב ולמד בחדרו. כששמע את הרעידה ניגש לחלון, הביט, ושב ללימודו מיד. בזמן הרעידה השנייה בעבור כמה ימים עמד הרב בתפילת שמונה עשרה בישיבה. בני הישיבה נבהלו וכולם החלו להתרוצץ לעבר הפתח, היתה מהומה, והרב המשיך בתפילתו כרגיל. רק לאחר שסיים תפילתו היסב פניו ונראה החיוורון על פניו' [מפי ר' יעקב שלוח].

[6] והוסיף: "ובליל ש"ק ה' ניסן תשט"ז היה רעידת אדמה בלבנון שגרמה למעלה ממאה וחמישים אבידות בנפש אדם, וכ"ה כפרים נמחו כליל מעל פני האדמה. ובצפת הורגשה הרעידה ושברה שמשות החלונות והפילה רהיטים, ולמחרת היום ביום ש"ק ברכו אנשי צפת ברכת הגומל ואמרו תהילים בציבור".

[7] אור ישראל ל"א עמ' נב.

[8] ועי' הע' 2. אולם יש לציין לשו"ת וישב הים ח"ג סי' יד :"ואגב אמרתי להעיר במה שראיתי להרב פתח הדביר שם שתמה גם כן על מנהג העולם לא לברך כלל על רעידת אדמה, שזה היפך פסק השלחן ערוך שפסק לברך על רעידת אדמה או עושה מעשה בראשית או שכוחו וגבורתו מלא עולם, ובמקום לברך, אומרים שמע ישראל וגו', וכתב דלא ידע טעם למנהגן". הסבר אחד אפשרי שהעלה פתח הדביר: "אם לא שנאמר דאגב צערייהו לא יהבי דעתייהו לברך". ממשיך הרב הלל: "וציין לעיין בספר תוכחת חיים למהרח"ף ז"ל סדר תשא, והוא שסידר שם סדר לימוד לעת הרעש ב"מ, וכתב וז"ל: כששומע הרעש, תכף יאמר פסוק שמע ישראל וגו', ברוך שם וכו', וקרא זה אל זה וכו',ולא הזכיר כלל לברך הברכה. ועיין מעשה רב שהביא הרב המקובל מהרי"ש ניניו ז"ל בהקדמת ספרו אמת ליעקב וז"ל: וכששמעתי הרעש, הנחתי ידי על ראשי וכפפתי קומתי וסגרתי עיני ואמרתי שמע ישראל וגו', יעו"ש באורך אודות הצלתו הפלאית ומנפלאות תמים דעים". אפשרות נוספת מעלה הרב הלל: "ונלע"ד דמלבד טעמו של הרב פתח הדביר ז"ל הנזכר, י"ל דנהגו לומר שמע ישראל וגו' דחוששין שמא ח"ו הגיע שעתן ב"מ, ולכן אומרים "שמע ישראל" לקבל עול מלכות שמים, וכמו שנוהגים ביציאת הנשמה. וק"ל. אחר זמן רב ראיתי להגאון מהרח"ף ז"ל בספרו כף החיים  שכתב וז"ל: מנהג ישראל כשרואין דבר תמוה ושל סכנה קורין קריאת שמע, וכעניין מעשה דזמרי, והשבטים בפני יעקב בשעת פטירתו. כן כתב בספר משנת חכמים".

[9] קובץ שערי ציון [ז יא-יג עמ' יג].

[10] וכ"כ בעלי תמר ברכות פרק ט הלכה ב, עי' לעיל הע' 5.

[11] בפעולות העזרה והשיקום בלט היישוב היהודי במתן עזרה לנפגעים הערבים. תל אביב אימצה את שכם, ושלחה אליה צוותי חילוץ ואספקה. מאיר דיזנגוף נסע לשכם והציע סיוע, והנדבן היהודי-אמריקני נתן שטראוס שלח מענק כספי מיוחד. עזרת היישוב היהודי הייתה כה מרשימה, עד כי אחד מעורכי העיתונים הערביים הודיע, כי לאות תודה לא יכתוב העיתון, באותו יום, דבר רע על היהודים. לעומת זאת נשמעה ביקורת נוקבת על אוזלת-היד ועל אדישותן של מדינות ערב (מתוך אתר הארכיון הציוני המרכזי).

[12] הדברים מוסבים על האמור בשו"ע או"ח תקעו סע' 'ד: "וכן על הרעש ועל הרוחות שהם מפילים הבנין והורגים, מתענים ומתריעין עליהם". ועל כך כתב בשם ספר פרי האדמה :"בירושלים עיר הקודש אין גוזרין תענית ציבור על הרעש ומפולת, כי לא הזיק מפולת בירושלים", ואחר כך המשיך את האמור למעלה. המסורת על שמירה בירושלים מרעידת אדמה מתחילה בדברי אדר"נ פרק לה, המונה בין עשרת הניסים שנעשו בירושלים "מעולם לא היה מפולת בירושלים", והחיד"א בכסא רחמים שם פירש בשם מהריט"ץ שהכוונה לרעידת אדמה. ובספר חסדי אבות [אבות ה, ה] הוסיף: "וכן ראינו בשנת התק"כ היה רעש בעיה"ק צפת, ומתו ברעש כמה נפשות מישראל... ובלילה היה רעש חזק בעיה"ק ירושלים... והתמידו הרעשים כמעט כל החורף, וברוך ה' שלא אירע שום מפולת ואיש לא נעדר" [ע"פ ספר מגדים חדשים ברכות נט, א, ושם העיר על דברי הח"ח שלא הייתה רעידה בירושלים מימי עוזיהו]. וראה סיכומו של נתן שחם [קובץ ירושלים תש"ט עמ' נג] במאמרו המפורט על רעידות אדמה בארץ ובירושלים: "בסופו של דבר מתוך סקירתנו הכוללת הזו עולה שאכן ירושלים אף אם היא שרויה בארץ שרעשיה הם מכת מדינה בכל זאת לא מצאנו במשך אלפי שנות קיומה שאחד הרעשים הפכה חלילה או שגרם לה הרס מרובה או אבידות בנפש אדם במידה רבה. יוצא מכלל זה הוא רעש עוזיהו". ובספר זכות יצחק לרי"ח סופר סי' עה ביאר שההנהגה בירושלים היא הנהגה מעין ימות המשיח, ולכן אין רעידת אדמה שולטת בה.

[13] הרב נתן קמינצקי סיפר שרופא העיניים הנודע ד"ר טיכו ביקר בבית ערבי לטפל בחולה, ובאמצע ביקש סליחה ויצא להתפנות בשירותים שבחצר. מיד כאשר יצא הייתה רעידת האדמה והמיטה את הבית על יושביו והרגה כמה מהם. בני המשפחה ביקשו לשלוח יד בד"ר טיכו כי היו משוכנעים שעזב את הבית כי ידע מה עומד לקרות [אסופות נתנו עמ' של]. ועי' בספר 'מגיד דבריו ליעקב' עמ' כ בשם הגר"י צדקה.

[14] מחבר הספר ישב בפולין, מה שמלמד על כך שהדי האירוע על פרטיו  הגיעו ליושבי חו"ל ולא השאיר אותם אדישים. בתחילה לא הייתה ברורה העובדה שיהודים לא נפגעו. על הגר"י אברמסקי סופר [מלך ביופיו עמ' 186] שבעיצומם של ימים בהם היה טרוד במאבק השלטון הקומוניסטי נגדו, היו עינו וליבו לא"י ולעם היושב בה. במכתבו מיום י"ד בתמוז הוא כותב: 'היום קראנו בעיתונים ידיעה מחרידה אודות רעידת האדמה בא"י. לפי דבריהם ישנם הרבה הרוגים ופצועים ברחובות ירושלים. כמובן אנו נבוכים מאוד מן הידיעה הזאת, וצערנו גדול מנשוא. אנא חביבי להרגיענו מיד משלום הארץ ואחינו בנ"י בכלל". אולם אחר כך הובהרו הדברים, כפי שניכר בדברי החפץ חיים שכתב [מכתבי החפץ חיים סי' י]: 'הנה זה מקרוב נבהלנו ונרעדנו לשמע השמועה הנוראה על דבר רעידת האדמה בירושלים עיה"ק, אף שבמשך הרבה תקופות שעברו היו כמה רעידות בארץ ישראל אבל מ"מ רעידה כזו לא הייתה כמותה, ובפרט בירושלים עיה"ק גופה לא קרה מעולם רעידה לבד בימי עוזיהו מלך יהודה כשנכנס למקדש להקטיר קטורת כמבואר בחז"ל. וחלילה לנו לומר כי יד המקרה הייתה פה, כי עלינו לדעת שהקב"ה הוא מלך אדון על כל הארץ... גם הרעש הנורא בירושלים עיה"ק שהרבה נפצעו ונהרגו, ואפילו הרבה מאחינו בנ"י שלא נגעה בם הרעה ב"ה, גם הם הלא היו למחוסרי לחם על ידי זה, אלא המבין יבין שלא דבר פשוט הוא ולא במקרה באות כל הצרות והעונשים ח"ו, אלא התראה משמים היא לבני האדם אשר בארץ המה שישובו מדרכיהם הרעים וממעשיהם אשר לא טובים, כי אין אנו בטוחים ח"ו מצרות כאלו וכדומה". גם נאספו כספים לטובת יהודי הארץ: "בבית הכנסת אור החיים בפילדלפיא פרשת מטות תרפ"ז, לאחר רעידת האדמה שהיתה בירושלים ת"ו -רבותי בקושי גדול פעלתי בעצמי לבוא אליכם בדברים דלהלן, אף שידוע לי היטב על המצב הקריטי השורר כעת בארה"ב הפוגע בכולם בכם ובי כמוני כמוכם, זאת ועוד עד כה טרם דיברתי אליכם עבור עניי אר"י מאז היותי אצליכם בביהכ"נ שלא יאמרו כי הנני נוגע בדבר כבן אר"י, אולם לאחר המקרה הנורא שקרה עתה לבני אר"י ע"י רעידת האדמה שם שהחריבה רוב בתי ישראל, והאנשים ונשיהם וצאצאיהם מתגוללים בחוצות העיר באין גג לראשיהם, מוכרח אני לדבר אליכם למרות כל הקשיים'... [כרם שלמה עמ' שעב].

[15] קבוצה מבני קהילת תימן עלו לירושלים משנת תרמ"ב ואילך. העולים חיו בעוני גדול מחמת עוניָם של בני ירושלים בימים ההם. כמה צדיקים מקהילת תימן עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ולפרנסתם עסקו הם בבניית ותיקון בתים בירושלים, דבר שהיה נצרך בזמנים ההם שעולים רבים באו לעיר הקודש לבנות בה את ביתם. ויהי בחלוף הזמן וכל איש יושב עם משפחתו על גפנו ועל תאנתו וכמעט ולא היה צורך לבנות או לתקן עוד בתים בעיר הקודש, ישבו אותם צדיקים וחיכו לעבודה. עברו ימים, עברו שבועות, אך לא היתה מלאכה. ישבו אותם צדיקים לחכות לעבודה ואין דורש ואין מבקש הגיע צער רעב בני ביתם לעומק ליבם, עד שנשא אחד מהם את עיניו לשמיים וביקש מהשי"ת אנא בורא עולם תן לנו מקור פרנסה. באותו רגע החלה רעידת אדמה גדולה בכל ירושלים אשר זעזעה את כל האיזור... סוף דבר אחר אותה רעידה, אכן נמצאה עבודה רבה לאותם צדיקים. יודעי דבר מציינים כי הסימן שאכן רעידת אדמה זו כוחה הגיע מצד הקדושה מוכח מעובדה נפלאה זו, שאכן אף יהודי לא מת בה, מתוך מאות נכרים. ויהי לפלא [שולחן מלכים עמ' 162].

[16] בספר בן לאושרי ח"ג עמוד ל הובא מכתב שכתב חסיד של ה'אמרי אמת' שהיה עם רבו באותם ימים בביקור בארץ, ובו אנו למדים, על מאמציו הרוחניים לפני הרעידה, ועל ידיעתו שלא נפגע יהודי עוד קודם שידעו זאת: 'העתק מכתב מחסיד אחד שנסע עם כבוד קדושת מרן אדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצלל"ה מגור. הנסיעה היה חוץ לדרך הטבע, ואדמו"ר שליט"א אמר דברים כאלה אשר לא נשמע עוד ממנו בשום פעם... ושלושה ימים קודם הרעש היה סגור ומסוגר, ופניו היו בוערים כאש להבה, ולא דיבר עם שום בן אדם. והאנשים שהיו עמו ראו אשר יהא חדשות בעולם, כי מעולם לא ראו אותו בוער ומתבודד כמו בימים הללו. גם בשבת הזה היה סגור ולא הניח אצלו שום אדם, רק השָמש שהביא לפניו הסעודה, והשמש אמר שפניו בוערים עוד יותר מכל השבוע, עד שנפל לחלשות מחמת הרעדה. גם בעת הרעדה היה סגור. וכאשר הבית התחיל להתנועע כלולב והספרים נפלו מהארגזים התחילו לנקש על דלת חדר אדמו"ר, כי יראו שלא יאונה לו מאומה, ופתח הדלת במנוחה כאילו לא היה שום רע, ואמר בזה הלשון, האט נאהר קיינעם נישט גשאדט, פירוש לאף אחד זה לא הזיק. ובאמת הוא פליאה גדולה, שבעוד שהיו שם ז' מאות הרוגים לא היה לשום בר ישראל נזק אפילו באצבע קטנה'...

[17] ניסים נוספים שסופרו על שאירע נוגעים לשניים מגדולי דורנו. על הגר"ע יוסף סופר, בהמשך לסיפור על בעל כף החיים: מרן רבי עובדיה יוסף זיע"א היה בן שש בעת שאירעה רעידת האדמה, שכן נולד בשנת תרפ"א. בזמן הרעידה ישב בקומה התחתונה של בית הכנסת שושנים לדוד, והגה בספר תורה תמימה. והנה לפתע החלה רעידת האדמה, וכאמור הקיר החיצוני של בית הכנסת נפל כולו. מרן זיע"א [בעל כף החיים] מצא את עצמו לכוד בבית המדרש בלי אפשרות לרדת. כאשר באו לחלץ את רבינו ביקש שקודם יחלצו את הילד הרך שנמצא בבית המדרש... ומאז נקשרה נפשו של רבינו בנפש הילד הרך שלימים הפך להיות גדול הדור [אבירי בבל עמ' רכד]. ועל הגר"י גרוסמן סופר: שומר פתאים ה', כשהיה רבי ישראל ילד בן ארבע בשנת תרפ"ז התחוללה בארץ רעידת אדמה שהורגשה בכל הארץ ובירושלים בפרט, הרבה ערבים נספו אז ברעידת האדמה וגם חלק גדול מירושלים נחרב, אבל בחסדי שמים יהודים לא ניזוקו ברעש. רבי ישראל למד אז בת"ת חיי עולם בכיתת גן, האדמה רעשה בצהרים, תלמידי הישיבה נבהלו מאוד כדרך הטבע בשעה שכל הבניין הזדעזע ורעד כולו והחלו שועטים במדרגות כלפי מטה לברוח מן הבניין בטרם יתמוטט על ראשיהם. ישראל הפעוט שיחק באותה שעה למטה והיה על המדרגות כאשר הציבור המבוהל שעט במדרגות. מרוב בהלה נתקלו אנשים אלו באלו וכולם נפלו עליו, זאטוט בן ארבע. מדרך הטבע היה הילד עלול להימחץ למוות, ואכן איש לא האמין שהוא ייצא בחיים מתחת לגל האנושי שרבץ עליו, אבל בניסי ניסים הוא יצא ללא פגע. הדבר היה בשעתו שיחת היום בירושלים, והכל נוכחו לדעת כי יש אלוקים בישראל [גדול בישראל עמ' 156].

[18] אתר "דרשו".

[19] בקונטרס החלומות בו רשם ה'כף החיים' את חזיונותיו בעוד ליל, בו נגלו לפניו תעלומות רבות וסוד ד' ליראיו, רשם את אשר נגלה לו בלילה שקודם רעידת האדמה: י"א תמוז תרפ"ז [שמעתי אומרים מקרא זה] ה' ישמרך מכל רע. וביום ההוא היה רעש גדול, וכמה בתים נתרועעו, וכמה בני אדם נפצעו, ומן הגוים כמה מתו בכפרים אשר סביב ירושת"ו, ובחסדו ית' שמר ישראל כמ"ש ה' שומר ישראל.