המעין

מהדרכות רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בענייני שביעית / הרב נחום סטפּנסקי

מו"ר הגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל פרסם בערב שנת השמיטה תש"ה את הספר 'מעדני ארץ' על הלכות שביעית, שרובו ככולו עוסק בביאור ובבירור יסודותיו של היתר המכירה. לאחר שתיאר בהקדמת הספר את "תולדות היתר ההפקעה משביעית שהותר לראשונה ע"י גדולי ישראל מגאוני הגולה ז"ל ושוכלל אח"כ ע"י רבותינו הגאונים מארי דארעא דישראל", סיים הרב וכתב: "אחרי כל האמור הנני מוצא לנכון להעיר לבל יתקבל ח"ו שום רושם כאילו הכנסתי ראשי בין הרים גדולים ורמים גדולי הדורות אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים, ואף גם את שמותיהם אזכיר במורא ופחד, אלא מכיון שההיתר הזה שיסודותיו בהררי קודש נתקבל ונהוג למעשה בכל ארץ הקודש... לכן הרשיתי לעצמי לבאר ולברר יסודותיו עד כמה שידי יד כהה מגעת, ולהציע לגדולי תורה היושבים על מדין את אשר נלענ"ד לנכון להעיר, ואף גם זה לא הייתי עושה לולא שהגאונים המתירים מפורש גילו דעתם ורצונם הטהור שהרשות נתונה לכל תלמיד לברר וללבן דבריהם, שלא אמרו כלל לקבוע אותם הלכה לדורות" וכו'.

ברור לי שהרב מעולם לא חזר בו מדברים אלה; בשנת תשל"ב נדפס הספר מחדש, וגם כשנה לפני פטירתו הוא הדריך את הרב יהודה עמיחי, ששימש אז כאחד מרבני ועדת השמיטה של הרבנות הראשית לישראל, כיצד לערוך את היתר המכירה (דבריו מובאים בהמשך).

בענין קניית פירות שביעית מחנווני המסתמך על היתר המכירה, כתב הרב במעדני ארץ (שביעית דף קנט, ב): "חושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל... מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל, וא"כ בנד"ד ששביעית בזה"ז רק מדרבנן, וגם רוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לודאי איסור... לכן נראה כדאמרינן דבכה"ג שהפירות מותרים אין שום איסור לקנות מהם... ואף שלרגל התפשטות ההיתר יש הרבה חנוונים שלצעה"ג אינם יודעים מאומה מדיני שביעית, מ"מ אם ברור הדבר שאלמלי היו יודעים היו שומעים ודאי למתירים אין לחוש בזה משום נתינת מכשול".

כל הדרכותיו של מו"ר הגרש"ז אויערבאך המובאות לקמן שמעתין ממקור ראשון, ואף היו למראה עיני בעלי השמועה קודם פרסומן. גם הדרכתו של הרב לר' ישראל שטיין, ששאלו כיצד יש לנהוג כאשר נוסע אדם לחופשה אם באותם מקומות שהוא מתארח בהם מוגשים לו פירות של היתר המכירה, והרב השיב שאין לסמוך על היתר המכירה, נאמרה לשואל זה כתוצאה מפקפוקים שהיו לרב זצ"ל ביחס לאופן קיום ההיתר, אך ברור לי שאין היא סותרת את גישתו היסודית להיתר המכירה ואת ההדרכות האחרות המובאות לקמן. זכורני ששאלתי על כך את בנו של הרב, הרב ר' ברוך ז"ל, כאשר התפרסמו דבריו של ר' ישראל שטיין בחוברת 'מוריה' בשנת תשנ"ו, והוא ענה לי שלדעתו השמועות השונות כולן נכונות, אלא שתשובתו של הרב השתנתה בהתאם לשואל ולנוסח שאלתו. גם אם מישהו יטעה לחשוב שהשמועות השונות סותרות זו את זו, אינני חושב שנכון להשמיט משהו מהן, וכפי שאמר הרב לרב ישראל מאיר לוינגר, ש"סקירה ספרותית צריכה להיות שלמה ולא מעוותת. אין כל סיבה להשמיט משהו" (ועלהו לא יבול ח"ב עמ' רטז).

מלבד הדרכותיו השונות בענין היתר המכירה מצורפות פה מהדרכותיו בענין אוצר בי"ד, תשלום מיסי ועד הבית כאשר הגנן עובד בגינה בשנת השמיטה כרגיל, והדרכותיו ביחס לקדושת פירות שביעית שגדלו אצל נכרי.

הדברים דלהלן יובאו בעז"ה בחלק השלישי של ספרי 'ועלהו לא יבול', שנמצא כעת בעיצומה של העריכה. אודה מאוד לכל מי ששמע ממו"ר הגרש"ז זצ"ל שמועות והדרכות נוספות, בענייני השמיטה בפרט ובעניינים אחרים בכלל, אם יודיעני עליהן.

                                                                                                נחום סטפנסקי

                                                                        טלפקס 02-6510054;     054-8006860

 

א. נוסח שטר היתר המכירה

רשם: הרב יהודה הלוי עמיחי (נדפס ב'אמונת עתיך' גליון 4 עמ' 31)

בערב שנת השמיטה תשנ"ד המליץ לנו הרב לבצע את היתר המכירה[1]. אולם נשאלה השאלה כיצד יש לכתוב את הנוסח של שטר המכירה. הרב במעדני ארץ שביעית סי' א האריך להוכיח את קיומו ותוקפו של היתר המכירה, אולם יצא לערער על משך זמן המכירה. לדעת מרן הרב קוק זצ"ל המכירה היא עד לאחר הקטיף, ואילו דעת הרב היתה שיש לכתוב את השטר עד לפני הלקיטה, כדי לחייב בתרו"מ מכח לקיטה ומירוח ע"י ישראל. כאשר שאלנו את פיו כיצד לנהוג למעשה, אם לפי הנוסח הישן והרגיל או לפי הערתו בספר מעדני ארץ – ענה הרב שיש לנהוג עפ"י הוראת הרב קוק זצ"ל, ולא לשנות את הנוסח המקובל.

 

ב. מהתייחסותו להיתר המכירה ולקניית פירות מערבים

רשם: הרב יעקב ורהפטיג

בשנת השמיטה תש"ם ליוויתי את הרב אחרי תפילת מנחה בשבת בדרכו מבית כנסת הגר"א לביתו. באותה שנה למדתי בכולל 'אהל יעקב' ברמות שפירא, ובין האברכים שבכולל, וכן ביני לבין הרב יגאל ברונר שהיה ר"מ בכולל, היו הבדלי גישה לגבי היתר המכירה והשימוש בכלים שבושלה בהם תוצרת חקלאית על פי ההיתר. שאלתי את הרב כיצד הוא מציע לנהוג?

בתחילה ענה לי הרב: בנושא השמיטה 'המשכיל ידום'. אך אני המשכתי ושאלתי. הרב אמר לי: היתר המכירה הוא מבוסס, אמנם יש שאלה כיצד מוכרים את הקרקע לגוי, ובזה אין הדבר פשוט כל כך. הרב הוסיף מעצמו שבצבא יש לסמוך על היתר המכירה.

שאלתי את הרב: האם הרב מציע לפרנס ערבים במשך שנה שלמה על חשבון יהודים? וענה לי: לא. תעשה כמו שכתבתי בספרי [שאפשר לקנות פירות מחנווני הסומך על ההיתר]. אמרתי: 'טוב מאוד'! כאשר שמע הרב את תגובתי הוא אמר: "'אויש', אמרתי לך - המשכיל ידום'.

בשיחתי עם הרב לא דובר בפירוש אם הדברים נכונים רק ביחס לפירות או גם לירקות, אם כי מעצם השאלה והתשובה נראה שהוא לא חילק ביניהם.

 

ג. אכילת פירות של היתר מכירה

שמעתי מהרב משה גנץ

בשנת השמיטה תשל"ג שמעתי את הרב אומר: ההימנעות מאכילת פירות של היתר מכירה "זה לא יותר מאשר הידור", וגם מי שמחמיר בכך צריך להורות באופן זה למי שבא לשאול אותו.

טעמו של הרב היה, ששאלת היתר המכירה היתה שנויה במחלוקת בין גדולי הדורות הקודמים (הוא הזכיר שר' יצחק אלחנן ספקטור היה בין המתירים), שאין איש יכול לבטל אותם כמובן. ואמר שבשאלה דרבנן, כמו בענין שביעית בזמן הזה, כשיש מחלוקת בין שנים הראויים להוראה, גם האוסר צריך לומר לשואל שהוא רשאי לסמוך לקולא על המתיר, כי ספיקא דרבנן לקולא.

 

ד. לאכול בפנים שמחות

שמעתי מהרב חיים רוזנצוייג

בהיותי בחור בשיעור ג' בישיבת כפר חסידים התרגלתי לאכול בישיבה בשנת השמיטה רק מפירות נכרים (לא אכלו שם מפירות של היתר המכירה). לקראת פסח, לפני שחזרתי הביתה לתקופת בין הזמנים, התייעצתי עם ראש הישיבה הרב מישקובסקי כיצד לנהוג בליל הסדר. מכיון שאבי נפטר, הוזמנתי ביחד עם אמי ושאר בני משפחתי לבוא לליל הסדר אל דודי הרב שמואל הכהן ויינגרטן, שהיה יו"ר המועצה הדתית בירושלים. דודי הקפיד דווקא כן לאכול מפירות היתר המכירה, והייתי נבוך כיצד ראוי שאנהג בענין האכילה בבית דודי בליל הסדר. הרב מישקובסקי אמר לי שאתייעץ בענין זה עם הרב, שהכיר היטב את דודי ואת משפחתי. ניגשתי אל הרב, והצגתי לפניו את ההתלבטות שלי. הרב האריך להסביר לי עד כמה חשוב הקשר המשפחתי והשמירה עליו, ושצריך להיזהר שלא לפגוע בקרובי המשפחה. מתוך כך ייעץ לי הרב שאשתתף בליל הסדר אצל דודי, ביחד עם כל בני המשפחה. הרב הוסיף ואמר לי: "תאכל בפנים שמחות!"

 

ה. זהירות לא לבוא מתוך חומרא לידי קולא

שמעתי מהרב פסח לרנר

היה זה בשנת השמיטה תשל"ג. כבחור צעיר הגעתי מארה"ב כדי ללמוד בישיבת כרם ביבנה. חבר שלי בישיבה, שהוריו גרו בירושלים, לקח אותי לביתו של הרב, ושאל אותו את השאלה הבאה:

אני לומד בישיבת כרם ביבנה, ובישיבה אין סומכים על היתר המכירה. לעומת זאת בבית הורי סומכים על היתר המכירה, ואוכלים מפירות אלו. כיצד עלי לנהוג כאשר אני מגיע אל בית הורי?

הרב ענה לו מיד: צריך לדעת שכיום דיני שמיטה הם רק מדרבנן, מפני שאין רוב יושביה עליה. מלבד זאת, המנין של השנים, מתי בדיוק חלה השמיטה, אינו ברור לגמרי. ולגופו של דבר - מסתמא היתר המכירה הוא בסדר! אלא מה, לך יש ספק האם לסמוך על היתר המכירה, אך לעומת זאת מצות כיבוד אב ואם היא מצוה דאורייתא המוזכרת בעשרת הדברות. אין זה מסתבר להחמיר בחומרא דרבנן אם מתוך כך תבוא להקל במצוה דאורייתא!

הרב הוסיף ואמר לחברי: אם תראה שההורים שלך מסכימים בסבר פנים יפות שלא לסמוך על היתר המכירה כשאתה בבית - מותר לך להחמיר בזאת; אבל אם תראה מהבעת פניהם שאולי אין הם רוצים להחמיר בכך - אל תנסה לשכנע אותם, ואל תחמיר בחומרא שבאה על חשבון מצוה דאורייתא של כיבוד אב ואם!

 

ו. התארחות אצל קרוב משפחה שאוכל מפירות היתר המכירה

שמעתי מהרב מיכאל הופמן

אשתי הלכה אל הרב ביחד עם חברה שלה שמשפחתה גרה בחו"ל, והיה לה אח אחד שגר בארץ סמוך לרחובות.

החברה שאלה את הרב: אחי אוכל בשנת השמיטה פירות וירקות מהיתר המכירה. האם ללכת ולהתארח אצלו בשנת השמיטה?

הרב ענה לה שפשוט שלא תימנע מלנסוע אל אחיה מחמת כך, היא יכולה להתארח אצלו ולאכול מה שהוא נותן לה.

 

ז. התארחות אצל אנשים שסומכים על היתר המכירה

שמעתי מהרב ראובן אברמן

בשנת השמיטה תש"ם ניגשתי אל הרב ושאלתיו: אני מלמד ב'מכללה ירושלים לבנות', בנות הבאות מחו"ל ללמוד בארץ ישראל במשך שנה. במכללה אין סומכים על היתר המכירה, אך במשך השנה מוזמנות חלק מהבנות להתארח בשבתות וחגים אצל קרוביהן שהם שומרי תורה ומצוות אשר אוכלים בשנת השמיטה מפירות של היתר המכירה. האם מותר לבנות לנסוע אל קרובים אלו ולאכול אצלם?

הרב ענה: הבנות יכולות לכתחילה להתארח ולאכול אצל קרוביהן - הרי כתבתי ספר שלם על זה! נכון שיש פקפוקים שונים ביחס להיתר המכירה, ולכן במכללה לבנות טוב שימשיכו להחמיר ולא יסמכו על היתר המכירה, אך מכיון שהמקילים יש להם על מי לסמוך - יכולות הבנות להתארח ולאכול אצל קרובים אלו. צריך ללמד בנות אלו שזוהי ההדרכה עבורן כיום, אך בבתים שלהן, אחרי שתתחתנה, עדיף שלא תסמוכנה על היתר המכירה.

הייתי אצל הרב פעמיים בענין זה. בפעם הראשונה הוא הוסיף ואמר לי: 'אני מבקש ממך שלא תפרסם דבר זה בשמי', אך בפעם השניה הוא הסכים שאצטט את הדברים בשמו.

 

ח. אכילה מירקות של היתר המכירה

שמעתי מהרב יהושע כ"ץ

בשנת השמיטה תשכ"ו למדתי בישיבת מרכז הרב. בישיבה קנו ירקות גם של היתר המכירה. באתי אל הרב ואמרתי לו שאצלנו בבית לא סומכים על היתר המכירה. שאלתי: האם כדאי בגלל זה לעבור וללמוד בישיבה אחרת? והרב ענה: זו איננה סיבה שלא ללמוד בישיבת מרכז הרב, אתה אל תאכל בישיבה.

הרב אמר גם שאפשר לאכול בישיבה מאכלים שאין בהם חשש כנ"ל.

 

ט. קניית פירות אצל אדם שסומך על היתר המכירה

שמעתי מהרב דוד גרינברגר

ליוויתי את הרב בדרכו לביתו בלכתו משוק מחנה יהודה, ושאלתיו: באופן אישי אינני סומך על היתר המכירה בשנת השמיטה, ואני אוכל רק מפירות של אוצר בי"ד או מפירות של נוכרים. האם יש עלי איסור לקנות פירות ממוכר שסומך על היתר המכירה? לכאורה אני מכשיל אותו באיסור 'לפני עיור', בכך שאני גורם לו לסחור בפירות שביעית!

הרב ענה לי: מותר לך לקנות אצלו פירות.

חזרתי כמה פעמים ושטחתי בפני הרב את טענתי, שלשיטתי שאינני סומך על היתר המכירה - עלי להיות עקבי, וצריך להיות הדין שאסור לי לקנות אצלו פירות של היתר המכירה. אמנם הרב חזר כמה פעמים על דעתו שאין בכך איסור 'לפני עיור'. בשלב מסויים ראה הרב שלא יוכל לשכנע אותי בצדקת דבריו, ואמר לי: אני מבין את טענתך, אך לדעתי אינך מכשיל אותו בסחורה בפירות שביעית, מכיון שלשיטתו הנסמכת על פוסקים מותר לסחור בפירות אלו.

 

י. כיצד לנהוג בכסף שהוא ספק מפירות שביעית

רשם: הרב יהודה וייסנברג

שאלה: בשנת השמיטה קניתי פיתות ממוכר בשוק, ושם מסתמא רוב הכסף מפירות שביעית. מה עלי לעשות עם העודף?

תשובה: כיון שזה רק ספק מפירות שביעית אפשר לחלל את כל הכסף על אוכל כלשהו, אפילו פחות משוה פרוטה, ולאוכלו בקדושת שביעית.

 

יא. היתר המכירה

רשם: ר' ישראל שטיין (נדפס ב'מוריה' שנה כב גליון י-יב [טבת תשנ"ו] עמ' פ)

שאלתי את מרן זצוק"ל האם בשעת הדחק ובדיעבד אפשר להסתמך על היתר המכירה של הרה"ר בשנת השמיטה[2]. והשיב שלצערו אי אפשר להסתמך על כך בכלל, וגם לשיטתם נוסח המכירה אינו כדין.

 

יב. הטיפול בגינת נוי בשמיטה, ודרך ההנהגה למתגורר בבית משותף שהרוב בו אינם דתיים

            מתוך 'ועלהו לא יבול' ח"ב עמ' קצג-קצד

מותר בשמיטה לעשות עבודות שהם "לאוקמי", לשמור על הקיים, וזה כולל גם השקיה הנצרכת לכך. ה"פירות" של הגינה זה הפרחים והיופי שלה.

מכיון שרוב הדיירים בבנין שגרתי בו לא היו דתיים, המליץ לי הרב למכור את הגינה דרך הרבנות הראשית.

 

יג. תשלום מיסי ועד הבית כשיש גנן העובר על איסורי שמיטה

שמעתי מהרב מיכאל הופמן

בשנת השמיטה תשנ"ד גרתי בבנין משותף שרוב דייריו לא היו דתיים. לגנן ניתנה הוראה לעבוד בגינה כרגיל.

שאלתי את הרב: האם מותר לי לשלם את דמי ועד הבית כאשר משתמשים בכסף הזה בשביל לשלם לגנן שעושה מלאכות אסורות בגינה?

ענה לי הרב: תשלם את מיסי ועד הבית כרגיל, ותחליט שכספך הולך לדברים אחרים שאין בהם שום איסור, ומכיון שבדרבנן יש ברירה מועילה החלטה זו.

 

יד. מהתייחסותו לאוצר בית דין בימינו

שמעתי מהרב נעם ארן

שאלה: שמעתי בשם הרב שיש פקפוקים ביחס ל'אוצר בית דין' שעושים בשנת השמיטה, מכיון שיש חקלאים שאינם מתייחסים ל'אוצר בית דין' ברצינות, והראיה לכך – כשבאים זרים לקטוף מפירות ההפקר שבשדותיהם הם מסלקים ומגרשים אותם. אמנם יש לי קרובי משפחה שאוכלים מפירות 'אוצר בית דין', ואני מתלבט האם לאכול אצלם מפירות אלו כשאני מתארח אצלם?

תשובה: נכון שיש מקום לפקפק ב'אוצר בית דין', אך מכיון שהדבר נעשה על פי תלמידי חכמים אין להחמיר בזה.

הוספתי ושאלתי: בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יא הע' צו) הובא בשם הרב שבמקום שרוב האנשים מעשרים את פירותיהם או שרוב פירות המקום מעושרים הם ניתן לסמוך על כך לענין הפרשת תרומות ומעשרות בשבת, כאשר אדם מוזמן לסעוד בשבת על שולחנו של מי שחשוד בכך שאינן מפריש תרומות ומעשרות [עיי"ש התנאים הנצרכים לכך], ומשמע מזה שהרב סומך על הפרשת תרומות ומעשרות שעושים בשוק ובחנויות השונות. אמנם במנחת שלמה (ח"א עמ' שיז) כתב הרב: 'נראה שכל המפריש תרו"מ צריך לדעת שתרומה ותרומת מעשר הן קודש וממון כהן, ומה שמאבדין אותן הוא רק מפני שבזה"ז אסור לאוכלן, וכן מעשר ראשון שייך ללוי ומעשר עני לעניים, ואז אמרינן שפיר שאף אם מפריש שלא על מנת ליתן, מ"מ הפירות שפיר מתוקנים מאיסור טבל, אבל מי שאומר רק נוסח הפרשה מבלי לדעת כלל מכל הנ"ל, אלא רק יודע שצריכים להפריש מעט יותר מאחד ממאה ולומר איזה נוסח ולהפסידו כערלה וכלאי הכרם, וכל השאר נוטל לעצמו, נמצא שהלוים והעניים לא זכו כלל בהך קריאת שם אם ניכר הדבר שאינו מעלה כלל על דעתו שבאמירה זו הוא מחלק חמישית מפירותיו לאחרים, וכיון שכן חושבני דאין זו הפרשה והפירות נשארין בטיבלן. וכמו שהזהירו הפוסקים לענין ביטול חמץ שהאומר כל חמירא ואינו יודע שמבטל ומפקיר בכך את חמצו דלאו כלום הוא, וה"נ גם כאן'.

וממשיך שם הרב וכותב: 'ולפי דברינו נראה שגם הממונים על הפרשת תרומות ומעשרות כיון שהם רק שלוחים של בעל הפירות נכון מאוד שילמדו את בעל הפירות למען ידע שע"י ההפרשה הם מזכים אחד מעשרה לשבט לוי ועוד אחד מעשרה לעניים, שהרי אם אנו יודעים ברור שהבעה"ב אינו יודע מזה והוא רק מסכים להפסיד מעט מהפירות ותו לא מידי, איך אפשר שהממונה יהי' בעלים לחלק אחד מחמישה מהפירות לאחרים, ואם באמת אינם זוכים הרי אמרן דמסתבר דאין זה חשיב כלל הפרשה...'.

עולה מדבריו שם במנחת שלמה שאין הרב סומך על הפרשת תרומות ומעשרות הנעשית ע"י משגיחים בשוק ובחנויות כאשר אין בעל החנות מבין את מה שהמשגיח עושה בשעה שמפריש תרומות ומעשרות. אם כן, מה סובר הרב למעשה בענין זה?

ענה לי הרב: אענה לך לפי מה שעניתי על שאלתך הראשונה: נכון שיש בעיה בענין הפרשת תרו"מ, והיה מקום לומר שההפרשה ע"י המשגיחים איננה מועילה כאשר בעל החנות איננו מבין מה המשגיח עושה, אבל למרות שיש לי קושיה אינני מפקפק הלכה למעשה ואומר שההפרשה ע"י המשגיחים איננה מועילה; גם כשר' בן ציון ידלר הפריש תרו"מ בשוק מחנה יהודה היו את אותן הבעיות, והיו בעלי דוכנים בשוק שאילו הבינו מה הוא עושה בהפרשת תרומות ומעשרות היו מתנגדים לכך, ואף על פי כן כולם אכלו מהפירות שמכרו בשוק, ולא החמירו בזה.

 

טו. גביית תשלום עבור אתרוגים של אוצר בית דין

שמעתי מד"ר יאיר מייזליש (שהיה נוכח שם)

שאלה: ראיתי שמוכרי האתרוגים של אוצר בית דין גובים מחירים יקרים עבור אתרוגים מהודרים, ומחירים זולים יותר עבור אתרוגים פחות מהודרים. האם מותר לנהוג כך? הרי התשלום הוא עבור הוצאות העבודה של בית הדין ושליחיו (ולא עבור הפירות עצמם), ולכאורה היה צריך לקבוע מחיר אחיד לכל האתרוגים?

תשובה: מותר לנהוג כך. בית הדין גובה תשלום רק עבור הוצאותיו, אך מותר לו לקבוע את אופן גביית התשלום הזה לפי איכויות שונות של אותם פירות שנלקטו על ידו.

השואל חזר וטען בפני הרב שסוף סוף יוצא שגובים תשלום עבור הפרי, אך הרב ענה לו שוב שזכותו של בית הדין לגבות את התשלום עבור הוצאותיו באופן הזה.

 

טז. "הנהגת קדושת שביעית בפירות וירקות לבני הישיבה יחי'"

נוסח ההודעה שהתפרסמה בישיבת קול תורה בשנת תשנ"ד, עם חתימת הרב בסופה

 

סוגי פירות וירקות

על פי הנחייתו של מרן ראש הישיבה שליט"א וע"פ מנהגי ירושלים מקדמא דנא, לא ינהגו במטבח הישיבה קדושת שביעית בפירות וירקות של נכרים. ואולם לאלה שנוהגים מן הבית קדושת שביעית בפירות וירקות של נכרים תינתן אפשרות לעשות כך גם בישיבה, ולהניח את שאריות האוכל שלהם לתוך הפח המיוחד הנמצא בקצה חדר האוכל, כדלקמן.

וכמו כן לא ינהגו קדושת שביעית בירקות שמגיעים לישיבה מגוש קטיף וגודלו על מצעים מנותקים, וגם לא יפרישו מהם תרו"מ. [הרב הוסיף בכתב ידו:] 'מפני שהם עצמם מקפידים להפריש תרו"מ'.

פירות החורף תשנ"ד אין בהם כל קדושת שביעית, ומפרישים מהם תרומות ומעשרות כרגיל. ואילו פירות הקיץ תשנ"ד באים אלינו מאוצר בית הדין שקבלו אותם מישובים שומרי שביעית כדין, ויש לשמור קדושת שביעית בפירות אלה, לכל הדעות.

איסור הפסד

לאכלה – ולא להפסד, לדעת התשב"ץ יש מצוה באכילת פירות שביעית, אבל לכל הדעות אסור להפסיד פירות שביעית. מותר לאכול את פירות שביעית כפי שרגיל בכך בכל השנים, אבל הפסד בידים אסור. בכלל הפסד פירות שביעית חל גם כן האיסור שלא ישנה אדם פירות שביעית מברייתם, שינוי נקרא כל דבר שהאדם משנה ממה שרגיל לעשות בפירותיו שלו.

כך למשל, מאכל אדם לא יתנו לבהמה, אלא אם כן נפסל מאכילת אדם. מאכל אדם שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלים אותו חי. דבר שדרכו לאוכלו חי ומבושל מותר לאוכלו בין חי ובין מבושל.

מותר לסחוט מיץ מפירות שרגילים לסוחטם, כגון ענבים ולימונים, אבל אסור לסחוט מיץ מפירות שאין רגילים לסוחטם, כגון תאנים ואגסים. קליפות הפירות שנשארו לאחר הסחיטה יש לנהוג בהם כבשארית אוכל. קולפים פירות שביעית, וכפי שרגילים בכך כל השנים, ואין בו משום הפסד פירות שביעית. אם הקליפה ראויה למאכל אדם, או אפילו אינה ראויה למאכל אדם אבל דבוק בה מאכל אדם, אסור לזרוק קליפה זו, אלא מניחה עד שלא תהא ראויה למאכל אדם (כאן בעיר אין רגילים לתת קליפות אלה לבהמה, כיון שאין מצויה בינינו – ולכן מותר לזרוק אותן). כדין הקליפה כך דינם של הגרעינים וכל שראויים למאכל אדם, או שדבוק בהם מאכל אדם (שזיף!), לא יזרקם אלא יניחם עד שיפסלו מאכילת אדם.

ומותר לכתחילה להכניס אוכל הראוי לאדם לתוך שקית ניילון, ולסוגרה, וכך לזורקה, ואין בכך משום הפסד פירות שביעית.

אי לזאת יושם בקצה חדר האוכל פח מיוחד, וכל בחור מתבקש לשמור על קדושת פירות שביעית ולהניח לתוכו את שאריות הפרי. לא יסמוך בשום אופן על כך שפועלי נקיון יעשו זאת עבורו. פועלי הנקיון יקשרו את שקיות הניילון וכך יעבירו אותם לתוך פחי הזבל.

 

יז. קדושת פירות שביעית בתל אביב

רשם ר' ישראל שטיין (נדפס ב'מוריה' שנה כב גליון י-יב [טבת תשנ"ו] עמ' פ)

שאלתי את מרן כיצד לנהוג בת"א לגבי קדושת שביעית (בפירות נכרי), האם כהוראת החזו"א וכפי הנהוג בבני ברק, או כמנהג ירושלים. והשיב שנהוג לנהוג בת"א כבירושלים.

 

יח. קדושת שביעית בירקות עלים הגדלים במצע מנותק

רשם הרב יהודה עמיחי (נדפס ב'אמונת עתיך' גליון 4 עמ' 31)

בערב השמיטה תשנ"ד התעורר פולמוס בנוגע לירקות הגדלים במצע מנותק בחממות, כאשר הרב היה מראשי המתירים את שיטת הגידול הזאת. בערב השמיטה הוציאו קונטרס שבו כאילו דעתו היא לאסור. כאשר הרב ראה את החוברת הזאת הוא נתמלא כעס על כך שעיוותו את דעתו, ומיד הורה לפרסם את דעתו שירקות העלים הגדלים במצעים מנותקים בחממות גוש קטיף הינם כשרים לאכילה לכתחילה, וחתם על כך בחתימת ידו[3].